בחודש פברואר השנה, כשארגון הבריאות העולמי רק התחיל להזהיר ממה שיוגדר בהמשך כנגיף הקוביד־19, נגיף הקורונה, האיטלקים כבר היו מאושפזים בבתי החולים עם דלקות ריאות. עכשיו כשבמטה הארגון בז'נבה כבר מזהירים את העולם כי הרע מכל עדיין לא הגיע, כאן באיטליה כולם כבר גודשים את החופים. הנגיף, לפתע, נראה שפשוט נעלם. ככה. אחרי 35 אלף מתים.
והמומחים באיטליה, כך נראה, עדיין לא מסכימים מה בדיוק קרה כאן. האחד, פרופ' מטאו באסטי, הדהים את הקהילה המדעית כשטען עוד בחודש שעבר כי הקורונה "נהפכה לחתול" והיא למעשה הולכת ומתפוגגת. השני, הווירולוג הבכיר אנדראה קריסנטי, הפך לגיבור איטלקי אחרי שהאסטרטגיה שלו הצליחה לעצור דרמטית את התפשטות הנגיף. והוא מתנגד בתוקף לדעותיו של באסטי.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
עכשיו השניים מתייצבים לראיון, תוקפים זה את התיאוריה של זה, אבל גם מסכימים לגבי כמה נקודות. שניהם היו בחזית, במדינה הראשונה במערב שנכבשה והוכתה קשות על ידי הקורונה. מה שקרה אצלם יכול ללמד לא מעט על המאבק המתמשך נגד הקורנה בישראל בגל השני.
"הוא היה נמר אכזר, עכשיו הוא חתול", הכריז בתחילת יוני פרופ' באסטי, מנהל המחלקה למחלות זיהומיות בבית החולים הפוליקליני "סן מרטינו" בעיר גנואה. אמירה אחת שבזכותה מצא את עצמו מצוטט בתקשורת העולמית כולה ועוררה הדים ותגובות קשות מצד מומחים רבים שטענו כי הוא פשוט לא יודע על מה הוא מדבר, על אף שהוא וירולוג מומחה. אחרי המשפט הזה הגיע מסמך רשמי שנחתם על ידי לא פחות מעשרה רופאים בכירים, כולם מצפון איטליה, האזור שנפגע הכי קשה מהנגיף - ובהם באסטי. כותרתו: מצב החירום הסתיים. בין עשרת המומחים האלה נמנה גם לוקה לוריני, ראש המחלקה לטיפול נמרץ של בית החולים "יוחנן פאולוס" בבגרמו, העיר שחוותה זינוק של 568 אחוז בתמותה בגלל הקורונה. בערים אחרות לא היה יותר מקום בבתי החולים. אך בברגמו לא היה מקום אפילו בבתי הקברות. אלא שמאז חודש מאי נגמר הסגר, ועכשיו אף אחד שם כבר לא מאושפז בטיפול נמרץ בגלל הנגיף. וכשהדברים משתנים, אותם מומחים טוענים, לחזור על אותן פעולות ואזהרות זה פשוט טרור פסיכולוגי. וכלכלי. הרי התל"ג קרס באיטליה ביותר מ־11 אחוזים.
"זהו מסר מאוד מסוכן", משיב לבאסטי פרופ' אנדראה קריסנטי בריאיון. קריסנטי הוא המתנגד הקולני ביותר לתיאוריות של באסטי וטוען בתוקף כי הנגיף כלל לא נחלש. הוא עוד מומחה שהפך מאנונימי לשם דבר, למוכר בכל בית בארץ המגף ולגיבור לאומי. המיקרוביולוג מה"אימפריאל קולג'" בלונדון, חזר לאיטליה כדי להוביל את יחידת המאבק בקורונה של מחוז ונטו, מהמחוזות שנפגעו הכי קשה בהתחלה. אולם בעוד ההתפרצות במחוז לומברדיה השכן התפשטה במהירות וגרמה רק שם לכמעט 17 אלף מתים, כמעט מחצית הקורבנות באיטליה, במחוז ונטו הנגיף נבלם בהצלחה, והסתיים עם כ־2,000 מתים. האסטרטגיה שפיתח קריסנטי, הייתה מבוססת על הימנעות בכל מחיר מאשפוז בבית החולים, ובמקום זאת - בידוד, מעקב, טיפול. וזו הפכה לאסטרטגיה לא רק באיטליה כולה, אלא בעולם כולו.
אז על מי אנחנו אמורים לסמוך עכשיו? הפרופ' שטוען שהכל נגמר או הגיבור הלאומי שמזהיר כי זה ממש לא נגמר? האיטלקים כמובן הפכו - כמו בכל מקום - לעם של וירולוגים. כי ככל שיש פחות עובדות, יש יותר מומחים. אבל העובדות המוסכמות היחידות כאן הם המספרים: שישה חודשים מאז אבחון דלקת הריאות החריגה הראשונה ו־60 יום אחרי תום הסגר ההרמטי, שבמהלכו הוטלו קנסות של עד 5,000 יורו למי שהעז להתרחק יותר מ־200 מטר מהבית, ב־1 ביולי הרשויות מדווחות על 21 מתים בלבד ביממה ו־87 חולים במצב קשה בטיפול נמרץ. באיטליה כולה. וסך הכל רק כאלף מאושפזים בכל המדינה, זאת לאחר שבשיא המגפה הגיע מספר המתים לכמעט אלף ביום.
"אלה הם כבר הכתוביות בסוף הסרט", אומר לי באסטי. ודווקא בנקודה הזאת קריסנטי מסכים. "מוקדי ההתפרצות החדשים מאוד מצומצמים כרגע", אומר קריסנטי. "כרגע, נכון לעכשיו, הכל תחת שליטה".
אבל כאן מסתיימת ההסכמה בין המומחים. באסטי מסביר את מה שהוביל אותו למשפט על "הנמר שהפך לחתול": "אין יותר טעם לדבר באופן גנרי על חיוביים. מישהו שהוא חיובי אינו חולה. ולרוב, כך נראה, הוא גם לא הופך לכזה", מסביר באסטי. "הא־סימפטומטים, אלה שאין להם מושג שיש להם את הנגיף, או שהם מסתדרים יפה עם שתי התעטשויות, הולכים ומתרבים. אני לא אומר שהם לא מידבקים. אבל זו סבירות נמוכה, כי יש עליהם מעט מדי מהנגיף. הם לא מדביקים אף אחד". לכן, בסטטיסטיקות של מחוז לומברדיה מבחינים עכשיו בין החיובים הקשים לבין החיובים הקלים.
קרסנטי חושב בדיוק להפך, ומסביר: "בינואר, במחוז ונטו, אדם כמוהו היה אומר בדיוק אותו הדבר. לא היו לנו ככלל חולים בטיפול נמרץ, כמעט אף חולה. אלא שהנגיף היה כבר לגמרי בשטח, הסתובב בתוך האוכלוסייה. כמובן שזה טבעי שחלק מהנשאים מדביקים יותר מאחרים. כמו בכל נגיף. אבל הבעיה היא שהנגיף הזה מתפשט במהירות רבה מתחת לפני השטח, בשקט, בין הא־סימפטומטים. עד לרגע שבה הוא מגיע למאסה קריטית. מאותה נקודה, זה כבר מאוחר מדי, והנגיף מתפוצץ. בדיוק בגלל זה כל הסיפור הוא אצל הא־סימפטומטים. חייבים לזהות אותם, לבודד אותם. זו בכלל לא שאלה של כמה אתה חיובי. מי שחיובי הוא חיובי, נקודה".
הנגיף הוא אותו נגיף, מסכים באסטי, הוא לא עבר מוטציה. אבל לדעתו ההשפעה של הנגיף על האורגניזם האנושי השתנתה. הנגיף מכפיל את עצמו עם הרבה פחות כוח ולכן כיום אנחנו מתמודדים, לדבריו, עם מחלה הרבה יותר קלה. קריסנטי, לעומת זאת סובר ש"הריכוזיות של הנגיף קטנה בשל הסגר והעוצר שהוטלו וגם בשל הטמפרטורות הגבוהות יותר עכשיו. שום דבר מעבר לזה. פשוט אין הוכחות. הבעיה אינה המספרים שקטנו. אלא הוויכוח מדוע אנחנו רואים את המספרים האלה", הוא אומר לי.
"אחוז התמותה אינו גבוה כמעט אף פעם. המסוכנות שלו נמצאת במהירות שלו, באגרסיביות שלו", אומר קריסנטי. "הוא גורם לכך שבתי החולים מתמלאים במהירות, ואז קורסים". לנגיף לקח שלושה חודשים כדי להדביק את מיליון בני האדם הראשונים בעולם. אבל רק שלושה ימים כדי להגיע מהמיליון העשירי ל־11. בתחילת ההתפרצות באיטליה, קריסנטי התעקש שחייבים לבדוק את כל תושביה של עיירה שהייתה לאחד ממוקדי ההתפרצות במחוז ונטו, אחרי שתושב אחד בלבד בעיירה מת. ממצאי התחקיר הגיעו לכתב העת "נייצ'ר". קריסנטי גילה שבסך כל הנבדקים בעיירה, הנשאים של הנגיף היו 2.6 אחוז מהאוכלוסייה. נתון מינימלי. אבל עם הנגיף הזה, בתוך 20 יום זה יכול להפוך ל־20 אחוז. וייתכן בהחלט שזה מה שקורה ממש עכשיו באיטליה, מסביר לי קריסנטי. "כלומר, הנגיף, בהחלט נבלם על ידי הסגר. אבל עכשיו, מתחת לפני השטח, חוזר ומתעצם. ועדיין לא ברור לנו מתי הוא מגיע לאותה מאסה קריטית מפורסמת. דלקות הריאות הלא־טיפוסיות שעכשיו אנחנו יודעים שהן נגרמו כתוצאה מקורונה, אובחנו בחודש ינואר. ואולי אפילו כבר בדצמבר".
"הסיפור הזה של העיירה הוא לא רלוונטי", קובע מנגד באסטי. "עם כל הכבוד לכתב העת נייצ'ר. יש שם 3,000 תושבים. בבית החולים שלי יש 6,000 עובדים. על מה אנחנו מדברים? אנחנו באמת רוצים להבין איך הנגיף מתנהג לפי עיירה קטנה כזו?"
"המחקר שעשינו הוא המחקר היחיד שבוצע על אוכלוסייה אמיתית", מגיב קריסנטי. "לא בבית חולים ולא על ספינה כמו ה'דאימונד פרינסס' ביפן, שם כמעט כל הנוסעים היו מבוגרים. המספרים שלי הם מספרים אמיתיים. כי המדע הוא מדידה. אם אין מדידה, אין מדע".
"אבל זה לא רק זה", באסטי משיב לו. "בפברואר העיירה הזאת שלך הייתה בשיא ההתפרצות. אנחנו מכירים את המספרים שלה, כן, אבל גם יש לנו את המספרים מבתי החולים". וכאן באסטי מוסיף עקיצה: "אנחנו רופאים, לא וירולוגים. אנחנו נמצאים במחלקות, לא במעבדות. לא אכפת לי מה עושה הנגיף מתחת למיקרוסקופ. אותי מעניין מה הוא עושה בתוך גוף המטופל. ובגוף המטופל, הוא כבר לא גורם לריאות לקרוס. והסגר נגמר ב־4 במאי כבר. לפני חודשיים. אנחנו כבר לא בפברואר. ולהתכחש לזה, זו לא זהירות, זה להפוך הכל לאסון, לעשות סנסציה", תוקף באסטי. "הכלכלה קורסת סתם. על כלום. על נגיף שאפשר כבר לטפל בו בבית. ולא מתים רק מנגיף. מתים גם מרעב ועוני".
דירוג האשראי של איטליה הורד דרמטית, לרמת BBB, דרגה אחת בלבד מעל רמת "זבל", קרוב לחדלות פירעון. אבל התביעה באיטליה חוקרת עכשיו דווקא את השאלה מדוע לא הוכרז מיד על "אזור אדום" בשני מוקדי ההתפרצות הדרמטיים ביותר שהיו באיטליה, בעיירות אלזאנו ונמברו. אולי כי המפעלים והעסקים שבעיירות האלה, במחוז לומברדיה, מניבים רווחים של 700 מיליון יורו בשנה. וכרגע, כדי לא לאבד את אותם 700 מיליון, המשבר עלה לאיטליה 47 מיליארד יורו בחודש.
באסטי וגם קריסנטי, מסכימים על נקודה אחת: הסגר עבד. והמסכה והמטר או שני המטרים מרחק הם חיוניים. הבעיה היא שעכשיו יש הרבה פחות חולים וככל שיש פחות חולים, כך גם הזהירות של האיטלקים פוחתת. בינתיים רק שישה אחוזים מהאוכלוסייה הסכימו להוריד את אפליקציית המעקב שפותחה על ידי הממשלה כדי לעקוב ולנטר חולי קורונה. חצי מהאזרחים שזומנו לבדיקות אקראיות פשוט ניתקו את השיחות. הם היו בטוחים שמי שמדבר איתם הוא סתם נציג ממוקד מכירות.
במצב הזה, אף אחד לא יודע מה יקרה כאן בסתיו. ברגע שמזג האוויר יתקרר קצת. המומחים חלוקים גם לגבי זה. יש מי שטוען שכמו נגיף הסארס בזמנו שנעלם לבד, גם הקורונה תיעלם. ויש את מי שטוענים כי כמו השפעת הספרדית, הגל השני יהיה הרבה יותר חמור מהראשון.
אבל בינתיים, הסתיו עוד רחוק. ומעבר לשאלת הזמן, הנגיף הוא גם שאלה של גיאוגרפיה, מסביר באסטי. "תמונת המצב היא בבירור שונה ממקום למקום. סיפור אחד זה צפון איטליה ובתוך צפון איטליה מחוז לומברדיה זה סיפור נוסף. וסיפור אחר זה כל שאר המדינה. הגבלות זהות לכולם - אין להן כל טעם והיגיון", הוא אומר.
"נכון, זו שאלה של גיאוגרפיה" משיב קריסנטי, ומאתגר אותו בחזרה: "אבל גיאוגרפיה של עולם גלובלי. ועכשיו, כן, הכל כאן תחת שליטה. אבל יש לנו 11 מיליון נדבקים בעולם. והנגיף הוא עדיין נגיף שברובו לא מוכר, שרב הנסתר על הגלוי בו. אין לנו עדיין מושג ברור איך הוא מתפשט. באוויר, על משטחים. (השבוע אימץ ארגון הבריאות העולמי תזה של מאות מדענים שהציגו הוכחות לפיהן הנגיף נישא באוויר - פ"ב). הדבר היחיד שהבנו, זה שהוא מתפשט בצורה מאוד מהירה", הוא מסביר. "אבל זה פשוט לא נכון", משיב באסטי. "הוא לא בלתי מוכר כפי שהוא היה בלתי מוכר בינואר. אנחנו כבר ממש מסוגלים לטפל בו", הוא אומר. "כבר הצלחנו לנטרל שורה של טעויות. למשל השתפרה מאוד טכניקת ההנשמה. ולמדנו גם שחלק מהתרופות הקיימות בשוק מועילות. רמדסיביר למשל".
בלי קשר לשאלה מי צודק ומי טועה, התחושה היא ללא ספק שלפחות באיטליה הנגיף כאילו נעלם, או לכל הפחות נחלש דרמטית. אני מספרת לשני המומחים על המצב ההולך ומחמיר בישראל, עם מאות ההדבקות החדשות ביום. למעשה בישראל מספר הנדבקים החדשים גבוה יותר מאלה של איטליה, ספרד, גרמניה ובריטניה גם יחד. שניהם זהירים, כי אינם מכירים במדויק את הנתונים, אבל גם מביעים אופטימיות. "האקלים בישראל טוב מאוד, כמו באיטליה. לדעתי, הנגיף נבלם באקלים יבש וחום גבוה. במקום עם לחות גבוהה, קצת פחות", מסביר באסטי. "לישראלים יש יתרון גדול על רבים אחרים. בישראל רוב האוכלוסייה צעירה יותר ובריאה יותר". קריסנטי מסכים עם התפיסה הזו, שמבוססת כנראה יותר על דימוי מחמיא של הישראלי בחו"ל: "רוב הצעירים הישראלים בצבא, והכושר הגופני שלהם עוזר להם להתמודד היטב עם האתגרים האלה. מנגד, באוכלוסייה הערבית, יש יותר מחלות רקע, כמו סוכרת למשל. התנאים השונים האלה משחקים תפקיד בהתמודדות האוכלוסייה עם ההדבקות".
בכל מקרה, שניהם לא ממש בונים על החיסון, אם וכאשר יגיע. לדבריהם, ייצור חיסון לוקח חודשים רבים, אפילו שנים, והם מעריכים שיהיה מדובר בחיסון לא הרמטי, חלקי בלבד. וגם לפרק זמן מוגבל בלבד. "אנחנו קצת דוהרים על עיוור", מסכם קריסנטי.
