אחד האתגרים המרכזיים במציאות החדשה שאליה נקלענו בחסות מגפת הקורונה הוא הריחוק החברתי והיעדר מגע אנושי עם הסובבים אותנו. התגייסות הטכנולוגיה אומנם מסייעת מעט להפגת הבדידות, אך לדעת מומחים היא אינה תחליף מספק לאותו מגע אנושי שנלקח מאיתנו בתקופה האחרונה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
וכך, בעוד עולם המדע עסוק בניסיונות למציאת חיסון נגד הנגיף, חוקרים מזירת מדעי המוח ומתחום הפסיכולוגיה מנסים בימים אלו להבין כיצד היעדר החיבוק והמגע משפיע עלינו כעת, ואם יהיו לכך השלכות בעתיד.
מחקר מסוג זה, שפורסם לאחרונה בכתב העת Communication Monographs, ניסה לבדוק מהיכן נובעת התנהגות של הפגנת חיבה הכוללת גם מגע פיזי, אשר נתפסת לרוב כהתנהגות נרכשת המושפעת מגורמים סביבתיים. ממצאי המחקר, שנערך על ידי צוות חוקרים שבראשם עומד פרופ' קורי פלויד מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת אריזונה, הצביעו על כך שמידת החיבה שנשים מפגינות יכולה להיות מוסברת ב-45% על ידי גורמים תורשתיים, וב-55% על ידי גורמים סביבתיים שונים. עוד הראה המחקר כי גברים נוטים בממוצע להפגין פחות חיבה מנשים.
אם מתבססים על המחקר של פלויד ועמיתיו, סביר להניח שמי שמתקשה יותר עם הוראות הריחוק החברתי אלו הנשים, כאמור. ואולם, פלויד עצמו מודה כי המציאות החדשה בצל המגפה עוררה צורך במגע אנושי גם בקרב אלו שאינם נמנים עם קבוצת ה"חבקנים".
"אנשים שחיים בגפם או כאלה שנמנעים מאינטראקציות חברתיות בזמן המגפה, עלולים לחוות 'רעב לעור'", מסביר פלויד. "כפי שרעב רגיל מזכיר לנו שלא קיבלנו מספיק מזון, כך 'רעב לעור' הוא ההכרה שאיננו מקבלים מספיק מגע בחיינו. אנשים רבים בימים אלה מכירים בכך שהם מתגעגעים לחיבוקים ולמגע, וזהו אולי הדבר היחיד שהטכנולוגיה עוד לא יודעת לספק לנו", הוא מוסיף.
הצורך במגע, טוענים מדענים ופסיכולוגים, אינו רק צורך נפשי. מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מצאו כי בכוחו של חיבוק להמריץ את השפעתו של הורמון האוקסיטוצין, המשפיע על המרכז הרגשי במוח ועל האופן שבו אנחנו יוצרים את הקשרים שלנו, ויש הטוענים כי יש לו קשר ישיר לאמון הבין-אישי עם הסובבים אותנו.
"האוקסיטוצין הוא הורמון שזוכה לתשומת לב רבה בשנים האחרונות, והוא ידוע במעורבותו בתפקודיים הוריים וחברתיים", אומרת ד"ר אילנית גורדון, חוקרת במחלקה לפסיכולוגיה ובמרכז לחקר המוח באוניברסיטת בר אילן. "במקור חקרו אותו כגורם המאפשר יצירת חלב ואת ההתכווצות של תעלת הלידה במהלך הלידה עצמה, וכן כהורמון שמשתחרר אצל שני המינים במהלך אורגזמה, אבל כיום ידוע גם שהוא עשוי להשפיע על תכונות כמו אמפתיה למשל", היא מוסיפה.
7 צפייה בגלריה
לשימוש הכתבה בלבד! ד"ר אילנית גורדון מדענית ביו פסיכולוגיה מדעי המוח בר אילן
(צילום: אוסף פרטי)
בניגוד למחקרים שטענו כי האוקסיטוצין משתחרר במהלך חיבוק, מבהירה גורדון כי מדובר בהשערה שאינה מבוססת דיה. "הטיעון הזה עומד על כרעי תרנגולת, ואין לו ביסוס מדעי אמיתי. למרות זאת, ברור שמדובר בהורמון בעל חשיבות רבה ויכולת השפעה על האופן שבו אנחנו מתקשרים ויוצרים קרבה עם אחרים, וכן על יכולת ההבנה שלנו את הסביבה".
את הקשר של אוקסיטוצין ליחסים בין-אישיים, היא מסבירה, ניתן לראות באופן מובהק בקרב בעלי חיים. לדבריה, אם מזריקים את ההורמון לנברנים, למשל, הם מתאהבים מיד גם ללא קיום יחסי מין, "אבל אצל בעלי חיים זה תמיד יותר קל מאשר אצל בני האדם". הדעות בנוגע להורמון האוקסיטוצין ולטענה כי הוא משתחרר במהלך חיבוק חלוקות, כאמור, אך על דבר אחד המומחים מסכימים - מגע אנושי עשוי לסייע בנטרול קשיים נפשיים ובהתמודדות עימם.
כך לדוגמה, מחקר על אודות חרדה והערכה עצמית נמוכה, שפורסם לפני כמה שנים בכתב העת המדעי Psychological Science, מצא כי בכוחו של החיבוק להפחית במידה ניכרת תחושות כמו דאגה, חרדה ופחד מפני המוות. ממצאי המחקר אף הצביעו על כך שאותה תוצאה ניתן לקבל בזכות חיבוק של חפץ נעים כמו בובה, שמסייע אף הוא להפחתת החרדה הקיומית, ואף מעצים את התחושה החיובית בעצם הקיום.
"זה לא מפתיע. אנחנו יצורים חברתיים בהוויה שלנו, ובהתאם לכך גם הביולוגיה שלנו משקפת את זה", אומרת גורדון. "אנחנו נולדים עם מגעים ביולוגיים ומוחיים, שאחראיים על הצרכים החברתיים שלנו וכוללים בין היתר גם מגע פיזי.
"האם ידעת למשל שעל העור שלנו יש קולטנים שמגיבים באופן ייחודי אך ורק למגע נעים ומלטף? מדובר בחיישן מיוחד שנקרא CT Afferents, שמשדר אותות לאזורים במוח הרלוונטיים לתקשורת החברתית. משמעות הדבר היא שיש לנו צורך פיזי ונפשי גם בחלקים שמגיבים למגע נעים, ולא רק באלה שמגיבים לכאב ונדרשים לנו כדי לשרוד".
יש אנשים שהחיישן הזה לא קיים אצלם?
"כן, והאנשים האלו באמת לא מגיבים למגע נעים. האם יש לזה השפעה על התקשורת החברתית שלהם? לא לגמרי ברור. עם זאת, ניתן להבחין שאוטיסטים יגיבו באופן שונה למגע, וזה מתכתב קצת עם העובדה שאנשים שהתפקוד החברתי שלהם שונה מהממוצע לרוב גם יגיבו למגע באופן אחר".
עם זאת, גורדון מבקשת להדגיש כי גם להבדלים בין בני האדם יש כאן משמעות רבה. "סביר להניח שאדם שהוריו לא חיבקו אותו בילדותו יושפע מכך במהלך חייו הבוגרים, בפרט בכל מה שנוגע לקשריו האינטימיים עם בני הזוג".
האם העובדה שאנשים מסוימים אינם זקוקים לחיבוק עלולה להעיד על בעיה מסוימת? לדברי גורדון, התשובה היא שלא בהכרח. "זה רק מעיד על כך שישנם שיקולים נוספים מלבד אלו הביולוגיים. צריך להבין שמדובר כאן במערך דינמי שלם המורכב מתורשה, סביבה והקשר חברתי - והוא שמכתיב עבורנו כמה אנחנו זקוקים לחיבוק הזה".
ואכן, בימים אלו של ריחוק חברתי ניתן להבחין בהבדלים בין ה"חבקנים" לבין אלו שאינם זקוקים למגע - באופן מובהק. "הצורך בחיבוק הוא אינדיבידואלי. לחלק מהאנשים חסר החיבוק עם ההורים, וחלק ישמחו לשבת ולשתות איתם קפה ללא מגע פיזי כלל. ואולם, ככלל אפשר לומר שאנחנו זקוקים לרמה מסוימת של מגע ושל קשרים חברתיים, וכעת יש לנו חסך בהם. לא סתם צצו להן בתקופה האחרונה תופעות חדשות כמו שירה במרפסות ופגישות בזום".
יכול להיות שגם אחרי שהמגפה תסתיים נמשיך לשמור מרחק זה מזה?
"התשובה המדעית המושכלת היא שאין לנו מושג מה יהיה בעתיד. לא עבר מספיק זמן מאז שהמגפה התפרצה, ולכן אין עדיין מספיק נתונים על מנת למדוד את ההשלכות שלה. מצד אחד, יכול להיות שגם אחרי שהכול יסתיים אנשים עדיין ימשיכו להתרחק זה מזה בגלל פחד, ומצד שני - יש אפשרות שאחרי שכל זה יהיה מאחורינו, יגיע פיצוי רציני כפי שהיה ברגע ששחררו את הסגר.
"יש גם חשיבות רבה למשך הזמן של התקופה הזאת - אם בעוד חודשיים יימצא פתרון למגפה, זה יהיה אחרת מאשר אם יימצא לה פתרון בעוד שנתיים".
הצורך שלנו במגע, כך טוענים המומחים, מתחיל כבר בהיותנו עוברים ברחם. "כשהתינוק מגיע אל העולם הוא חווה אותו כאוסף של גירויים חושיים שיכולים להיות מבלבלים ומציפים, ואחת המשימות המרכזיות העומדות בפניו בשנות החיים הראשונות היא פיתוח היכולת לארגון ולוויסות עצמי, שמושפע ומשפיע על ההתפתחות שלו בעתיד", אומרת שרית ארביב ימיני, פסיכולוגית התפתחותית העומדת בראש תחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית במחלקה להתפתחות הילד ושיקומו במשרד הבריאות.
לדבריה, היכולת של התינוק לוויסות מתפתחת דרך הקשר הפיזי עם דמות התקשורת המרכזית שלו - לרוב יהיה זה ההורה. "מערכת המגע היא מערכת ראשונית ובסיסית שמתפתחת כבר ברחם ובזמן הלידה, והיא נועדה לשם הישרדות ופיתוח מודעות לסביבה", היא מסבירה. "אותות המגע ברחם מגיעים אל התינוק דרך רטט פעימות הלב של האם, שמקבל תגבור על ידי מי השפיר. ולכן, אין פלא שמגע ממלא תפקיד חשוב כל כך ביחסי הורה-ילד כבר מההתחלה, ומהווה ערוץ תקשורת מהותי ביניהם".
איך בא לידי ביטוי ערוץ התקשורת הזה?
"המגע בין ההורה לילד מסמל ביטחון, ועשוי לייצר רגשות חיוביים או שליליים (למשל, ליטוף או משחק במחיאות כף יעוררו חיוך או צחוק אצל התינוק, זאת לעומת מגע של לחיצת פתע מההורה, אשר יכול לסמן לתינוק סוג של אזהרה שלא לגעת בחפץ מסוכן).
"המגע יכול גם לשכך כאב של תינוק (למשל בעת בדיקת דם), דרך 'תחרות' עם נתיבים עצביים שמשדרים כאב אל המוח. כלומר, תאמיני או לא, הטקס המיסטי של 'נשיקה מאמא' כשחשים כאב הוא אכן מבוסס מדעית".
ומה בנוגע לילדים גדולים יותר?
"בדיוק כמו אצל תינוקות, גם במקרה של ילדים גדולים יותר, חיבוק ומגע מאדם קרוב ואהוב עשויים לסייע במקרים של סטרס ושל התעוררות תחושות, וכן של התפזרות והתפרקות. המגע למעשה מעניק רגע של 'החזקה פיזית', בדומה להחזקה של תינוק, ובכך מחזיר אותנו לאותה תחושת הכלה הורית שחווינו בילדותנו".
מגע פיזי וחיבוק בפרט נמצאו במחקרים רבים כפעולות שמסייעות להורדת רמות הקורטיזול (הורמון הסטרס) במוח - הן בקרב המחובק והן בקרב המחבק. "מחקרים רבים שנערכו בפגים הצליחו להוכיח שמגע וליטוף מזרזים את התפתחותו של הפג, ויכולים לקצר משמעותית את משך השהייה בפגייה (עובדה שכתוצאה ממנה התפתחה שיטת טיפול מקובלת בפגיות ברחבי העולם, שיטת ה'קנגורו', שבה מצמידים את הפג עור לעור במגע ישיר עם ההורה)".
7 צפייה בגלריה
חיבוק בגילים בוגרים יותר - מחזיר אותנו לתחושת האחיזה והביטחון בילדותנו
(צילום: shutterstock)
נקודה מעניינת נוספת שמציינת ימיני היא בנוגע לתפקידו של המגע בהעברה ובפרשנות של תוכן רגשי לאחרים. "הפסיכולוג מתיו הרטנסטין הוכיח בשנת 2009 כי לבני האדם יש היכולת המולדת לפענח רגשות דרך מגע בלבד. משתתפי המחקר הצליחו לשדר לאחרים שמונה רגשות שונים (כעס, פחד, גועל, אהבה, הכרת תודה, אהדה, שמחה ועצב), בשיעורי דיוק של 78%, באמצעות מגע בלבד.
"משמעות הדבר היא שאנחנו מתוכנתים לכך שנצליח לפרש מגע של בני אדם גם בהקשר הרגשי והחברתי שלו - ולכן מגע מחזק מערכות יחסים ומסמן את עוצמת הקשר ביניהם.
"דוגמה טובה לכך", היא אומרת, "הוא המחקר שערך מייקל קראוס מאוניברסיטת אילינוי, אשר מצא קשר בין כמות המגע בין שחקני NBA על המגרש בתחילת עונת הכדורסל לבין מידת הצלחתם של הקבוצות והשחקנים בסוף העונה, ללא קשר לרמת השכר, הכישרון או הביצועים של השחקנים".
מהן ההשלכות של היעדר מגע אנושי?
"באופן מפתיע, בתקופה שנמשכה עד סוף מלחמת העולם השנייה רווחה בעולם גישה שאסרה על הורים כל מגע עם ילדיהם. פסיכולוגים ואנשי מדע טענו אז כי תינוקות נמשכים לאימותיהם רק כמקור לחלב, וכן שתשומת לב רבה מדי עלולה לגרום לנזק, ושכל מגע מיותר חושף את התינוק או את הילד לחיידקים ולזיהומים מזיקים. גישה זו החלה להיות מוטלת בספק עם פרסום מחקרים שנערכו בשנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת, על ילדים שהורחקו מהוריהם לאזורים כפריים על מנת להגן עליהם מאימת המלחמה, וכן על ילדים שגדלו במוסדות - שם הקפידו על ניקיון, שליטה עצמית ומשמעת, וגרסו כי חיבה אינה דבר נחוץ.
"התברר כי אותם ילדים גדלו להיות אפתיים, כבויים, סבלו מהפרעות שינה ואכילה, לא הצליחו ליצור יחסי חברות ויכולתם למיומנויות בין-אישיות הייתה לקויה. אחד הממצאים המשמעותיים כלל, בנוסף לכך, גם תפקוד קוגניטיבי נמוך ביחס לממוצע האוכלוסייה. כיום ברור כי מגע הוא אחד המרכיבים המשמעותיים במערכת היחסים בין הורה לילד, וכי הוא תנאי הכרחי להתפתחות תקינה".
בהקשר זה, ימיני אף מציינת את ניסוייו פורצי הדרך (אם כי השנויים מאוד במחלוקת מבחינה אתית) של הפסיכולוג הארי הארלו, אשר פיתח את "הפסיכולוגיה של החיבה", בשנות ה-50. ניסויים אלה ביססו באופן מדעי וחד-משמעי את חיוניותו של הקשר בין האם לתינוק.
"באמצעות הניסויים שערך, הארלו הוכיח כי קופים, ולכן גם תינוקות אנושיים, יוצרים קשר רגשי חסר תחליף עם אימותיהם, גם אם הן אינן מזינות אותם. בניסוי המפורסם מכולם, 'אם המגבת ואם התיל', הפרידו החוקרים קוף רזוס תינוק מאימו ושמו אותו בכלוב שבו שתי בובות - בובה עשויה מתיל עם בקבוק חלב, ובובה עשויה מספוג רך ומצופה במגבת. התוצאה היתה ברורה - תינוק הרזוס בילה את מרבית זמנו עם 'אם המגבת', וניגש אל 'אם התיל' רק כדי לאכול.
"באחת מווריאציות הניסוי הוכנסו לכלוב שתי בובות במקביל, וגורי הקופים התרפקו על 'אם הבד', ומתחו את צווארם כדי לשתות מ'אם התיל'. הארלו הסיק כי מגע מנחם הינו משתנה בעל חשיבות מכרעת להתפתחות תגובות אוהבות, והזנה הינה משתנה בעל חשיבות זניחה. יותר מכך, נמצא כי נוכחות של בובת בד נתנה לקופים ביטחון להתרחק, לשחק ולטפס, ומדי פעם הם אף חזרו אל הבובה והתרפקו עליה, או רק הסתכלו כדי לוודא שהיא נוכחת. לעומתם, קופי 'אם התיל' פחדו לחקור את סביבתם, לגעת בחפצים ואפילו להביט סביבם. הארלו, למעשה, הוכיח כי תינוקות שהקשר הפיזי עם הוריהם נשלל מהם סובלים בבגרותם מנטיות דיכאוניות ומנזק שאינו ניתן לתיקון".
כאמור, בשלבים התפתחותיים ספציפיים של ינקות ופעוטות, מגע פיזי מיטיב של דמות התקשרות משמעותית הוא חלק בלתי נפרד מהתפתחות תקינה. למרות זאת, כאשר מדובר על ילדים גדולים יותר, בעלי יכולת לייצר עולם פנימי מפותח הכולל משחקי דמיון ופנטזיה, ניתן, לדבריה של ימיני, לייצר תחליפים זמניים לפרקי זמן קצרים במצבים של היעדר מגע.
"תחליפים אלה מתבססים על תשתית של איכות הקשר הראשוני עם ההורים, על ההיסטוריה המיטיבה של היחסים, על זיכרונות משותפים ועל תחושת שייכות, ומתבצעים דרך עולם הפנטזיה – משחק, דמיון, מילה, שירה, בובה רכה", היא מסבירה. "למעשה, כאשר הילד יכול להבין שהבידוד החברתי והיעדר המגע זו תוצאה של אירוע חיצוני, שאינו באשמתו ואינו תלוי בו ובמעשיו, הוא יכול להתמודד עימם, כל עוד מדובר בפרקי זמן קצרים יחסית, וכל עוד יש מי שיחזיק בעבורו את התקווה למועד הסיום.
לדבריה, גם מתן משמעות לריחוק החברתי ולהיעדר המגע יכול להקל על המצב. "למעשה, זה דומה מאוד לאופן ההתמודדות שלנו, המבוגרים. גם עבורנו המציאות הזו לא פשוטה, וגם אנחנו מתגעגעים לבקר את ההורים ולחבק אותם, אבל הידיעה שמפגש כזה עלול לפגוע בהם מקילה עלינו את הסיטואציה".
האם תהיה לריחוק החברתי השפעה על החברה שלנו בעתיד? על פי ימיני, "נכון לנסיבות הנוכחיות, עם כל הקושי שמביא עימו הכורח בריחוק חברתי, אני לא חושבת כי עתידה להיות לו השפעה מרחיקת לכת על החברה הישראלית או על דפוסי הקשר והמגע שמאפיינים אותה. מדובר בדפוסים חזקים שמושרשים בנו ובתרבותנו היטב.
"לראיה, הקושי הגדול של הישראלים בציות להנחיות בגל הנוכחי, לצערנו. אנחנו יודעים כי במדינות שבהן התרבות מחייבת ריחוק, כמו שוודיה למשל, קל יותר ליישם את ההנחיות מאשר בישראל".
ומה בכל זאת עשוי להשפיע על דפוסי יצירת הקשר והמגע בחברה הישראלית? "רק תנאים חריגים ביותר, שכוללים החמרה במחלה והישארותה עימנו לאורך זמן רב מאוד, כזה שיחייב בידוד חברתי אינטנסיבי. וגם אז, אני מניחה שיהיה מדובר בהשפעה נקודתית בלבד, שתתפוגג ברגע שימצאו חיסון או תרופה", היא אומרת.
"ויש גם זווית פחות מדוברת ופחות נחשבת; במהלך החודשים האחרונים העולם כולו נאלץ להתמודד עם מצב שבו כל העוגנים החיצוניים שהכרנו נעלמים לאיטם, ואנחנו מוצאים את עצמנו כשאנחנו נאלצים להתכנס ולהתבונן פנימה, אולי כסוג של ריאקציה לעיסוק הבלתי פוסק בחוץ שאפיין את החיים שלנו טרום הקורונה.
"המצב הזה מהווה אתגר משמעותי, ויכול להוביל למצבים קשים של דיכאון, חרדה, עימותים, עלייה במקרי אלימות במשפחה ועוד. יחד עם זאת, במקרים מסוימים ניתן גם לראות בכך אפשרות להמציא את עצמנו מחדש, גם אל מול המשפחה הגרעינית הקרובה. ניתנה לנו כאן הזדמנות ליהנות מאינטימיות ומיצירתיות וללמוד דברים חדשים על עצמנו ועל ילדינו, ובעל כורחנו - גם להתמודד עם משברים כאלו ואחרים".
במילים אחרות, מה שאת בעצם אומרת כאן זה שהבידוד עשוי להיות גם חיובי?
"לפעמים 'בידוד' אין משמעותו בדידות. אנחנו יכולים במצבים מסוימים לחוש בודדים למרות הקהל הרב שסביבנו. באותו אופן, אנחנו יכולים לתחזק תחושת שייכות ותחושה שאנחנו מחוברים ועטופים גם בתנאי ריחוק חברתי. מבחינתי, זהו האתגר הממשי הניצב בפנינו כיום".
