הוא נורה על גבי כדור תותח, המשיך לרכוב על סוסו בזמן שזה נחצה לשניים וניצל מלועו של אריה שהתנפל עליו - בזכות תנין שעמד מאחוריו. הברון מינכהאוזן, דמות אמיתית שהפכה בזכות ספר למזוהה יותר מכל עם גוזמאות ושקרים, עמד במרכז של סיפורים מרתקים ומופרכים. האם ייתכן שאותו אדם בכלל סבל מהפרעה נפשית?
כתבות נוספות למנויי +ynet:
שקרנות כפייתית (פתולוגית) היא תופעה שהוגדרה לפני שנים רבות, ומבטאת את דרגת החומרה הגבוהה ביותר של השקר. לא ברור מה היה האבחון של מינכהאוזן (בהחלט ייתכן שהוא סתם אהב לספר סיפורים), אבל שקרנים פתולוגים הם אנשים הסובלים מהפרעה זו, משקרים בכל תחום ולכל אחד, גם לאהובים ולקרובים שלהם, וכלל אינם מבינים שהשקר הוא שקר. מבחינתם, מסבירים המומחים, זו האמת, ומבחינת כל השאר - השקר שלהם הוא כמו סם מסוכן.
כולם משקרים – זו אמת ידועה. "שקרים הם חלק מחיי היומיום של בני אדם בלי קשר לחברה ולתרבות שמהן הגיעו. השקר הוא חלק בלתי נפרד מהדרך שבה בני האדם מנהלים תקשורת בסיסית", מבהירה המטפלת הקלינית שירלי צוק. ולמה בעצם כולנו משקרים? שלל סיבות, מחוסר ביטחון עצמי ועד לנימוס בסיסי. "לכולנו יש זמנים שבהם אנחנו לא מרגישים חכמים, יפים, מוכשרים וטובים מספיק. במקרים כאלה, אם במודע או לא, אנחנו נוטים לשקר כדי לחפות על החסרונות שלנו. אנחנו גם משקרים כדי לגרום לאחרים להרגיש טוב. הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מחמיאים על האוכל למרות שהוא לא טעים לנו, או על הבגד החדש שחברה קנתה למרות שהוא לא מוצא חן בעינינו".
רבים מהשקרים הקטנים שאנחנו מספרים במהלך היום נועדו למנוע מצבים לא נעימים – נותנים תירוץ לחבר מדוע לא ענינו לטלפון, מסתירים מהבוס שאיחרנו או אומרים לשוטר שלא התעסקנו בטלפון תוך כדי הנהיגה. ולפעמים שקרים נועדו להגן על היקרים לנו, למשל ילדים קטנים. "בחסות הצורך להגן אנחנו מטייחים ומסתירים הרבה", מוסיפה צוק.
אז כולנו משקרים בהמון תחומים, ובכל זאת – הרוב לא הופכים לשקרנים כפייתיים. "השקר מכביד", אומרת צוק. "אנחנו מכבידים על עצמנו לפעמים עם שקרים, המצאות והתחמקויות שמצטברים ונערמים בנפשנו עד שהם מכריעים אותנו. השבירה הזו גורמת לנו להגיד את האמת. כמו כן, הרבה פעמים רגשות חזקים של שנאה וכעס עשויים להוציא מאיתנו את האמת ללא פילטרים ומסכות. בנוסף לכך, מגיל צעיר מאוד מחנכים אותנו לומר את האמת. כשאנחנו מתבגרים מתברר לנו שלא כולם, כולל הורינו, אומרים כל הזמן את האמת, ואז כל אחד מאיתנו יוצר לעצמו דפוס התנהגות בנוגע לאמירת אמת ושקר - וזה אינדיבידואלי, בהתאם לאישיות ולאופי של כל אחד".
גם לתרבות יש חלק בשקר. ביפן, למשל, אומר המטפל הקוגניטיבי-התנהגותי יגאל שרון, עדיף לשקר מאשר לפגוע בכבודו של אדם. "להבדיל, בעולם המערבי השקר יוקצה מהמוסכמות המקובלות וייתפס כחריגות שלילית חמורה", הוא מוסיף.
אז איך הופך אדם לשקרן כפייתי? שרון, העובד במכון CBT, מסביר את התופעה: "השקרן הפתולוגי ישקר באופן מגמתי לגבי כל פרט קטן, בשל הפרעת חוסר אמונה עצמית שקיימת בו, ויספר למשל שיש לו עסקים שמסבים לו רווח כלכלי רב, כשבפועל אין כך הדבר, תוך כדי שהוא נכנס לכדור שלג שאותו קשה מאוד לעצור. הוא מקבל מכך מעין תועלת של העלאת הערך העצמי, מה שעלול להביא אותו למצב שבו הוא יספר בכל פעם, לאדם אחר, סיפור שונה ושקרי - כך שכל אחד ישמע ממנו מעשייה שונה על אודות מקרה שלא באמת קרה לו במציאות".
לדבריו, קשה להשיב על השאלה אם מדובר בנטייה מולדת. "יש אוכלוסיות שיש להן רגישות מסוימת בנושא הערך העצמי שלהן, ולעיתים זה נובע מפגיעה נפשית שחווה אדם בילדותו, דוגמת ילד לא מקובל, מושפל, בן להורים נוקשים או כזה שחווה הזנחה כלשהי – חוויה שלילית המלווה אותו ומותירה בו צלקת שגורמת לו לשקר באופן כפייתי. הרי אדם לא נולד שקרן".
אדם אולי לא נולד שקרן, אבל הוא בהחלט משקר מגיל צעיר מאוד. ילדים נוהגים לשקר לא מעט, אבל אין בכך שום דבר כפייתי. ד"ר ערן רולניק, רופא מומחה בפסיכיאטריה ופסיכואנליטיקאי מאוניברסיטת תל אביב, מסביר כי בין היתר מדובר בשלב התפתחותי, שבו ילד לומד להבחין בין המציאות הנפשית הפרטית שלו לבין המציאות המשותפת לו ולזולתו. "ילדים משקרים גם כדי לתחזק את תחושת הריבונות השברירית שיש להם על עולמם. באמצעות 'שקרי ילדים' הם חוקרים את תגובת הוריהם למתחולל בעולמם הפנימי. ילדים משקרים כדי לבדוק אם הם לגמרי שקופים בפני עיניו של המבוגר שהם תלויים בו כל כך".
לדבריו של רולניק, שקרנות פתולוגית היא "גרסה מוקצנת וחולנית" של אותם שקרי ילדים. "קשה להצביע על מניע ברור לצורך החוזר ונשנה של אדם מבוגר לסלף את האמת או לתקוף אותה חזיתית. הסיבות להתפתחות של שקרנות כפייתית הן מגוונות: חסכים רגשיים מוקדמים, קונפליקט פנימי המונע מאדם לקבל חלקים מסוימים בעולמו שהוא חווה כבלתי נסבלים, קושי לשאת ריקנות ודיכאון או צורך לתקוף את האמת של הזולת, כלומר את התלות במישהו שהוא לא אנחנו".
שקר של ילד כאמור לא מעיד על כפייתיות, אבל צוק מסבירה כי שקרים כפייתיים מופיעים בשלב מוקדם יחסית בחייו של השקרן - לעיתים כתגובה לאירועים וחוויות בבית או בבית הספר, במצבים שבהם שקר נראה כפתרון טוב יותר מאמירת האמת.
"הדבר העיקרי המונח לנגד עיניהם של השקרנים הכפייתיים הוא הסתרת האמת. לשקרנים כפייתיים יש סיפורים גדולים שנועדו לכסות משהו מסוים בחייהם שהם פוחדים להראות. לעיתים קרובות הם חוששים שיישפטו. לשקרן הכפייתי יש גם רצון עז בתשומת לב. הוא עשוי לרצות להיות באור הזרקורים ובמרכז היקום, והוא יעשה כל מה שהוא יכול על מנת להאדיר ולפאר את עצמו".
השקרנות הכפייתית, אומרים המומחים, דומה להתמכרות לסמים או להימורים. זו התמכרות לשקר. "הם מתחילים מקטן ואז פשוט מתגלגלים משם", אומר שרון, "זה דומה להימורים בכך שהם משקרים פעם אחת, לא נתפסים וממשיכים לשקר גדול יותר - ומקווים שלא ייחשפו. בכך נוצר מחול שדים של סיפור שמסתבך, ואדם יכול למצוא עצמו חי בין שלושה עד חמישה סיפורים שונים במקביל, שכל אחד מהם הוא בדיה מוחלטת".
ומחול השדים הזה פוגע לא רק בו, אלא גם בכל מי שסביבו: "השקרן הכפייתי מתקשה לשמור על עקביות בהתנהלות חייו. הוא מתקשה לעבוד ולשמור על עבודה, מתקשה לשמור על מערכות יחסים יציבות וחווה קושי ליצור מערכות יחסים חדשות", אומרת צוק. "לעיתים, קרוביו של האדם אינם מבינים ואינם מקבלים את ההפרעה שממנה הוא סובל, ועשויים לנתק קשר ולהתרחק כי השקרים שלו פוגעים בהם. לכן, השקרנות הפתולוגית מייצרת מצוקה ממשית הדורשת התערבות טיפולית מקצועית".
הפגיעה בסביבה מצריכה זהירות, אבל אם כולנו משקרים שקרים קטנים רוב הזמן - איך נזהה שקרן כפייתי, ואיך נוכל לעזור לו? "יש לגלות תשומת לב גבוהה לפרטים שנמסרים מצידו של השקרן הפתולוגי, כך שאם הוא מספר כי הוא עובד במוסד, הרי שמדובר בנורה אדומה מכיוון שזוהי עבודה מסווגת שלא מאפשרת מסירת מידע על אודותיה. ייתכן גם שאותו אדם לא יבטא נכון מושגים מסוימים, ויספר שהוא חלק מקבוצת 'סטארט-אק' במקום 'סטארט-אפ' – מה שידליק שוב אותה נורת אזהרה אדומה", מסביר שרון.
צוק מוסיפה כי חוסר עקביות בסיפורים עלול להעיד על שקרנות פתולוגית. "מומלץ להשוות את הסיפורים עם חברים משותפים ובני משפחה אחרים אשר נחשפו לאותו השקר, ולשקרים נוספים, על מנת לקבוע אם הסיפור השתנה או עוצב מחדש. פרטים מסוימים עשויים להתגלות כהפוכים ולא נכונים, ומטרתם היא ליצור דרמה ולמשוך תשומת לב".
רוב בני האדם חשים אי נעימות ובושה (שלא לומר רצון להיעלם) כשהם נתפסים בשקר. לא כך הם פני הדברים כשמדובר בשקרנים כפייתיים. "כאשר מתגלים השקרים, גודלם ועוצמתם, השקרן הכפייתי מאבד את כל האמינות שהייתה לו בכל אספקט בחייו האישיים, הזוגיים, המשפחתיים, החברתיים והמקצועיים, בהתאם לשקר הנחשף. כל מה שהוא יספר בהמשך ייחשב כשקר או יילקח בעירבון מוגבל. הבעיה היא שהשקרן הפתולוגי לא רואה ותופס עצמו כשקרן, שכן מבחינתו השקרים שלו הם המציאות שלו והוא מאמין בהם. הוא אולי ירגיש אי נעימות קלה, אך היא תעבור מהר מאוד, וכמו בכל התמכרות לא מטופלת – הוא ישוב לשקר ופשוט ינסה לחפות על השקר שנתפס בשקר אחר, בלי להבין שההתנהגות הזו פוגעת בו ובאחרים הקרובים אליו", אומרת צוק.
תהליך הריפוי של שקרנים פתולוגיים הוא ארוך - ולא מובטחת בו הצלחה מלאה. שרון מסביר כי הוא מצריך בנייה של הערך העצמי מחדש, תוך הריסה של הערך הפגום שנבנה בזכות השקרים התכופים. "צריך בעצם לגמול אדם מהשקרים שלו, זה תהליך מאוד קשה ותלוי במוטיבציה מצד המטופל ובתמיכה מהסביבה שלו. אדם יכול גם לשקר לגבי תוצאות הטיפול, ולכן יש להיות סבלני ולתת תמיכה מלאה על מנת לעזור לו להצליח להיפטר מהפרעת אישיות זו לחלוטין".
רולניק מוסיף כי תהליך טיפולי שם במרכז את האמת ואת גילוי הלב – ומכאן נובע גם הקושי. "זו סיטואציה שלמעשה מפגישה את השקרנים עם החרדות העמוקות ביותר שלהם. לצערי, אני לא יכול להגיד שהיו לי הצלחות גדולות במיוחד בתחום הזה".
צוק, בעלת קליניקה בנהריה, מבהירה כי הטיפול משתנה מאדם לאדם בהתאם לגורם לבעיה ולחומרת ההפרעה: "במרבית המקרים, השקרנות הכפייתית מעידה על הפרעה נפשית עמוקה וקשה יותר שממנה סובל האדם. בדומה לכל בעיה נפשית, השלב הראשון בטיפול הוא הכרה בבעיה. לאחר ההבנה שאכן יש בעיה, המטפל צריך להבין מה יצר את הבעיה ואם היא מלווה במצוקה רגשית נוספת או הפרעות נפשיות נוספות. טיפולים אשר יכולים לתת מענה הם טיפול פסיכותרפי, טיפול נפשי דינמי משולב עם טיפול התנהגותי קוגניטיבי וכן הפניה לטיפול תרופתי פסיכיאטרי, במידת הצורך".
כל המומחים מדגישים כי סיוע של הסביבה הוא הכרחי, בעיקר כי שקרנים כפייתיים לא מבינים את הבעיה שלהם ולא נוטים לפנות לטיפול נפשי, אבל אין ספק שקשה לחוש אמפתיה כלפי אדם שלא מפסיק לשקר. גם המטפלים עצמם, כפי שמעיד רולניק, מתקשים לפענח אותם: "יש שקרנים ספרותיים שגורמים לנו לחבב אותם, כמו מינכהאוזן וכמו הולדן קולפילד מ'התפסן בשדה השיפון', שמופתע לפעמים מהצורך הבלתי נשלט שלו לבדות סיפורים ועלילות שאין להם כל קשר למציאות. לפעמים האמת של גיבורים כאלה מהבהבת בין ערימת הכזבים, וזה מה שגורם להם להיות מכמירי לב. זה אולי מה שגורם למטפלים פסיכואנליטיים לקוות ששקריו של המטופל, ממש כמו החלומות שלו, הם 'דרך המלך' אל האמת שלו. אבל על פי רוב התהליך הנפשי הכאוב והמפותל שהרחיק את השקרן הכפייתי מהאמת שלו נותר סמוי מן העין גם עבור איש המקצוע".
פורסם לראשונה: 09:32, 12.02.20
