ספר חדש: דרכים פשוטות ואמיתיות להתגברות על שיברון לב
זה אולי מרגיש כמו סוף העולם, אבל זה ממש לא. ספר חדש מציע דרכים פשוטות ואמיתיות להתגברות על שיברון לב
"סופת שיברון הלב מצליפה כמו הוריקן", כותב הפסיכולוג והמרצה גיא וינש בספרו החדש "איך מרפאים לב שבור" (הוצאת ידיעות ספרים). "פעמים רבות היא מפתיעה אותנו: שיחה שמקבלת תפנית מבהילה, או הודעת טקסט בלתי צפויה בעת שאנו עסוקים בענייני היום. הרוח מערבלת את תחושת הביטחון ואת תחושת הוודאות שלנו.
"הגשם הקפוא מרטיב את כל הפינות הנסתרות של הווייתנו. אנחנו ממצמצים אל העולם מבעד למשקפיים הצבועים בכאב רגשי, חוששים שהעננים הקודרים לעולם לא יתפזרו. לעומת הוריקנים אמיתיים, לשיברון הלב אין עין סערה שבה שורר שקט ‑ הוא לא מציע כל הקלה ולא מותיר מקומות מפלט. לכן אנחנו חשופים, ספוגים ואומללים עד שהוא חולף".
שיברון לב אמיתי, התוצאה הבלתי נמנעת מסופה של אהבה רומנטית או של אובדן נפש קרובה ואהובה, משתלט השתלטות מוחלטת על הגוף ועל הנפש. כשזה קורה לנו אנחנו מרגישים רק את זה ונדמה לנו שלא נוכל לעשות דבר חוץ מאשר לחוות את הכאב במלוא עוצמתו, את הצער, את הגעגועים ואת האובדן.
"כשהורה, ילד או בן זוג יילכו לעולמם, קרוב לוודאי שנקבל תמיכה ואהדה גם ממוסדות ולא רק מבני אדם", כותב וינש. "מעסיקים יביעו לפנינו את צערם ויציעו לנו הבנה וחופשת אבל. הם לא יעשו זאת כשכלבנו האהוב ימות. בדומה לכך, קרוב לוודאי שהבוס יגלה הרבה יותר הבנה לביצועינו הירודים אם נסביר לו שאנחנו בעיצומו של תהליך גירושים, מאשר אם נתוודה שאנחנו מתאבלים על אובדן מערכת יחסים קצרה, גם אם הייתה אינטנסיבית וחשובה.
"מה שמסבך את העניינים עוד יותר הוא שהיעדר האמפתיה כלפינו משתקף לעיתים קרובות בגישה שלנו עצמנו. רבים מאיתנו סובלים מכאב רגשי ובה בעת מבקרים את עצמנו על שאנחנו חשים כאב. אנחנו מאמינים שלא בצדק שעלינו להיות מסוגלים לתפקד כרגיל, כשמנקודת מבט פסיכולוגית מתרחש דבר מה שהוא בלתי רגיל בעליל".
חרדה ודיכאון
ההתנהגויות ה"נורמליות" שלנו מזיקות לנו ועלולות להעמיק את הכאב, לעכב את ההתאוששות ממנו ואף לפגוע בבריאותנו הנפשית לטווח רחוק. כך גם היעלמן של מערכות התמיכה הטבעיות: חברים ובני משפחה שיציעו דאגה ואמפתיה בשפע כשהאובדן הוא רשמי, נוטים להיעלם כשמקור שיברון הלב בפרידה מבן זוג לא רשמי. הם גם עלולים להתעייף, לא בלי צדק, מההרהורים הפנימיים האינסופיים שלנו בנוגע למה שהשתבש בקשר ומהשאלות החוזרות: למה הפסיקו לאהוב אותנו? למה לא היינו טובים מספיק?
המוח, הנפש והגוף נמצאים במצוקה. "אף ששיברון לב עלול להביא אנשים מסוימים להתמוטטות עצבים אמיתית, המצב הנפשי של רובנו אינו מידרדר עד כדי כך", כותב וינש. "יש רגעים שבהם אנחנו עלולים להתנהג כאילו 'יצאנו מדעתנו', אבל לרוב אלה באמת רק רגעים, שאחריהם אנחנו שבים לעשתונותינו. גם אפיזודות של חרדה ודיכאון הן תגובה נפוצה כשליבנו נשבר, וכמוהן גם הפרעות שינה ותיאבון ואימפולסיביות".
להמשיך הלאה
כדאי להיזהר מהאשמה עצמית, מאידיאליזציה למי ששבר את ליבנו ומהימנעות. אלה יגרמו לשבורי הלב לסגת לאחור או להיתקע, במקום להתקדם במסע הריפוי. "ההחלמה משיברון לב מתחילה תמיד בהחלטה נחושה להמשיך הלאה בחיינו, אף על פי שמוחנו ונפשנו נלחמים להשאיר אותנו תקועים", כותב וינש.
"המאבק הצפוי דורש אומץ לב ונחישות, אבל גם ידע וערנות: עלינו להבין את הדרכים שבהן המוח והנפש עובדים נגדנו ולנקוט צעדים כדי להתגבר על הדחפים ועל ההרגלים הלא־בריאים שמעכבים אותנו; עלינו להילחם בנטייה ההתמכרותית להשאיר בחיינו את מי שאיבדנו, בין אם באמצעות זיכרונות, בין אם באמצעות תזכורות ומזכרות; עלינו לתרגל חמלה עצמית כדי לשקם את הדימוי העצמי שלנו; עלינו לאמץ מדיטציית מיינדפולנס כדי להילחם במחשבות הטורדניות על האבדה שלנו; עלינו להכיר בחללים שנוצרו בחיינו ולנקוט צעדים כדי למלא אותם; עלינו להתחבר מחדש עם פנימיותנו כדי לחדש את הקשר עם מהותנו, עם מה שעושה אותנו למי שאנחנו".
מדובר בתהליך ממושך הדורש סבלנות ואורך רוח. "גם אם ליבנו נשבר, איננו חייבים להישבר איתו. בחלוף די זמן אנחנו יכולים להשיב מלחמה ולהמשיך בחיינו, אפילו כשאנחנו לא מרגישים מוכנים. אנחנו יכולים להחזיר לעצמנו את השליטה בחיינו ובנפשנו, ולעלות על הנתיב להחלמה. כאב רגשי לא צריך להיות בן לוויה תמידי".
איננו חסרי הגנה מול כאב הלב השבור. "יש דברים שביכולתנו לעשות (ודברים שעלינו להימנע מלעשות) כדי להקל את הכאב הרגשי, להחיש את ההחלמה ולרפא את הפצעים הרגשיים והפסיכולוגיים שלנו. הידיעה מאילו טעויות עלינו להימנע וכיצד למנוע תקיעוּת, והידיעה אילו צעדים עלינו לנקוט ואילו הרגלים עלינו לאמץ כדי להחלים, פירושן שאיננו נתונים עוד לחסדיו של מרכיב מרפא אחד שאין לנו שליטה עליו ‑ הזמן. שיברון הלב מקיף אותנו. הגיעה השעה שנפקח את עינינו ונראה אותו, שכן רק אז נוכל באמת לרפא אותו ולהמשיך בחיינו".
לפנייה לכתב/ת 
