"הרופאה ויתרה על אמא, אז עברתי בי"ח והיא חיה 7 שנים נוספות"
כשלאמה של אפרת רוזנטל גילו סרטן שד גרורתי שלב 4, השמיים נפלו עליה. בבית החולים כבר ויתרו עליה ולא נתנו לה שום סיכוי והציעו רק "טיפול שמרני". אבל היא לא ויתרה והחליטה לנסות בבית חולים אחר. שם, הצוות הרפואי נרתם למשימה, והאם זכתה לעוד 7 שנים בחיק משפחתה. "היום אני מבינה שאי אפשר להציל חיים רק באמצעות טכנולוגיות רפואיות, נדרשת גם אהבת אדם, חמלה, יחסי-אנוש, צניעות וכבוד, ובעיקר רופא, שיהיה מישהו לרוץ איתו למרחקים"
"יש לך סרטן שד גרורתי, שלב 4", הרופאה זרקה את המילים לחלל האוויר כאילו כלום. ברגע אחד, האמא הבריאה בת ה-54 שלי הפכה לחולה סופנית. נכנסנו לבית החולים ההוא, ואני מעדיפה שלא לנקוב בשמו, שלמות ויצאנו שבורות, ואני הצלחתי לומר לה רק משפט אחד: "את כל מה שיש לי אני אתן כדי להציל אותך".
קיראו עוד על סרטן השד:
מחקר ישראלי: כך מחלימים מסרטן שד - ללא כימותרפיה
הממוגרפיה תקינה, אז אין לי סרטן? מיתוסים על סרטן השד
סבב ייעוצים פרטיים עם טובי המומחים בארץ ומפגשים עם האונקולוגית והאחיות בבית החולים הגדול במרכז הארץ שבו טופלה, לימדו אותי שנותרו לה רק חודשים ספורים לחיות, אולי שנה גג, ושהיא מבחינתם על תקן מתה מהלכת. היא לא הייתה מועמדת לניתוח להסרת הגידול או לניתוח להסרת הגרורות שפשטו לה בחלל הבטן. למעשה, היא לא הייתה מועמדת לשום טיפול, וזאת על אף שסבלה והתייסרה והייתה במצב מסכן חיים.
"מה שלא תעשי אמא שלך תמות מהמחלה"
האונקולוגית שלה הסבירה לנו שהכי נכון במצבה להסתפק ב'טיפול שמרני' בלבד, ולא לסכן אותה בניתוח מיותר או במילים אחרות, להניח לאמא שלי למות בשקט. אבל אני התרוצצתי, חקרתי ודרשתי שינתחו אותה. לא הבנתי למה ויתרו עליה בקלות כזו בלתי-נסבלת. הרופאים, האחיות, המזכירות. מכולם, נשב אותו הניכור האדיש שהוביל אותנו לעבר התרסקות ידועה מראש ובלתי נמנעת.
ואז התרחשה השיחה המכוננת ההיא עם האונקולוגית שלה: "תפסיקי כבר להפוך את העולם! את לא מבינה שמה שלא תעשי, אמא שלך תמות מהמחלה?!", היא הטיחה בי בשאט נפש. בשבילה היא הייתה עוד מטופלת שאין לה סיכוי להבריא. בשבילי היא הייתה הזיכרונות והחלומות, העבר, ההווה והעתיד. היא הייתה לי החיים עצמם.
אני זוכרת איך ברחתי מהחדר הלבן שם בכל כוחי, ופקססתי בידיים רועדות את התיק הרפואי שלה ליחידת סרטן השד בבית החולים שיבא. תוך יומיים הגענו לפגישה עם האונקולוגית החדשה שלה ד"ר קרן לבנון. סוף סוף, רופאה שחייכה והסתכלה לה ולנו בעיניים, וראתה את האישה והאמא שמולה, את הפחד המשתק, את האהבה וחוסר האונים שלנו, ולא את תג תוחלת החיים הפסימי שלה.
זה היה הרגע שהיכתה בי לראשונה התובנה שאדם שאין לו תקווה - אין לו סיכוי לשרוד, ולהפך, שאופטימיות מבריאה ובוראת חיים.
יצאנו לדרך ביחד עם ד"ר לבנון. ואיזו דרך זו הייתה, רכבת הרים ושדים מטורפת. היא נלחמה עליה ואיתה, ליוותה אותנו ברגישות ומסירות לניתוח גדול ומציל חיים ולעוד אינספור פרוצדורות רפואיות מסובכות ומורכבות. והיא, לאורך כל הדרך תמכה, עירבה ושיתפה אותנו בקבלת ההחלטות, הייתה לנו כתף לבכות עליה ויד מחזקת, והפכה כל אבן, גם כשכבר אפסו הסיכויים.
היו תקופות שבית החולים שיבא הפך לנו לבית שני, וכל הצוותים שפגשנו היו עשויים מאותו חומר אנושי. וזה היה כל-כך מרגש לראות את האחיות המסורות מלטפות את שערה, את המטפלת הרגשית שבאה למיטתה והפכה לאשת סודה, את האח הצעיר בטיפול הנמרץ שהשמיע לה באוזניות מוזיקה שאהבה כשהייתה מרותקת למיטה, את הכירורג הבכיר שיצא איתה מחדר הניתוח בעיניים דומעות, והתנצל בפנינו שלא הצליח לרפא אותה, את הגסטרואנטרולוג הבכיר תכול העיניים, שלא נח עד שהשיג לה תרופה ניסיונית, ואונקולוגית אחת נדירה בשם קרן, שאמא שלי כל-כך אהבה.
אמא שלי באצילותה ובגבורתה הרבה שרדה את המחלה יותר משבע שנים. אלה היו שנים שבהן לצד הכאב והקושי הרגישה עטופה, נאהבת ומחוזקת. בצל המחלה היא הספיקה לטייל עם אחותי באיטליה, ליוותה את אחי לחופה, חָבְקה עוד 3 נכדים שנולדו לה, אהבה ונישקה אותנו, והמשיכה לארח ולפנק אותנו בסופ"שים וחגים.
לא להתייחס לחולים כאל שקופים
כשהיא נפטרה, כתבתי לד"ר לבנון שאמא שלי והיא לא הפסידו, שהן היו ביחד נס רפואי וניצחו את הסטטיסטיקה, והעניקו לה שנים של חיים מלאים, ולנו - את אמא שלנו והסבתא של הקטנטנים שלנו.
כמנהלת משאבי אנוש אני מבינה שזה לא מקרי שבבית חולים אחד העובדים קרים ואדישים ומתייחסים לחולים כאל שקופים, ואילו בבית חולים אחר כל הצוותים הרפואיים שפגשתי במשך כמעט עשור, מהזוטר ועד הבכיר ביותר, היו אמפתיים, סבלניים ואנושיים. קוראים לזה DNA ארגוני.
היום אני מבינה שאי אפשר להציל חיים רק באמצעות טכנולוגיות רפואיות, ויהיו הרופאים המיומנים והמקצועיים ביותר אשר יהיו, נדרשת גם אהבת אדם, חמלה, יחסי-אנוש, צניעות וכבוד, ובעיקר רופא שיהיה מישהו לרוץ איתו למרחקים.
וכל מי שנזקק לפרוצדורה רפואית קטנה כגדולה, שלעולם לא יתפשר על התחושה שהוא משמעותי, שהוא קיים ונוכח ושמישהו באמת רואה ושומע אותו.
לד"ר לבנון המופלאה, ולכל מי שפגשתי בדרך הארוכה שלי בשיבא, רציתי שתדעו שהלב שלי מלא בהודיה והכרת תודה, ולבקש שתמשיכו, ככה בדיוק, לגעת באנשים ולשנות את חייהם.
"סופת החול הזאת
הייתה קשה ומטלטלת
מפתיעה, מערפלת.
יכולתי אז להתרסק
אבל היו ידיים
שלובות, שלובות שם מסביבי
בעדינות משכו
שטפו, עטפו אותי
נישקו לי את החול
גרגר, גרגר מפי" (ריטה).
לפנייה לכתב/ת 
