"הייתי בטיפול אצל הפסיכולוגית ההיא תשעה חודשים. לכל אורך הטיפול הקשר היה ממש סבבה. הייתה בינינו אחלה כימיה והיא הייתה מתוקה וקשובה מאוד, אבל לצערי לא הרגשתי שום תועלת. נהניתי מהעובדה שיש לי את המקום הזה הקבוע, השבועי, אבל הרגשתי שאנחנו ממש לא מתקדמות לשום מקום. הייתי זקוקה ליותר וגם ביטאתי את הרצון, אבל איכשהו זה פשוט לא קרה. אני חושבת שהרגשתי מיצוי כבר אחרי כמה חודשים, אבל לקח לי הרבה זמן להודות בפני עצמי שזה פשוט לא עובד ולא מצליח לי.
"בסופו של דבר סיימתי בגלל סיטואציה לא נעימה שהייתה בינינו. בפגישה האחרונה סיפרתי לה סיפור מסוים על דבר מצער שקרה לחברה שלי, ותוך כדי הסיפור צחקתי מעט, בעת שתיארתי את הנסיבות ההזויות והמשעשעות שהובילו למקרה. הפסיכולוגית שאלה אותי למה אני צוחקת, ואמרתי לה שאני מאוד מרחמת עליה שקרה לה הדבר הזה אבל שאי אפשר להכחיש שזה קצת הומוריסטי באופן שבו זה קרה, ושאפילו עם החברה צחקתי על זה. היא הביטה בי במבט חמור ואמרה "זה נשמע כאילו את שמחה לאיד. כאילו קרה משהו רע לחברה שלך ואת נהנית מזה". הייתי קצת בשוק, אני מודה. גם בגלל ששמחה לאיד זו התכונה הכי מכוערת שיש בעיניי, וזה מאוד קשה כשמישהו מאשים אותך בזה, וגם משום שזה בא ממנה. פתאום הרגשתי כאילו היא ממש לא לטובתי, לא מחבבת אותי ואפילו חושבת עליי דברים די רעים, אם זה מה שהיה לה חשוב לומר באותו הרגע. פשוט לא יכולתי להסתכל לה יותר בעיניים. ביטלתי את המפגש הבא ואז הודעתי לה שלא אגיע יותר. היא ביקשה שאבוא למפגש פרידה, והבהרתי לה שאני לא מעוניינת. הרגשתי בוערת מכעס, עלבון ואכזבה שמישהי שאמורה להכיר אותי מאוד טוב, אחרי כמעט שנה שבה אני חושפת את נפשי בפניה, חושבת עליי כזה דבר, וזהו. שם זה נגמר.
"אחרי שסיימתי איתה, סירבתי ללכת לפסיכולוגים במשך עשור. הרגשתי שאין לי אמונה במערכת הטיפולית הזו וחיפשתי אפיקים אחרים. בדיעבד אני מבינה שחבל שלא אמרתי לה מה הרגשתי, ונתתי לה הזדמנות לדבר ולסיים את זה יפה יותר".
(מעיין מליח, כותבת תוכן)
כשליש מהישראלים הולכים לטיפול פסיכולוגי. כל הטיפולים מתחילים, פחות או יותר, אותו הדבר - שיחת טלפון מהוססת של הפציינט העתידי, שבה הוא קובע מועד לפגישת ההיכרות עם האדם שאמור להקשיב לצרות שלו פעם בשבוע (או יותר). סיום הטיפול, לעומת זאת, הוא עניין הרבה יותר מורכב, סובייקטיבי, משתנה ממטופל למטופל וטומן בחובו קשיים משני הצדדים.
"פרידה היא אתגר משמעותי ונושא טעון עבור כולנו", אומר ד"ר רפאל יונתן לאוס, פסיכולוג קליני. "היא פשוט חלק מהחיים. אנחנו מתבגרים, יוצאים מבית ההורים, עוברים מסגרות. נכנסים ויוצאים מקשרים. גם מוות הוא פרידה, אולי הפרידה הגדולה מכולן. ההתמודדות עם הזמניות של כל האהובים לנו ושל עצמנו היא משהו שאין מי שלא ייפגש בו בשלב כזה או אחר. בטיפול פסיכולוגי יש לנו הזדמנות לעצור וללמוד כיצד אנחנו מגיבים, ומהם הדפוסים שמפעילים אותנו במגוון רחב של סיטואציות בחיים.
"תהליך של פרידה ממטופל הוא בעצם עבודה טיפולית מהמדרגה הראשונה. מדובר בתהליך שבו לא מכחישים את הפרידה. נמצאים בה במשך פרק זמן משמעותי וידוע מראש, שמאפשר לדפוסים השונים ולפנטזיות הקשורות בהם לעלות על פני השטח. החוויה היא לרוב עוצמתית מאוד ומלמדת. למעשה, בטיפול פסיכולוגי המודעות לפרידה ולהשפעות האפשריות שלה נוכחים מהשנייה הראשונה. כל פגישה טיפולית מסתיימת בפרידה, שבתורה יכולה לעורר חוויות דומות שהעיסוק בהן חוזר לתוך הפגישה הבאה".
איך אנשים נפרדים מהמטפל/ת שלהם?
"לאנשים יש כל מיני דרכים ודפוסים של פרידה, שרובם כלל אינם מודעים אליהם. למשל, יש מי שמכחישים סיומים. הפרידות תמיד תופסות אותם בהפתעה, לא מוכנים, בלי שהתכוננו לשלב הבא. יש מי שחייבים להרוס את מה שהיה כדי שלא להרגיש שהפסידו משהו טוב. כמו ילד שיוצא למחנה קיץ, שעשוי להיכנס למריבה איומה עם ההורים שלו כדי להיפרד ממי שקשה לו לשאת את הפרידה מהם. יש מי שפרידה רק מאששת להם חוויה פנימית קבועה שאף אחד לא אוהב אותם ולא רוצה להיות בחברתם. יש כמובן עוד דפוסים וחוויות רבות שאנשים שונים מפעילים אל מול פרידות".
איך יודעים שהגיע הזמן לסיים טיפול?
"לרוב לא יודעים מתי טיפול מסתיים, אלא מרגישים. כאן נכנסת השאלה 'עד כמה אנחנו מרגישים מסיבות פנימיות ולאו דווקא מודעות?'. למשל, אם אנחנו כועסים זה על זה בגלל משהו ומרגישים מיצוי כדי שתהיה לנו סיבה להיפרד בלי לדבר על מה שמתחת לפני השטח, ועד כמה התחושה שלנו מבטאת נכונה את החוויה המציאותית.
"כפסיכולוגים, כאשר אנחנו מרגישים במשך תקופה תחושה של תקיעות ומיצוי בטיפול מסוים, אנחנו מביאים את המקרה להתייעצות או הדרכה כדי שמישהו עם מבט חיצוני יוכל לעזור לנו להבחין בהיבטים של ההתרחשות שאנחנו עשויים להיות עיוורים להם. כמו לגבי כל נושא אחר, בסופו של דבר תתקבל החלטה עם רמה מסוימת של ספק. אנחנו לא יודעים בוודאות שטיפולים שהסתיימו בנקודה כזו לא היו יכולים להתפתח אחרת בהמשך. במבט לאחור זה עשוי להיות נכון גם לצד השני. בטיפול, כמו בכל קשר, הליכה יחד דורשת שניים אבל כל אחד יכול להחליט שהוא רוצה לרדת. היתרון של טיפול הוא שכאשר תרחיש כזה קורה, יש הזדמנות לברר אותו ולהיות בתוכו ולא ישר לשנות את המציאות. החוויה של חוסר הדדיות או חוסר הסכמה בקשר הרי אינה ייחודית לטיפול, ודווקא משום כך כשהיא מתרחשת בטיפול היא מזמנת אפשרות לחקירה והתמודדות עם נושאים משמעותיים שהיא מעלה בקשרים במציאות - מחוץ לחדר הטיפולים".
הפרידה מהפסיכולוג היא אכן ביג דיל, ומהווה חלק אינטגרלי בטיפול עצמו. פרידה קשה יכולה להרוס חודשים של עבודה, ופרידה נעימה יכולה להשפיע על כל מהות הטיפול.
"הייתי בטיפול שבע שנים", מספרת מיה (שם בדוי). "סבלתי מאנורקסיה, מדיכאון ומחרדות. הייתי אובדנית ומכורה לפגיעה עצמית. אובחנתי עם האנורקסיה שנתיים לפני כן. נכנסתי ויצאתי מכמה מסגרות טיפול אצל פסיכולוגיות שונות, וגם לאשפוז במחלקת יום להפרעות אכילה. לא הסתדרתי. התעקשתי שאני לא צריכה עזרה מקצועית ויכולה להסתדר לבד. בפועל המצב החמיר. הופניתי למטפלת שלי, והתחברתי אליה מהר מאוד. בפגישות האחרונות כבר פחות היה על מה לדבר, שמתי לב שממש צריך לחפש לאן לנתב את השיחה. מצאתי את עצמי מספרת לה בדיעבד על מצבים ואיך התמודדתי איתם כמו שאני מספרת לחברה, ולא היה באמת יותר מדי מה להוסיף. בשנתיים הראשונות של הטיפול נפגשנו פעמיים בשבוע, לאחר מכן ירדנו לפעם בשבוע, פעם בשבועיים ופעם בחודש. היו לי תקופות של רגרסיה ותדירות הפגישות עלתה שוב. בשנה האחרונה הצלחנו לרווח בהדרגה את הפגישות לפעם בחודש-חודשיים. הבנתי שהטיפול מוצה, אבל הייתי מאוד קשורה למטפלת שלי. לא הייתי מסוגלת לומר שמספיק. בסופו של דבר היא אמרה שהיא מאמינה שאני לא צריכה את הטיפול. בכיתי בטירוף. למרות שזה לכאורה דבר חיובי, זה היה צעד מפחיד והייתי עצובה על אובדן הקשר. עם העצב שבסיום הטיפול, הרגשתי שהתהליך נעשה בצורה הנכונה עבורי - הדרגתי מספיק על מנת שאתחיל לסמוך על עצמי, ומצד שני גם לא נמרח יתר על המידה. ארגז הכלים שרכשתי בזכות הטיפול מלווה אותי נאמנה עד היום, ורק מספר שנים מאוחר יותר, כשהייתי בהיריון, הרגשתי שאני צריכה שוב עזרה - והפעם ידעתי איפה למצוא אותה ואיך לבקש”.
ומה מרגישים הפסיכולוגים ביחס לפרידה ממטופלים? לאנשים ברור שהפרידה עשויה להיות קשה מאוד למטופל, אבל משום מה הם בטוחים שעבור המטפל היא נון-אישיו. טלי (שם בדוי), פסיכולוגית מהמרכז, מספרת שזה ממש לא כך.
"מחקרים מראים שהפרמטר החשוב ביותר לנבא הצלחה של טיפול הוא כימיה עם המטופל. באופן אישי אני לא מאמינה בטיפול שאין בו אהבה, ואני באמת אוהבת את כל המטופלים שלי, וכשאוהבים להיפרד זה קשה וכואב, גם אם זה הדבר הנכון לעשות.
"פגשתי בקליניקה שלי אנשים חכמים, מעניינים, עם תפיסות עולם מרתקות, כאלה שהיה ברור לי שלו היינו נפגשים בקונסטלציה אחרת, היינו הופכים לחברים טובים. ברור לגמרי שכשמגיעה ההבנה שאני לא אראה אותם יותר - זה מעציב.
"המטופלת שהכי זכורה לי הייתה אישה מקסימה שעברה טיפול ארוך בן כמה שנים, שבמהלכו קרו בחיים שלה המון תהליכים. ליוויתי אותה בכל התהליכים האלה, ראיתי לנגד עיניי את כל השינויים, צפיתי בגדילה ובהתקדמות ואז התחלנו להוריד אט-אט במינוני הפגישות, ולבסוף הגיע הרגע שצריך לשחרר לגמרי. לפרידה יש חלק חשוב ביותר בטיפול, ואני שמחה מאוד שהיא הגיעה למצב שבו היא לגמרי יכולה וצריכה להסתדר בלעדיי, אבל לא אשקר - הידיעה שהיא לא תגיע יותר הכאיבה לי. הפרידה נעשתה בדרך הנכונה, באיטיות ובהדרגתיות, ובכל זאת אני מתגעגעת אליה לפעמים".
"אני נוהג לומר לסטודנטים שלי, מטפלים בעצמם, שלא משנה כמה למדתי וחקרתי והתנסיתי בנושא, אני עדיין לא בטוח איך נכון להיפרד", אומר רועי סמנה, פסיכולוג קליני. "זה תהליך כל כך מורכב ואינדיבידואלי. אם לנסות לפשט את זה, ברמת הפרקטיקה אני נוהג לקבוע תאריך מוסכם על שני הצדדים, שעצם הידיעה על קיומו גורמת לכל מה שנאמר בטיפול להיות תחת הקונטקסט של סיום ופרידה. בדרך כלל בפגישה האחרונה, אם זה לא עלה מעצמו, אעודד את המטופל לספר מה הוא לקח מהטיפול, מה היה לו טוב, מה היה לו פחות טוב או חסר, ובעצם ננסה יחד לסגור את המסע שעברנו. לא פחות חשוב לי להבהיר שהדלת תמיד פתוחה.
"אני עצמי מעודד מטופלים להפסיק רק במקרים חריגים, שבהם אני מרגיש שהטיפול מעכב או משמש עלה תאנה לחוסר התקדמות בחיים. לרוב אני מניח שאם המטופל ממשיך להגיע, כנראה שהוא מקבל משהו מהטיפול, ואם לא ברור לי מה המשהו הזה, אנסה לברר זאת יחד איתו. למטופלים באופן כללי אני מציע לחשוב (וכמובן עדיף יחד עם המטפל/ת) על סיום כשהם חשים שהם טוחנים מים אחרי תקופה ארוכה. זה לא בהכרח אומר שזה זמן טוב לסיום, אבל זה זמן טוב לבדוק מה תקוע בטיפול. מטופל אמר לי פעם שהטיפול אף פעם לא יכול להגיע למיצוי, אבל הוא עלול לשעמם. יש בזה משהו. הרי הנפש לא מפסיקה לעבוד ותמיד יש מה לחקור ולגלות, אבל הקשר בין המטפל והמטופל עלול להפוך תבניתי מדי. הם עלולים לשקוע בתפקידים קבועים ולנהל אותם הדיאלוגים באופן חזרתי. יחד עם זאת, אני לא מאמין בהחלטות חד-צדדיות מצד המטפל. במקרה הטוב אנחנו מעבדים ומגבשים תוכנית לסיום הטיפול, ובמקרה הפחות הטוב והלא בלתי שכיח, לצערי, אני מקבל הודעת וואטסאפ מנומסת שלא מותירה מרחב לשיח בנושא. זו כמובן החמצה גדולה משום שתהליך סיום הטיפול עשוי להיות החלק הכי משמעותי בטיפול כולו, אבל יש מטופלים שחוששים שהמטפל לא ייתן להם לצאת וחוסמים כל אפשרות לדיבור בנושא, וחבל".
פורסם לראשונה: 10:31, 10.03.20
