אחרי שלושה חודשים של מלחמה אינטנסיבית בנגיף הקורונה, לד"ר דורית ניצן, הנציגה הישראלית בחמ"ל החירום של ארגון הבריאות העולמי, יש מסר ברור לציבור: העולם חייב להתאחד כדי לנצח את המגפה. ואם הוא לא יתאחד, יהיה פה רע.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- "
"צריך הרבה סולידריות בתוך המדינות עצמן, וגם בין המדינות השונות, כדי לעצור את המנוע של המגפה", היא אומרת. "וכשאני אומרת מנוע, אני מתכוונת בעיקר למקרים הקלים. כי מי שחולה ממש - לא יוצא מהבית. הסכנה נשקפת ממי שעדיין מסוגלים להסתובב בינינו. אותם צריך להזהיר, לחנך. מי שמרגיש קצת לא טוב חייב להיכנס לבידוד, לדווח על מצבו ובמקביל, צריך להפעיל מערך שלם שיעקוב אחרי כל מי שבא איתו במגע ויודיע גם להם להיכנס להסגר. רק ככה נוכל להציל את עצמנו. ברגע שחולים קלים כאלה ילכו לאיבוד ‑ נצא שוב משליטה".
כלומר, הכול עניין של ערבות הדדית.
"בהחלט. בני אדם הם יצורים חברתיים, אנחנו לא יכולים לחיות לבד. בלי לדאוג אחד לשני נקרוס. במגפה זה מאוד ברור. אם חלקים באוכלוסייה לא מכוסים מבחינה ביטוחית ואין להם גישה לשירותי בריאות ‑ הסכנה שנשקפת היא לכולם. מאותה סיבה בדיוק חייבים גם להגיש סיוע הומניטרי לארצות שנזקקות לו, בכל מחיר. למשל טג'יקיסטן. ברגע שהקורונה הגיעה אליהם, הם ביקשו עזרה באופן מיידי. הבעיה הייתה ששדות התעופה היו סגורים. שגרירות גרמניה בבירת המדינה התארגנה על טיסת צ'רטר, שסייענו לממן, להמבורג. הם חזרו עם מטוס צבאי רוסי, המדינות האלה חייבות עזרה בינלאומית".
לאור שיעור התמותה הנמוך והעובדה שבחלק מהמדינות הנגיף כבר נמצא בשליטה, ייתכן שזו לא המגפה הגדולה שממנה חששנו?
"אין ספק שזו המגפה שמפניה חששנו, וגם התכוננו לקראתה. במשך שנים, בארגון הבריאות ובמדינות רבות ובהן ישראל, נערכו לקראת מגפת שפעת. על השלד הזה, של המעבדות, הניטור והאפידמיולוגיה של השפעת, הלבשנו את המאבק בקוביד־19, וזה עבד מדהים. אם לא היה לנו את הבסיס, רק ההכנה לבדיקות הייתה לוקחת שמונה חודשים לפחות. אבל המגפה הזו כמובן לא מונעת מגפות אחרות. אנחנו עדיין פוחדים מהשפעת, ומגל שני, כשהווירוס יחליט להתפרץ שוב".
את הריאיון הקודם עם ניצן ‑ המנהלת בפועל של יבשת אירופה והסביבה לענייני חירום בארגון הבריאות העולמי, או בקיצור: הישראלית הכי קרובה ללב המשבר הגלובלי ‑ ערכנו ב־14 בפברואר, עם פרוץ המגפה ממש. בישראל עוד לא היו אז חולים, באירופה כמה עשרות בלבד, ללא מקרי תמותה, ולא היה ברור עם מה אנחנו מתמודדים בדיוק. "הווירוס הזה עדיין מחפש את עצמו", אמרה אז. "הוא נפל על חיה שהוא לא מכיר: האדם".
שלושה חודשים וחצי לאחר מכן, העולם הוא מקום שונה לחלוטין. למעלה משישה וחצי מיליון חולים, כמעט 400 אלף קורבנות, כ־170 אלף מתוכם מאירופה. המדינות זוחלות חבולות החוצה משבועות ארוכים של סגר, האבטלה גואה והכלכלה בשפל חסר תקדים.
ניצן, שיושבת במשרדי הארגון בקופנהגן כבר חמש שנים, מסתגלת גם היא לשגרה חדשה. "מאמצע ינואר אין כאן חול ואין מועד", היא אומרת. "אנחנו מנהלים קשר הדוק עם 53 מדינות שנמצאות במלחמה ועובדים הרבה שעות. הימים ארוכים ומעניינים".
היא חיה כיום בדנמרק. בעלה, פרופ' מנפרד גרין, מנהל התוכנית הבינלאומית לתואר שני בבריאות גלובלית באוניברסיטת חיפה, ילדיה ונכדיה מתגוררים בישראל. מאז פרוץ המגפה, לא הצליחה לחזור הביתה. "בפעם אחרונה ביקרתי בארץ בינואר", היא אומרת. "הייתי אמורה להגיע שוב מאז, אבל השמיים נסגרו".
סדר היום שלה נגזר כולו מענייני קורונה. "בבוקר יש ישיבת צוות עם המנהל האזורי שבה עוברים על הבעיות שהתעוררו. מיד אחר כך נכנסים לחמ"ל, ממש כמו בצבא. כל גוף עובד מול הרפרנטים שלו בעולם. יש לנו גוף אחד שמתעסק באיסוף המידע וניתוח הנתונים מהמדינות, אחר נותן תשובות לבעיות בזמן אמת ושלישי שולח סיוע למי שזקוק לו. בהתחלה היינו גם מגיעים לשטח, אבל עכשיו אין טיסות. רוב העבודה מתנהלת באופן וירטואלי".
הרבה אלכוג'ל זרם לבקבוקים מאז שדיברנו איתך לאחרונה.
"אין ספק שזו הייתה הפתעה גדולה. חוץ מכמה רעידות אדמה ושיטפונות, כל הצרות, מאבולה עד טייפונים, תמיד התרחשו מחוץ לאירופה", היא אומרת. "הצוות שעבד תחתיי במשך השנים הללו היה מצומצם, לעומת מקומות אחרים. ופתאום אנחנו חטפנו את המכה".
מתי הבנתם את חומרת הבעיה?
"איטליה הייתה הראשונה שנפגעה וביקשה מאיתנו סיוע. בהתחלה בעיקר הכוונה מתודולוגית. מאוחר יותר גם אמצעי מיגון. במקביל התחלנו, יחד עם ז'נבה, שם יושבת המפקדה הגדולה לשעת חירום, לבנות את תורת הלחימה בזמן שכבר נאבקנו בנגיף. זה לא היה פשוט. אם פורצת מגפת שפעת ‑ יודעים מה לעשות. כך גם במקרה של פוליו או של רעידת אדמה. כאן היה משהו לגמרי חדש. לא רק שנכנסנו לסייע להם, רצינו גם ללמוד מניסיונם. האיטלקים היו מאוד פתוחים וגמישים, הם היו הווהאן שלנו. זה היה שיעור מאוד חשוב".
מה למדתם מהם?
"הדבר הראשון שהבנו היה שבתי האבות נמצאים בסיכון מאוד גבוה. פתאום ראינו מה קורה לאוכלוסייה הבוגרת שהנגיף פוגע בה. מכה. חלקם מתו מבלי שאיש יידע עליהם בכלל. ראינו גם ששלטונות הבריאות לא מצליחים לסגור את האשכול של החולה וכל מי שבא איתו במגע, ואם לא עושים את זה בזמן ‑ המחלה מתפרצת כמו אש בשדה קוצים".
איך את מסבירה את מה שקרה באיטליה? המדינות השכנות לה נפגעו פחות.
"איטליה נפגעה ראשונה ולא היה לה זמן להתכונן. וכאמור, ברגע שיש מקרים שהתפספסו - הווירוס מתפשט במהירות רבה. לכן גם הפחד הגדול שלי עכשיו הוא שאנשים ייכנסו לשאננות. מספרי החולים יורדים, סבבה, אבל חייבים להמשיך לשמור על מרחק, על שטיפת ידיים ועל כיסוי הפנים. אם מזהים את התחלואה אפילו שנייה אחת מאוחר מדי ‑ השליטה אובדת".
ספרד הייתה הבאה בתור, וגם היא עדיין מלקקת את פצעיה.
"מהם למדנו שהמחלה יכולה להיות אזורית. מאחר והמגפה מתחילה להתפשט במעגלים, לא כל ספרד חלתה, וגם לא כל איטליה. יש אזורים מסוימים שבהם הכול פרץ".
למרות הניסיון העגום באירופה, דווקא ארה"ב, שנפגעה אחרונה, ספגה את המכה הכי קשה. כמעט שני מיליון מקרים, ומעל מאה אלף מתים. את יכולה להבין למה זה קרה?
"אני יכולה רק לנחש שזה קשור לכך שהרפואה שם לא נגישה לכולם. זה אומר שאם בהתחלה היה צריך לשלם עבור בדיקות, העניים חושבים פעמיים לפני שהם מגיעים למרפאה. זו אחת הסיבות שבמקומות שבהם אין ביטוח רפואי למאה אחוז מהאוכלוסייה, כולל למשל הצוענים והמהגרים הבלתי חוקיים באירופה ‑ יש יותר פגיעות לנגיף. השערה אחרת היא שכמו בספרד, קשה לשלוט במדינות פדרליות, המורכבות מכמה ארצות, אם השלטון עצמו לא מאוחד ולא מתלכד סביב המשבר".
דווקא ישראל, שמצב התחלואה בה היה טוב מברוב המדינות ומספר המתים נמוך יחסית (1.7 אחוזים תמותה מכלל החולים הידועים, לעומת 16 אחוזים בבלגיה ובצרפת ו־14 אחוזים באיטליה ואנגליה), נמצאת בשבועות האחרונים תחת מתקפה חריפה מבפנים, לגבי הדרך שבה ניהלה את המשבר. ניצן לא מתרשמת מהביקורת. "אני חושבת שישראל עשתה עבודה מדהימה", היא אומרת. "בהתחלה אמנם חשבתי שאנחנו סוגרים את עצמנו מהר מדי, אבל אחר כך ראינו שמדינות שלא עשו את זה נשארו מאחור. בגדול, אין ספק שהתנהלנו יפה מאוד. אחת הדוגמאות הטובות בעולם, לדעתי. אני בהחלט גאה".
יש טענות מכל הכיוונים על כך שהמשבר הזה נוהל בהיסטריה עקב מודלים לא נכונים, וסגירת המשק לא הייתה הכרחית, לאור התחלואה הנמוכה.
"זו הבעיה בדברים האלה: לך תוכיח שהצלחת להציל חיים. תסתכלו ימינה ושמאלה, במדינות הכי מפותחות, ותראו מה קרה להן. היה צריך לסגור את המדינה כדי לקחת מרווח זמן לשטח את העקומה. לתת לה מכה בראש. אבל הגישה הציבורית למשבר הקורונה מאוד דומה למה שקורה עם מתנגדי החיסונים. יש תחושה שהממשלה פועלת נגד הציבור, וזה לא צריך להיות ככה".
האשימו את נתניהו שהוא משתמש בנאומי הפחדה מקורונה כדי לשרת אינטרסים אחרים שלו.
"מהזווית שלי כאן בקופנהגן אני רואה איך הממשלה מטילה כאן את הגזרות, במירכאות, שלפעמים הן קלות ולפעמים קשות. יש ביקורת ויש סייג ושיח, אבל הכול מתנהל בנפרד מהפוליטיקה. בגדול, ישראל פעלה מוקדם וחזק, עמדה יפה בפרץ ועומדת בו היטב גם עכשיו. מובן שאני שומעת את חבריי מכל הכיוונים מגיבים לכאן או לשם, אבל המספרים מספרים סיפור טוב. אני רואה איך הוריי היו מוגנים ואומרת לעצמי, 'תודה לאל'".
מה דעתך על עליית התחלואה שנצפית עכשיו בישראל? האם זה הגל השני המדובר?
"לא הייתי קוראת לו גל שני. זה היה צפוי. המחשבה שאחרי שנסגרנו בבתים הווירוס ייעלם היא מיסטית כמעט. בהתחלה אמרנו למדינות תבודדו את החולים, בניסיון למנוע הדבקה רחבה. כשזה יצא משליטה, נאלצנו להרחיק את כל האוכלוסייה אחד מהשני. בשלב הבא הצענו למדינות שיתרכזו בשלוש זרועות: באיתור ובניטור של החולים והמגעים שלהם באוכלוסייה, בחינוך הציבור לשמירה על ההנחיות של רשויות הבריאות, ובהתמקדות באוכלוסיות בסיכון גבוה, כמו זקנים בבתי האבות. התפרצויות היו צפויות, אבל חייבים לאתר אותן בזמן ולסגור את החולים ומי שבא איתם במגע. ככה נחיה לצד הווירוס והמדינה לא תשתתק. כל עוד שירותי בריאות הציבור והמערך הקליני מוכנים, והקהילה ממושמעת ודואגת לאוכלוסיות בסיכון ‑ מצבנו לא יהיה רע ולא נידרדר לגל שני. אם הדברים האלה לא יטופלו כמו שצריך ‑ השלב הבא יהיה שוב התפרצות גדולה, ונצטרך שוב לסגור את המדינה".
זה לא עולה בקנה אחד עם המסיבות ההמוניות שנערכות אצלנו בשבועות האחרונים.
"זה בדיוק העניין. בלי אחריות אישית של כל אחד ואחד מאיתנו, זה לא יעבוד. המדינה לא יכולה לקחת אחריות על הכול. תראי מה קורה במדינות הנורדיות. אנשים יוצאים לרחובות, אבל שומרים על מרחק. גם כשהם עומדים בתור. הם לא נוגעים ולא מחבקים אחד את השני. עכשיו כבר ברור שאפשר להתמודד עם הווירוס בשתי דרכים: לסגור את המשק או להבין שיש כאן משימה לאומית שכולם חייבים להתגייס אליה. למלא את ההנחיות בלי פשרות".
מה עם ההדבקה המסיבית במערכת החינוך?
"זה לא מחויב המציאות. צריך להרחיק את הילדים שנדבקו ואת אלה שהיו עלולים להידבק, כי אי־אפשר לשתק את מערכת החינוך לשנה־שנתיים. מצד שני, זה בהחלט הזמן לעשות חושבים על בתי הספר בישראל. לא בריא להיות בכיתה של 40 תלמידים מהרבה בחינות, לא רק בגלל הקורונה".
במערכת הבריאות ומחוץ לה עולות הרבה טענות לגבי מיעוט בבדיקות.
"בדיקות נרחבות לא יחליפו את האחריות האישית לשמור על היגיינה ולהתבודד במקרה הצורך, כי התוצאות נכונות לרגע הבדיקה בלבד. כל אדם הוא המגן של החברה במגפה הזו. אנחנו המגן אחד של השני. אם לא ניקח את זה ברצינות, כל המערך יתמוטט".
האם הרס הכלכלה היה בעינייך מחיר הכרחי שנדרשנו לשלם כדי לעצור את התפשטות המגפה? לא היה אפשר למנוע אותו?
"הכלכלה הייתה יכולה להינצל אם המערכות בכל העולם היו מוכנות למשבר. אני מקווה שבגל הבא כבר נהיה יותר חכמים".
ביותר חכמים, מתכוונת ניצן לשורת פעולות שלא ננקטו עד למגפה הנוכחית, למרות התרעות נשנות במשך שנים על אפשרות ריאלית ביותר של התפרצות כזו. עכשיו הן חיוניות יותר מתמיד, לדבריה, כדי למנוע סגר נוסף. "קראתי לא מזמן מאמר מ־1919, שתיאר את הסגר שנקטו בשפעת הספרדית. בדיוק כמו שעשינו עכשיו. מערכות הבריאות לא היו מוכנות ברוב המקומות, גם במדינות מפותחות, וזה מה שהרס את הכלכלה. מי העלה בדעתו שנגיע למצב הזה. לא לזה התכוון המשורר".
כלומר אם נתכונן נכון, לא יהיה צורך בסגר כולל, גם במקרה של גל שני?
"ברוב המדינות אני מאמינה שלא נזדקק לו יותר. רק החולים יבודדו וכל מי שבאו איתם במגע. וזהו. אז בכל רגע נתון, חמישה עד עשרה אחוזים מהאוכלוסייה יהיו סגורים לתקופות קצובות. לא כולם".
הקורונה, אומרת ניצן, לימדה אותנו שיעור גם על הדרך שבה התייחסו כל מדינות העולם, לא רק ישראל, לתחום הבריאות. "המגפה קוראת לנו לסדר בהרבה מאוד דברים. העולם למד שצריך להשקיע כל הזמן בבריאות הציבור. אי־אפשר לדחוק אותה לשוליים. אם לפני המגפה, להיות שר הבריאות או מנכ"ל משרדו היו מין תפקידים לא באמת נחשבים, עכשיו יודעים שהם קריטיים. הבינו שהבריאות צריכה להיות בליבה, ולא בשוליים. העובדה שהקורבנות נספרו יום־יום עזרה לנו לקלוט את זה".
לקח נוסף שממשלות העולם חייבות ללמוד מהקורונה, לדברי ניצן, הוא ביסוס של יחסי אמון עם הציבור שאותו הן מייצגות. "בעיות בתקשורת וחוסר אמון בין השלטון לתושבים הובילו לאי־ציות להנחיות. במדינות שבהן הציבור סומך על המנהיגות שלו, לא היה צריך להפעיל הרבה כוח כדי לשכנע אנשים לשמור על ריחוק ולדאוג אחד לשני. במקומות שאין את האמון הזה ‑ היה צריך להפעיל כוח כדי להשיג את אותה מטרה, ואז זה הפך להיות מאבק של המדינה נגד אזרחיה".
דווקא שוודיה, שהפכה את אמון הציבור במדינה בתקופת הקורונה למוטו, נחלה כישלון חרוץ בטיפול במגפה. שיעור מקרי המוות מהמחלה שם הוא בין הגבוהים בעולם. השבוע טענה גם האפידמיולוגית הראשית שלהם לשעבר שסגר היה מפחית את מספר המתים.
"אני בפירוש לא מסכימה עם הקביעה ששוודיה נכשלה בניהול המגפה. המטרה הייתה לשמור שמערכת הבריאות תוכל לעמוד בעומס החולים שמגיעים אליה, ולא תתמוטט, כמו שקרה באיטליה. כל מדינה עשתה את זה בצורה קצת שונה, שמתאימה לאוכלוסייה שלה. מערכת הבריאות בשוודיה ידעה שהיא מסוגלת להכיל כך וכך חולים, ובהתאם לכך הנחו את האזרחים שם והם צייתו. עם הזמן, כשראו שהעקומה במדינה עולה, הבינו שצריכים לחזק מאוד מערך הבריאות, או לעבור לאיסורים יותר תקיפים, וזה בדיוק מה שקרה. זה לא אומר שהם נכשלו".
עכשיו, עם שוך ההתפרצות הראשונה ברוב העולם, כבר עומדת על הפרק שאלת ההתמודדות עם הגל הבא. "הסיכוי שנוכל למגר או להעלים את הווירוס בעתיד הקרוב לא קיים", אומרת ניצן. "חייבים ללמוד לחיות לצידו, ולדאוג שהמשק לא ייכנס למצוקה. היעד שלנו כעת הוא ללמוד איך לתפקד, לשמוח, לבלות ולרקוד לצד הנגיף, בדיוק כמו עם מחלות אחרות. במקביל צריך להמשיך לחתור לפיתוח חיסון".
יש מצב שאנחנו כבר מחוסנים ולא יודעים את זה?
"לצערי לא, כי במקומות שבהם כבר בודקים נוגדנים בדם, אחוזי החסינות נעים בין ארבעה ל־12 בלבד, שזה מאוד נמוך. זה אומר שהנגיף עוד ימשיך להסתובב במעגלים, או כמו בסארס, ייעלם לבד. ההבדל הוא שהסארס היה קטלני, ונכחד כי הוא חיסל את הקורבנות שלו. נגיף הקורונה לא מאוד קטלני ולכן סביר שיצליח לשרוד".
כמה זמן, להערכתך, עוד נידרש לשמור מרחק אחד מהשני לפני שנוכל להתחבק בחופשיות?
עד שיימצא חיסון שיהיה נגיש לכולנו, או תרופה כזו".
עניין נוסף, שניצן ששה פחות לדבר עליו, הוא המתקפה משולחת הרסן של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, על ארגון הבריאות העולמי ‑ סוכנות של האו"ם שנוסדה ב־1948 במטרה להנגיש את הרפואה החיונית ולסייע בטיפול במגפות. לאחר שהצהיר כי הארגון שיתף פעולה עם סין בהסתרת מידע חיוני בתחילת המגפה, הודיע טראמפ כי יקפיא את כספי הסיוע האמריקאי, העומד על כ־500 מיליון דולרים בשנה. תחקיר של סוכנות הידיעות אי־פי, שפורסם השבוע, אישר כי אנשי ארגון הבריאות העולמי התקשו לקבל מידע מסין על הנגיף בימים הראשונים להתפשטות המגפה, בזמן שבפומבי החמיאו לשלטונות המדינה על תגובתם המהירה.
"זה ממש עצוב", היא אומרת. "אני עובדת בארגון כבר 15 שנה, שבמהלכן הקמנו את התוכנית לשעת חירום. אנחנו עובדים במישור לא פוליטי, אלא הומניטרי בלבד והטיפול שלנו בקורונה היה מצטיין. רק שמענו על הווירוס בסין וכבר התכוננו אליו. היינו גאים בזה, ופתאום הבנו שמבקרים אותנו".
מאשימים אתכם שחלקתם לסין שבחים מיותרים, אף שבפועל היא כנראה התעכבה מאוד בדיווח לעולם על הנגיף החדש.
"הרבה מזה בא מתוך כאב, כי לא הצליחו למגר את המגפה בארה"ב. הם ציפו שנעשה משהו שהמנדט שלנו לא מאפשר לנו לבצע. אנחנו לא יכולים לסגור מדינות או לקבל מידע אם לא נותנים לנו אותו".
מה יקרה אם תאבדו את התמיכה האמריקאית, כפי שטראמפ מאיים?
"זה יהיה משמעותי מאוד, כי ארה"ב היא תורמת גדולה. לא רק בכסף, אלא גם בידע ובתמיכה במדינות אחרות שזקוקות לעזרה. צריך לשבת איתם, להבין מה מטריד אותם ולהסיק מסקנות".
יש אמת בטענות שהסינים רימו אתכם?
"החוק העולמי לבריאות מחייב מדינות למסור לנו מידע 48 שעות מרגע שמתרחש אירוע יוצא דופן. הסינים שיתפו אותנו, ומאותו רגע - הפעילות שלנו הייתה ללא דופי. לטעון שלא דיווחו בזמן, על סמך מה? לנו אין מידע כזה".
כבר 15 שנה שהיא עובדת בארגון הבריאות העולמי. בעבר שימשה כנציגתו באוקראינה וגרה בקייב. קודם לכן שירתה בסרביה. בתפקידה האחרון בישראל הייתה ראש שירות המזון במשרד הבריאות, בעת שהתרחשה פרשת רמדיה. שמונה שנים לאחר המחדל ההוא נחתם עימה ועם ארבעה עובדים נוספים של המשרד הסדר טיעון, ובו הודו החמישה בעבירה של הפצת מחלה ברשלנות, ללא הרשעה. בית משפט השלום בפתח־תקווה הטיל עליה 500 שעות לתועלת הציבור.
מאז תחילת 2020 כמעט היא עובדת ללא הפסקה. החופשה היחידה שלקחה נכפתה עליה, כשנשלחה לבידוד של שבועיים בעקבות חשיפה לקולגה שחלתה. "כולנו נכנסנו להסגר, אבל באותה תקופה בדקו כאן רק את החולים הקשים, כך שאין לנו מושג אם חלינו או לא".
קשה להיות רחוק מהבית ומהמשפחה בסגר עולמי?
"זה לא קל, אבל אני מרגישה בת מזל, שיש לי הזכות להיות פעילה באירוע כזה".
בכל זאת, היו גם רגעי שבירה?
"כשהתחלנו לראות את צוותי הבריאות נופלים כמו זבובים באיטליה והבנו שאין להם ציוד מיגון. הרגשתי שאנחנו שולחים את העובדים האלה לגרדום. הבת שלי היא מיילדת שחיה בישראל, וגם הם בהתחלה לא היו ממוגנים. לא היה אפשר לצפות את גודל הצרכים האלה. זה היה מעל ומעבר למה שניתן היה לחזות".
מה קורה כרגע בדנמרק? זו המדינה הראשונה שהקלה את הסגר והחזירה את הילדים למערכת החינוך.
"גם כאן המגפה עוד לא נגמרה. יש תחלואה והתמותה יותר גבוהה מבישראל, אבל הציות האזרחי כאן הוא ברמה שאנחנו לא מכירים. ראשת הממשלה, מטה פרדריקסן, מדברת והציבור מקשיב לה. מדהים לראות את זה. גם בשוודיה ובנורווגיה, מדינות שנפגעו יותר במשבר, לא רואים את הטחת ההאשמות וכל ההתלהמות שמוכרת לנו. זה שיעור בדמוקרטיה ובאזרחות טובה".
ממה, לדעתך, זה נובע?
"אני חושבת שאזרחי המדינות האלה מעריכים את השירות שהם מקבלים מהמדינה, את מערכות החינוך והבריאות. מובן שמשלמים על זה גם מסים מאוד גבוהים, ואף אחד לא חושב להתחמק מהם. החברה נהנית מזה. זה כמו קיבוץ של פעם".
כבר היה מי שטען שמדינות שבראשן עומדות נשים הצליחו יותר במלחמה נגד הנגיף.
"לא בטוח שזה קשור אליהן ספציפית. אני חושבת שהתרבות שהביאה לכך שראש הממשלה תהיה אישה היא אותה תרבות שמנצחת את המגפה".
פורסם לראשונה: 08:01, 05.06.20
