"מאז שאני זוכר את עצמי זכיתי בהישגים מרשימים, הייתי מה שנקרא מצליחן שפועל לפי הספר; נשוי עם שלושה ילדים, סיימתי שני תארים בהצטיינות, שימשתי בתפקידי פיקוד בכירים בצה"ל והיו לי משכורת מצוינת ובית בשכונת יוקרה", מספר אלון אולמן - מנטור, יזם, כותב ומייסד קבוצת "קוד המנצח" להתפתחות אישית. "למרות זאת כל היום הסתובבתי עצבני ובמועקה, כשבמוחי מהדהד קול פנימי שגרם לי להרגיש שמשהו שאני עושה הוא לא נכון עבורי", הוא מוסיף.
כתבות נוספות למנויים:
למרות הקול הפנימי שאותו הוא מתאר, חייו של אולמן השתנו מן הקצה לקצה רק כשהיה בעשור הרביעי לחייו, לאחר שמצא עצמו תלוי בין החיים למוות. "אשתי ואני היינו על המטוס בדרך חזרה מחופשה בטורקיה, ושם, בגובה של 33 אלף רגל, הפסקתי לפתע לנשום. האוויר הפסיק להיכנס לריאות, ובאותם רגעים כל מה שעבר לי בראש זה שאני עומד למות", הוא משחזר את רגעי האימה.
הפעם הבאה שבה יתעורר תהיה במחלקת כירורגיית חזה בבית החולים רמב"ם שבחיפה. שם, לאחר שיתאושש מעט, הוא יבין כי עבר אירוע מסוכן ונדיר של קריסת ריאה, כזה שלא מותיר הרבה סיכוי לאדם שנפגע ממנו. מבית החולים הוא השתחרר עם הידיעה שיש סיכוי של 30% שהוא יחווה אירוע מסוג זה פעם נוספת, כזה שעלול להביא למותו המיידי.
ואכן, ארבע שנים וחצי לאחר האירוע הראשון, הוא שוב הובהל לבית החולים בעקבות אירוע נוסף של קריסת ריאה. אירוע שגרם לו להבין שכך הוא לא מוכן להמשיך לחיות, והוביל אותו להחלטה להיכנס לניתוח יזום שבמהלכו כרתו לו שליש מהריאה, ובבת אחת, לדבריו, הוחזרה לו תחושת השליטה בחייו.
"רק בדיעבד, עשור לאחר האירוע הראשון במטוס, הבנתי שאלו היו איתותים של היקום, או של אלוהים אם תרצו, שמשהו לא בסדר בעולם ה'מושלם' שבו חייתי, שהיה מורכב מהמון סיגריות, לחץ ומועקה בלתי נשלטת, ושאם אני רוצה להמשיך לחיות - עליי לעשות שינוי מהותי באורח החיים שלי".
אז הוא השתחרר מהצבא ויצא לאזרחות, החל לעסוק בספורט באופן מקצועי, נרשם לקורסים של התפתחות עצמית, התחבר לעולם הרוחני והקים סדנאות להתפתחות עצמית.
5 צפייה בגלריה
אלון אולמן. ''שינוי תמיד כרוך במאמץ או במשאבים מסוימים, ובטווח הקצר זה לא נוח לאנשים''
(צילום: אביגיל עוזי)
"האושר וההצלחה שלנו כאנשים וכארגונים טמונים ביכולת לפרוץ גבולות ולהתקדם לעבר המטרות שהצבנו לעצמו. זה בזבוז מטורף שרובנו משחקים בקטן, וחוששים להשתנות רק כי אנחנו מעדיפים להישאר באזור הנוחות שלנו", הוא אומר.
הסיפור של אולמן מעורר הערכה, זה ברור. סיפור הוליוודי עם סוף טוב, אסקפיזם במיטבו. אבל אם נחזור רגע לעולם האמיתי - רוב בני האדם חוששים משינויים, על אחת כמה וכמה כשמדובר בשינויים דרסטיים. מחקרים שנערכו סביב הנושא מצאו, כי הפחד משינוי הוא אחד הפחדים הנפוצים ביותר. בני האדם, טוענים המומחים, אוהבים יציבות ומעדיפים להיצמד להרגלים ישנים, גם אם הללו כבר לא באמת משרתים אותם.
"אנשים רוצים שהעולם ישתנה ושהתוצאות של המעשים שלהם ישתנו ויתאימו לתפיסה שלהם, אבל הם מצידם לא רוצים להשתנות", אומר אולמן. "רובם חוששים לשלם את המחיר שמגיע עם השינוי, שבטווח הקצר עשוי לעורר אי נוחות מסוימת וחרדה מהלא נודע".
5 צפייה בגלריה
''אנשים חוששים שהשוק לא יתאושש והם יישארו בלי עבודה, זה מובן לגמרי אבל צריך גם להבין איך לצמוח מהמקום הזה''
(צילום: Shutterstock)
דבריו של אולמן מתחברים באופן מוחשי למציאות הנוכחית בצל מגפת הקורונה. "אין ספק שמדובר באירוע בריאותי וכלכלי עוצמתי שמשפיע על הנפש, ולמרות זאת, שימי לב שעל אף שהוא משפיע על כולם ואין דרך לחמוק ממנו, לא כולם חווים אותו באותה העוצמה. האופן שבו אנחנו מגיבים אליו תלוי בארגז הכלים שיש לנו, ובמקום שבו הוא תפס אותנו בחיים".
מדבריך נשמע שמי שמעדיף יציבות ונמנע משינויים, גם אם הם חיוביים, הוא פחות מצליח.
"בדיוק להיפך, דווקא יציבות נתפסת כדבר חיובי מאוד. אדם שמחליף בני זוג או מקום עבודה בלי הפסקה מצפה שהם ישנו לו את החיים, כשלמעשה מי שצריך להשתנות זה הוא עצמו, ואז גם הדברים הפחות טובים בחיים שלו ישתנו. בסופו של דבר, מי שמוכן לעשות רק את מה שנוח לו - מקבל בקצה משהו מאוד לא נוח".
בעולם הרוחני, מוסיף אולמן, יש לקושי תפקיד - לגרום לנו לאי-נוחות גדולה ולכאב, כדי שנזוז ונעשה שינוי ונפתח את יכולות ההישרדות שלנו. "למשל, אם הריאה שלי לא הייתה קורסת, כנראה שלעולם לא הייתי מחליף את הקריירה שלי. בטווח הקצר מה שקרה לי היה נורא, הרגשתי שאיבדתי הכול וכל התוכניות העתידיות שלי קרסו ביחד עם הריאה. אבל זה הכריח אותי להזיז את עצמי, ולבסוף זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי".
"נרצה או לא נרצה, יש פעמים שבהן השינוי נכפה עלינו, גם אם הוא ידוע מראש, כמו יציאה לפנסיה למשל, או לא צפוי כמו מגפת הקורונה, המחייבת כל אחד מאיתנו להסתגל למצב החדש. יש מי שנענה לאתגר וממציא את עצמו מחדש, ויש מי שמתנגד להסתגלות ומתמרד כנגדה", אומר פרופ' יוני גז, ראש התכנית לפסיכולוגיה קלינית רגישת תרבות ומרצה בכיר במחלקה לפסיכולוגיה במכללה האקדמית אחוה.
"עצם הצורך להתמודד עם שינוי גדול עשוי להכניס אנשים לדיכאון ולייאוש, לגרום להם לחרדה ובמקרים מסוימים, כאמור, להוביל לביטוי של מרד והתנגדות לשינוי אל מול אי הוודאות שנכפתה עליהם. זאת, לעומת כאלה שרואים בשינוי הזדמנות להתפתח ולצמוח ממנו", מוסיף גז.
הפחד משינוי, כך נראה, משותף למרבית בני האדם. ואולם, מבנה האישיות של כל אחד מאיתנו משפיע על האופן שבו נתמודד עם השינוי שנכפה עלינו. לדברי גז, "אין מחלוקת על כך ששינוי מצריך מאמץ ומשאבים נפשיים, ויש גם מי שיאמר כי כל שינוי הוא כואב. ובאמת, ניתן להבחין כי אותם אנשים שמה שמנחה אותם בחיים הוא הימנעות מכאב יתקשו במיוחד להתמודד עם שינויים".
על מנת להסביר את דבריו באופן מוחשי יותר, גז נותן כדוגמה את הספר רב-המכר - "מי הזיז את הגבינה שלי".
"בסיפור מתוארים שני טיפוסים - האחד, זה שהתרגל לאורח חיים מסוים, וכאשר הוא נאלץ להתמודד עם שינוי הוא מתחיל לצעוק בכעס: 'מי הזיז את הגבינה שלי'? 'זה לא הוגן', 'לקחו לי את האושר והעושר שלי', ועם הזמן הוא גם מתחיל לסבול מבעיות פיזיולוגיות כמו שיתוק ודיכאון. הטיפוס השני הכין את עצמו כל חייו לשינוי, וכשהשינוי אכן הגיע - הוא יצא למסע של חיפוש עד שמצא את הגבינה במקום אחר", הוא מתאר. "מוסר ההשכל הוא, כמובן, שאלו ששקועים בהרגלים ומסרבים לשנותם יתקשו להתמודד עם שינויים מכל סוג שהם, לעומת אלו שסיגלו לעצמם תפיסה זורמת, גמישה ומסתגלת".
אולי זוהי הסיבה, הוא מוסיף, לכך שילדים צעירים מצליחים להסתגל לשינויים טוב יותר מאשר המבוגרים, מכיוון שהם עדיין לא מקובעים להרגלים ולכן גם הפחד משינוי עוד לא מושרש אצלם.
"כמטפל, לא פעם אתה פוגש מטופלים הנאחזים באופן עיקש בסימפטום שלהם, ולא פעם נראה כי הסיבה לכך שהם מסרבים לשחרר נובעת מתוך ביטחון וההיאחזות במוכר ובידוע, אל מול האפשרות שיש בה אי ודאות. המחשבה היא לרוב שאם אוותר על הדיכאון או על הפרעת האכילה שלי, לא יישאר ממני כלום. למעשה, הדימוי העצמי כאן מבוסס על סימפטום מסוים ומוכר, גם אם הוא מזיק ואינו חיובי".
איך ניתן להשתחרר מהסימפטום הזה?
"במובן הזה, הפחד משינוי קשור להתאמה הנדרשת בזהות העצמית - מאדם סובל לאדם בריא ומשוחרר, מאדם עובד לאדם בגמלאות, מרווק לנשוי וכן הלאה. ככל שיש לאדם יותר מעגלים המגדירים את זהותו (אמא, רעיה, אשת מקצוע, חברה, בעלת תחביב וכו'), כך השינוי במעגל כזה או אחר לא ייחווה כמאיים כל כך".
אולי העובדה שרבים כל כך חוששים משינוי נובעת מכך שרובנו זקוקים למעשה ליציבות, ובמקום להשתנות עלינו דווקא לנסות להימנע משינויים?
"כאמור, יש על הרצף הזה שני קצוות - באחד ניצבים הטיפוסים הנמנעים משינוי ומכאב בכל מחיר, ובקצה השני נמצאים אלו שמחפשים ריגושים וחידושים כל העת. רובנו ממוקמים היכנשהו במרכז, אבל העולם שלנו זקוק לשני הטיפוסים הקיצוניים הללו. בעולם הקדום היה צורך באנשים שיסכימו לטעום את הפרי החדש על מנת לוודא שהוא לא רעיל, וגם כיום ישנם אלו שמוכנים להיות חלק מניסוי רפואי (למשל המתנדבים שמוכנים להיות חלק מניסוי החיסון לקורונה), ואותם נסיינים הם אלו שבאמצעותם האנושות מצליחה להתפתח ולהתקדם. כך גם בנוגע לטכנולוגיה למשל.
"מנגד, שינוי יכול להיות גם מסוכן, ועלינו לייצר מודעות גמישה ולהבין מתי שינוי הוא הכרח ומתי מדובר בגחמה שעלולה לסכן אותנו. במובן זה, האמירה שכל שינוי הוא חיובי ושאנחנו מוכרחים כל הזמן להשתנות היא בעייתית, ומדגימה חשיבה נוקשה".
ולמרות זאת, נדמה שבחברה המודרנית מי שאינו מסוגל להסתגל לשינוי נתפס כאדם חלש, שיתקשה לשרוד בג'ונגל שבו אנחנו חיים.
"נכון שבחברה מודרנית וטכנולוגית מאוד כמו שלנו יש ציפייה מאנשים להיות מסוגלים להכיל שינויים כל העת. לזה מתווסף גם העניין שקשור לאידיאל של חיפוש תמידי אחר ריגושים ולרשתות החברתיות, וכן לצורך להראות את עצמנו מתחדשים ומשתנים כל העת. אבל יש גם חברות יותר שמרניות, שבהן הערכים המרכזיים הם דווקא שימור המסורת וכבוד לסמכות הישנה.
"הטענה לגבי מה חיובי ומה שלילי היא אישית, ותלוייה במחירים הכרוכים בכך וכן בבחירות של האדם עצמו. ברמת הפרט, ההנחה היא שרצוי להיות גמיש ומסתגל, שכן לעיתים דווקא ההחלטה שלא לעשות שינוי תתברר בסוף כהחלטה הנכונה, ובפעמים אחרות דווקא ניצול של הזדמנויות יתברר כנכון. בסוף, אותם אלה שמצליחים להתנהל באופן מושכל תוך התבוננות במצב וקבלת החלטות בהתאם להקשר, ולא בהתאם לנטייה קבועה ונוקשה, יהיו אלה שיסתגלו טוב יותר למציאות משתנה".
אז אם נתייחס רגע למציאות הנוכחית בצל המגפה, ייתכן שגם אלו שיחליטו שלא לעשות שינויים, ויבחרו להמתין עד שהיא תסתיים, ייצאו מהתקופה הזו מחוזקים?
"כל אורגניזם במצב של חוסר שליטה וחוסר יכולת ניבוי יפתח חוסר אונים, עד כדי דיכאון מז'ורי. אם נקביל זאת לתקופה הנוכחית של מגפת הקורונה, שבה ההנחיות משתנות חדשות לבקרים ויש תחושה של חוסר שליטה וניבוי, ישנן כמה אפשרויות שעשויות לסייע לנו לצמוח ולהישאר בקו הבריאות, גם אם אנחנו מתקשים במיוחד להתמודד עם שינויים.
"למשל החשיבות של יצירת סביבה תומכת ומכילה, מילוי אחר המטלות והתפקידים שלנו בבית ובעבודה, על מנת לנסות ולשמור על שגרה ברורה ועל תחושת אקטיביות, ולבסוף החשיבות והמשמעות שיש בתקופה הזו - למשל, העובדה שבעצם השמירה על ההנחיות אנחנו למעשה שומרים על הסבים ועל ההורים שלנו".
5 צפייה בגלריה
פרופ' יוני גז. ''הקושי להסתגל לשינויים נכח כאן מאז ומעולם''
(צילום: המכללה האקדמית אחוה)
לצד זה מודה הפרופסור כי החשש העיקרי שלו הוא דווקא מ"היום שאחרי" המגפה. "הדאגה שלי היא בעיקר למשפחות שיתקשו להתמודד עם סיר הלחץ הזה שהמגפה מאלצת אותנו להתמודד עימו. יש משפחות עם פוטנציאל סיכון גבוה, שהצליחו למצוא איזון מסוים אך בעת הנוכחית אותו איזון הופר - וזה עלול להוביל להשלכות קשות על בני הבית.
"מי מאיתנו לא מכיר אנשים שהם קרובים יותר לקצה, ושהסיטואציה הנוכחית והמלחיצה - הן כתוצאה מצמצום התעסוקה והן כתוצאה ממערכות יחסים מעורערות, במיוחד בקרב אנשים שמתקשים לשמור על קשרים יציבים מסיבות שונות - הופכת אותם לפגיעים יותר. בנימה אישית: זה הזמן להרים אליהם טלפון ולומר שלום. אינכם יודעים עד כמה טלפון קטן, שבו האחר מבין שכולנו באותה הסירה, יכול לסייע".
אחת ההוכחות המרתקות לכך ששינוי אינו טבעי עבור בני האדם מופיעה בדמותה של תופעה הקרויה "הכחשת שיתוק". תופעה זו באה לידי ביטוי למשל במקרים שבהם אדם חווה שבץ מוחי, וכתוצאה מכך הוא חווה שיתוק בחצי מגופו, אולם הוא מכחיש את השיתוק וטוען כי הכול בסדר אצלו. כאשר הוא מתבקש להזיז את ידו הוא אומר שכרגע הוא עייף, או אף טוען כי הוא מזיז את ידו בזמן שהיא נותרת משותקת ואינה זזה.
חוקר המוח וי. אס. רמאצ'אדרן גילה כי "הכחשת שיתוק" מתקיימת כאשר השבץ התרחש באונה הימנית. רמאצ'אדרן הסביר זאת בכך שהאונה הימנית של המוח אחראית על שינוי הסכמה הקיימת שלנו לגבי העולם, בעוד האונה השמאלית יכולה להסביר רק את מה שכבר ידוע. מסיבה זו, טען החוקר, כאשר האונה הימנית מתפקדת באופן לקוי האדם אינו יכול לשנות את התפיסה שלו לגבי עצמו, ומתקשה להבין שחצי מגופו השמאלי משותק, ובמקביל האונה השמאלית מנדבת הסברים מדוע הכול בסדר ולמה למעשה הגוף אינו משותק.
בין אם הפיזיולוגיה שלנו מקבלת שינויים ובין אם לאו, לא ניתן להתכחש לכך שהעולם שבו אנו חיים נתון לשינויים כל העת. בחברות מסוימות השינויים קיצוניים יותר, ובחברות אחרות הם מינוריים יותר - אך שינוי, כך מסתמן, הוא חלק בלתי נפרד מחיינו.
"צ'ארלס דרווין (אבי תורת האבולוציה, חוקר טבע וגיאולוג אנגלי - א"ה) אמר פעם 'אין זה החכם או החזק יותר ששורד, אלא בעל התגובה הטובה ביותר לשינוי'", אומר גז. "אין דפוס פעולה אחד להתמודדות עם שינוי. פעמים רבות הצלחת ההסתגלות נמדדת רק לאורך זמן ובדיעבד. אנשים רבים קופאים אל מול תהליך של אי-ודאות ולכן כל כך קשה להם עם שינויים, במיוחד אלו המחפשים שליטה מוחלטת".
ציינת קודם שיש ציר בעל שני קצוות - אחד שייך לטיפוסים הסתגלניים, ובקצה השני נמצאים אלו שנמנעים באופן קיצוני משינויים. מה מאפיין את האחרונים, וכיצד הם ישרדו את התקופה הנוכחית?
"חלק מאותם טיפוסים הם למשל אלו שסובלים מהפרעת אישיות אובססיבית קומפולסיבית (OCPD), המובנת כהפרעה שבבסיסה מאמץ לשליטת יתר (אולי מתוך רצון לשלוט בחרדה קשה). בחברה נהוג להגדיר אותם כקונטרול-פריקס, שמרגישים כל העת חובה לשלוט באחרים - הן ביחסים בין-אישיים והן בסיטואציות ובמהלכים. פרפקציוניסטים, הבודקים הנצחיים אם תרצי, אלו שמתקשים לתת אמון ולסמוך על האחר.
"דוגמה טובה לכך היא איש צבא שכל חייו היה חלק ממסגרות נוקשות והיררכיות הדורשות סדר ומשמעת, ואחרי שנים ארוכות כאלו הוא יוצא לפנסיה ופתאום השגרה מתערערת. במקרים רבים מדובר בגיהנום עבורו ועבור כל הסביבה שלו, ובכאוס של ממש. מדוע? מפני שפתאום הוא נמצא בבית במשך רוב היום, ושם לב לפרטים קטנים שעלולים להוציא אותו מדעתו: נעליים לא מסודרות וזרוקות בפינת החדר, מגבות זרוקות באמבטיה, מצעים לא מסודרים וכו'..."
ואגב כאוס, לדברי גז רובנו, כשאנו נמצאים במצב של חוסר ודאות, נתאמץ על מנת לייצר תחושת שליטה, גם אם זו תחושה מדומה. "ניתן לראות זאת למשל אצל ילד שהוריו עומדים להיפרד, וכתגובה לכך יפגין התנהגויות קומפולסיביות של שליטה וסדר. ייתכן שהתגובות האלו נובעות מתוך חשיבה מאגית שהסדר בחוץ יסדר את הדברים בין ההורים - ולבסוף, יסדר גם את הכאוס ואת החרדה הפנימית שנוצרת כתוצאה מהשינוי שמתרחש".
הבשורה הטובה היא, לדבריו, שהפרעת ההסתגלות (Adjustment Disorder) הנקשרת לאירוע חיים נורמטיבי (כמו גירושים או פיטורים) שאליו האדם מתקשה להסתגל - ומגיב תחילה באופן חריג שכולל סטרס, דיכאון וחרדה - צפויה לחלוף ברגע שהוא יסתגל לשינוי או כשהגורם המעורר חשש מפני הלא נודע יחלוף.
"בתוך כל זה, חשוב לציין ששינוי כפוי, גם אם הוא נתפס כאירוע משנה חיים, יכול להוביל לצמיחה. לא פעם ההסתגלות מובילה למציאת משמעות וערך חדש לחיים של הפרט, באופן שלא התאפשר קודם לכן".
ככלל, כך מסתמן, על מנת ליהנות מנפש בריאה יש צורך בגמישות נפשית וביכולת הסתגלות לשינויים. "שליטת היתר והנוקשות היא זו שדוחקת למשבר", מסכם גז.
