פרופ' עידית מטות, נשואה ואם לשניים, נולדה בשנת 1961 בבת גלים וגדלה בחיפה. למדה בריאלי. השתתפה במשלחת הצופים לארצות הברית ב־1976. בצבא הייתה עתודאית רפואה, שירתה כרופאה ולאחר מכן נסעה לארה"ב, לבצע מחקר במשך שלוש שנים בנושא ריאות. בהמשך החלה התמחות בהרדמה בבית החולים הדסה עין כרם. בשנת 2005 הפכה לפרופסור באוניברסיטה העברית וב־2008 מונתה למנהלת מערך ההרדמה, כאב וטיפול נמרץ בבית החולים איכילוב בת"א. לפני שנתיים מונתה ליו"ר איגוד הרופאים המרדימים בישראל, והשנה מונתה ליו"ר האגף הכירורגי באיכילוב וכן ליו"ר הוועדה המדעית של האיגוד האירופי להרדמה וטיפול נמרץ. הייתה חברה בוועדת סל התרופות שש שנים. בימים אלה חברה במטה הרפואי של פרויקטור הקורונה פרופ' רוני גמזו.
כתבות נוספות למנויים:
לפני הכול, מה מצב הקורונה בישראל?
"יש התייצבות עם שיפור, כלומר ירידה בקצב העלייה של החולים המאומתים החדשים, לצד ירידה במספר החולים הקשים, או כאלה שמוגדרים קשים. בתי החולים ערוכים לכל התפתחות. אני מקווה שזו רק התחלה של הסוף".
אנחנו בגל שני?
"אני לא קוראת לזה גל שני, כי זו אותה מחלה. ברגע שכולם נמצאים בתוך הבתים, אין מחלה, וברגע שיוצאים מהבתים, המחלה מן הסתם מתבטאת יותר. זה לא עניין של גלים. אי־אפשר לסגור מחלה מידבקת, אפשר לנסות להשתלט עליה, כדי שלא יהיה עומס על בתי החולים. חשוב שיהיו כמה שפחות הדבקות".
17 אלף תלמידי ישיבה שנכנסים לארץ, לא מסוכן?
"כל התקהלות מסוכנת, גם זה, גם אלה שהולכים להפגין. ההחלטה התקבלה בצורה מושכלת ולכל כניסה של אזרח מחו"ל יש חוקים משלה שצריך לממש. יהורם גאון כתב אצלכם, 'למה שלא נעשה מופע בפארק'. אין סיבה שלא, בהנחה שנשמור על מרחק של שני מטרים. אז אם יבצעו את הקליטה של המגיעים בצורה הנכונה, עם בידוד, זה בסדר. צריך להקפיד".
יש אינדיקציה כלשהי להדבקה בהפגנות?
“שמע, זה לא קשור להפגנות. כל מקום שיש בו התקהלות של בני אדם, שבו לא נשמרים החוקים, הוכח כמסוכן. התקהלות גורמת להידבקות, נקודה. אני לא עוקבת ספציפית אחרי נתוני ההפגנות. צריך לשמור על מרחק גם שם, כשצועקים או שרים יש יותר אירוסול שגורם להידבקות, רוק מתפזר. אבל אני לא אוהבת שמדביקים את הסכנה בהידבקות לקהל כזה או אחר”.
יהיה עוד סגר?
"אתה יודע למי ניתנה הנבואה, אבל לדעתי, לא יהיה עוד סגר אלא אם נטבע במספר החולים. נעשה כל דבר כדי לא להגיע לשם".
מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?
"הלכתי לגן שושנה. זוכרת שביום שישי היינו מקבלים פרח שנקרא כובע הנזיר, יפהפה ומריח מצוין. זה זיכרון שממש מריח לי".
מתי היית הכי מאושרת?
"זכיתי בלא מעט פיקים מקצועיים. למשל, אני האישה הראשונה והישראלית הראשונה בתפקיד יו"ר הוועדה המדעית של האיגוד האירופי להרדמה וטיפול נמרץ. הייתי בעננים כשקיבלתי את התפקיד. אבל כשנולדה הנכדה הראשונה שלי, כרמל, זה היה וואו".
מה יש לך כרגע בכיס?
"שפתון. גם לאי בודד אקח שפתון. בלעדיו אני חצי בן אדם".
מתי היית הכי קרובה למוות?
"עברתי לא מעט תאונות דרכים קשות עם אשפוזים בטיפול נמרץ. ב־1985 גרנו בגבעת זאב, נסענו לבית של ההורים שלי בערב יום כיפור, ובכיסא מאחור ישב רן, בני הבכור. בעלי היה אז תורן בהדסה. בעיקול כלשהו היה פנצ'ר, איבדתי את השליטה, עפתי לוואדי. רן עף מהחלון עם הכיסא. באיזשהו שלב התעוררתי בהדסה, אבל הבן לא הגיע לבית חולים. אפילו לא ידעו שהוא היה בתאונה. הסברתי שיש ילד, שצריך לחפש אותו, ובאמת מצאו אותו אצל אחת התושבות במקום. הוא היה בסדר.
"כמה שנים אחרי, באינתיפאדה, בעלי ואני עבדנו בהדסה. ירדנו אחרי תערוכת הפרחים בכביש לגבעת זאב. מלמעלה זרקו אבן ענקית על החלון של האוטו, הילדים ישבו מאחור והאבן נחתה ממש לידי. תוך שנייה כל הפנים שלי היו מלאות בזכוכיות, גם הילדים ספגו מקצת. איבדתי טיפה את השליטה על ההגה ומאחוריי התחילו לירות. חשבתי שיורים עליי אבל למעשה אחד התושבים מהאזור ירה לכיוון הצוק שממנו נזרקה האבן.
"אבל הכי קרוב למוות - נפשי - הייתי בלבנון השנייה ובצוק איתן כשהבנים, קצינים לוחמים באגוז, היו חלק מהמערכה. מיותר לציין איך מרגישים כשיש הרוגים ביחידה ואין לך מושג שעות ארוכות מה השמות".
איזה שיר ישמיעו בלוויה שלך?
"'שיר הפרחה', בכל הגרסאות. זה גם כתוב בצוואה שלי. כל החברים יודעים. שיר שבמסיבות פוסט־יום עצמאות, שנחגגו אצלנו מדי שנה, הושמע בכל הוורסיות וגם במסיבות של חברים השמיעו אותו עבורי. שיר שהוא ממש אני".
תסבירי.
"בעיניי, אני ממש פרחה. אני אומרת מיד מה שאני חושבת, לא בצורה מתנשאת, לא מתנסחת במילים ארוכות, זו פשוט אני, בן אדם טבעי. כבר כשעפרה חזה שרה אותו בראשונה, השיר כבש אותי".
למה כתבת צוואה? את צעירה וכו'.
"אתה עושה צוואה כשאתה יודע מה אתה עושה. עשיתי את הצוואה בראש טוב. למשל, כתבתי שאם אהיה סיעודית ודמנטית, אני רוצה שיעשו לי פדיקור ומניקור, ושתהיה ספרית שתבוא פעם בשבוע. גיבשתי רשימה של דברים, מסכנים הבנים שלי".
באיזו מילה את משתמשת יותר מדי?
”בררררור. כי החיים לא כל כך מורכבים כשרוצים”.
מה הדבר האחד שישפר את איכות חייך?
"שעות שינה. ישנה מעט מדי, גג חמש שעות, ואני כל כך אוהבת לישון. המשימות אינסופיות, ועל הבילויים לתוך הלילה אני לא מוותרת".
מה הג’וב הכי גרוע שהיה לך?
“בתור סטודנטית עשיתי איזו שטות והלכתי לעבוד במסעדה במשכנות שאננים, כמלצרית. בהתחלה שמו אותי על הכלים. שברתי שתי צלחות. החזקתי כמה ימים. לא לזה נועדתי כנראה”.
את מי היית מזמינה לארוחת החלומות שלך?
“יש תחרות קשה. בתור התחלה, את עמוס עוז וברק אובמה. אנשים מרתקים”.
מה ההחמצה הגדולה של חייך?
“שאין לי פרטנר לריקודים. אני אוהבת לרקוד וזה היה עושה אותי מאושרת אם היה לי פרטנר שרוקד ולומד איתי לרקוד סלסה וטנגו ובכלל”.
מה מפחיד אותך?
"ג'וקים. רק להגיד את המילה ואני עם בחילה ויכולה להקיא. אני נתקפת סחרחורת ויכולה להתעלף כשמבחינה באחד כזה וזה גורם לסיטואציות מביכות. עכבר או חולדה לא מבהילים אותי. כאלה היו לי במעבדה".
איזו סדרה כולם צריכים לראות?
"אני לא אדם של סדרות. מעדיפה בר טוב או חברים או חברים על הבר. אבל את 'חתונמי' לא הפסדתי, וזה תמיד היה אירוע חברתי. כמו גם ליגת האלופות. כן, כן, אוהדת ריאל".
מה גברים לא מבינים לגבי נשים?
“קשה לדבר בשם כולן. בהחלט יכולה לדבר בשמי, שכל מה שצריך זה לדעת להיות גבר, כזה של פעם, שיוזם, שמפנק, שמתכנן ומבצע. ואני רק צריכה להחליט מה לשים במזוודה”.
מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?
"שאני נשואה כמעט 40 שנים. זה לא ברור מאליו. וזה בזכות ישראל בעלי, שמסוגל להתמודד עם השטויות שלי".
מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?
"'מתה על העולם הזה, תמשיכו לרקוד'. אני חשופה לחולים כל הזמן ובכל פתיחת יום שבו אני קמה ובכל סיום שלו, חייב להיות משהו טוב. אמא שלי, בוגרת שואה, אמרה שבמקום הכי נמוך היא שמעה דפיקות מלמטה, כלומר שיש אנשים שנמצאים במקום יותר נמוך. לקחתי את המשפט הזה איתי".
קבינט הקורונה המחודש נטול אישה.
"מחדל בעיניי. צריך להיות שוויון בין גברים לנשים. גם בקבינט. אפרופו, יפעת שאשא־ביטון היא אישה אינטליגנטית בצורה בלתי רגילה וגם עם רקע לא רפואי, מה שנותן עוד מבט שלא תמיד אתה רואה אותו מהמקום שלך".
מתי בכית לאחרונה?
“כל שבוע, על אמא. היא חסרה לי בטירוף. אמא, אירנה מוניס־חס, הייתה החברה הכי קרובה שלי ואני ממשיכה לשוחח איתה גם הרבה אחרי שנפטרה, לפני כשנתיים. מתייעצת איתה. אבא שלי היה מהנדס, אמא פרופסור להרדמה והמשכתי את דרכה. היא הייתה האישה הראשונה בתפקיד יו”ר איגוד המרדימים בישראל, ואני האישה השנייה, בהפרש של 35 שנה. אנחנו מאוד דומות למעט דבר אחד: אמא שלי לא ידעה אפילו גיאוגרפית איפה המטבח, אני מאוד אוהבת לבשל".
