וואשו הייתה שימפנזית שאומצה וגודלה בשנות ה-60 על ידי אלן וביאטריס גרדנר, זוג פרימטולוגים אמריקאים מנבאדה, שחקרו את הדמיון בין שימפנזים לאנשים. הגרדנרים גידלו את השימפנזים שלהם כמעט כמו שמגדלים ילדים — הם לימדו אותם לאכול בסכין ובמזלג, ללבוש בגדים וללכת לשירותים.
הם גם תקשרו איתם, אלא שבשל העובדה שמיתרי הקול ומבנה הפה והלשון של שימפנזים שונים משל בני אדם, המטפלים שגידלו אותם וטיפלו בהם דיברו ביניהם בשפת סימנים, כדי לראות אם שימפנזים שגדלים בסביבה דוברת שפה ירכשו אותה.
וואשו אכן למדה את השפה בזריזות ותקשרה עם הסובבים אותה בעזרת סימנים. היא למדה לא רק שמות של מזונות ומשקאות אלא גם את הדרך לומר בשפת הסימנים: שעון יד, טלפון, מפתח, שקט ושואב אבק. וואשו אומנה גם להשתמש בשירותים, ולכל הפרשותיה קראה "לכלוך" (מילה שלמעשה סימנה עבורה "קקי"). עם הזמן היא גם התחילה להמציא צירופי מילים שחשה בהם צורך: "פותח מזון ומשקה" היה הכינוי שהעניקה למקרר, "אוכל כואב לבכות" לצנונית, "אותי מהר החוצה" ליציאה לטיול ו"תן לי מתוק" לחטיפים. צורך נוסף בביטויים חסרים עלה בזמן שהתרגזה. כך למשל, כשהמטפל לא נתן לה לצאת מהכלוב, היא הטיחה בו: "רוג'ר חרא", ולקוף מקוק שאיים עליה קראה "קוף חרא". השימוש של וואשו במילים "קקה" או "מלוכלך" כלפי אנשים ויצורים שהרגיזו אותה הוכיח שלקללות יש מקום אצל כל יצור בעל שפה וקונפליקטים, ושכפי הנראה הן היו חלק מאוצר המילים של האנושות מרגע שנוצרה השפה. כך לפחות רואה זאת אמה ביירן, מחברת הספר "Swearing is good for you: The amazing science of bad language" (בתרגום חופשי: לקלל זה בריא לנו - המדע המדהים של ניבול הפה), שיצא לאור בארצות הברית בסוף .2018סיפורה של השימפנזית וואשו מחזק את התזה המרכזית שהיא מציגה בספרה, ולפיה קללות מהוות חלק חשוב בשפה האנושית, שהן חיוניות עבורנו, ושאין לפטור אותן ב"נו, נו, נו!" המוסרני שאותו רגילים מחנכים ושמרנים לנקוט.
בספרה חושפת ביירון את המגמה הבאה: בשנים האחרונות הפסיקו להתייחס לקללות כאל סרח עודף של השפה והתקשורת, כעדות לטעם רע, לתרבות נמוכה או לנטיות אופי גרועות, ובמקום זאת החלו לחקור איזו תועלת הן מספקות עבורנו. השיח הזה, שמגיע לכאורה מלמטה, נולד דווקא במעבדות הפסיכולוגיה, שהעבירו את הזרקור מהמקוללים - הפגועים והנעלבים - אל המקללים. כאשר מתמקדים במקללים ומנסים להבין מה הקללות תורמות להם ברמה האישית, מתי הם מקללים ואיך זה משפיע על הקשרים שלהם עם הסביבה, מגלים דבר מעניין - קללות זה "פאקינג" טוב!
למה טוב לקלל? כי בין השאר קללות מאפשרות לנו להביע רגשות, לתקשר, לחזק ולהדגיש דברים, לאוורר תוקפנות ואפילו למנוע אלימות. אבל מתי שרבוב של "בן זונה" או "שיט" סוררים ללשונכם יכול ממש להביא ברכה? הנה כמה מהדברים הטובים שביירן גילתה שאתם יכולים להרוויח אם תרשו לעצמכם לקלל קצת.
אם בעבר התפיסה הרווחת הייתה שמי שמקלל יוצר "קטסטרופיזציה" (העצמה שערורייתית) למצב ומחמיר באמצעותה את מידת הכאב שהוא חווה, מחקרים מוכיחים שקללות דווקא עוזרות להתמודד עם כאב, ואף יותר מכך — ביכולתן אף לשכך אותו. כך לדוגמה, מחקר שנערך בשנת 2009 באוניברסיטת קיל בסטפורדשייר, אנגליה, בחן כיצד שימוש בקללות משפיע על סף הכאב. משתתפי המחקר התבקשו לשים את ידם בדלי קרח קפוא. מחציתם התבקשו למלמל קללות כמו "שיט", "ממזר" ו"פאק" בזמן שידם טמונה בקרח, ואילו המחצית השנייה התבקשה למלמל מילים שמתארות שולחן כמו "עץ", "שטוח" ו"עגול". כל המשתתפים התבקשו להוציא את היד מהקרח רק כשהם חשים שהם לא יכולים לשאת זאת יותר.
נמצא כי בקבוצת המקללים הרגע שבו הקור הצורב הפך לבלתי נסבל הגיע מאוחר יותר, והם השאירו את ידם בדלי הקרח זמן ארוך כמעט פי שניים בהשוואה לקבוצת "תיאור השולחן". עוד נמצא כי הקללות השפיעו לא רק על החוויה הסובייקטיבית של המשתתפים אלא גם על המדדים הפיזיולוגיים שלהם, וכי קצב הלב שלהם היה גבוה יותר. לנוכח העובדה שכיום מבינים יותר ויותר שהמוח הוא זה שאחראי לתחושת הכאב, ושתפיסות ואמונות משפיעות על הדרך שבה אנו חווים כאב, המחקר הזה מדגים כי קללות עשויות לשמש כסוג של משכך כאב. אגב, אם אתם מאלה שאף פעם לא מנבלים את הפה וחוששים שלא תוכלו ליהנות מהאפקט המשכך של הקללות, החוקרים בדקו גם את הנקודה הזאת, ומצאו שהקללות משפיעות לטובה לא רק על חובבי הגסויות והזעם אלא גם על אנשים עדינים כמוכם.
אבל מתברר שההקלה בכאב שקללות מביאות עמן, אינה רק מנת חלקם של נבדקים הנכונים להכניס את ידם לדלי קרח לצורך קידום המחקר של מומחי פסיכולוגיה.מחקרים נוספים מראים שגם אנשים שהגורל גרר אותם למצבים מכאיבים או חלו במחלות קשות, עשויים להפיק מהן תועלת. כך למשל עולה ממחקר שנערך באוניברסיטת נוטינגהם בבריטניה בשנת ,2008 שבחן את השפעת הקללות בקרב גברים שחלו בסרטן האשכים. גברים אלה, שלא היו מעוניינים ללכת לקבוצות תמיכה (שבהן נאלצו לחלוק סיפורים אישיים ולשתף בקשיים וברגשות), חוו הקלה דווקא כשקיללו את הסרטן, את המצב ואת כל מי שמעורב. יתרה מכך, היכולת האנלגטית (משככת הכאב) של הקללות מסייעת להתמודד לא רק עם מחלות ועם כאבים פיזיים, אלא גם עם כאבים פסיכולוגיים או מה שקרוי בשם "כאב חברתי". ממחקר נוסף שנערך באוניברסיטת קווינסלנד באוסטרליה, עולה שקללות מקילות גם על תחושת הבושה והדחייה שמעוררים זיכרונות לא נעימים בעקבות חוויות של נידוי, מבוכה וחוסר אהבה.
אם בעבר התפיסה הרווחת הייתה שמי שמקלל יוצר קטסטרופיזציה למצב ומחמיר באמצעותה את מידת הכאב שהוא חווה, מחקרים חדשים מוכיחים שקללות דווקא עוזרות להתמודד עם כאב, ואף יותר מכך - ביכולתן אף לשכך אותו
אם נספר לכם שקללות במקום העבודה יכולות אף הן להביא לכם תועלת, זה ודאי יישמע לכם מופרך ממש, אבל מתברר שלא פעם כדאי לקלל גם בין תשע לחמש. ההמלצה הזאת מתבססת בין היתר על מחקר שנערך בניו זילנד על ידי חוקרת בשם ג'נט הולמס בתחום שימוש בשפה במקום העבודה. מטרת המחקר הייתה לאפיין את הגורם הייחודי בשיח של צוות מצליח, במיוחד בהייטק. בניתוח ההתנהלות של הצוות המצטיין נמצא כי חבריו נהגו לקלל יותר מאשר חברי הצוותים האחרים, ושהקללות האלה היו חלק מהווי שכלל ירידות, "דאחקות" ובדיחות פנימיות. עוד נמצא כי תרבות ההומור העוקצני שבמהלכה אנשים כינו זה את זה "טיפש, "מרשעת" ו"שמן", היא שתרמה לגיבוש הצוות ולתחושת הקירבה בין חבריו. עם זאת, לפני שאתם רצים להטיח בבוס שלכם שהוא "חמור" או "טמבל", הביאו בחשבון שמחקרים הראו ששימוש בקללות יכול אמנם ליצור תחושת קירבה - אבל רק בתנאים מאוד מסוימים.
למעשה,נמצא כי קללות לא יוצרות תחושה של אמון וביטחון, אלא מבטאות אותם. "אהבל", "גמד" ו"עצלן" מאותתים למושא הקללה שהעמיתים שלו חשים אליו קירבה ואמון מכיוון שהוא יודע שהמקללים לא באמת מתכוונים לדבריהם. רק כשכולם יודעים שיש ביניהם הערכה הדדית, הם מרשים לעצמם להשתמש בקללות, ולכן המקולל לא נפגע באמת מהכינויים שמטיחים בו. אנשים קרובים גם יודעים לדייק בבחירת הקללה ועם מי כדאי להיזהר עם המילה "שמנה". הם גם ישקלו נכון את עוצמת הקללה ("לווייתן" לא יעליב אף אחד, אבל דווקא "שמנמונת", מכיוון שהוא מציאותי יותר, עלול להיות מעליב). בתנאים הנכונים הכינוי ה"פוגעני" לא רק שאינו פוגע במי שהוא מוטח בו, אלא משקף שהוא התקבל חברתית, שמרגישים קרובים אליו ושמחבבים אותו. ואכן, המחקרים מראים שעובדים חדשים לא יזכו לקללות עסיסיות, אלא רק הוותיקים, המקובלים והמרושתים "מקודמים" לדרגת המקולל.
אבל מלבד התקבלות חברתית, שגרת הירידות, כינויי הגנאי וניבולי הפה הזאת מאפשרת דבר נוסף. מכיוון שהקללות בדרך כלל מבטאות צחוק, קירבה ואחווה, הן מאפשרות לעתים להסוות גם מצבים של תוקפנות ואגרסיה. כך למשל, במקרים שבהם יש כוונת אמת בשימוש ב"מכשפה", "קמצן" או "חולה סדר" שאנו מטיחים בחברינו לעבודה, יש אפשרות לאוורר קצת רגשות קשים כמו כעס ותסכול במעטה של צחוקים ואווירה מבודחת.
בניתוח התנהלות של צוות הייטק מצטיין נמצא כי חבריו נהגו לקלל יותר מאשר חברי הצוותים האחרים, ושהקללות האלה היו חלק מהווי. תרבות ההומור שבמהלכה אנשים כינו זה את זה "טיפש, "מרשעת" ו"שמן", היא שתרמה לגיבוש הצוות ולתחושת הקירבה בין חבריו
כמו כן, האפשרות לנבל את הפה במקום העבודה יכולה לעזור בהיבט נוסף — תחושת סולידריות ושותפות במצב. היא מאחדת את השותפים לאותו משרד באמצעות קיטורים כמו "הניאון המזוין" שלא מאפשר לקרוא את הטקסטים, "המחשב המחורבן" שלוקח לו שעה להיפתח,וה"מעלית המסריחה" שיורדת למרתף. כל אלה מסייעים לגבש את העובדים ומעניקים להם הזדמנות לרוות קצת עונג מהקיטורים המשותפים. אבל, כאמור, אל תנסו את זה לבד במשרד, צריך מערכת יחסים משומנת ומדויקת כדי שקללות יקרבו ויגבשו.
דבר נוסף שתוכלו להשיג באמצעות קללות, אם אתן נשים, הוא שוויון ביניכן ובין הגברים. אם פספסתן, קללות הן השפה של בעלי הכוח, הן אוצר מילים השמור למי שמותר לו לעשות גרעפס, להשתין ולעשות סקס. כי נשים, כידוע, הן עדינות והולכות לשירותים רק כדי "לפדר את האף". לאורך ההיסטוריה נשים לא "קיבלו" את הזכות לישירות, הן לא דורשות שכר, לא מצהירות על תוכנית פעולה ולא "קובעות עובדות בשטח". הסגנון המקובל חברתית מתבטא לרוב במשפטים כמו: "רק לי קר כאן בחדר?", "נראה לי שאולי כדאי ש..." ו"אכפת לכם שאני...?". לכן, כשנשים מקללות, הן למעשה יוצאות נגד הצו הזה שמורה להן להיות עדינות ושבריריות, בכייניות וחלשות.
אפשר היה לסכם ולומר שמדובר ב"צו לא כתוב" המורה לנשים לשמור על טוהר הלשון, אבל למעשה הצו הזה כן כתוב, כפי שכותבת ביירן, ומקורו בספר שפורסם במאה ה-17 על ידי יועץ המלך צ'ארלס השני (ריצ'ארד אלסטרי). הספר, שנקרא "קללות הנשים" והוא כנראה זה שקידם את הרעיון שלנשים אסור לקלל, גרס שנשים שמקללות עוברות מטמורפוזה והופכות לגבריות, ושקללותיהן נשמעות מיד בשערי הגיהנום ונזקפות לגנותן. הצורך להיות מלאכיות, שמימיות, ענוגות ולא לנבל את הפה נשמר באדיקות עד לשנות ה-70 של המאה ה-,20 עת התחזקה התנועה לשחרור האישה. אבל כמו דברים אחרים שהשתנו עם התחזקות הפמיניזם, גם הזכות לקלל מתקדמת בעצלתיים. במקומות רבים נשים עדיין נשפטות בחומרה כשהן מקללות, הן ממעטות בקללות כשיש באזור גברים, וגם כשהן מקללות הן משתמשות לרוב בקללות שקהו קצת ומשאירות את הקללות הארסיות יותר לגברים. אז נכון שהיום גם נשים יכולות להשתמש בקללות כדי להצחיק, להסוות רגשות, להשאיר רושם או לתקשר עצב וכאב — אבל הן עדיין לוקחות סיכון כשהן מקללות. מתברר שגם במצבים כאלה הסביבה הקרובה עלולה לבקר אותן, להסתייג מהן ואפילו לשפוט אותן. כך למשל עולה ממחקר בנשים שחלו בסרטן השד ובחרו בקללות כדי לשחרר זעם ועצב. לפי המחקר, נשים אלה נטו יותר להינטש על ידי חברותיהן בהשוואה לנשים שהגיבו בהכנעה ולא קיללו. ובכל זאת, ככל שאתן מקללות יותר, בדיוק כמו שאתן דורשות העלאה בשכר, כשאתן חולקות שווה בשווה את עול הכלים והכביסה, כשאתן עומדות על שלכן — אתן משנות את מאזן הכוחות בעולם (המזוין הזה...), וזוכות ביכולת להקל על הכאב, ליצור אחוות חברים (וחברות) ולשחרר קצת אגרסיות.
האם באמת כדאי לאמץ את ההמלצות החדשות ולתת דרור ללשוננו ולהתחיל לגדף בלי חשש ומעצור? השאלה הזאת מתחדדת אף יותר כשחושבים אם צריך לשנות גם את דרך החינוך של הילדים. האם צריך להתחיל לקלל לידם בלי בושה ו"להרביץ" בהם קצת תורה: "שמעת איך אמרתי בן זונה לנהג ההוא? ככה תעשו גם אתם!". נכון שקשה להתווכח עם מחקרים שמוכיחים באופן סטטיסטי את התועלת של קללות,אבל אולי כדאי לחכות גם למחקרים משווים בין תרבויות, כאלה שיבדקו מה קורה בחברה שבה הישירות והגסות אינן מרוסנות על ידי קצת צביעות ושמרנות ושבה כולם מטיחים זה בזה בחופשיות "בן זונה" ו"מניאק", כדי לדעת אם המחקרים הפסיכולוגיים שבודקים את התועלת שמפיק היחיד מלקלל יכולים באמת להפוך לקוד התנהגות של חברה שלמה.
