בזמן שכל האנושות עושה שמיניות באוויר כדי לחמוק מנגיף הקורונה, ארי יהודה יולס (25) החליט לעשות את הדרך ההפוכה: ישר אל לב המגפה. לפני כחודשיים הוא נרשם כמתנדב באחד הפרויקטים השאפתניים והשנויים ביותר במחלוקת בעולם הרפואה: ניסוי שבו יוזרקו נגיפי קורונה חיים למתנדבים בריאים, כדי לבדוק איך הם מגיבים לחיסון. "הרגשתי שבתור אדם צעיר ובריא אני צריך לחפש אם יש לי עוד דרך לעזור", מסביר יולס בפשטות. "הניסוי הזה היה היחיד שיכולתי להתנדב אליו בלי קשר למקום המגורים שלי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
יולס עלה לבדו לישראל מארה"ב לפני שבע שנים כדי להתגייס לצה"ל, והיום הוא לומד ביוטכנולוגיה ומזון בטכניון. כחלק מעבודתו כפרמדיק במד"א, יצא לו להכיר את הקורונה מקרוב. "אלה היו חודשים מתסכלים", הוא אומר. "עבדתי בלי סוף, כמעט כפול ממספר השעות שאני רגיל לעבוד. הרגשתי שאם יש משהו שאני אישית יכול לעשות בשביל לעזור ולצמצם ולזרז את הפתרון למגפה הזו, אני מרגיש סוג של מחויבות לנסות".
לעזור למי, בעצם?
"בסופו של דבר לכולם, אבל גם לי, לחזור ללימודים כרגיל ולהורים שלי, שנמצאים בוושינגטון די־סי. והחיים שלהם בתקופת הקורונה שונים לגמרי ממה שאנחנו מכירים פה".
יולס נרשם לניסוי אף על פי שכרגע, אף חברת תרופות עדיין לא הרימה את הכפפה והכריזה כי היא מתכוונת לערוך ניסוי כזה. ואולם, הקונצנזוס המדעי שהמהלך הקיצוני הזה הכרחי הולך ומתגבש וגם הציבור כבר מצביע בעד: עד כה כבר נרשמו אליו 30 אלף מתנדבים, מ־140 ארצות, שמוכנים לשמש שפני ניסוי אנושיים לנגיף שחולל את המגפה הגדולה ביותר שידעה האנושות במאה השנה האחרונות.
חודש אחרי שנרשם, יצרו עם יולס קשר מארגון 1day sooner, שמארגן את היוזמה העולמית, וערכו עימו ראיון וידיאו. "שאלו אותי הרבה שאלות: למה התנדבתי, איך הגעתי לזה, למה זה חשוב לי, מה אני מצפה מניסוי כזה ואיך אני חושב שאפשר לגייס מתנדבים נוספים מישראל. בסופו של דבר המראיינת אמרה שהיא מודה לי ואם זה ייצא לפועל ייצרו איתי קשר".
איך ההורים קיבלו את ההחלטה שלך להיחשף לנגיף בכוונה?
"להורים שלי עוד לא סיפרתי. חברים ששמעו על זה התלהבו. אני לא רוצה להגיד שזו הייתה החלטה אימפולסיבית, אבל זיהיתי הזדמנות ויאללה - הלכתי עליה".
בימי שגרה היית מגדיר את עצמך כאלטרואיסט? חובב סיכונים?
"חד־משמעית גם וגם. אבל אני נמצא בסיכון נמוך יחסית מבחינת הגיל. אז אני לא מרגיש שזו הקרבה אמיתית".
אתה לא פוחד?
"אני לא חושב שאני סופרמן, אבל הייתי רוצה להאמין שאני אצליח להתמודד עם זה. אני סומך על הגוף שלי. יש חשש מסוים, אין ויכוח, אבל מישהו חייב לעשות את זה".
בשלב הזה כבר ברור: עד שלא יימצא חיסון יעיל - הנגיף לא יעצור. למעלה ממאה חברות ומעבדות מחקר ברחבי העולם מתחרות ביניהן מי תהיה הראשונה שתצליח לפתח את החיסון שיציל אותנו מהמגפה. חלקן כבר נמצאות בתחילת שלב הניסויים בבני אדם. בשגרה, תהליך כזה עלול לקחת שנים רבות, אך במקרה הזה הלו"ז כנראה יתקצר משמעותית. ועדיין, התחזית האופטימית ביותר היא שחיסון כזה לא יהיה מוכן לפני סוף 2021.
שלבי הניסוי המתקדמים בחיסונים האלה מתבססים על מתנדבים בריאים, שלא נדבקו בנגיף. 1,000 מתנדבים כאלה כבר קיבלו את החיסון של אוניברסיטת אוקספורד ועוד כמה מאות את החיסון של חברת מודרנה. מחצית מהם מקבלים בדרך כלל פלסבו, על מנת להשוות את ממצאי החיסון האמיתי למדומה. אולם כאן מתחילה הבעיה: על מנת לבחון אם החיסון יעיל, חייבים המתנדבים להיחשף לנגיף.
עד היום, נהוג היה לחשוב שחשיפת אנשים במתכוון לנגיף שעלול לגרום למחלה קשה שאין לה תרופה היא אקט לא אתי, אבל זמנים קשים דורשים פתרונות יצירתיים. על פי סקר שפורסם לאחרונה, רק כשניים־שלושה אחוזים מהאוכלוסייה בישראל, כ־250 אלף איש, נחשפו לנגיף וממצאים ממדינות אחרות מראים שיעורים דומים. וכך נולד הרעיון הקשה לעיכול, להדביק במכוון מתנדבים בריאים כדי לבדוק עליהם את יעילות החיסונים.
אלא שפיתוח מזורז של חיסונים כבר גרם בעבר לתופעות לוואי קשות, בהן שיתוק ואפילו מוות. חיסון נגד שפעת שניתן ב-1976 גרם לעלייה בתסמונת נוירולוגית העלולה לגרום לשיתוק, בשם גיליאן ברה. חיסון נגד שפעת חזירים, שפותח בשנת 2009, גרם, התברר בדיעבד, לעלייה בהתפתחות הפרעת שינה בשם נרקולפסיה בילדים שקיבלו אותו.
הראשון שהגה את הרעיון המפתיע הוא פרופ' ניר אייל, במקור מתל־אביב, מומחה בעל שם עולמי לביו־אתיקה מאוניברסיטת ראטגרס בארה"ב. אייל הבין שאם לא יימצא חיסון במהירות, העולם צועד לעבר קטסטרופה. הוא חבַר לפרופ' מארק ליפשיץ, האפידמיולוג מהרווארד שייעץ לנתניהו בתחילת המשבר, ויחד הם פועלים במרץ לשכנע את כל הגורמים הרלוונטיים לאשר את הניסוי החדשני.
"חייבים למצוא חיסון באופן דחוף", אומר אייל בריאיון, "כי עד שלא יהיה חיסון אנחנו הולכים לעבור ממצב של פתיחת המשק לסגירתו וחוזר חלילה. עכשיו כולם הולכים לים בישראל, תכף יחזרו לבתים. ואחרי זה שוב פעם יפתחו ויסגרו. מדובר בכמויות אדירות של בני אדם שימותו, מהנגיף, מרעב או מדברים אחרים. מאמר שפורסם לאחרונה קובע שבחצי שנה הקרובה ימותו בעולם 6,000 ילדים ביום מהזנחה של שירותים שונים בגלל הקורונה. המספרים האלה רק יעלו. אי־אפשר לתאר את המחיר שנשלם אם חיסון יופיע רק בעוד שנה או שנה וחצי. לכן צריך לחשוב על רעיונות יצירתיים".
יש שיטענו שלקחת אדם בריא ולהדביק אותו בנגיף שעלול לגרום לנזקים קשים זה לא פחות אכזרי.
"אני מציע, מסיבות אתיות, לנסות להתרכז באנשים שבאים ממקצועות ומאזורים בעולם שבהם ממילא הם כנראה יידבקו בחוץ. אבל צריך לזכור שניסויים רפואיים הם לא טיפול קליני. הם לא נעשים למען הפציינט. מותר שניסויים כאלה יגרמו קצת נזק לבריאות של המשתתפים בהם. מה שחשוב מבחינה אתית זה שזה לא יהיה נורא רע. ויש ויכוחים על מה זה רע מדי. אבל במצב שבו אפילו לא בטוחים שזה יהיה בכלל רע - אולי זה יהיה טוב - לא מפסיקים ניסוי. בטח לא כששלום העולם תלוי בזה".
שיעורי התמותה מקוביד־19, המחלה שגורם וירוס הקורונה, משתנים בין אזורים שונים. בישראל הם עומדים על קצת יותר מאחוז אחד, בזמן שבחלק מארצות אירופה השיעור גבוה יותר. התמונה משתנה כשבוחנים את התמותה בגילים הצעירים. "מוות מקורונה בצעירים בשנות ה־20 לחייהם מתרחש באחד מכל 3,000 חולים", אומר אייל. "זה בדיוק שיעור התמותה של מי שתרם כליה לאדם אחר, ולזה אנחנו מסכימים גם כשמדובר בתרומה לאדם זר. זה פשוט אלטרואיזם. אף אחד לא חושב לאסור את זה, להפך.
"במקרה של קורונה אתה עוזר לא רק לבן אדם אחד אלא להרבה, כלומר יותר קל להצדיק את זה מתרומת כליה. בנוסף המספר הזה, של אחד ל־3,000, כולל גם אנשים צעירים שיש להם גורמי סיכון, כמו סוכרת. כלומר אם מתרכזים באנשים שאין להם גורמי סיכון, זה חייב להיות הרבה יותר נמוך מאחד ל־3,000. מחקר שפורסם לא מזמן בצרפת מצא שבגילים הצעירים מספר המתים הוא אחד ל־12 אלף. יש ניסויים הרבה יותר מסוכנים. כל תרופה חדשה נבדקת על אנשים בריאים במינון נמוך, רק לראות שהיא לא מזיקה. לרוב זה לא מעוור או הורס את הכבד, אבל לעיתים רחוקות כן. ועדיין - אנחנו מרשים את זה".
ניסויי אתגר בבני אדם אינם רעיון חדש. החיסון הראשון בעולם נגד אבעבועות שחורות פותח ב־1796 לאחר שהרופא שהמציא אותו, אדוארד ג'נר, חשף את בנו בן השמונה של הגנן שלו לנגיף הקטלני. בשנים האחרונות השתמשו החוקרים בניסויים כאלה על מנת לבחון את יעילותם של חיסוני שפעת שונים, וכן חיסונים למלריה, לכולרה, לטיפוס הבטן ועוד.
דווקא במקרה של הקורונה, טוען אייל, ההקרבה הצפויה לא גדולה. "העולם במצב חירום היסטרי", הוא אומר. "אי־אפשר לשלול על הסף רעיונות חדשים רק בגלל שאנחנו לא רגילים לאשר דברים כאלה. כמובן שצריך לעשות את זה כמו שצריך, לא עם זקנים שיש להם סיכויים גבוהים למות. חוץ מזה, אין שום בעיה אתית בלשאול אנשים אם הם מעוניינים לקחת חלק בניסוי כזה. זה לא שונה בהרבה מלומר לחבר: 'היי, אני עובר דירה. תעשה טובה ותסחוב לי את הספה לקומה שלישית'".
מי שלא אכפת לה לסחוב את הספה היא קרן פדרסן, רווקה בת 29, שעלתה לישראל מארה”ב בגיל תשע וגדלה בירושלים. לאחרונה סיימה תואר בהנדסת מכונות בטכניון. את הסגר היא העבירה עם המשפחה בהרי ירושלים. "בסגר מאוד הקפדתי לא להידבק. רוב הסיכויים שעוד לא נחשפתי לנגיף".
על האפשרות לקחת חלק במרוץ לפיתוח חיסון שמעה בפודקאסט. "חשבתי על זה יומיים. זה נראה לי מאוד הגיוני, בראיית המספרים והסיכונים, אבל הייתי צריכה לחשוב על זה קצת, להיות מאה אחוז בתוך התחושות של עצמי לפני שהחלטתי להתנדב. מבחינה אינטלקטואלית התחברתי לזה. אבל מבחינה רגשית הייתי צריכה לעכל את זה".
פדרסן, שמגדירה את עצמה כאתיאיסטית, גדלה במשפחה דתית קונסרבטיבית. "למרות שאני כבר לא שם, עדיין יש לי הרבה הערכה לעולם הדתי, במיוחד לתחושת הקהילה והמעורבות ההדדית, שיש בה ראייה של משהו יותר גדול מהאדם הפרטי". החינוך הזה תרם למחשבה שהיא רוצה להציל חיים. "כל יום שמקדימים החיסון יכול להציל חיים של אלפי אנשים. אני לא נמצאת באף קבוצת סיכון. מבחינה סטטיסטית הסיכון עבורי הוא יחסית קטן. וגם צריך לחשוב שיש סיכוי די טוב שבחודשים הבאים אני אדבק במחלה ממילא. יהיה לי הרבה יותר קל לעבור אותה למען מטרה מסוימת".
עם מי התייעצת?
"עם אחותי, בעיקר. שלחתי את הקישור לכתבה על הארגון בווטסאפ של המשפחה, אבל לפני שהוספתי שנרשמתי, ההורים שלי כבר כתבו שהם מקווים שבשום פנים אף אחד מאיתנו לא חושב להתנדב. הם מכירים אותי. לא נראה לי שהם יופתעו".
את אוהבת סיכונים?
"ממש לא. יש סיבות אידיאולוגיות־אלטרואיסטיות. אם אני יכולה לקחת על עצמי סיכון קטן ומבוקר, ולהציל חיים של אנשים שנמצאים בסכנה משמעותית, זה חשוב לי. יש הרבה רופאים ואחיות בארץ ובעולם שבאים כל יום במגע עם חולי קורונה. הם באים לעבודה כל יום למרות שהם נמצאים בקבוצות סיכון. כששומעים סיפורים כאלה קשה לשבת בבית אדיש.
"וחוץ מזה יכולה להיות לי תועלת אישית ממציאת חיסון, כי המשבר הולך להשפיע על אפשרויות התעסוקה שלי, על המשכורת שלי ועל היציבות הכלכלית שלי ושל המשפחה שלי. אם נצליח לקצר את המשבר בחצי שנה, זה ישפיע על איך החיים שלי יראו בעוד עשר שנים".
ניסוי כזה יחייב אותך להיות בבידוד של שבועות ארוכים, אולי חודשים.
"זה לא יהיה קל, אבל בטח יהיו אינטרנט וקליטה סלולרית. אפשר גם לקרוא ספרים".
יש מי שיטענו שאת מכניסה ראש בריא למיטה חולה. מילולית.
"החוקרים יצטרכו לשכנע אותי שהמחקר נעשה ברמה מדעית גבוהה, שהם שומרים על בטיחות המתנדבים ושבין אם התוצאה תהיה חיובית או שלילית, המחקר יקדם את מאגר הידע שיש לנו על הנגיף והטיפול בו. נכון לשאול אם זה אתי לבצע את הניסויים האלה, אבל באותה מידה צריך לשאול אם זה אתי לא לעשות את זה. במיוחד כשיש אוכלוסייה גדולה של אנשים שמוכנה להתנדב".
גם פלג גורודיסקי, בן 26 מרחובות, לא מגדיר את עצמו כהרפתקן. "אני אפילו די פחדן", הוא צוחק, "אבל זה לא נראה לי כזה מפחיד. אלטרואיזם? גם לא ממש". ולמרות זאת, הוא בין הישראלים שהתנדבו מיד לניסוי הנועז. "המצב שהעולם נמצא בו כרגע גרוע מכל כך הרבה בחינות - כלכלית, בריאותית, נפשית. זו נראית לי הזדמנות לעזור למיליארדי אנשים במחיר נמוך יחסית. הסיכון קיים, אבל הוא מתגמד לעומת התועלת הפוטנציאלית".
גורודיסקי, שלומד בישיבה ועובד כמתכנת, העביר את הסגר בבית הוריו. "העתיד לא ברור, ההכנסות שלי נעצרו - העסק שלי הפסיק לגבות תשלום מהלקוחות. זה לא מאוד מדאיג כי אין לי משפחה לפרנס, אבל בהחלט מרגישים את הקושי".
על האפשרות להשתתף בניסוי שמע לראשונה בטלוויזיה. "חיפשתי מידע בגוגל, וכשהבנתי שמחפשים מתנדבים מכל העולם החלטתי להירשם. זה לא שונה בעיניי מלהתגייס לצבא. אנחנו מצפים מכל ישראלי לסכן את חייו למען החברה ברמה יותר גבוהה. החיילים שלנו לוקחים חלק במבצעים שהתועלת שלהם לפעמים שנויה במחלוקת. ובכל זאת, ברור לכולם שזה מה שצריך לעשות. אין ברירה וככה זה. אני לא הייתי קרבי, אבל נראה לי שאם יש לי הזדמנות לעזור צריך להתגייס למשימה. אני בריא לגמרי, לא מעשן. אם לא אני, מי יתנדב לניסוי כזה?"
התייעצת עם ההורים? עם חברים?
"האמת שלא. היה לי כל כך ברור שזה דבר שצריך להיעשות, שלא ראיתי צורך להתייעץ. אחרי זה ראיתי שחלק מהאנשים היו מופתעים. אני הופתעתי מההפתעה. שלחתי לכמה חברים קישור לאתר של העמותה, אבל לא עקבתי מי נרשם".
אתה לא חושש מהבידוד הצפוי?
"לא. אני מבין מאנשים שהיו חולים שזה לוקח בערך חודש וחצי. לא נראה לי סוף העולם. הרבה אנשים ממילא נמצאים כרגע בסוג של בידוד כזה או אחר".
מה לגבי החשש למות? הווירוס לא צפוי.
"זה עובר לי בראש, אבל בכל פעם שאנחנו נכנסים לרכב ונוהגים יש לנו סיכוי להיפצע ולמות והוא כנראה יותר גבוה מבמקרה הזה. אנחנו עושים כל יום בחיים שלנו הרבה פעולות מסוכנות, ולא חושבים עליהן רק בגלל שאנחנו מורגלים בהן. נראה לי שאם חושבים על זה באופן רציונלי זה לא יותר מסוכן מדברים אחרים".
מה היית מצפה שיקרה בעקבות הניסוי?
"אני מקווה שזה יזרז את התהליך של מציאת חיסון. ככל שישראל תהיה יותר מעורבת במציאת חיסון כזה, זה יעזור למדינה. ובטח לכל העולם".
לפי החזון של פרופ' אייל וחבריו, משתתפי הניסוי יגויסו על פי שורת קריטריונים נוקשים, שיצמצמו את הסיכון לבריאותם למינימום. "נעשה את זה על צעירים, שאין להם גורמי סיכון לפתח מחלה רצינית אם יידבקו בנגיף. הצענו מתנדבים בין 20 ל־45. אחרים מציעים בין 18 ל־25. מובן שכמה שיותר צעירים זה יותר בטוח".
תגדיר בריאים. את מי היית מגייס?
"השאלה היא עד כמה להחמיר בפסילה של גורמי סיכון. למשל, להיות גבר זה קצת גורם סיכון במחלה הזו. גם להיות לא לבן זה גורם סיכון בהרבה מדינות. הבעיה שאם פוסלים גברים ושחומי עור יצא שלא בדקנו את החיסון הזה בנתח גדול של האוכלוסייה שיזדקק לו בהמשך. זה רע לשחומי העור שלא יהיה נציג שלהם בניסוי".
כדי לקיים ניסוי כזה המשתתפים יהיו חייבים לשהות בבידוד במתקנים מיוחדים במשך שבועות ארוכים. כולם חייבים להביע את הסכמתם ולהבין בדיוק למה הם מתחייבים ומה הסיכונים הפוטנציאליים.
"לא מספיק לראיין את המתנדבים, חייבים למלא טופס הסכמה מדעת ברמה מאוד גבוהה", אומר אייל. "עושים את זה בניסויים מסוכנים. תוכנת מחשב לא תיתן לך לעבור לדף הבא לפני שאתה מוכיח שהבנת את מה שקראת. סיכונים רפואיים זה דבר מאוד ערטילאי וקשה לאנשים לתפוס אותו. יש דרכים לבדוק אם אתה באמת מבין ומפנים את מה שרלוונטי לך".
נושא נוסף שנדון כעת הוא התשלום הפוטנציאלי למתנדבים, שנהוג ברוב הניסויים הקליניים. "זה עדיין לא הוכרע", אומר אייל. "מומחי אתיקה ימליצו להסתפק בכיסוי ההוצאות ולדאוג להוצאות הרפואיות באמצעות ביטוח מתאים במקרה של פגיעה. העמדה שלי היא שלא צריך לתת תשלום, כדי למנוע חשש שיש כאן משהו לא כשר. הייתי נסמך רק על אלטרואיזם. לעבוד בלי לקבל כסף זה עוד מסננת, עוד דרך לוודא שמי שנכנס לזה בא עם הכוונות הכי טהורות ועם הבנה עמוקה של מה שעלול לקרות לו".
קבוצת המתנדבים הראשונה שתקבל את החיסון תהיה כנראה זו שכבר נדבקה בעבר בנגיף, ויש לה נוגדנים נגדו. שאר הקבוצות יקבלו מינונים קטנים של הנגיף. במקרה של תופעות לוואי אפשריות, לנגיף או לחיסון, אומר אייל, חייבים להבטיח למשתתפים טיפול רפואי מהשורה הראשונה, "כולל טיפול נמרץ וגישה לתרופה הסופר־דופר שיגלו אולי בעוד חודש. כל העולם ירצה את זה, והם יהיו ראשונים בתור".
בעיה נוספת נוגעת לשאלת התביעות העתידיות על נזקים כתוצאה מניסוי כזה. "תאהבו את זה או לא, החוק האמריקאי אומר שמי שנפגע בניסוי רפואי לא זכאי לפיצויים", אומר אייל. "חברת תרופות אולי לא תרצה את השם הרע שעלול להיווצר בגלל זה, אבל אני אומר להם: אם בסופו של דבר החיסון שלך הוא זה שיציל את האנושות, התועלת תעלה בהרבה על הנזק".
מה יקרה עם אלה שימותו?
"אם יהיו מאה משתתפים בניסוי, והסיכון הוא אחד ל־3,000, רוב הסיכויים שאף אחד לא ימות. אבל אם כן, זה יהיה בדיוק כמו מי שמת בתרומת כליה. זה עצוב, כולנו נחזיק את הראש ונאמר כמה זה נורא. אבל ככה זה כשלוקחים סיכון".
איך אתה מסביר את העובדה שעשרות אלפי צעירים מכל העולם מוכנים להכניס ראש בריא למיטה חולה?
"החשיפה התקשורתית עזרה. הפצנו את הרעיון ברשת, בלוגים ופודקאסטים של 'אפקטיב אלטרואיזם', תנועה של אנשים שמנסים לעשות דברים טובים ומועילים שאני פעיל בה. כולנו תורמים אחוז גבוה מההכנסה שלנו לצדקה. מנכ"ל הארגון עובד עם בוגרי אוניברסיטאות מעולות והרבה מהם התגייסו לטובת הרעיון הזה".
אתה יודע מי המתנדבים שנרשמו?
"לא. עכשיו רוצים לעשות מחקר עליהם, לבדוק את המוטיבציות שלהם. אם הם נורמליים, אם הם לוקחים סיכונים בתחומים אחרים בחיים. כשממלאים את הטופס, יש שאלה למה אתה עושה את זה. אנשים נתנו מוטיבציות יצירתיות. מישהי כתבה: אני עובדת במקצוע חיוני וגרה עם הורים זקנים. ייתכן שאדבק מתישהו ואין לי אפשרות להתבודד בבית. אם כבר להידבק, עדיף בסביבה בטוחה".
אתה עצמך היית משתתף בניסוי כזה?
"אני לא בקבוצת הגיל המתאימה. חוץ מזה הבידוד הצפוי ארוך מאוד, שבועות על גבי שבועות. אני חושב שהיה לי מאוד קשה לעשות את זה לאשתי ולבן שלי".
אם מישהו נזקק לתזכורת מה עלול להתרחש כתוצאה מניסוי כזה, הוא זכה לטעימה ממנה לפני כחודש, אז דווח כי שלושה מתנדבים שקיבלו את החיסון הראשון של חברת מודרנה סבלו מתופעות לוואי קשות בעקבות ההזרקה. אחד מהם, איאן היידון, בן 29 מסיאטל, סיפר כי 12 שעות לאחר שקיבל את המנה השנייה של החיסון הוא פיתח חום גבוה והתעלף בביתו. היידון הדגיש כי קיבל טיפול רפואי מצוין ואמר שעל אף שהרגיש חולה כפי שלא היה מעולם, הוא לא חושש מהשפעות ארוכות טווח על בריאותו. "אני לא מצטער על ההחלטה להשתתף במחקר", סיכם.
אבל גם הפרסום הזה לא הרתיע את המתנדבים הפוטנציאליים. "אני כבר יודעת שזה משהו שעלול לקרות, ואולי יהיו תופעות לוואי", אומרת קרן פדרסן. "אם מדובר בתופעות חולפות, זה לא מפחיד אותי. כל מי שמתנדב צריך לקחת בחשבון שיש לו סיכון קטן למות. כבר היו חולי קורונה שהמחלה גרמה אצלם לנזקים בלתי הפיכים. למרות זאת, אני עדיין מעדיפה לקחת את הסיכון היחסית קטן על עצמי".
"אם אני לא אעשה את זה, מי יעשה את זה?" שואל ארי יולס. "העולם חייב את זה. צריך פתרון לקורונה, ואם הפתרון יבוא יותר מהר בזכות אנשים כמוני, שמוכנים לקחת על עצמם קצת סיכון - למה לא?"
אייל מספר שהוא עובד כדי לשכנע כל מי שאפשר שזה הפתרון שיציל את האנושות מהקורונה. "כמובן צריכה להיות חברת תרופות שרוצה לעשות את זה. זה אינטרס שלהן, כי ניסוי כזה יאפשר להן להפיץ את החיסון יותר מוקדם. הציבור רוצה חיסון עכשיו ומיד. כנראה שהציבור הרבה פחות מבוהל מהרעיון של ניסויים כאלה מאשר המומחים".
מתי הניסוי הראשון ייצא לפועל?
"זה תלוי מתי החיסונים יהיו מוכנים. השלב שבו מדביקים מתנדבים בנגיף יגיע רק אחרי השלב הראשון של הניסויים, שבו בודקים את הבטיחות ואת התגובה הראשונה של המערכת החיסונית. וצריך להכין גם את מרכזי הבידוד. מדובר בעלות של כמה מיליוני דולרים, אבל זה כלום לעומת מה שהקורונה עולה לנו".
תתאכזב אם היוזמה לא תצא לפועל?
"כן. אבל נראה שאם זה לא יקרה יהיו לי הרבה דברים אחרים להתעצב מהם. אם לא נבחר במתודה הכי מהירה שתאפשר לנו למצוא חיסון, זה אומר שהרבה מיליונים ימותו. וזו סיבה יותר טובה להיות עצוב מזה שהפרויקט שלי לא צלח".
פורסם לראשונה: 08:13, 26.06.20
