רק בגיל 47, כשהיא כבר נשואה ואם לשלושה, החליטה עלמה חן להגשים חלום ולקחת סוף סוף את הצעד הדרמטי שאליו שאפה כל חייה – ניתוח הקטנת חזה, שיפטור אותה אחת ולתמיד מהעול הכבד שנשאה עימה מנעוריה, והעיב על דימוי הגוף שלה ועל אישיותה ואושרה. את החוויה המשחררת, ויש לומר גם מעצימה בהחלט, סיכמה בספרון בעל השם הישיר למדי "ספר קטן על ציצי גדול" (בהוצאת ספרי ניב), שאותו הקדישה לכל המבקשות ללכת בדרכה ולעבור ניתוח הקטנה.
"ההחלטה לעבור ניתוח ותחילת התהליך הגיעו באמת ארבע שנים אחרי שסיימתי להניק את בן הזקונים שלי", היא מדייקת, "והזמן הזה תרם בהחלט להבשלת הרעיון ולהשלמה עם ההחלטה. אבל לא לקחתי את הזמן באופן מכוון לטובת העיכול של הרעיון. הייתי עסוקה בשנים האלה באימהות מאוד מלאה לשלושה ילדים צעירים וזה לא היה ריאלי בכלל לחשוב על זה, עם כל כמה שרציתי את זה. לדעתי לעשות משהו למען עצמי, לא מחייב שזה יבוא על חשבון מישהו אחר - ולכן המוצא הטבעי מבחינתי היה לתת לכל דבר את הזמן שלו".
חן מתארת בספר מצב עגום ומצער של האשמת הקורבן, לפחות בגיל ההתבגרות. במקום להאשים את הבנים בהטרדות הבלתי פוסקות שחוותה – היא האשימה את השדיים. היום, ממרחק השנים, היא בהחלט יכולה לראות את הנקודה הפמיניסטית שבהקטנה שלהם - כאילו חזה גדול הוא האידיאל של הפטריארכיה ואילו חזה קטן ונוח מתאים יותר לכוח הנשי.
"קודם כל, התקופה שבה התבגרתי הייתה נגועה במידה רבה בתפיסה שמראה מסוים 'מזמין' יחס מסוים, או לכל הפחות נותן ליחס הזה לגיטימציה", היא מסבירה. "יש חוסר אונים רב בכך שאיבר בגוף שלך, שאין לך שום יכולת לשנות, מזמין לחייך יחס לא מכבד, ומדביק לך תכונות אופי שאין ביניהן ובינך שום קשר. בעלות חזה גדול נתפסו כמזמינות תשומת לב, כ'נותנות' וזורמות, והיה נחשב בסדר לזרוק לעברן מילים. זה שם אותי במשבצת מסוימת ולא היתה לי טיפת שליטה על זה. לכן גם אם נשים בצד את כל ההיבט הרפואי, הניתוח הוא אקט שמשחרר ממכאובים רגשיים, ויש בו אמירה חזקה: גם אם 'הנוף' של החזה הגדול יותר רצוי ונחשק בעיני החברה - אני כפרט בוחרת אחרת.
"בשנים האחרונות רווח המסר של תחיי עם עצמך בשלום, תקבלי את גופך, ומי שנתפסת כנכנעת לתכתיבים של מודל/ אידיאל יופי ועושה שינוי בגופה (כמו כוכבות שירדו במשקל), זוכה לתגובות שליליות. במקרה של הקטנת חזה זה דווקא ההפך המוחלט, כי אחרי הניתוח את לכאורה דווקא פחות מושכת ובולטת – והרבה יותר משוחררת.
"אתה יודע, זה מדהים. מכל התגובות שקיבלתי בפייסבוק על הספר הייתה רק אחת מגבר שכתב: 'נשמע כמו סיפור אימה לכל גבר (סטרייט) בעולם...'. התפיסה הזאת שחזה גדול הוא הגרסה הרצויה של החזה הנשי, היא תפישה כל כך יציבה ועתיקה ונראית כאמת שאין בלתה. לא התאפקתי ועניתי לו 'מתה שתקרא את הספר'. מעניין אותי אם זה יכול להזיז שם משהו".
מה באמת יותר הפריע והציק, העניין הגופני או הנושא הנפשי?
"מדובר בשני סוגים שונים של קושי. העניין הגופני היה מרים ראש בעוצמות שונות ובזמנים שונים, אבל יכולתי לעשות כל מיני דברים כדי להפחית את הכאב – מתרגילי מתיחה וחיזוק שכמות ועד למשככי כאבים. זאת בעוד שהעול הנפשי כל הזמן הלך איתי ולא היה לי שום דבר לעשות בעניין, בייחוד בגילאים הצעירים, בהם הייתי חסרת ניסיון וחסרת ביטחון, עם תובנות של ילדה צעירה. לא ידעתי איך להקל על עצמי את המבוכה, האשמה והבושה. ההתמודדות הנפשית הייתה ללא ספק מאתגרת יותר".
איך התנהגו בעלך והילדים לאורך התהליך? קיבלת את התמיכה שהיית זקוקה לה?
"הילדים שלי לא היו מודעים לתהליך בשל גילם הצעיר. היה לי ברור שהם בעיקר יפחדו מעצם המילה 'ניתוח' ולא ישמעו שום דבר אחרי המילה הזאת, ובוודאי שלא יצליחו לראות מעבר לזה. שיתפתי את בתי הבכורה ערב לפני הניתוח, ואת הקטנים רק אחרי הניתוח, כשכבר יכולתי לבשר באותה נשימה שהכל עבר בשלום.
"בעלי עבר איזשהו שינוי במהלך השנים. בתחילת דרכנו יחד הוא הביע הסתייגות מכל ניתוח אלקטיבי, קל וחומר בתחום האסתטיקה. הוא מתחום הרפואה ויודע היטב עד כמה דברים עלולים להשתבש, ומבחינתו אם אין נסיבות חירום - אין הצדקה לעלות על שולחן הניתוחים ולהסתכן בסיבוכים. אבל השנים שחיינו יחד לימדו אותו על ההתמודדויות שחוויתי ברמה היומיומית, ולכן כשהודעתי לפני כשנה שהגיעה השעה מבחינתי - הוא נרתם לעניין באופן מוחלט, ותמך בהחלטה ולקח על עצמו את כל המשימות ההוריות, כדי לאפשר לי להתפנות בנחת לניתוח ולהחלמה".
את מרבה לשבח את ה"ציצולוגית" שלך, ד"ר נטע אדלר – באמת עדיף לעבור את המסע הזה עם מנתחת אישה?
"האמת שלא ידעתי עד כמה רציתי אישה מנתחת עד שידעתי שיש כזו. ברגע שהבנתי שיש מנתחת - כבר לא הייתה שאלה מבחינתי מה אני מעדיפה. המנתחת שלי ספציפית היא גם מנהלת תחום שחזורי שד ומיקרוכירורגיה בהדסה, וזה הגביר אצלי את התחושה שהיא מחוברת להיבטים הרפואי/ שיקומי והרגשי של ניתוחי שד, באופן שמנתח גבר לעולם לא יוכל להיות. בביקורת האחרונה שלי אצלה, כשנתתי לה עותק של הספר עם ההקדשה, אמרתי לה שהספר הוא מבחינתי כולו שיר הלל לעבודה שלה - מפגישת הייעוץ הראשונית ועד אחרון התפרים".
אבל הרגע שמציירים לך על השדיים – זה לא מרגיש הכי חשוף ומוזר?
"יש קטע בספר שכתבתי שמציירים לי על השדיים (הגדולים והמסורבלים) כדי להפוך אותם לציצים (עומדים ויפים). הרגע הזה למעשה מנקז לתוכו את כל התהליך הרגשי והבירוקרטי. זהו רגע האמת, רגע של שיא, והייתי כל כך נרגשת ושמחה בו, שלא הרגשתי שום דבר אחר פרט לזה".
למה התעקשת להיות שם בניתוח לבד ושאף אחד לא ילווה אותך?
"האמת שבמבט לאחור גם אני לא מסוגלת עד הסוף להבין את זה, אבל זה כל כך בער בי. נראה לי שבעיקר חששתי מהסחות דעת ואמירות שונות שיעוררו אצלי תחושות ומחשבות. רציתי להישאר ממוקדת ועניינית, ולהשלים את הדרך שבה בחרתי בעצמי לעצמי. הייתה אמירה מאוד בולטת: זה שלי וכל הזכויות שמורות רק לי, אני לא צריכה אישור מאף אחד ולא ליווי של אף אחד. בסופו של דבר, בעלי ואחותי היו איתי באופן חלקי לפני הניתוח ובהתאוששות, וזה היה בסדר גמור".
משפט המפתח של "ספר קטן על ציצי גדול" הוא פשוט, ילדותי כמעט, אך עם זאת נחרץ והחלטי: "רק אני מחליטה עליי": בדרכה הקצרנית והחסכונית מבצעת עלמה חן (חן הוא שמה הפרטי, שם המשפחה שמור במערכת) מעין ריקליימינג (ניכוס מחדש) של החזה – מהסביבה, מהעולם, בחזרה אל עצמה. במהלך הקריאה קשה להשתחרר מהתחושה המטרידה לפיה חזה גדול הוא "אביזר" ששייך לאחרים, כאילו גופה של האישה הנושאת אותו כבר לא נמצא ברשותה, ורק חזה "רגיל" וקומפקטי הוא באמת רק שלה.
"החזה לגמרי מופקע מרשות הגוף הפרטי", היא מסבירה. "לכאורה, יש לזה אפילו היגיון פיזיולוגי מרחבי: ככל שהחזה גדול יותר, השדיים יותר חורגים מהגוף ומה'אני' וזולגים אל מחוץ למרחב האישי של הבחורה ולתוך המרחב שבינה ובין האחר שמולה. על זה נוספת הלגיטימציה המפוקפקת להתייחס מילולית אל הגודל ".
3 צפייה בגלריה
''הרגע שמציירים לך על השדיים מנקז את כל התהליך הרגשי והבירוקרטי''
(צילום: shutterstock)
את מתארת תחושה כאילו זה כבר לא הגוף שלך: מה הכי קשה ביום שאחרי?
"קודם כל, אין בכלל תחושה בשדיים אז זה מוזר נורא, בעיקר במקלחת, כמו לרחוץ גוף של מישהו אחר. אבל לי היה קשה במיוחד השינוי הדרמטי בפרופורציות של הגוף. זאת תחושת זרות שקשה להסביר".
לקנות לפני הניתוח בגדים לרגע שאחרי הניתוח – זה חשוב? עוזר? את ממליצה?
"מה שחשוב מבחינתי הוא לתת להרגשה לחלחל - להסתובב בחנויות ולפנטז איך את לובשת את הפריט המסוים שאת אוהבת ורוצה, אבל לא מרשה לעצמך - ולהרגיש את ההקלה שבאה עם הידיעה שבקרוב תוכלי. האקט של הקנייה בפועל הוא פחות חשוב. זה יותר ההתמסרות לתחושת ההתגברות והניצחון, החזרת השליטה לידייך. זה מאוד יכול לסייע ו'להרים' ברגעים היותר נמוכים בתקופת ההחלמה".
את מבינה נשים שדווקא מגדילות את החזה?
"מאוד מבינה מי שבוחרת להגדיל. קודם כל צריך להבין משהו חשוב, ואני אולי מנפצת כאן איזה מיתוס שקיים, אבל הוא כל כך לא הגיוני, שראוי לנפץ אותו: חזה טבעי גדול לרוב לא נראה ולא מרגיש כמו חזה לאחר הגדלה. חזה לאחר הגדלה הוא חזה מעוצב באופן אופטימלי, פרופורציונאלי, עומד, וגם נראה לי שהוא פחות כבד. חזה טבעי גדול, לפחות מגיל מסוים לרוב אינו עומד, ולכן תחת קפל השד יכולות להיווצר תופעות כמו גירוי, גירוד, הזעה. בנוסף, יש לעיתים עודפי עור בשד עקב עליה וירידה בגודל השד בהריונות, והשדיים לרוב לא סימטריים, ולכן זה רחוק מאוד מאיך שזה נראה כשזה עשוי באופן מלאכותי. כשאנשים אומרים ש'נשים משלמות הון בשביל חזה גדול' - לא זה הדגם שיש להם בראש. תאמין לי. גם בחורות שהגדילו, לדעתי לא היו בוחרות במראה ה'טבעי' של חזה גדול של אף אחת שהלכה לניתוח הקטנה. זה מה שצריך להבין. הגדלה והקטנה הן לא באמת פעולות הפוכות אחת מהשניה. זה בדיוק אותו דבר - משני הצדדים הנשים מבקשות לחיות בנוחות, באהבה ובהשלמה עם הגוף שלהן".
למה היה חשוב לך לכתוב את הספר?
"בשביל שתהיה לי הזדמנות לומר את כל מה שנאמר עד עכשיו, ובשביל הלגיטימציה שזה נותן להשמיע את הקול הזה, לשים על השולחן את התופעה הזו של הפקעת החזה הגדול מהרשות הפרטית של הנערה וההפיכה הלא לגיטימית של זה למשהו שכולם מוזמנים להתייחס אליו. ואני באמת לא חושבת שכל ה'מעירים' מהעבר שלי חיפשו לפגוע בי. להעיר לי שהחזה שלי מפואר זה בטח היה מבחינתם לתת לי את המחמאה האולטימטיבית. אבל מכאן בדיוק הפער והתסכול. כאילו, את גם עם כאבים, קונה חזיות במאות שקלים, מתלבשת בחולצות ענק לא מחמיאות, סופגת הערות על איבר פרטי שיש לו הקשר מיני מובהק, וכמו שאמרתי, בפנים את יודעת שכשנותנים לך 'מחמאה' על החזה הגדול שלך, הם מתכוונים לחזה שנראה אחרת לגמרי ממה שאת רואה במראה. כאילו, זה בשום רמה לא עובד לטובתך.
"ברור לי שבתקופה שהתבגרתי זו היתה האווירה הרווחת, והשיח החופשי הזה יכול להיות מאוד מדבק עד שבאמת לא רואים את הבעייתיות שבו. זה קצת מזכיר לי את ה'סיבוב' על הבטן של אישה בהיריון. היו שנים שגם לי זה היה נראה לגיטימי, והיום כל כך לא. לכן המודעות היא הכלי שעומד לרשותנו לחולל שינויים, והספר יכול מאוד לתרום לזה, מכיוון שהוא עוסק באופן נרחב בחוויה הסובייקטיבית של בעלות החזה הגדול.
"הדבר המדהים הוא שבמהלך ההתבגרות הרגשתי מאוד בודדה בחוויה ולא ידעתי עד כמה נרחבת התופעה של חוסר שביעות הרצון, או לכל הפחות האמביוולנטיות של בעלות חזה גדול. כל כך קינאתי במי שנדמה היה לי שחיה בשלום מוחלט עם החזה הגדול שלה. ובאופן כמעט קוסמי, מאז שכתבתי את הספר, אני נחשפת לגילויי לב של כאלה שקינאתי בהן כל כך, ומבינה כי מנת חלקי היתה גם מנת חלקן, כמו יעל בר זוהר, קרן פלס וסמנתה פוקס, למשל. ככל שאני מעמיקה לחשוב על זה, מתבהר לי שכל כך הרבה רגשות התנקזו לתוך הכתיבה של הספר - גם כעסים ותסכולים, וגם פנטזיה להשפיע לטובת שינוי בשיח".
