"זה היה ביום שישי בלילה, הייתי בבית לבדי. פתאום הכל הלך לי מאוד לאט, כל החיים בסלואו־מושן, נפלתי בדרך לשירותים ולקח לי המון זמן לקום. לא ידעתי איך להסביר את זה לעצמי", נזכרת יעל גרמן. זה קרה חמישה ימים אחרי הבחירות האחרונות, והיו לה הרבה סיבות לחשוד שמדובר בתגובת הגוף התשוש לאירועי השבועות הקודמים, אז היא הלכה לישון. "למחרת בבוקר דיברתי בטלפון עם בעלי והוא אמר לי, 'קוקי, למה את מדברת איתי תוך כדי צחצוח שיניים?' אמרתי לו, 'אני לא מצחצחת שיניים'. ואז הבנתי שהדיבור שלי מעוות, וחיברתי גם את ההליכה האיטית אמש, וגם את הדיבור הלא־ברור וגם את הנפילה, ונפל לי האסימון שזה אירוע מוחי.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
“היה רגע של חרדה, והמחשבה הראשונה שהציפה אותי הייתה שאני צריכה מיד להגיע למיון. התקשרתי לחברה שהגיעה אליי תוך כמה דקות. היא מיד זיהתה מה קורה איתי, הפה שלי היה עקום וגם דיברתי לא ברור. היא הזמינה אמבולנס. בדרך רק שמחתי שהוא נוסע מהר, לא חשבתי על שום דבר אחר. לקחו אותי לטיפול נמרץ ושם זיהו את זה כאירוע מוחי. אני מניחה שאם מישהו היה איתי בבית באותו שישי בערב והיה רואה את הסימנים, והייתי מגיעה מוקדם יותר למיון, מצבי היה טוב יותר".
אבל למציאות היו תוכניות אחרות, וזה קרה יותר מדי פעמים בשנה האחרונה. גרמן, תכף בת 73, לשעבר שרת הבריאות ומקום 13 בכחול לבן, הייתה עסוקה עד מעל הראש באותה תקופה, ולא בעצמה. ראשת עיריית הרצליה לשעבר רצה בין כנסי בחירות בגוש דן, המריצה אנשים בכל מקום להצביע לאחד והיחיד ‑ והפעם לא יאיר לפיד ‑ אלא המועמד החדש שלהם, שעוד מעט ינטוש אותם: בני גנץ.
בעיצומו של הקמפיין, בעלה יוסי התלונן על כאבים בבטן העליונה. "במשך שלושה ימים הוא סירב להכיר בזה שיש לו התקף לב. ביקשתי ממנו יום־יום, אמרתי לו, 'זה התקף לב, בוא נלך לרופאה שתבדוק אותך', והוא ענה: 'זה לא איזה דבר רציני, יש לי בחילה, משהו בבטן, אני לא הולך'. הוא לא רצה לשמוע בשום פנים ואופן. אדם צעיר יחסית, בן 74, והוא לא רצה ללכת לבית חולים כי הוא פחד מבית חולים, פחד מרופאים".
חשבת להזמין בכל זאת רופא? אמבולנס?
"הוא מאוד כעס עליי כשדיברתי איתו על אמבולנס ועל מיון. אי־אפשר לקחת בכוח בן אדם. ביום הרביעי הוא אמר לי, 'טוב, בסדר, בואי נלך'. לקחתי אותו ישר למיון, וזה כבר היה מאוחר מדי, מה שנקרא הגעה מאוחרת. הוא היה בן אדם משגע, עדין וחם ורגיש ונדיב ועקשן. אני רק כועסת עליו שהוא היה כזה עקשן. הוא חרץ את גורלו".
במשך שלושת השבועות שלפני ההתמוטטות שלה ישבה ליד מיטתו, כמעט לא עצמה עין. את הפגישות הפוליטיות עם היועצים שלה קיימה במסדרונות בית החולים, פה ושם קפצה לאירועי הקמפיין בסביבה, יום הבחירות היה היום היחיד שעזבה אותו ליום שלם והתרוצצה כל היום.
"היו אינספור שיחות טלפון שעשיתי. בליל הבחירות הייתי בגני התערוכה עד שעת לילה מאוחרת, למחרת מוקדם בבוקר כבר הייתי עם אוסיקה (כך היא מכנה אותו) וראיתי שמצבו קשה. בשעות שישבתי לידו הרגשתי פעימות לב לא סדירות. הראש התפוצץ לי מרוב כאב. אבל לא היה לי זמן להתפנות ולחשוב על זה. בימים שאחרי הבחירות היו טלפונים ושיחות על מה יקרה, בחמישי בלילה לא ישנתי בכלל, הייתי לידו ודאגתי. אין לי ספק שהאירוע המוחי היה קשור ישירות למתח ממצבו של אוסיקה ולזה שלא ישנתי".
לצד הקושי לדבר הרבה זמן, הפגיעה הנראית לעין שנותרה מאותו אירוע היא ביד שמאל שלה, שכעת כמעט ולא מתפקדת. "יכול להיות שאפשר היה למנוע את הפגיעה. יש תרופה לחולי שבץ שמונעת את התפשטות האירוע המוחי. בתל השומר אם את לא מגיעה בארבע השעות הראשונות, לא נותנים את הטיפול הזה. הגעתי אחרי יותר מארבע שעות, אז לא נתנו לי TPA".
כי כמה שעות אחרי האירוע התרופה כבר לא יעילה.
"בבילינסון היו נותנים לי. זה פרוטוקול של כל בית חולים בפני עצמו".
איזה טיפול קיבלת?
"נתנו לי שמונה כדורים של מדללי דם. זהו".
על מה חושבים ברגעים של שבץ?
"לא חשבתי שאני בסכנת חיים. אמרתי לעצמי, מי יודע איזו נכות תהיה לי בעקבות האירוע. אבל מה שהכי השתלט במחשבות הייתה הדאגה לאוסיקה ששכב בקרדיולוגית. בדיעבד זה היה אירוע קל יחסית, אבל חשבתי שהחיים לא יהיו מה שהיו".
גרמן לא ידעה אז עד כמה היא צודקת, כי מקבץ הצרות שנפלו עליה בבת אחת רק התחיל לתפוס תאוצה. בשלושת הימים שהיא אושפזה בבית החולים בעקבות השבץ היא עברה סדרת בדיקות סטנדרטיות. "במהלך הבדיקות עשו לי צילום חזה כמו שעושים לכל המאושפזים בבית חולים. התייחסתי לזה כבדרך אגב, ואז זה נפל עליי ‑ התגלה אצלי גם סרטן בריאה".
עוד מכה קשה.
"ברגע הזה ‑ בעלי בהתקף לב, אני עם אירוע מוחי ועכשיו קיבלתי גם סרטן ‑ זה נראה כאילו נפלה עליי קללה. אבל זו הייתה מחשבה רגעית, שום דבר לא ממש היה אכפת לי בעניין הבריאות שלי. חשבתי - רק שהוא יחלים. התפללתי נואשות. זה הדבר היחיד שבאמת דאגתי ממנו. לגבי הסרטן המומחים הרגיעו אותי, אמרו לי שהוא ממוקד וסביר להניח שאחרי שלוש הקרנות הוא ייעלם. ימים יגידו".
את היית מאושפזת במחלקה הנוירולוגית ובעלך בקרדיולוגית.
"הוא דיבר שם עם איזשהו פסיכולוג ששלחנו לו כי הוא היה מאוד בדיכאון, ואמר לו, 'אני חייב להיות חזק בשביל אשתי, כי היא זקוקה לי'. הוא דאג לי ואני לו. הוא אמר לי שהוא מאוד לוקח ללב ומאוד כועס על עצמו שבגללו קיבלתי את האירוע. אחרי שלושה־ארבעה ימים אני השתחררתי ונסעתי הביתה והוא נשאר".
אנחנו נפגשות בחצר ביתה בהרצליה, העיר שחייבת לה את היכל התרבות, הספורטק, הסינמטק, פארק הרצליה, קניון שבעת הכוכבים. 15 שנה הייתה ראשת עיר בהרצליה, מהמוצלחים בראשי העיר, ומשם הדרך של גרמן ליש עתיד ולתפקיד שרת הבריאות של ישראל בשנים 2013־2014 הייתה קצרה. ברשימת כחול לבן לכנסת היא הייתה הסמן השמאלי, הליברלית ממרצ שנאבקת על שוויון זכויות, דאגה למיעוטים וזרים, פועלת למען איכות הסביבה ודעותיה המדיניות ברורות. אלא שבאמצע מארס, ימים ספורים אחרי שהשתחררה מבית החולים, החליטה לפרוש מהפוליטיקה.
למה בעצם לפרוש? יש אנשים עם מגבלות פיזיות שכיהנו ומכהנים בכנסת בהצלחה.
"זה היה גם הסרטן, ידעתי שאצטרך לעבור טיפולים. אבל גם זה שהייתי מאוד חלשה. היה לי קשה לעלות ולרדת מדרגות, הלכתי לא טוב. היה איזה רגע כשרק השתחררתי מבית החולים שהיה צריך להגיע לכנסת, כחול לבן היו אמורים להעלות הצעה להחלפת יו"ר הכנסת, והיה לי ברור שאין לי כוח לקום ולנסוע לירושלים. אמרתי לעצמי, 'אני לא יכולה להמשיך ככה'. יוסי לא רצה שאעזוב את הפוליטיקה. הוא אמר לי 'אל תמהרי'. אבל אי־אפשר היה לחכות. הבן שלי היה נחוש ואמר, 'עכשיו את צריכה לטפל באבא ובעצמך, אין זמן לפוליטיקה'. הוא שיכנע אותי. התקשרתי ליאיר ואמרתי לו, 'אני מתפטרת'. הוא ידע שזה מה שאני אעשה. הוא אמר שהוא מאוד מצטער ושהוא לצידי והוא אוהב אותי".
בזמן שהחלימה בבית, עוד צרה נפלה עליה, הפעם פוליטית. בני גנץ, האיש שעבורו היא רצה מבית החולים להמרצת מצביעים, החליט להיכנס לממשלת נתניהו. כחול לבן התפרקה, וגם הלב של גרמן ובעלה. באותה תקופה הוא שוחרר הביתה לשבוע, אבל לפני זה היה לו תנאי: הוא חוזר רק אחרי שהיא תוריד מהכניסה לבית את שלט הבחירות של כחול לבן עם תמונתו של גנץ. "הוא אמר לי, סליחה על הביטוי, 'תורידי קודם כל את השלט שלו. אני לא נכנס הביתה אם הזבל הזה נמצא לי למעלה'. הוא לא יכול היה לסלוח לו. כשהוא היה בבית החולים הוא השתגע מגנץ. קילל אותו בכל הקללות האפשריות. במיוחד חרה לו שעודדנו אנשים אחרים להתנדב ודיברנו עם אנשים להצביע בעד כחול לבן. הוא ראה כל הזמן חדשות ונורא־נורא התרגז. התקשר כל פעם מזועזע מגנץ, צעק, כעס ולקח ללב. אמרתי לו מאמי, אתה צריך לשמור על הלב שלך. הוא הרגיש שבגדו בו. חששתי שזה יזיק לו. אבל מה שגרם למותו זה אי־ספיקת לב חמורה, הוא מת בגלל זה ולא בגלל שהתרגז על גנץ".
הורדת את השלט עם התמונה של גנץ.
"כן, ואז היה לנו שבוע בבית, מתנה שקיבלנו בעיצומה של הקורונה. זה היה שבוע אחד נורא מאושר. הוא כל הזמן רק אמר לי, 'כמה אני מאושר להיות בבית, כמה טוב לי', וגם לי היה טוב. אלא שאז הוא קיבל שטף דם נורא מהאף שאי־אפשר היה לעצור, והחזירו אותו לבית החולים. שם גילו שמצבו באמת לא טוב. השאירו אותו בטיפול נמרץ, אבל משם המצב הידרדר עד כדי כך שצריך היה לחבר לו מכונת לב ריאות. לאחר מכן חיברו אותו למכונת הנשמה. הוא היה מונשם ומורדם במשך שבועיים. מצבו היה מאוד קשה. במהלך ההרדמה הבנתי כבר שזה הסוף".
היית לידו ברגעיו האחרונים?
"לא נתנו לי, כי בדיוק היה חולה קורונה שהגיע למחלקה, אבל שעה קודם ישבתי לידו, החזקתי לו את היד ודיברתי אליו. אמרתי לו שאני אוהבת אותו ותודה על כל החיים שנתת לי. אמרתי, 'אם אתה שומע תלחץ לי את היד'. הוא לא לחץ, ושעה מאוחר יותר הרופא אמר לי 'קבענו את מותו'. זה הסוף. העולם נפל עליי. זה היה נורא".
הם נפגשו לפני 56 שנה במסיבה בבית שלה בגבעתיים, ומאז היו יחד. "הוא תמיד היה מאחוריי. כשאני הכרזתי על כך שאני רצה לראשות העיר הרצליה, אף אחד לא האמין שיש לי סיכוי. הייתי במרצ ובלי כסף. מולי היו שישה גברים. מרביתם עם הרבה מאוד כסף ופרסום".
יוסי בעצמו היה איש עסקים מצליח.
"הוא הצליח, אבל כסף לא היה לנו. היה בשביל לחיות, לא לקמפיין. יש לו חברה לאלקטרוניקה כבר 30 שנה. כשרצתי לבחירות, עמדתי בגן העיר ואנשים שאלו אותי אם זו בדיחה שאישה רצה לראשות העיר. זה היה ב־1998, לא היו נשים. אבל בעלי אמר לכל אחד, 'אשתי הולכת להיות ראשת העיר'. אנשים צחקו אבל הוא האמין בי. כשהייתי בכנסת, הוא היה מסיע אותי כל בוקר. היינו קמים יחד בחמש, ובשש בבוקר יוצאים מפה. הוא לא רצה שאתאמץ בנהיגה. הוא היה מבקש ממני להתקשר אליו שעה לפני שגמרנו ואז הוא היה מגיע שוב בחמש אחר הצהריים או בשתיים בלילה והיה לוקח אותי חזרה הביתה. ואלה היו גם שעות איכות. היינו רואים את הזריחה, לפעמים היינו נעצרים להסתכל עליה".
זיכרונות שנשארים.
"כי זה היה יחד מושלם. בסוף יום העבודה, אחרי כל העלבונות, המאבקים, האינטריגות, הייתי נכנסת לאוטו והיה מתחיל אצלי הבית. הוא היה מקבל אותי בחיוך, 'איזה כיף לראות אותך מאמי'. האובדן שלו זה כאב עצום. הילדים זה דבר נהדר והנכדים זה דבר נפלא, אבל בשלב מסוים את נשארת עם הבעל. עם הבעל את מתייעצת, קמה, הולכת לישון, נוסעת, אוכלת, מקבלת החלטות. בעל זה חלק מהנשמה, וחלק ממני נעלם לי. וזה לא שהכל היה רק אידיאלי. היו בינינו ריבים קטנים אבל בשורש הדברים הייתה אהבה".
על מה רבתם?
"הוא כעס שאני מאכילה חתולים בחצר, שאני קונה הרבה בננות שמבשילות ונזרקות. אני כעסתי על מהירות הנסיעה שלו. היו במהלך החיים גם מריבות גדולות שחשבתי שאני עוזבת את הבית. עם הזמן הוא השתנה. אני חושבת שהמוות של אייל היה חלק מהבונדינג, היחד החזק בינינו. הוא אמר לחברה שלי שאחרי המוות של אייל הוא נשבע לעשות הכל כדי שאהיה מאושרת. הוא החליט להקדיש לי את עצמו ולתת לי חיים טובים בגלל מה שקרה".
אייל גרמן, בנם הבכור, נהרג בתאונת אימונים בצה"ל בשנת 87'. "אוסיקה ואני היינו יחד מול הדלת בשש בבוקר עם הדפיקה הזו", נזכרת גרמן. "באותו שבוע אייל שכח לקחת את המעיל. אמרתי לאוסיקה שהגיעו כנראה מהצבא לקחת את המעיל. כשראיתי את החיילים בפתח, חשבתי על המעיל. ואז אמרו לי, 'אייל נהרג'. אמרתי, 'אולי נפצע?' כל כך קיוויתי, הרגשתי שהכל מת. שהעולם שלי מת. זו הייתה קריסה פנימה, של שנינו, גם אוסיקה היה במצוקה גדולה. היה נוסע באוטו וצורח מכאב ואני הייתי הולכת כל הזמן לקבר. אחרי זה היינו בקבוצת הורים. ראינו אנשים שוקעים. קיבלנו החלטה שאנחנו בוחרים בחיים למרות הכל".
איך עבר יום הזיכרון האחרון?
"השנה עליתי לבד לקבר, זה היה קשה. הכל הצטרף יחד. אנשים אומרים שהזמן מעמיק את הכאב. אני חושבת שאצלי זה קהה. הזמן לימד אותי לחיות עם הכאב. אבל עכשיו התחבר הכאב על אוסיקה לכאב על אייל, ויש כאב מאוד כבד, כאב אחד שיושב על כאב אחר".
כינית בעבר את מה שקרה שם "תאונת אימונים מיותרת".
"זו הייתה תאונה שאפשר למנוע. הייתה תקופה ארוכה שכעסתי. הוא היה בגבעתי. היה שם תרגיל חטיבתי ובתרגיל הזה הייתה השתלטות על מחפורות. במחפורת שאייל היה יחד עם המפקד שלו לא שמו פנס מנצנץ למעלה. המאג של המאגיסט התקלקל, אז הוא ירד למטה כדי לשחרר את המעצור. כשהוא חזר, הוא איבד אוריינטציה, לא ידע לאן לירות ולא היה את הפנס המנצנץ הזה מעל המחפורת. הוא ירה ישר ללב של אייל. הוא מת מיד.
"את הפעילות הציבורית התחלתי שנה אחרי. אמרתי שאם אייל נהרג ואני נשארתי בחיים, חייבים לתת לחיים איזושהי משמעות. הצטרפתי לרשימה של אמנון רובינשטיין. הייתי רצה ומחתימה על עצומות, מעמידה דוכנים, אני חושבת שתהליך דומה יקרה לי גם עכשיו. אחזור נפשית ופיזית ואירתם שוב לפעילות ציבורית כדי לתת משמעות לכל זה".
בבית יש לה עוזרת שמסייעת בעבודות הבית והמטבח. היא מגישה לנו קפה. גרמן נראית תשושה מאוד, עצובה מאוד, מדברת קצת יותר לאט, הולכת בצעד מהוסס, מתעייפת מהר. היד עוד לא מתפקדת, אבל בפניה כבר אין זכר לאירוע המוחי. היא הולכת הרבה לטיפולי פיזיותרפיה וגם לטיפול פסיכולוגי. "המטפלת אמרה שהיא לא תוכל לעזור לי הרבה, שזה דבר שאני אצטרך לעבור לבדי, אבל היא תלווה אותי. אני מקווה שהליווי יעזור לי בכל זאת.
"אני מרגישה עייפות פיזית ונפשית. נפשית בגלל האבל, ופיזית בגלל האירוע הבריאותי שלי. היד מגבילה אותי ביום־יום, כואבת. היא לא מתפקדת, אני לא מסוגלת לכפתר כפתור, להחזיק סכין ומזלג. גם ההקרנות שאני עוברת מאוד מעייפות. החברות הטובות שלי מגיעות אליי כל יום לעזור לי, וכמובן הילדים".
את עוקבת אחרי המערכת הפוליטית?
"כן, רואה חדשות כל ערב, שומעת את הייאוש של המחנה שלי. אני אומרת לאנשים, פוליטיקה זו אמנות השינוי. המדינה זקוקה לשינוי וצריך להמשיך".
הייתה אפשרות לשינוי, לא הצלחתם ליישם אותה.
"הטעות הפוליטית הכי גדולה שעשיתי זה שהאמנתי לבני גנץ. הלכתי אחריו בלב שלם ולא האמנתי שיזרוק את כל ההבטחות שלנו הצידה וילך לשבת תחת נאשם בשלושה כתבי אישום. הייתי בטוחה שנביא את השינוי, שנילחם נגד השחיתות יחד. זו הייתה אכזבה נוראית, הוא נבהל מאיומי הסרק של נתניהו שלא ימשיך במשא ומתן אם מאיר כהן יתמנה ליו"ר הכנסת. בדיעבד לא ידענו עד כמה גנץ חלש וחסר עמוד שדרה".
הלכתם עם מישהו כזה בלי להיות בטוחים?
"איך אפשר לדעת אם לבן אדם יש חוט שדרה לפני שעמד במבחנים? כרמטכ"ל היה רמטכ"ל טוב, לא ידענו שיישבר כשיעמוד למבחן, וכשעמד למבחן הוא נכשל ובגדול".
"זה לא עניין של בשלות, הוא עשה טעות מתוך חולשה וטיפשות. ואת החולשה והטיפשות האלו לא זיהיתי קודם. והנה, עוד פוליטיקאי שהאמנו בו ובטחנו בו והצבענו ונתנו לו את קולנו ואת אמוננו והוא גנב את הקול שלנו והלך למי שאנחנו רצינו שלא יהיה בפוליטיקה".
ומה חשבת על הפיצול של כחול לבן? לפיד צודק?
"יאיר עשה את הדבר היחיד שהיה צפוי ממנו. אי־אפשר לקום ולצעוק בוקר וערב שכל הפוליטיקאים מושחתים, שאין להם ערכים, שמילה שלהם זו לא מילה, וכשיש פוליטיקאי אחד שמוכן להקריב את הכל ולומר, 'אני לא מוכן לבגוד בבוחרים שלי', לבוא ולהגיד שהוא עשה טעות. יאיר היה אצלי השבוע, הוא מתעניין כל הזמן בשלומי, בביקור שלו אצלי בבית מצאתי אותו מלא אנרגיות ונחוש למלא תפקיד יו"ר האופוזיציה".
מה הדבר הכי חשוב שלא הספקת עדיין לעשות בכנסת?
"לא הספקתי לשנות ולהיאבק על חוק השוויון וחוק ברית הזוגיות. רוב הציבור בעד, אבל הקואליציה שבויה בידי החרדים. איזה מין שלטון רוב זה כאשר הרוב מוסר מרצון את הזכות להחליט בידי מיעוט חרדים ששם וטו על כל זה. זה לא שלטון רוב וודאי לא דמוקרטיה. צריך להבין את האיום בפתח. יש מחנה משיחי שצריך לדעתו לספח שטחים וליצור שלטון של עריצות, של אפרטהייד. כדי שיוכל לעשות זאת ברור שצריך להחליש את הרשות השופטת והוא כל הזמן מנסה למצוא תירוצים להחלשה הזו".
כשרת הבריאות לשעבר, מה חשבת על הניהול של משבר הקורונה?
"הייתה לי ביקורת על חלק מההחלטות, כעסתי על זה שלא הדריכו את הדתיים. כמה חודשים אחרי שנכנסתי לתפקיד, התגלה פוליו. היה ברור לנו שצריך לשכנע את כל האוכלוסייה לקחת את שתי הטיפות לחיסון. התחלנו עם המנהיגים החרדים ולאחר מכן עם המנהיגים הערבים. בסופו של דבר, 98 אחוז מהאוכלוסייה התחסנו. ופה בקורונה, אין לי לזה הסבר, איך אדם חרדי לא מבין שכדי להיכנס לתוך האוכלוסייה החרדית אתה צריך לדבר עם המנהיגים החרדים? כי הם לא שומעים לא לי ולא לך. הם לא קוראים את העיתון ולא מסתכלים על הטלוויזיה. ליצמן, בניגוד לכל הצפוי, פישל במגרש הביתי שלו".
ובכלל במשבר הזה?
"הוא נעלם, כמעט ולא היה. נתן למנכ"ל שלו לתפקד ובסוף הוא עוד האשים אותו. זה מאוד לא הגון, התנהגות לא אתית, לא אחראית ולא מנהיגותית".
היית משלימה עם מנכ"ל כמו בר סימן טוב שמעל לראשך יושב עם ראש הממשלה?
"אני לא הייתי נותנת לו. זה בדיוק התפקיד של שר, לשבת עם ראש הממשלה ולקבוע את המדיניות ולהביא תקציבים, אבל ליצמן פשוט לא תיפקד, חוסר תפקוד מזעזע, מכל הבחינות. אם הייתי בתפקיד, הייתי דואגת להופיע בפני הציבור, להסביר כל מהלך. זה תפקידו של שר הבריאות ולא של ראש הממשלה".
יש החלטות שאת היית מקבלת אחרת?
"זה וירוס חדש שאף אחד לא מכיר ואף אחד לא ידע איך הוא בא ומה יעצור אותו. את ההחלטות שהתקבלו את יכולה לשפוט רק בדיעבד. אני חושבת שההחלטה לסגור את השמיים הייתה החלטה מאוד נכונה. זה שלא החליטו מההתחלה לבדוק את כל מי שנוחת פה בארץ הייתה שגיאה. כתבתי על כך בזמנו למשה בר סימן טוב. אמרתי לו, תעשה משהו עם כל מי שנכנס מחו"ל. תעצור את זה. בוודאי שהיו צריכים לעשות יותר בדיקות. ברגע שנודע שבעולם המוקדים הם בבתי האבות, אני משערת לעצמי שהייתי מקבלת החלטה להתמקד בבתי האבות. עכשיו למשל, כשהתברר שאחד המוקדים אלה העובדים הזרים, אני חושבת שצריך מיד להתמקד בהם".
הגעת עכשיו לבית החולים מהצד החולה, טופלת כאחד האדם או כ'ווי־איי־פי'?
"קיבלתי טיפול של 'וי־איי־פי'. זה התבטא בכך שהגיע ארנון אפק שהיה מנכ"ל שלי בזמנו וכיום הוא סמנכ"ל תל השומר. הוא ליווה אותי אישית וזה מאוד הרגיע אותי, אבל לא קיבלתי חדר לחוד, הייתי בחדר יחד עם כולם. אני יכולה להגיד שעשו לי את כל הבדיקות ושחשבתי על זה שיש אנשים שלא מקבלים את זה במהירות רבה, ולכולם מגיע לקבל את הבדיקות האלו במהירות המרבית".
חשת את המשבר במערכת שפעם היית מופקדת עליה?
"כן, גם בתוך ה'ווי־איי־פי'. אי־אפשר שלא לראות איך בלילה אחות אחת מתרוצצת בין כל החולים, את היעדר כוח האדם, המחסור בצוותים. בעיקר בשעות הערב, אז פתאום כולם נעלמים. מערכת הבריאות זקוקה להמון כסף. והיא מאוד שמרנית".
איפה למשל?
"במקרה של הסרטן שלי אפשר לטפל בעזרת ניתוח. להוריד שליש מהאונה בריאה, ואז גומרים גם את הסרטן הנקודתי וגם אם יש עוד גרורות בסביבה. אבל יש עוד אפשרות והיא קרינה. יותר מקובל ושמרני ללכת קודם כל לניתוח, אבל הקרינה עושה בדיוק אותו דבר ולא נותנים לך את האפשרות הזו. המערכת ממליצה על ניתוח, לא כולם ערים לאופציה הקיימת הזו של ההקרנה, אני הייתי מודעת לה והלכתי עליה. יחד עם זה, אתמול כשעשיתי הקרנות, עשיתי גם חשבון נפש מה עברתי. חמש בדיקות סי־טי, בדיקת pet–ct ,MRI והקרנות. ראיתי אינספור רופאים והכל על חשבון הרפואה הציבורית. ברפואה פרטית יכולתי, אם לא היו לי אמצעים, להיות היום זרוקה ברחוב".
אירוע כמו שעברת בוודאי מביא למחשבות של סוף. התכוננת?
"אני לא מתעסקת בנושא המוות. לא עשיתי צוואה, אני דבקה בחיים. אין לי חרדת מוות, אני כן דואגת שאחטוף שוב אירוע, אז אני לוקחת מדללים חזקים וכשהצער עולה על גדותיו גם כדור הרגעה. והרבה פעמים הצער עולה על גדותיו".
היית רוצה שתינתן לך ולכל אדם הזכות להחליט מתי "טוב מותי מחיי", ולסיימם בכבוד?
"כן. כן. כן. אני מאמינה בזה. בתנאים מסוימים, אם אתה סופני, צריך לאפשר לך לסיים את חייך. אבל אני לא במקום הזה, בכלל לא. ואני לא אובדנית ואני לא אעשה שום דבר כדי להתאבד, אבל כשאוסיקה מת, הייתי שמחה אם הייתי 'נעלמת', ככה בלי לעשות שום דבר. אותו דבר הרגשתי גם כשאייל נהרג. אמרתי, הלוואי ועכשיו האדמה תפער את פיה ואני פשוט איעלם, אבל באופן מעשי זה לא עלה על דעתי אף פעם. יש לי שני ילדים שצריכים אותי ויש את החיים עצמם".
ואיך הם ממשיכים מכאן?
"אני אומרת לעצמי, תעשי דברים שאת אולי תאהבי ותיהני. התחלתי ללמוד פתאום פסנתר. אני הולכת ללמוד איטלקית, רציתי לעשות את זה תמיד. אני קוראת הרבה ספרים, אני שומעת מוזיקה, נפגשת עם אנשים שאני אוהבת. והייתי רוצה להתחזק מספיק כדי להקים תנועת מחאה".
תנועת מחאה?
"לכנסת כבר לא אוכל לחזור. ברגע שאחלים וארגיש שחזרו אליי הכוחות הנפשיים והפיזיים ארצה להתגייס להסברה ולהקים תנועה שהמטרה שלה לשמור על הדמוקרטיה, ובתוך זה בעיקר על מערכת המשפט. זו תהיה תעסוקה משמעותית שתיתן לחיים משמעות. זה מה שהבנתי, אותה תובנה שהייתה לי אחרי מות אייל. שאם את נשארת אחרי כל הדברים האלה, תמצאי לחיים משמעות".
