רילוקיישן: משאירים את סבא וסבתא מאחור
בעידן שבו יותר ישראלים מגשימים את חלום העבודה בחו"ל, צפים גם לא מעט קשיי מעבר והסתגלות הזוכים לכינוי "דיכאון הרילוקיישן". "מה שפחות מוכר, הוא מצוקת דור ההורים, הסבא וסבתא שנשארים בארץ רחוק מהילדים ומהנכדים", אומרת הפסיכולוגית ציפי בן עמי וחושפת את התופעה הרחבה
המדור בשיתוף "מגדלי הים התיכון"
רילוקיישן - השפעה רב דורית לא מדוברת. אפשר להתווכח על כדאיות הרילוקיישן למשפחה הגרעינית הצעירה, אבל אין חולק על כך שלמעבר לחו"ל יש השפעה משמעותית על הדינמיקה של המשפחה הרב-דורית.
מדובר באלפי הורים, רובם גם סבים וסבתות, שנשארים בארץ לא רק עם הגעגועים אלא גם עם אי הבהירות, האם הילדים יחזרו בכלל לארץ.
עוד במדור 60 פלוס:
5 רעיונות למתנות שהנכדים ישמחו לקבל
חוקרים מצאו: הגורם לחיים בריאים וארוכים
ציבור דומם שנקרע בן הילדים לבדידות
לישראלים המצויים כיום בשנות העשרים והשלושים שלהם, קל הרבה יותר לעזוב לחו"ל מאשר להוריהם כשהיו בגילם, בני דור ה-Y ודור ה-Z נולדו וגדלו לתוך עולם אינטרנטי וגלובלי, שהתקשורת הדיגיטלית מטשטשת בו את גבולות הלאום והשפה.
הם רואים את החיים דרך משקפיים אינדיווידואליים ומרגישים נוח לחיות בכל מקום בעולם. אין להם בעיה להחליף מקומות עבודה, ובמרבית המקרים הם ילכו אחר הקידום וההצלחה הכלכלית גם במחיר של התנתקות פיזית מהמשפחה ומהחברים בארץ.
כתוצאה מכך, משפחות לא מעטות אכן נתקלות בקשיים, לפעמים עד כדי טלטלה שמאיימת על התא המשפחתי. הרילוקשן הוא נושא שזוכה להתייחסות רחבה למדי בשיח וברשת, אך מאפיל על מצוקה קשה יותר – זו של ההורים שנשארים בארץ, רחוק מהילדים ומהנכדים. מדובר בציבור דומם, שאנחנו המטפלים פוגשים יותר ויותר בקליניקות, ומגלים אצלו את 'דיכאון הרילוקיישן' מהצד השני והפחות מוכר.
ההורים מוצאים עצמם קרועים בין לתת גב לילדים על החלטותיהם ולא לחסום את מימוש שאיפותיהם, לבין בדידות ועיבוד האבל על חוויות משפחתיות משותפות, כמו יום הולדת לנכדה שיכול להיחגג יחד רק בסקייפ.
3 סיפורים אישיים - 3 התלבטויות קשות
"אבא עבד בחברת בניה, ובשנות השישים יצאנו כל המשפחה לשלוש שנים באחת הארצות באפריקה. קראו לזה שליחות. זו הייתה גאווה ישראלית לבנות את אפריקה, ובכלל לא הייתה שאלה אם נחזור. כילדה, אני זוכרת את התקופה הזאת כהרפתקה נהדרת. היום, כאם לשלושה ילדים שכולם חיים ועובדים בחו"ל, אני חווה את החלק הכואב של הרילוקיישן – את החוויה הלא פשוטה של הורים מתבגרים, שנשארו כאן לבד ובקושי מכירים את הנכדים שלהם".
מטופלת אחרת מתקשה להסתיר את התסכול שהיא ובעלה חשים מכך שהם מתקשים "להיות מאושרים בשביל הילדים". "זה קורע", היא אומרת, "מצד אחד חינכנו אותם לצמיחה ולהתפתחות אישית, ואנחנו גאים שהם מצליחים. מצד שני, המשפחה המורחבת מתפרקת. אז נכון שיש אינטרנט וסקייפ ומפגשים בחגים, אבל אין מה לעשות: זה מאוד עצוב שהם בארה"ב ובאוסטרליה בלי אופק ברור של חזרה, ואנחנו כאן לבד ביומיום בין ביקור לביקור".
הורים תמיד ייקחו על עצמם אשמה כלשהי בנוגע לילדים, אבל הסיפור העיקרי הוא לאו דווקא תחושת אשם אלא מעין שבר פנימי, תחושה של אובדן ערכים. מטופלת שלי, שבנה היחיד חי בחו"ל, שואלת אותי 'איזה מדינה ואיזו חברה בנינו, שהילדים לא יכולים להזדהות איתה? מה עשינו בכך שחינכנו אותם למימוש עצמי, כשהם מחפשים את החיים הטובים כל כך רחוק מהבית?
מאלתרים בשביל לשמור על קשר
שלב "הקן המתרוקן" שבו ילדים גדלים ועוזבים את הבית מביא כל הורה להתמודד עם הקושי לשחרר את הילדים לדרכם, אך כאן מתווסף ממד של פירוק התבנית המשפחתית המסורתית.
רילוקיישן יוצר ריחוק פיזי בלתי נסבל של אלפי קילומטרים בין ילדים והורים, בין נכדים לסבים. הצעירים עסוקים מאוד בקריירה, הם מודעים להפסד של הקשר המשפחתי אבל מדחיקים זאת.
ההורים, צריכים למצוא אלתורים לשמירה על החיבור המשפחתי, או לוותר על החיבור עם הילדים והנכדים. ההורים הופכים להיות "בסיס-האם" והסמן הימני לשמירה על הקשרים והערכים המשפחתיים למרות המרחק הגיאוגרפי.
הקושי של האחים שנשארים
לעתים, היציאה לרילוקיישן גורמת לקונפליקט עד כדי משבר גם בין אחים במשפחה. למשל, אב למשפחה צעירה, שהגיע לטיפול במצב של מצוקה נפשית, בגלל שני אחיו שעזבו את הארץ לתפקידים בחו"ל, והשאירו אותו לדאוג לבדו להורים מזדקנים וחולים.
האחריות העצומה שנפלה על כתפיו גרמה לו לתחושות דחק שהובילו לדיכאון ולחרדה. מצד אחד, בזכות המשרות הבכירות שלהם אחיו העתירו עליו פינוקים ומימנו לו ולמשפחתו נסיעות לחו"ל. מצד שני, ברוב ימות השנה הוא חווה תסכול על כך שנותר לטפל לבד בהורים, מה שהגביל את חופש הניידות שלו ואת עצמאותו, והתעוררו בו כעסים שלא היה לו קל אתם.
אתגר הסבא סבתא הישראלים הגלובליים
פרידה מילדים הנוסעים לארצות רחוקות או סבא וסבתא שלא יכולים לחוות מקרוב את הנכדים שלהם מעוררים לרוב רגשות קשים, אבל יש משהו בישראליות, שמקצין את זה.
המשפחתיות, הסולידריות המשפחתית והחברית, והאחווה המשפחתית מרכזיות בהוויה הישראלית. כמובן שלחלק מההורים שגדלו על אידיאלים של הקמת המדינה וסיפורי שואה, המחשבה שהנכדים נולדים וגדלים בגולה ומחוברים לתרבות זרה יותר מאשר לישראליות, הופכת לקשה יותר.
זה גורם לקונפליקטים לא פשוטים ולמעמסה כבדה על ההורים של איך לגשר: בין עבר של ערכים וזהות ישראלית לבין הווה של תרבות המאופיינת בניידות ושחיקת משמעויות של ערכים לאומיים.
מעבר לניתוק המשפחתי, כישראלים ההפיכה לסבתאות/סבאות גלובליים מעורר משהו שמאתגר ויחד עם זאת צובט בלב.
הכותבת הינה פסיכולוגית ופסיכותרפיסטית, מדריכה בפסיכותרפיה ומלמדת בבית ספר לפסיכותרפיה, קנדידטית לדוקטורט בתוכנית פסיכואנליזה ופרשנות אוניברסיטת בר-אילן, חברת ט.נ.א. - מיזם חברתי לטיפול נפשי אפשרי
צפו בסבא וסבתא מפעילים בפעם הראשונה מצלמת אינטרנט
בשיתוף "מגדלי הים התיכון"
לפנייה לכתב/ת 
