אזהרה: הטפיל המסוכן שנמצא בבריכות וגורם לתחלואה ממושכת
המרכז לבקרת מחלות בארה"ב מזהיר מפני הטפיל קריפטוספורודיום העלול לגרום למחלה ממושכת. הבעיה: הוא יכול לשרוד במשך ימים במים, גם לאחר החיטוי. והוא לא הצרה היחידה במי הבריכה
אם אתם או ילדכם חזרתם מבריכה חולים – הסיבה עלולה להיות במים: המרכז לבקרת מחלות האמריקני, ה-CDC, מזהיר מפני הימצאותו של טפיל צואתי מסוכן ועמיד ביותר, שעלול לגרום למחלות ממושכות בבני האדם.
המדובר בפרזיט קריפטוספורודיום (או בכינויו המקוצר "קריפטו"), שגורם לרוב לשלשולים מימיים מרובים שעלולים להימשך גם שלושה שבועות. אצל אוכלוסיות בסיכון ובהן תינוקות, נשים בהריון ואלה הסובלים מכשל חיסוני כמו חולי סרטן, הוא עלול לגרום למחלה קשה ואף לסכנת חיים.
הטפיל גורם כל לכאבי בטן ממושכים, הקאות, חום נמוך. במקרים קשים עלול החולה להגיע לכדי התייבשות (ירידה במצב ההכרה, הקאות מרובות, שלשולים דמיים או ריריים, המטופל נאנק מכאבים ואינו נותן שתן בהיר 10 שעות לפחות).
קראו עוד:
10 סכנות בריאותיות בשחייה - ואיך ניתן למנוע
זה לא הכלור: לא תאמינו מה גורם לעיניים אדומות בבריכה
על פי הודעת המרכז לבקרת מחלות, נמצאו התפרצויות של הטפיל במי בריכות. בשנת 2009 תועד כבר מקרה תמותה אחד מהטפיל, ועד שנת 2017 אושפזו לפחות 287 איש. בשנים אלה דווחו בארה"ב 444 התפרצויות ב-40 מדינות ובפורטו ריקו שגרמו למחלה קשה אצל 7,465 איש.
בחקירה של ה-CDC, נמצאה עדות לטפיל בבריכות מבוגרים ובבריכות ילדים. הטפיל נמצא גם בגני משחקים בתוך מתקני מאגרי מים. הטפיל אותר גם ב-22 מקורות מים לא מטופלים (כמו נחלים ומאגרי שתייה).
86 מקרי הדבקה היו קשורים לבעלי חיים נגועים. 22 מקרים תועדו מהדבקה במזון, שכללה לרוב ביצים לא מפוסטרות ומיץ סיידר תפוחים. מרבית המקרים אותרו בין החודשים יולי ואוגוסט.
שיא ההתפרצות היה בשנת 2016 עם המספר הגבוה ביותר של מקרי הידבקות. מאז שנת 2009 חלה עלייה של 12.8% בשיעור ההדבקות מדי שנה.
קריפטו יוצר בעיה מיוחדת כשהוא חודר לבריכות שחייה, לרוב מצואה המופרשת מהמתרחצים. הפרשה כזו יכולה להזהם בתוך דקות בריכה שלמה ולהדביק מאות אנשים במהירות. לקריפטו עמידות גבוהה ביותר לכלור ועל כן הוא יכול לשרוד במים גם עד שבוע שלם ויותר.
אם אינכם חשים בטוב לאחר הביקור בבריכה, אלה ההמלצות:
1. כדי למנוע הדבקה, שטפו ידיים היטב לאחר היציאה מהבריכה.
2. ודאו עם המציל מתי בוצע החיטוי האחרון ואתם רשאים לראות את תוצאותיו.
3. לעולם אל תשתו את מי הבריכה.
4. עדיף תמיד לרחוץ את הפה במי פה לאחר השהות בבריכה, שלכם ושל ילדיהם ולירוק.
5. אם הבחנתם בכתם חשוד בבריכה העירו למציל שידאג לרוקן את המים ולהעבירכם לבריכה נקייה.
6. אם אתם סובלים מכאבי בטן או שלשולים, עדיף שתוותרו על הכניסה למים. הימנע בכל מקרה מקפיצות פתאומיות למים, גם לא במקפצה. הקפיצות יוצרות לחץ חיובי על מערכת העיכול שתדחק את התוכן הצואתי ישירות לבריכה, ותדביק אותם.
7. בינתיים, עליכם להגיע לבדיקת פרזיטים בצואה, ובמקביל ליטול את התרופה אלקטורייס ומינרלי למניעת התייבשות (ולא מים ריקים). אפשר ורצוי לשלב גם גלידה.
8. אם מופיעים מצבים של חום מעל 3 ימים ברציפות, פרכוסים, איבוד הכרה, הקאות מרובות, אנחות, ישנוניות יתר, אי מתן שתן בהיר מעל 10 שעות, שלשולים דמיים או רירייים, דימומים תת עוריים שאינם נעלמים בליטוף / לחיצה חזקה, חום גבוה מעל 35.6 - יש להגיע לחדר מיון.
ואלה לא הצרות היחידות שצופות לכם בבריכות:
אודם בעיניים
המחזה הזה חוזר על עצמו כמעט אצל כל מי שרצה לשחות או קצת להשתכשך במים בבריכה השכונתית. אתם משוכנעים שהכלור אשם בצריבה בעיניים, אבל בדיקה בעמדת המציל תוכיח שרמת הכלור תקינה. מסתבר שהכלור באמת אינו האחראי לעיניים האדומות. אז מה הסיבה?
רבים מהמתרחצים משתינים בבריכה, כשידוע שהאזהרה שקיים נוזל שצובע את המים בתגובה לשתן – היא בסך הכל מיתוס שלא באמת קיים. לא רק שתן עשוי לשחות יחד איתכם בבריכה, אלא גם חלקיקי צואה שמשתחררים מפי הטבעת של מבוגרים, או מהטיטולים החד פעמיים של הזאטוטים במים הרדודים.
מחקר גילה שהחומר הצורב הוא בעצם החומר ציאנוגן-כלוריד. הוא נוצר כאשר הכלור בבריכה מגיב עם החנקן בנוזל השתן. קומפלקס זה מתפקד כגז דמעות: הוא גורם לצריבה בעיניים, דמעת, דליפה מהאף ואפילו שיעול. למעשה הוא כה חמור, עד שהוא מסווג ככמיקל לוחמה.
השאלה הגדולה היא: עד כמה זה באמת מסוכן? חוקרים חישבו כי אם היו מכניסים לבריכת שחייה סטנדרטית כמות עצומה של מתרחצים, וכולם היו משתינים לתוכה, הקומפלקס שהיה נוצר בין השתן לכלור, כלומר ציאנוגן-כלוריד, היה גורם למותם מהרעלה המונית.
קומפלס השתן-כלור עלול ליצור חומר נוסף בשם טריכלוראמין, הגורם לגירוי בריאות. במחקרים של השנים האחרונות, עלה חשש שחומר זה עלול לגרום לאסתמה אצל ילדים. עם זאת, המחקרים בנושא עד כה היו לא חד משמעיים.
מה עושים? בממדים הטבעיים, השתן שבבריכה ודאי שלא יהרוג אתכם, אלא עלול לגרום לתופעות אלרגיה קשות, כמו קוצר נשימה וצריבה בעיניים. הדרך היחידה למנוע זאת היא פשוט – לא להשתין בבריכה.
יובש בעור
יובש בעור היא אחת מהתופעות השכיחות ביותר בקרב חובבי השחייה. המים המוכלרים גורמים לדלדול והמסת שכבת ההגנה השומנית של העור, מה שגורם לאובדן הלחות משכבתו הראשונית. התוצאה היא עור יבש, מגורה וקשקשי.
היובש בעור, המכונה בשפה הרפואית קסרוזיס, הופך חמור עוד יותר בשל מקלחות חמות, החביבות על השחיינים, כמו גם על ידי טבילה בג'קוזי או שהייה בסאונה.
מה עושים? עדיף להימנע ממקלחת של מים חמים ולהעדיף מים פושרים עד קרירים. מומלץ לאחר המקלחת למרוח על העור קרם גוף שומני. במקרים חמורים, ובמיוחד בהופעת גרד, יש לפנות לרופא עור שישקול טיפול במשחות סטרואידיות.
ישבן ביקיני
מדובר בזיהום חיידקי המתרחש בעקבות לבישת בגד ים לוחץ וקטן במיוחד, כמו ביקיני, ומופיע גם בקרב שחיינים העוסקים בתחרויות. החיידקים השכיחים הגורמים לזיהום הם סטרפטוקוקוס וסטפילוקוקוס, הגורמים להופעת שלפוחיות מזוהמות בסמוך לחריץ הישבן.
מה עושים? אם אתן מחובבות הביקיני, או מתהלכים בבגד ים קטן ולוחץ ומופיעות שלפוחיות באיזור העכוז, יש לפנות לרופא לצורך התחלת טיפול אנטיביוטי דרך הפה. בשנים האחרונות החיידק סטפילוקוקוס, הגורם לפצעים, החל לפתח עמידות ב-30% מהמקרים, ולפיכך לעיתים יש צורך בטיפול אנטיביוטי לתוך הווריד.
פטרת ציפורניים
מחקרים בשחיינים גילו כי שכיחות הופעת פטרת בציפורני הרגליים גבוהה פי 13 בקרב שחיינים ומגיעה לכדי 40% ואף יותר, בהשוואה לשכיחות התופעה באוכלוסייה הכללית שאינה שוחה, שעומדת על כ-3% בלבד. הסיבה לפטרת היא בעיקר הלחות, החודרת לציפורן וסביבותיה.
הפטריות הולכות ומתרבות בציפורן, גורמות לשבירה שלהן, הצהבתן ועיוות צורתן. לעיתים מתלווה לפטרת הציפורניים גם כאב עז. במרבית המקרים מופיעה הפטרת בציפורני הרגליים, אולם היא עלולה להופיע גם בציפורני הידיים.
מה עושים? מעבר למראה המביך של הפטרת בציפורניים, חשוב לטפל בציפורן הפטרייתית בעיקר בשל העובדה שהפטריות עלולות לנדוד אל ציפורניים סמוכות, אל בין האצבעות או אל כף הרגל. הטיפול בפטרת הציפורניים הוא בתרופות הנלקחות דרך הפה לאחר אבחון הבעיה אצל רופא עור. הטיפול עשוי לארוך כארבעה חודשים.
דלקות אוזניים
אחת הבעיות השכיחות ביותר אצל חובבי שחייה ואצל שחיינים מקצועיים. מדובר בדלקת של האוזן החיצונית הקרויה "אוטיטיס אקסטרנה", הגורמת לאודם, גירוי וכאבים עזים בתעלה המחברת את אפרכסת האוזן עם האוזן הפנימית. הגורמים לדלקת יכולים להיות חיידקים או פטריות.
מה עושים? מומלץ להשתמש באטמי אוזניים מיוחדים לשחייה, אותם ניתן לרכוש בחנויות ספורט ובחנויות המתמחות בציוד שחייה. חשוב להקפיד בתום השחייה לחטא אותם באלכוהול.
לאחר השחייה מומלץ לייבש היטב את האוזניים באמצעות תרסיס מיוחד לאוזניים, אותו ניתן לרכוש בבתי מרקחת, שכן שיירי מי הבריכה המכילים את החיידק או הפטריה ונותרים באוזן, הם אלה הגורמים לגירוי בעור ולהתפתחות הדלקת.
אם הופיע גירוי פנו לרופא על מנת שיתחיל בטיפול בטיפות המכילות חומר אנטיביוטי וחומר נגד פטריות. אם הבעיה נמשכת, ייתכן שיהיה צורך בטיפול מונע והימנעות משחייה לזמן מה.
הצהבת שיניים והרס האמאייל
אחת מתופעות הלוואי השכיחות אצל שחיינים מקצועיים, אך גם בקרב חובבים, היא הצהבת שיניים ובמקרים חמורים גם הרס האמאייל, החלק החיצוני של השן ולמעשה החלק הקשה ביותר בגופנו.
התופעה נגרמת בשל הכלור המוסף לבריכה, אשר משנה את החומציות ומעלה אותה לכדי דרגת pH נמוכה מ-6. במהלך השחייה חודרים מים רבים לחלל הפה וחושפים את השיניים לחומציות זו, אשר לאורך חודשים ושנים של שחייה גורמת להצהבה ואף השחרה של השיניים, כמו גם להרס האמאייל בשן.
מה עושים? מומלץ להקפיד על היגיינת הפה, הכוללת צחצוח שיניים פעמיים ביממה ושימוש במי פה לאחריהם. בחלק מהמקרים ממליצים רופאי שיניים להשתמש במי פה גם לאחר השחייה.
בתוך כך יש להקפיד על ביקור אצל שיננית פעמיים בשנה, אשר תפנה בעת הצורך גם לבדיקת רופא שיניים. אם ריח הכלור בבריכה עז מאוד, בידקו אצל המציל את ערך הכלור שנמדד באותו יום, ואם הוא גבוה העירו על כך למנהלי הבריכה.
כתף שחיינים
אחוז הפציעות האורתופדיות בקרב שחיינים היא בין הנמוכות ביותר מכל ענפי הספורט, זאת בזכות המים המחלקים את העומס על עמוד השדרה בצורה מאוזנת.
אולם פגיעה אחת שכיחה יחסית בקרב שחיינים היא כאב כתף, הנובע משימוש יתר בזרועות (80% מכוח השחייה מגיע דרך כוח הזרועות ועמם הכתפיים) שגורם לדלקת מקומית.
הכאב בא לידי ביטוי כאשר הזרוע מורמת מעלה ובמישוש ניתן לחוש בכאב מקומי. במקרים חמורים הכאב נמשך גם במצב של מנוחה, פעמים רבות במהלך הלילה.
מה עושים? בראש ובראשונה יש צורך במנוחה. אם זה לא עוזר יש לפנות לאורתופד או לרופא המשפחה כדי להתחיל טיפול נוגד דלקת בתרופות כמו אטופן. במקרים חמורים ימליץ הרופא על זריקות סטרואידיות מקומיות. אם הבעיה נמשכת תקופה ארוכה ובאופן חמור יש צורך בניתוח אורתופדי.
קוצר נשימה
הכלור שאמור לסייע לחיטוי מי השחייה, עלול לגרום גם לבעיות נשימה. מחקרים שנערכו בעבר גילו כי החשיפה לאדי הכלור הנפלטים מבריכות השחייה מפחית את תפקוד הריאות וגורם להתכווצות דרכי האוויר, בדומה למתרחש במחלת האסתמה.
אחד המחקרים שפורסם אשתקד על ידי איגוד רופאי הספורט בארצות הברית בדק את תפקוד הריאות בקרב נבדקים ששהו בבריכה בה רמת הכלור תקינה, והשווה אותם לתפקוד הריאות של נבדקים ששהו מחוץ לבריכה. המחקר מצא ירידה בתפקודי הריאות בשיעור של 20% בקרב אלה ששהו בבריכה.
מה עושים? הבעיה העיקרית בשאיפת אדי כלור היא בקרב אלה השוחים בבריכות סגורות, בהן אדי הכלור נכלאים באיזור הבריכה וריכוזם באוויר החופשי עולה ונשאף לריאות.
אם הרחתם ריח כלור עז בבריכה, העירו על כך למציל או להנהלת הבריכה ובקשו לבדוק את רמת הכלור במים. אם חשתם קוצר נשימה או שאתם שומעים "צפצופים" בנשיפת האוויר, צאו מהבריכה לאוויר נקי. אם קוצר הנשימה נמשך מעל מספר דקות, פנו לרופא.
דלקות בדרכי השתן
למרות הכלור המוסף לבריכות השחייה, עדיין שכיחות הדלקות בדרכי השתן גבוהה יותר בקרב חובבי שחיה ושחיינים מקצועיים, במיוחד אצל נשים. בשנים האחרונות גילו חלק מהחיידקים עמידות גם לכלור.
החיידקים מועברים למי הבריכה בעיקר על ידי מתרחצים המטילים את הפרשותיהם במים. כך, מתרבים חיידקים צואתיים או חיידקים מדרכי השתן המכונים "גרם שלילי" (כשהשכיח הוא "אי-קולי") ומדביקים מתרחצים אחרים.
התוצאה היא דלקת הגורמת לתכיפות וצריבה במתן שתן. במקרים חמורים, מגיעה הדלקת גם אל הכליות, גורמת לעליית חום, חולשה, כאבים בחילות והקאות.
מה עושים? קשה להימנע מדלקת בדרכי שתן אם מי הבריכה מזוהמים. אולם אם חשתם את אחד הסימפטומים הכוללים חום גבוה, תכיפות או צריבה במתן שתן, חולשה או כאבי בטן - פנו לרופא שיבצע בדיקת שתן ויקבע האם יש צורך בטיפול אנטיביוטי.
התייבשות
אחת הטעויות הנפוצות של שחיינים היא שאין בשהייה בבריכה כל סכנת התייבשות, ומכאן דווקא עולה הסיכון שבשחייה: ממש כמו בכל פעילות ספורטיבית, גם שחייה גורמת להזעה. תחושת המים הקרירים העוטפים את הגוף מטעה, וגם חדירתם לחלל הפה בזמן השחייה מבטלת לכאורה את תחושת הצימאון.
מחקרים שבוצעו בשחיינים מצאו כי השחייה גורמת להזעה בתוך המים, ועימה לירידה במאזן הנתרן והאשלגן בדם. התוצאה היא התייבשות וסכנת אובדן הכרה במים.
מה עושים? חשוב לזכור שבזמן השהייה בבריכה אין אנו חשים בהזעה כמובן, ובשל כניסת מים לחלל הפה, אין חשים גם בצימאון, ומכאן רק גוברת סכנת ההתייבשות. ממש כמו בשאר ענפי הספורט, שתייה מרובה היא הכרח לפני השחייה ולאחריה.
על פי המלצת איגוד הדיאטניות האמריקני, מומלץ לשתות שתי כוסות מים לפני האימון, ולאחר 60 דקות של שחייה. לשחיינים מקצועיים המבצעים פעילות מאומצת במים מומלץ להוסיף גם משקה איזוטוני המכיל כמויות מספיקות של מינרלים ומלחים ובהם נתרן ואשלגן.
לפנייה לכתב/ת 
