ההבנה שאני חווה משהו קטסטרופלי, לא הגיוני ובטח שלא תקין נחתה עליי רק לפני שנה", מספרת קרן טלמור (31), עורכת דין מסחרית. "חזרתי מהעבודה באוטובוס ודיברתי עם חברה בסלולרי. סיפרתי לה שרבתי עם חבר קרוב ותוך כדי שאני מתארת לה את השיחה הקשה שהייתה בינינו, התחלתי לבכות בהיסטריה. חצי אוטובוס הסתכל עליי. היום אני יודעת להגיד שתיארתי לה את העימות הלא ממש משמעותי באובר־דרמטיות. הכעס והרגישות הגיעו לשמיים. פתאום היא שואלת אותי: 'באיזו תקופה בחודש את?'"
אז הפרחים בעצם מגיעים לה?
"ממש ככה. היא אמרה לי שכל חודש יש שבוע שבו אני לא מפסיקה לקחת ללב את כל מה שמתרחש ומגיבה בהגזמה. שתקתי רגע ואמרתי לה: 'אולי את צודקת'. אמרתי לה שאני הולכת לבדוק את ההשערה שלה. הגעתי הביתה והתחלתי לגולל אחורה את ההתכתבויות שלנו בווטסאפ. ראיתי שכל חודש, כמה ימים לפני תאריך הווסת שרשום לי ביומן, אני מספרת לה על ריבים שקרו לי, על דברים שהעליבו אותי, איך כולם מעצבנים אותי. ואז הווסת מגיעה, וכאילו מעולם לא הייתי בתוך איזו קלחת עצבים. אני חוזרת להיות רגועה, והווטסאפים בהתאם. אנחנו חוזרות לשיחות קטנות ונחמדות".
מה הצעד הבא שאת עושה?
"מתחילה לחשוב אחורה ומחברת את הנקודות. כמה ימים לפני קבלת הווסת הרגישות שלי בשיא. שום דבר לא עובר לידי. כל דבר שקורה מתנגש בי. המחשבות דרמטיות וגם ההתנהלות. מילה לא במקום ואני בוכה. זו אמוציונליות שאני לא יכולה להסביר. לא רק זה, בגלל שאני מאוד פגועה אני גם הופכת לכעוסה מאוד ואז מתחילים ריבים. עוברים כמה ימים, אני חוזרת לעצמי ושואלת: 'מה היה פה? מה היה ההוריקן שעבר בדרכי, גרם הריסות ועכשיו אני מסתכלת על כל זה בתדהמה?'"
וכאילו כל שק הרגשות הזה לא כבד מספיק על הגב, טלמור מספרת שגם נאלצה להתמודד עם מחשבות אובדניות מדי חודש בחודשו. "פתאום היו צצות מחשבות על כל מהלך החיים שלי. האם אני טובה מספיק? האם הצלחתי להגשים את המטרות שלי? מובן שהתשובה הייתה שלילית. היו שלושה ימים שלא רציתי לצאת מהבית, לא רציתי לפגוש אנשים. זו תחושה שאין טעם לכלום ושכנראה אני צריכה לסיים את החיים. הנפש כואבת. הלכתי ברחוב ואמרתי שמכונית עכשיו תפגע בי. עברתי תקופות קשות בחיים, הייתי באבל על הורה, אבל זה לא דומה. ואז מגיעה הווסת, המחשבות נעלמות בבת אחת ופתאום יש שמש וקשת בענן".
בשלב הזה טלמור מחפשת מזור. "אני כותבת בגוגל 'דיכאון לפני מחזור' ומתחילה לקרוא. הבנתי שאני לא מסוגלת יותר וחיפשתי טיפול לדבר הזה. ופתאום אני מגלה שלתופעות שאני עוברת יש שם, PMDD. שכל תסמין ותסמין שאני חווה הוא חלק מהתסמונת הזו".
PMDD (Premenstrual Dysphoric Disorder) או בשמה העברי תסמונת דיספורית קדם־וסתית הוכנסה ל־DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטרי, התנ"ך של הפסיכיאטרים כבר בשנת 2013, אבל איכשהו עברה מתחת לרדאר. רוב הציבור עדיין לא מכיר את התסמונת הקשה הזו, בניגוד ל־PMS (תסמונת קדם־וסתית) שכבר הפך לביטוי רווח: "לא הפסקתי לפתוח את המקרר כי PMS"; "עברתי השבוע למכנסיים עם גומי כי PMS"; "חטפתי מיגרנה כי PMS" או "הייתה לי שינה פח כי PMS".
גם קהילת הרופאים לא מספיק מודעת ל־PMDD. אם תגיעי לרופא המשפחה, לגינקולוג או אפילו לפסיכולוג עם התסמינים הללו, לא בטוח שהוא יֵדע לקרוא לילד בשמו. הסיבות לכך מגוונות, גם כי במושגי הרפואה, תסמונת שנכנסה לספר האבחנות לפני שבע שנים נחשבת חדשה, ועדיין לא הספיקה לחלחל לתודעה ממש, וגם כי בניגוד ל־PMS, ש־75 אחוז מהנשים חוות ברמה כזו או אחרת, את ה־PMDD חוות רק כחמישה אחוזים מהנשים.
סיבה נוספת היא שאותן נשים מגיעות עם תיאורים של דיכאון, חרדה ומחשבות אובדניות, והכותרות "דיכאון" או "חרדה" מיד משתלטות. ההבנה שזה נסיבתי, מופיע לסירוגין ולא באופן יומיומי, אלא סביב זמן מסוים בחודש, כבר הרבה יותר חמקמקה ומורכבת. אז הנה אנחנו עושות הרמת מסך לתסמונת הזו.
ד"ר אורן טנא, מנהל המרפאה הפסיכיאטרית בבית החולים איכילוב ומי שמנהל את המחקר על PMDD (על כך בהמשך), אבחן בשנים האחרונות לא פחות ממאה נשים שסובלות ממנה. "אנחנו עדיין לא יודעים מה הם הגורמים להפרעה. צוותים בעולם חוקרים בימים אלה את ההפרעה אבל אין עוד ממצאים", הוא מסביר. "בדקו נשים עם תסמונת PMDD ונשים שלא סובלות ממנה, וראו שאין הבדלים ברמות ההורמונים המופרשים. אבל כיוון שזו תסמונת שנעה לפי המחזוריות ההורמונלית והיא גם אינה מופיעה בגברים, השכל הישר והאינטואיציה מכוונים לכך שזה קשור להורמונים. ההערכה היא שמדובר ברגישות יתר להורמונים המופרשים ולא בעיוות בכמויות שלהם".
מה הם התסמינים של ה־PMDD?
"כמעט רק תסמינים נפשיים. יש 13 סימפטומים שרק אחד או שניים מהם הוא גופני. התסמינים מופיעים לאחר הביוץ, בשלב הלוטאלי המאוחר (כשבוע לפני הופעת הווסת) עד יום הווסת עצמה או ימיה הראשונים, ואז חולפים כלא היו. צריך חמישה תסמינים לפחות כדי להיות מאובחנת כבעלת PMDD. ארבעת תסמיני הליבה כוללים תחושת דיכאון, חוסר תקווה עד כדי ייאוש, חוסר ערך עצמי ואפילו מחשבות אובדניות. מדובר בנשים שהן לא אובדניות בעליל. תסמינים נוספים: הפכפכות במצבי הרוח, נטייה לאמוציונליות, רגשנות יתר. הן יכולות לבכות מכל גירוי, מהמנהל, מבן הזוג, מהילד. מטופלת סיפרה לי שמצאה את עצמה בוכה מפרסומת; עלייה ברמות החרדה והמתח, תחושה שאת 'על הקצה'; כעסנות, רגזנות, פתיל קצר, נטייה לריב.
"בין התסמינים האחרים נכללים חוסר עניין בפעילויות השוטפות בחיים, לרבות הימנעות מאינטראקציות חברתיות. נשים דוחות פגישות עבודה, נסיעות לאירועים משפחתיים או למפגשים חברתיים. בנוסף, הן סובלות מפגיעה בריכוז, שכחנות והסחות דעת. נשים ללא הפרעת קשב פתאום מרגישות ירידה חדה ביכולת להתרכז, ומי שיש לה הפרעת קשב מדווחת שזו מוחמרת באופן משמעותי. כמו כן הן חשות שהן מוצפות ושמוטל עליהן עומס כבד מדי ויותר מדי משימות וקשה להן לג'נגל ביניהן. בנוסף הן מדווחות על ירידה חדה ברמות האנרגיה, תשישות וחוסר כוחות; הפרעות שינה – נדודי שינה או לחלופין שינה מוגברת; וכן שינוי משמעותי בתיאבון – תיאבון מוגבר או כמיהה חזקה למזונות מסוימים. התסמינים הפיזיולוגיים הם צבירת נוזלים, כאבי בטן, כאבי פרקים וגודש בשדיים".
כמעט כל הנשים בגיל הפוריות סובלות מסימפטומים נפשיים וגופניים לפני הופעת הווסת. מתי זה הופך להפרעה נפשית?
"רק כשהם מופיעים בריכוז ובעוצמה כה גבוהה, שהם גורמים סבל גדול לאישה ונזק ממשי לאיכות חייה".
מה המקרה הכי קשה שהגיע אליך?
"התיאורים בכללם נוגעים ללב. נשים תיארו התפרקויות של מערכות יחסים. מישהי אמרה שהיא מרגישה כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד ולא יודעת כמה בעלה יוכל להמשיך לשאת את זה. הן מרגישות אשמה כשהן מתפרצות על הילדים בלי יכולת לשלוט בעצמן".
מה עוד אנחנו יודעים על התסמונת?
"בשל אותה רגישות הורמונלית, אותן נשים גם חשופות יותר לדיכאון אחרי לידה ולתגובות נפשיות מועצמות סביב גיל המנופאוזה. בדומה לשאר ההפרעות הנפשיות, אנחנו מעריכים שקיים רכיב גנטי בסיפור הזה".
האם התופעות עקביות או שיש לאורך חייה של המטופלת זמנים שבהם התסמינים הופכים קלים או קשים יותר?
"כמו הרבה תסמונות נשיות, יש מהלך של הקלה והחמרה אבל הוא מאוד אינדיווידואלי. יש נשים שמדווחות שההחמרה הגיעה לאחר שהפסיקו להשתמש בגלולות. יש כאלה שלאחר היריון הרגישו הקלה בתסמינים. אחרות מדווחות שהתסמינים החמירו לאחר היריון. עם הגיל, התמונה הקלינית שמתקבלת היא שבדרך כלל תהיה החמרה. החמרה יכולה לקרות גם בתקופות של סטרס, למשל, בהתחלה של עבודה חדשה או אפילו ללא סיבה נראית לעין".
איך מאבחנים את התסמונת?
"האבחון הוא לא זבנג וגמרנו. מדובר בתהליך ארוך של חודשיים. יש מפגש ראשון שלי עם המטופלת, שבו היא מתבקשת לתאר את המחזורים שעברו עליה בשנה האחרונה, אם הם גרמו לה סבל או פגיעה תפקודית. אגב, האפליקציות החדשות עזרו לנשים לעלות בפעם הראשונה על הסייקל הזה. נשים שסבלו שנים ארוכות פתאום ראו שזה מחזורי. בשלב הבא, הן מקבלות מדי יום למייל שאלון שהן צריכות לענות עליו. לאחר חודשיים, מתבהרת תמונת המצב והאבחון הופך סופי".
"הנה הוא בא. אני שומעת אותו מתקרב. אני מכירה היטב את תיפופי הרגליים. מתקרב אליי כמו קוסם, בשקט. רק אני שומעת וגם רואה את הגלימה השחורה שהוא הביא. עוטף אותי בה, לאט־לאט. ואני מתמסרת, לא מצליחה להתנגד. מתעטפת, נשאבת. ללא אוויר. ללא עמוד שדרה, חיוורת. כואבת, שותקת. ובוכה. חושך".
כך כותבת באופן נוגע ללב מישהי בקבוצת הפייסבוק "PMDD ישראל". בחו"ל, התסמונת מוכרת יותר. שם באינספור קבוצות הפייסבוק הייעודיות נשים מכנות את התסמונת "PMS על סטרואידים". יש גם אינסטגרם לאחת הקבוצות. נשים שם מעלות תמונות שלהן מהימים הקשים, בוכיות, זעופות ונטולות כוחות, ומקבלות עידוד וכתף מחברותיהן לתסמונת.
אולה רוזן (36), מיילדת ואם לשני בנים, מספרת שהצטרפה לכל קבוצה קיימת בארץ ובחו"ל כדי לשאוב את התמיכה שכל כך חסרה לה. "PMDD הוא סיוט. זה העונש הכי גדול שקיבלתי בחיים. אם עכשיו ייתנו לי אפשרות להסיר את הרחם והשחלות ולהיכנס למנופאוזה מוקדמת, אני מתנתחת עוד היום, העיקר שההפרעה הזו תלך. מהרגע שקיבלתי וסת זה היה שם, הצל הזה. עם הגיל, זה הלך והתגבר. יש לי בן זוג שבכל פעם בתקופה שאחרי הביוץ, מתחילה איתו מריבה על כלום. אני מודיעה לו שנפרדים, עוזבת את הבית לכמה שעות וחוזרת. אנשים סביבי אומרים לי שאפילו המבט שלי משתנה. מדובר על זעם, התקפי חרדה, דיכאונות, תחושה שאני לא שווה כלום, מחשבות אובדניות שאני צריכה לתפוס את עצמי כדי לא לעשות איתן משהו. יש איזה ערפל בראש שגורם לי בלקאאוט כשאני מנסה לשלוף מילים. בנוסף, אני תמיד עושה תאונות קטנות בתקופה הזו, וגם סובלת מהפרעות בשינה וכאבי פרקים. את יודעת שזו תקופה וזה יעבור, אבל המועקה פשוט משתלטת עלייך. אני הופכת לקצרה מאוד עם הילדים, עוברת לאוטומט. ואז הווסת מגיעה וכאילו כלום. הכל בסדר. אני חוזרת לעצמי, מחייכת, נושמת. אני אדם אופטימי מטבעי ופתאום זה. זה כאילו אני שני אנשים".
איך את מטפלת בעצמך?
"לפני שנתיים השתתפתי במחקר של ד"ר טנא באיכילוב, שכולל טיפול בגריית המוח באמצעות קסדה (ראו מסגרת). הייתה הטבה למשך שנה ואז התסמינים חזרו בבת אחת. התחלתי לקחת פרוזאק. זה שיפר את המצב בהתחלה ובהמשך פחות, אבל אני לא מעזה לרדת ממנו. כרגע הפתרון שמצאתי הוא לקחת ברצף גלולות מסוג יאז, כך אני שומרת על אותה רמת הורמונים לאורך כל החודש. אחרי תקופת הסתגלות לגלולות, התסמונת חלפה כלא הייתה וזו הייתה עבורי ההוכחה שאני לא משוגעת, שזה הכל ה־PMDD".
הפסיכיאטר ד"ר אורן טנא, מנהל המרפאה הפסיכיאטרית בבית החולים איכילוב שמנהל את המחקר על PMDD, מודה שאפשרויות הטיפול בתסמונת מוגבלות יחסית וכוללות ברוב המקרים נטילת תרופות נוגדות דיכאון או גלולות למניעת היריון.
"הבעיה היא ש־40-30 אחוז מהנשים לא מגיבות לטיפולים הללו", אומר ד"ר טנא. "מתוך אותה מצוקה, לפני כשלוש שנים יצאנו למחקר קליני המבוסס על גרייה מגנטית עמוקה (deep TMS). אגב, המחקר עדיין פעיל ואפשר להצטרף אליו".
למה החלטתם ללכת דווקא על גרייה מגנטית?
"הכלי הזה מצוי בשימוש בטיפול בהפרעת דיכאון. הוא מתוקף מחקרית ומראה הצלחות יפות. הדמיון בין דיכאון ל־PMDD היה חזק מספיק כדי שנחליט לבדוק אם גרייה מגנטית יכולה לעזור גם פה".
איך זה מתבצע?
"הקסדה מונחת על ראש המטופלות והמכשיר שולח פעימות מגנטיות, מעין פולסים, בעוצמה מבוקרת לאזורים ספציפיים במוח. תופעות הלוואי קלות וחולפות.
"מיום הביוץ, המטופלת עוברת שמונה סבבים של גרייה מגנטית. בשבוע הראשון, ארבעה טיפולים יום אחר יום וכך גם בשבוע העוקב לו. בחודש שלאחר מכן, הפרוטוקול זהה. בסך הכל יש 16 סבבים של גרייה מגנטית".
קרן טלמור, שסיימה את הטיפול לפני חודשיים, מדווחת על הצלחה. "כבר אחרי הטיפול הראשון חשתי הקלה, הטירוף הרגיל נמשך יום אחד ועבר. במחזור השני, הווסת הגיעה בלי כל הסימנים המקדימים. זה היה מדהים. אני מקווה שהתוצאות האלה יישמרו".
במחקר קודם שהסתיים ונכתב בימים אלה, שנעשה בבית חולים "איכילוב" על ידי המכון סגול לחקר המוח ביחד עם המערך הפסיכיאטרי, נשים שאובחנו כסובלות מ-PMDD חוברו למכשיר נוירופידבק ודרכו למדו לשלוט בוויסות הרגשי. כלומר, הן למדו טכניקות שיעזרו להן להגיב בצורה מתונה גם כשהן נמצאות בסיטואציה בהן הן רוצות להגיב בכל הכוח.
"האמיגדלה במוח נחשבת לאזור הפעיל שאחראי לתגובות שלנו כשגירוי מסוים מזוהה כבעל ערך רגשי. הבעיה היא שבימים שלפני הווסת, האמיגדלה נמצאת בעוררות יתר", מסבירה ד"ר מאיה בלייך שהובילה את המחקר, "נתנו לנשים לצפות במסך שהקרין להן חדר המתנה רפואי וירטואלי שבו הדמויות מסוגלות לקום, לגשת לדלפק הקבלת ושפת הגוף שלהן יכולה לעבור בין דרגות שונות של עצבנות וקוצר רוח. כשהנשים הצליחו באמצעות המחשבה בלבד להרגיע את החדר ולהושיב את האנשים, זה היה מה שהוריד את פעילות האמיגדלה (ראינו הוכחה לכך באמצעות מעקב אחר הפעילות החשמלית של אזור זה). הנשים קיבלו פידבק מידי לכך שרמת העוררות ירדה בכך שהחדר הפך לשקט. כך שבעצם הן לימדו את עצמן כיצד להירגע ולהיות מווסתות. שלושה חודשים לאחר המחקר חזרנו לאותן נשים וראינו שהן מצליחות להשתמש באותה טכניקת הירגעות עצמית".
