זה התחיל שנה אחרי השחרור. דן אלמלך, לוחם בגדוד 13 של גולני ומי שהשתתף בלחימה ברצועת עזה במהלך מבצע צוק איתן, התחיל להרגיש כאבים באזור החזה ובאוזן שמאל. "שריפות", הוא אומר. "לא הייתי מצליח לאכול, לשתות. הייתי מוצא עצמי מקיא את החיים שלושה ימים ברציפות. לא הבנתי מה עובר עליי. הייתי בוכה לאחותי הקטנה ואומר לה, 'מה קורה לי?'".
התחושות המוזרות הלכו וגברו, ואיתן התסכול, ההתבודדות והכעס. "המשפחה שלי התחילה להבין שמשהו משתנה אצלי", מספר אלמלך. "אתה נהיה בנאדם מדוכדך, קשה לך לצאת, להביע שמחה. אתה מרגיש שמשהו מת בך".
ואתה לא מקשר את זה למה שקרה לך בצוק איתן?
"אתה לא רוצה לקשר את זה".
הרבה קרה לאלמלך בצוק איתן, אבל אירוע אחד נחרט עמוק בבשרו ומסרב מאז לעזוב. ביום שבו נכנסה חטיבת גולני לשכונת סג'עייה שבצפון הרצועה נורו טילי נ"ט על נגמ"ש ובו תשעה לוחמים מגדוד 13. באירוע נהרגו שבעה מהלוחמים ובהם אורון שאול, שגופתו נפלה בשבי חמאס. אלמלך היה לא רחוק משם, ושמע את הכל באוזניית הקשר. אחר כך גם נכנס לאזור התקרית לאבטח את חילוץ הגופות, והוא לא יכול לשכוח את מה שהיה שם.
אבל היום, בגיל 26, ורק לאחר סדרת טיפולים חדשניים בפוסט־טראומה, אלמלך כן מצליח להתמודד עם התחושות הגופניות שהפכו את חייו לבלתי נסבלים. הזיכרונות עדיין שם, גם הצרחות וחוסר האונים, אבל הוא מנהל מערכת יחסים זוגית, לומד משפטים ומבלה עם חברים. ובעיקר, הוא מסוגל להבין את המשבר שחווה ולשתף את תחושותיו. "בזכות הטיפולים אני יכול לדבר על זה מבלי לאבד את העשתונות, מבלי לשבור את הכוס", הוא אומר ולוגם מכוס האספרסו.
הטיפול שקיבל אלמלך מתבסס על מודל "החוויה הסומטית", המדגיש את האופן שבו מוטבעת הטראומה בגוף. בניגוד לגישות אחרות לטיפול בטראומה, הבוחנות בעיקר את נפשו של הנפגע, המודל הזה - המחבר בין פסיכולוגיה, נוירולוגיה ואפילו מדיטציה - יוצא מנקודת הנחה שללא התייחסות להיבטים הגופניים של הטראומה לא ייתכן ריפוי.
בשבוע שעבר נערך בתל־אביב כנס בהשתתפות כ־400 רופאים ומטפלים מתחומי בריאות הנפש, אותו יזם "המרכז לטיפול במתח, חרדה וטראומה". המרכז, עמותה חינוכית ומחקרית ללא מטרות רווח המספקת כלים לריפוי ומניעת טראומה, הוא היחיד בישראל המוסמך להכשיר מטפלים בשיטת החוויה הסומטית. "הגוף מדבר", אומרת ד"ר קטי לאווי, מנכ"לית המרכז ומי שטיפלה באלמלך. "פוסט־טראומה היא פציעה, לא תסמונת ולא מחלת נפש. לכן, אם מקשיבים לגוף יש איך להירפא ממנה".
אלמלך עלה ארצה מצרפת בגיל שש והתגורר ביישוב הדתי חיספין שבגולן. בהמשך עברה המשפחה לרעננה, שם הוא מתגורר. הוא גדל במשפחה דתית ולמד בישיבה תיכונית, אם כי במהלך שירותו הצבאי הסיר את הכיפה. הוא התגייס במארס 2012, וחודש לאחר שסיים את הכשרתו ירד לעזה, במסגרת מבצע עמוד ענן. "בכל לילה הכניסו אותנו לנגמ"ש עם כל הציוד ואמרו לנו 'הלילה אתם נכנסים'", הוא נזכר. "בתקופה הזו, כשאתה טירון והשערות על הכומתה עדיין קיימות, התחושה העיקרית היא פחד אלוהים. במיוחד שאח שלך הוא גם חלק מכוח הנדסה קרבית שאמור להיכנס איתך". לבסוף הסתיים המבצע ללא כניסה קרקעית. "כשאמרו לי שאני יוצא הביתה והכניסה מבוטלת, שמחתי מאוד".
אבל לאלמלך תהיה עוד הזדמנות לראות את עזה מבפנים. שמונה חודשים לפני השחרור, באוגוסט 2014, יוצא צה"ל למבצע צוק איתן. בתקופה הזו משמש אלמלך כקשר של מפקד מחלקה 8 בפלוגה המסייעת של גדוד 13. "כקשר אתה מווסת את המידע שמגיע מהגדוד ומעביר אותו למפקד המחלקה", הוא מסביר. "במבצע כמו צוק איתן מדובר בכמות עצומה של מידע. אתה שומע את חיל האוויר שעומד להפציץ, את התותחנים והשריון, אחר כך את המג"ד. ולפעמים אתה שומע את החברים שלך ברשת הקשר". אחד מאותם חברים הוא אורי, הקשר של מפקד מחלקה 5. עוד נגיע אליו.
"במשך כשלושה שבועות המתנו בשטחי הכינוס שמחוץ לרצועה", ממשיך אלמלך לספר, ובשלב זה קולו כבר מתחיל מעט לרעוד. "כבר זיוודנו את הנמ"רים (נגמ"שים כבדים ומתקדמים המשרתים את כוחות החי"ר — א"א), ואמרו לנו שעוד רגע נכנסים. אבל אז, 48 שעות לפני הכניסה, אמרו לנו להוריד את כל הציוד כי כוח אחר צריך את הנמ"ר".
השיקול המבצעי הזה יתברר כקריטי בהמשך: הכוח מגדוד 13 ייכנס לסג'עייה בנגמ"שים מיושנים מדגם M-113, החדירים לטילי הנ"ט שבידי חמאס. "לפני כמה חודשים הייתי מתפוצץ רק מלדבר על זה", אומר אלמלך, "היום כבר לא. אבל הכעס הזה, למה למישהו אחר הביאו נמ"ר במקום לנו, עדיין קיים".
ב־20 ביולי, מוצאי שבת, נכנסה חטיבת גולני ללחימה בסג'עייה. "אמרו לנו שזה קן הצרעות הגדול ביותר של עזה", אומר אלמלך. "בהתחלה הציבו את המחלקה שלי ככוח תצפית על הגדר, אבל אז התברר שאנחנו לא יעילים. קיבלנו הוראה להתחיל ללכת לנקודה שממנה יכניסו אותנו פנימה, אל הרצועה".
זה קרה כמה דקות לפני שהגיעו לנקודה. "שמעתי בום", אומר אלמלך. "במשך חצי דקה היה שקט, ואז שמעתי את אורי ממחלקה 5 צועק בקשר: 'איפה כולם? איפה אתם, יא בני זונות? חמש עולה באש!" אלמלך מתפרק לרגע, בולע את הדמעות, לוקח נשימה ארוכה וממשיך: "בהתחלה אתה לא מבין מה קרה, אתה רק מבין שמישהו נפגע. אף אחד לא ציפה שכבר בדקות הראשונות הגדוד יחטוף כזו מכה קשה. ברגע שהחבר'ה בנגמ"ש חטפו את הטיל, לא היה מי שיעזור להם, כי לא היו מספיק כוחות שלנו בשטח".
בדקות שלאחר הפגיעה הומטרה על סג'עייה אש תופת של חיל האוויר והתותחנים. אלמלך וחבריו נאלצו להמתין במרחק ביטחון. את השעות הבאות חווה אלמלך דרך אוזניית הקשר התחובה באוזנו השמאלית. "אתה מתחיל לשמוע שמות של אנשים שהלכו, ואתה לא כל כך יודע האם להאמין לזה", הוא מספר.
כשעלתה השמש נכנס הכוח של אלמלך לאבטח את פעולות החילוץ. "זו הייתה סטירה", הוא אומר. "אתה רואה שאריות של נגמ"ש, אתה רואה מקום הפוך, הפוך. יש סירחון, יש ריח. במשך כמה ימים טובים מה שעשינו זה לפטרל בסביבה. בהמשך ירו עלינו מדי פעם, היו עלינו מטענים, לא עשו לנו חיים קלים".
החיים הקלים לא נמשכו גם אחרי שהסתיים המבצע. "אתה חוזר לפלוגה ריקה, ואתה חוזר למנטליות של הצבא שאומר 'בואו נעסיק אותם כמה שיותר כדי שלא יחשבו על מה שקרה להם'".
לא הייתה התמודדות עם האירוע?
"אחרי האירוע הביאו את הרמטכ"ל, בני גנץ, שמחא לנו כפיים. לפני ששיחררו אותנו הביתה המג"ד העמיד את כל המחלקה שלנו, אמר לנו 'אף אחד אצלכם לא מת, הכל בסדר, צאו הביתה'. זה היה הטיפול שקיבלנו". זמן רב אחר כך, מספר אלמלך, בכל פעם שראה את דמותו של גנץ בטלוויזיה התעורר בו חשק עז לחנוק אותו. "הכעס מועצם על ידי זה שחברים שלך לא חזרו. יש את ההרגשה הזו, שאיך אנשים כל כך טובים לא חזרו ואתה כן. כל ילד שהלך שם היה זהב", הוא אומר וקורס בבכי.
בשלב זה מתערבת בשיחה ד"ר לאווי, המטפלת של אלמלך ומנכ"לית "המרכז לטיפול במתח, חרדה וטראומה". היא מבקשת מאלמלך לבצע "קרקוע". אלמלך מדביק את כפות רגליו לקרקע ולוקח כמה נשימות. אחר כך הוא מצמיד את זרועותיו לחזה, ונרגע. הקרקוע הוא אחד מאותם כלים שמציע מודל החוויה הסומטית למי שמתמודד עם טראומה. "אני עושה קרקוע באופן יומיומי", אומר אלמלך, שבינתיים התאושש, "אחרת אני מרגיש כמו קפיץ שכל הקשרים שלו התחברו".
"הקרקוע מרגיע את מערכת העצבים. טראומה היא תוצאה של מפגש בין מערכת עצבים ואירוע טראומטי", מסבירה לאווי את עקרונות הטיפול שלה. "כאשר אנחנו חווים סכנה, אנחנו מפעילים תגובות של הגנה שהן תגובות הישרדותיות. התגובות האלה לא מגיעות מהחלק שאחראי על הפעולות הקוגניטיביות של המוח, זה שאיתו מתמודדים פסיכולוגים - הוא מגיע מאזורים עמוקים יותר במוח, שקשורים למערכת העצבים, שהיא איבר שפועל באופן אוטונומי, מבלי שאנחנו יכולים לשלוט בו".
לדברי לאווי, אחרי מפגש טראומטי כזה מערכת העצבים מתערערת, וכדי להתמודד עם הטראומה צריך להחזיר אותה לאיזון. כיצד מתקנים את מערכת העצבים? במקרה של אלמלך אחד הסימפטומים שהרגיש הוא כזכור תחושת שריפה בחזה ובאוזן שמאל. רק לאחר מפגשים ושיחות עם לאווי הצליחו השניים להבין שהשריפה באוזן שמאל קשורה לאותה אוזניית קשר דרכה חווה את הפגיעה בנגמ"ש. התחושה בחזה קשורה למשפט "חמש עולה באש".
סימפטום אחר צץ כשאלמלך היה בחוף הים. "פעם אחת, כשישבנו ברצועה, אחד החברים נשען עם הידיים על החול. פתאום הוא מצא בתוך החול שאריות של עצם, כנראה של מישהו שהיה בנגמ"ש. אחר כך, כשאתה הולך לים ושם ידיים בחול, פתאום כל הגוף שלך מתלהט ואתה לא מבין למה. יש לך לחץ, איזו בועה שמתנפחת, שאתה לא יודע מה לעשות איתה. אתה לא רוצה לשחרר אותה כי זה יגרום לך להתפרץ, אז אתה דוחק את זה ודוחק. עד שזה מתפוצץ".
התופעות הבלתי מוסברות הללו — החום באוזן שמאל, החרדה המתלווה לביקור בחוף הים — הכבידו מאוד על אלמלך. "שנים אחרי השחרור התקשיתי להביע אמפטיה, רגש, אהבה. אתה קר ואתה חסום", הוא אומר. "אבל השיא הגיע בסוף הסמסטר הראשון ללימודים. כנראה בשילוב הלחץ מהמבחנים התפרקתי. נכנסתי לעוד התקף של שלושה ימים בבית ואז אמרתי 'חלאס. אני בן 25, אני בריא, מה קורה לי בגוף?'".
הוא קבע פגישה עם ד"ר לאווי, שהחלה לנסות לפענח את הסימפטומים הגופניים שתקפו אותו. רק אחרי שקישרו ביניהם לבין מה שקרה לו בעזה הסימפטומים חלפו. "אחד הדברים הכי בעייתיים לכל אחד זה חוסר ההבנה", מסביר אלמלך. "במהלך הטיפול אתה מבין מה אתה מרגיש בגוף ולמה, וברגע שאתה מבין, אתה מפסיק לקטלג את עצמך כבעל הפרעה. אתה מבין שאתה חווה תגובה רציונלית. ברגע שאתה מצליח לעכל את התחושות האלה אתה בונה את עצמך מחדש".
אם הגישה הזו לטיפול בטראומה נשמעת לכם מעט ניו־אייג'ית, אתם לא לבד. "בגלל זה עדיין לא קיבלו אותה בכל מקום", אומרת לאווי, "הגוף עדיין מפחיד אנשים". היא מוסיפה: "הצענו לצבא לערוך מחקר בנושא, להכניס כלים של מניעה, אבל לא פתחו בפנינו את הדלת".
לשיחה מצטרף פרופ' סטיבן פורג'ס האמריקאי, נוירוביולוג וחוקר של מערכת העצבים. פורג'ס, אורח הכבוד של הכנס שנערך בשבוע שעבר בתל־אביב, ערך מחקרים פורצי דרך על הדרכים בהן הגוף מתמודד עם סכנה. תוצאות המחקרים האלה שולבו בשיטות הטיפול של לאווי וחבריה. "הגישה הזו לטיפול בטראומה היא לא ניו־אייג'ית, היא אולד־אייג'ית", הוא מחייך. "הרפואה המודרנית היא שהחליטה להפריד בין הנפש לגוף. שכחנו עד כמה שני הדברים מחוברים".
אלמלך: "לקחתי הרבה תרופות, הן לא עזרו. כנראה הרבה יותר קל לתת לך כדור. בחמשת החודשים האחרונים, מאז הטיפול, לא לקחתי כדור אחד. הסימפטומים לא נעלמו לגמרי, אבל כשאני נתקל בהם אני יודע איך לטפל בהם".
תגובת דובר צה"ל: "החיילים שהיו באירוע הנגמ"ש טופלו על ידי גורמי הרפואה וברה"ן בזמן אמת, תוך כדי מבצע צוק איתן ולאחריו. חלקם המשיכו במעקב לאורך כל שירותם ועד השחרור. חיל הרפואה מוביל תוכנית קידום בריאות נפשית ומניעה רחבה ומקיפה. שיטת הטיפול הסומטית מוכרת לנו אך בשל היעדר תימוכין בספרות המדעית צה"ל לא נעזר בה לטיפול באנשיו".
