הנה כמה שאלות חשובות על היחסים שלכם עם האנשים הקרובים לכם: האם אתם מסיימים את היום שלכם כשאתם מותשים מרוב משימות? האם רוב האנשים סביבכם יודעים שאפשר "להפיל" עליכם עוד כמה בעיות שדורשות טיפול כי קשה לכם להגיד "לא"? האם הסתכסכתם עם מישהו או קשה לכם להסתדר עם אדם קרוב? האם אתם נוטים לקחת על עצמכם עוד ועוד אחריות?
המשותף לכל השאלות האלה הוא הבעיה הנפוצה ביותר ביחסי אנוש - גבולות, או ליתר דיוק: היעדר גבולות. הבעיה הזאת נפוצה כל כך כי אף אחד לא מדבר עליה, ואף אחד לא לימד את רובנו להתמודד איתה. אבל גבולות קיימים בכל מערכות היחסים, וכמעט כולנו מתקשים להתמודד איתם כי אנחנו לא רוצים להיראות "לא נחמדים", או גרוע מכך: "לא נדיבים". לנחמדות הרגעית הזאת, כך מתברר, יש מחיר כבד. אנשים רבים עוברים את הגבולות זה של זה, והדרך לכעס, למריבות ואפילו לניתוק הקשר הופכת להיות הדרך היחידה לשרוד.
קחו לדוגמה את שרי, מנהלת בחברה קטנה ואמא לשני ילדים. הימים שלה מלאים באינספור משימות. כשהיא מתעוררת בבוקר היא לא יודעת איך היא תסיים את היום. במהלך היום היא לוקחת על עצמה עוד כמה מטלות כי קשה לה לאכזב אנשים. היא לוקחת אחריות על הבדידות של אמא שלה, שהתאלמנה לפני 12 שנים ומבקשת להיות בחברתה, היא לוקחת על עצמה את כל מטלות הבית, מסייעת לחברותיה, ובסוף היום נשארת בלי אוויר לנשימה. רק כשהיא הגיעה לטיפול פסיכולוגי לאחר שחשה תסכול עמוק מחייה, היא הבינה שהיא צריכה ללמוד להציב גבולות לאנשים סביבה.
המקרה של שרי נשמע לכם מוכר? ד"ר הנרי קלאוד וד"ר ג'ון טאונסנד, שני פסיכולוגים אמריקאים, הגיעו למסקנה שהמוקד לבעיות הנפוצות ביותר של אנשים נעוץ באי היכולת להציב גבולות ביחסים. יתרה מכך, אחרי שנות ניסיון רבות בטיפול פסיכולוגי ואינספור מטופלים, הם הגיעו למסקנה שאם אנשים יידעו להציב גבולות, רוב הבעיות ביחסים לא יתעוררו כלל, ולכן החליטו ללמד אנשים איך להציב גבולות. המדריך שהם פרסמו לפני 15 שנה, Boundaries: When to Say Yes, How to Say No To Take Control of Your Life ("גבולות - מתי לומר כן, איך לומר לא ואיך לשלוט בחייך"), הפך לרב מכר היסטרי שתורגם ל־30 שפות (גם לעברית, יצא לאור ב־2013) ונמכר עד היום ביותר מ־4 מיליון עותקים. לאחרונה הם הוציאו אותו מחדש במהדורה מיוחדת הכוללת תוספות ועדכונים רבים ממחקרים וממקרים נוספים של אנשים שהיו בטיפולם.
"כולנו חונכנו שלהעניק לאחרים ולהיות נדיבים זה דבר טוב וחשוב", כותבים שני הפסיכולוגים בספרם החדש, "אבל הנתינה צריכה להיות בכמות שמתאימה לרצון וליכולת שלנו. כדי שהיחסים עם הסביבה יגרמו לנו הנאה, אנחנו צריכים לדעת להגדיר עד כמה אנחנו מוכנים להשקיע את הזמן, האהבה או המשאבים שלנו. כשאין לנו גבולות, הסביבה עלולה לגרום לנו לעשות דברים שאנחנו לא רוצים או מאמינים שאנחנו צריכים לעשות - והתוצאה היא כעס ועוינות. יחסים עם גבולות ברורים יצליחו יותר, כי כל אחד נשאר חופשי לפעול לפי רצונו האמיתי". איך גם אתם יכולים ללמוד לסגל חיים עם גבולות? הנה שמונה עצות מפתח שהשניים מציעים בספרם.
אם קשה לכם לומר למישהו "לא", כנראה חשוב לכם להיראות נחמדים ואדיבים. אבל גבולות ביחסים דומים במידה רבה לבדיקה אצל רופא השיניים. אף אחד לא רוצה ללכת לרופא השיניים כי הבדיקה לא נעימה, אבל היא מונעת בעיות וכאבים רבים אחר כך. זו גם הגישה הנכונה לגבולות - לא נעימה, אבל מונעת כאבים ובעיות בעתיד.
ג'ים היה מטופל של שני מחברי הספר. במקום העבודה שלו הוא היה ידוע כאדם שלא אומר "לא". כמעט בכל יום הוא נשאר בעבודה עד מאוחר ולא הגיע לארוחת הערב עם אשתו וילדיו. אשתו קיבלה את שעות העבודה החריגות שלו, אבל יום אחד היא נשברה ואמרה לו שהיא מרגישה כמו אם חד הורית. ג'ים הודה שהוא לא מסוגל לומר "לא". הוא תמיד מתנדב לעשות כל מה שמבקשים ממנו בעבודה. הוא רוצה שכולם יהיו מרוצים ממנו. בטיפול הפסיכולוגי שהוא עבר התברר שהחשש שלו לסרב אינו מקרי, והוא נעוץ בילדותו.
היכולת לסרב ולומר "לא" היא כישור חיים שהורים צריכים ללמד את ילדיהם מגיל צעיר. כדי שהילדים לא ייפגעו, ההורים צריכים ללמד אותם לסרב למישהו שעושה משהו שהוא לא נעים להם. אלא שפעמים רבות ההורים רוצים ילד צייתן שעושה מה שאומרים לו לעשות, וכך הילד לומד לרצות את הוריו ולהשאיר את הרגשות והדעות שלו בצד. הוא מקבל מסר עקיף מהוריו שאם הוא לא יעשה את מה שהם מבקשים ממנו לעשות, הם יתנתקו ממנו ולא יאהבו אותו יותר - מסר שהוא בלתי נסבל מבחינתו. כך בהמשך הוא יהפוך למבוגר מרצה וחסר יכולת לסרב לסביבתו.
איך מציבים גבול? ילדים זקוקים לגבולות והם לא חופשיים לעשות כל מה שהם רוצים, אבל כדאי לאפשר להם להביע את דעותיהם ובחירותיהם ללא שיפוט. הורים יכולים לאפשר לילדיהם חופש בחירה בתחומים רחבים ככל האפשר. הורים שאומרים לילד "אתה יכול לבחור" מלמדים את הילד להיות אחראי למעשיו. כך לדוגמה, במקום לומר לילד: 'אתה צריך לסדר את החדר שלך, אחרת לא תוכל לצאת מהבית במשך חודש שלם', כדאי להורה לומר: 'אתה יכול לבחור: לסדר את החדר שלך ואז לשחק במחשב, או לא לסדר את החדר ולא לשחק במחשב'. במצב כזה הילד בעצמו יחליט על המחיר שהוא מוכן לשלם על אי סידור החדר. אם אתם מבוגרים שלא מסוגלים לומר לא ואתם חוששים שאתם פועלים מתוך רצון לרצות את הסביבה - כדאי לבדוק מאיפה הבעיה נובעת ולטפל בה.
קרוב משפחה מבקש מכם עזרה במעבר דירה. אתם לא רוצים לעשות זאת וחושבים שהוא יכול לשכור שירותים של חברת הובלה. אין לכם זמן לעזור לו, כי יש לכם מחויבויות רבות אחרות. האם זה סביר לומר לא? לפי ד"ר קלאוד וד"ר טאונסנד התשובה היא כן. אתם לא חייבים להסכים. הסיבה: חוק הבחירה החופשית. לפי חוק הבחירה החופשית, לכל אדם יש זכות לעשות מה שהוא רוצה עם הזמן שלו או עם הכסף שלו, ולאף אחד אין זכות להתערב בהחלטתו. התערבות בהחלטה כזאת היא כמו סחיטה רגשית. אנשים שמתקשים להציב גבולות יתקשו לסרב לעשות משהו שהם לא רוצים לעשות. הם יתקשו גם להציע הצעת פשרה ולומר שהם עסוקים אבל יכולים לעזור במשהו אחר. אם הם בכל זאת יסרבו, הם יתחמקו ולא ידעו איך להסביר את עצמם. פעמים רבות הם פשוט יכעסו או אפילו ינתקו את הקשר. אם הם יחליטו בכל זאת להגיע לעזור בהובלת הדירה, סביר להניח שהדבר יסתיים במריבה שנובעת מתסכול שלהם על ביצוע משהו שהם לא חושבים שהם היו צריכים לעשות.
איך מציבים גבול? לא צריך להיות חסר רגשות אלא רק לזכור את חוק הבחירה החופשית. זכותכם לנהל את הזמן שלכם לפי רצונכם. אם אתם מרגישים שהבקשה של מישהו לא מתאימה לכם, למדו לומר לא בצורה האדיבה והמנומסת ביותר בלי לפגוע במבקש. אם היחסים חשובים לכם, אתם יכולים להציע עזרה אחרת או לקנות לו מתנה יפה. בדרך זו הוא יבין מהם הגבולות שלכם, וסביר שהוא לא יבקש בקשות מהסוג הזה שוב.
כדי שיהיה לנו קל להציב גבולות עבור עצמנו, אנחנו צריכים ללמוד לכבד גבולות של אחרים. בחנו את עצמכם אם אתם אומרים (או אפילו סתם חושבים) את הדברים הבאים:
איך הוא יכול לסרב לקחת אותי לאירוע - אני גרה בדרך שלו?
איך הוא יכול לבחור לעזוב אותי בבית לבד ולצאת לבלות עם החברים שלו?
למה הוא לא מוכן להלוות לי כסף לתקופה קצרה?
אחרי כל מה שעשיתי בשבילו - הוא יכול היה לעשות עבורי את הדבר הקטן הזה.
כל מי שאומר את המשפטים האלה או דומים להם צודק, כי מנקודת המבט שלו מגיע לו יותר. אבל הצד השני לא חושב כך. הצד השני הציב גבול מכל מיני סיבות.
איך מכבדים גבולות של אחרים? לא משנה אם הגבול מוצדק או לא, לכל אדם יש זכות לגבולות. אם אדם מסוים החליט שהוא לא מעוניין לקחת אתכם טרמפ, גם אם זה בדרך שלו, זה הגבול שלו וזו זכותו המלאה. במצב כזה ייתכן מאוד שלסירוב יש סיבה שאנחנו לא מודעים לה. גם אם נראה לנו שאנחנו היינו פועלים אחרת וכן לוקחים אותו טרמפ, זה הגבול שלו ואנחנו חייבים לכבד את הגבול הזה. כבוד לגבולות של אנשים אחרים, בלי שיפוט או כעס, יעזור לכם להציב גבולות ולעמוד על הגבולות שהצבתם לאחרים.
הטיעון המשכנע ביותר של אנשים שמתקשים להציב גבול ולסרב לבקשות של אחרים הוא החשש שהצד השני ייפגע. הצבת גבול לצד השני היא אכן עניין לא קל, כי הצד השני לא יהיה מרוצה באופן המיידי. אבל אי שביעות הרצון הזאת דומה לילד שרוצה לאכול עוגה שלמה ואף אחד לא עוצר אותו ואומר לו להפסיק. מדובר בפגיעה רגעית, אבל בטווח הארוך זה הדבר הנכון לעשות. אי הצבת גבול בגלל החשש שהשני "ייפגע" אינה תירוץ לאי הצבת גבול. אחת הדוגמאות לכך היא יחסים של הורים וילדים בוגרים.
סנדי, בת 24, לא מתגוררת עם הוריה אלא עם חברה בדירה שכורה. לקראת החג היא החליטה לנסוע עם חברים לחופשת סקי ולא לבלות את ערב החג עם משפחתה. אמה של סנדי התאכזבה מאוד מהחלטתה. המשמעות מבחינתה הייתה שכל המשפחה לא תהיה ביחד בחג. היא הפעילה על סנדי לחצים רבים בבקשה שהיא תשנה את החלטתה ואמרה שהיא תהיה עצובה אם בתה לא תבלה את ערב החג עם בני המשפחה ושכולם יתאכזבו ממנה.
איך מציבים גבול? אם סנדי תיענה לבקשת אמה ותבטל את החופשה עם חבריה, היא תהיה מתוסכלת. אם היא תשהה עם משפחתה בערב החג, סביר להניח שהחג ילווה במתח רב, בעוינות ואולי אפילו במריבה. אם סנדי תציב לאמה גבול - גם במחיר כעס או אכזבה של אמא שלה - היא תעשה את ההחלטה הנכונה. בחירה של אדם בוגר איפה לבלות את החג היא החלטה לגיטימית שלאף אחד אין זכות להתערב בה. אם אמא של סנדי הייתה מכבדת את הגבולות של הבת שלה, היא בכלל לא הייתה מבקשת ממנה לבטל את החופשה הצפויה עם חבריה. באופן פרדוקסלי, דווקא אם סנדי תציב גבול לאמא שלה ותאמר לה שזו ההחלטה שלה וכך היא רוצה לבלות החג, היחסים שלהן יהיו טובים יותר. האם תבין שהבת שלה לא מוכנה לעשות את מה שהיא רוצה ולכן תפסיק לומר לה מה לעשות, וסנדי תהיה חופשייה לחיות את חייה לפי רצונה.
האם יש לכם גבולות אבל אתם לא מגלים אותם לאף אחד? תופעת הגבולות הסודיים שכיחה מאוד בכל סוגי היחסים ונובעת מחשש להציב גבול. אחת הדוגמאות לכך היא הורים לילדים בוגרים שרוצים מאוד לסייע לילדים שלהם ולהעניק להם את הטוב ביותר. הם מחליטים לסייע לילדיהם מבחינה כלכלית, אבל בשלב מסוים הם מרגישים מנוצלים. הילדים מבקשים עוד ועוד תמיכה, והם מתקשים לסרב. כשההורה המעניק מרגיש שהילד מנצל את טוב לבו, היחסים עלולים להפוך להרסניים וביקורתיים. ההורה לא יכול להפסיק להעניק כי הוא חושש להפוך להיות "הורה לא טוב", אבל גם מתוסכל מכך שהילד הבוגר שלו לא עצמאי ומפונק מדי. בשלב כזה ההורים צריכים להחליט על הגבול שלהם. אם הגבולות לא יהיו ברורים - היחסים יידרדרו ויהיו מלווים בתסכול רב לשני הצדדים.
איך מציבים גבול? במצב כזה ההורים יכולים להחליט על סיוע עד גבול מסוים ולהיות עקביים ובטוחים בגבול שהם מציבים. אפשר להחליט לשנות את הגבולות לפי המצב, אבל רצוי לא לעשות זאת לעתים קרובות כי אחרת אין טעם בהצבת הגבול. אם ההורה בטוח לחלוטין שמדובר בגבול סביר, היחסים בין ההורים לילדים יהיו טובים יותר. ההורים יעניקו עזרה שתסייע לילדיהם, אבל לא בדרך שתגרום לילדים להפוך לתלותיים ולא עצמאיים.
ההורים של ג'ו בן ה־30 הגיעו לטיפול אצל ד"ר קלאוד וד"ר טאונסנד כשהם מודאגים מאוד. הבן שלהם התגורר איתם, לא עבד ולא למד. הוא ביקש מהוריו כסף, ונראה שהחיים שלו לא מתקדמים לשום כיוון חיובי. לתדהמת ההורים, שני הפסיכולוגים אמרו להם מיד שהם לא רואים שום בעיה בחיים של ג'ו. "הבעיה היא שלכם, ההורים", טענו.
בחיים האמיתיים לכל מעשה שלנו יש תוצאה. אם לא נשקה את הגינה, לדוגמה, היא תתייבש ותיהרס. אבל אם בכל פעם שהילד שוכח להשקות את הגינה נרוץ לתקן את הטעות ונשקה את הגינה במקומו, הגינה תמשיך לפרוח, וסביר להניח שהילד ילמד שאין צורך להשקות את הגינה. עובדה, היא פורחת גם בלי השקיה. ההמלצה להורים של ג'ו הייתה להפחית את התמיכה הכלכלית בהדרגה, כך שג'ו יחיה את תוצאות מעשיו. אם הוא לא עובד, לא יהיה לו כסף. אם המינוס בחשבון הבנק שלו יגדל והבנק ידרוש ממנו לכסות את החוב, הוא יצטרך לעשות זאת ללא עזרה. חוק המעשה והתוצאה הוא אחד החשובים ביותר בחיים. אם אתם מכסים את החובות של הילדים שלכם או האחים שלכם או חברים שלכם, הם לעולם לא ילמדו להתמודד בעצמם. אמנם להורים ולבני משפחה יש נטייה לגונן ולשלם בעבור החובות, אבל המעשים האלה הרסניים.
איך מציבים גבול? אחת השגיאות הנפוצות של אנשים שנקלעים לתמיכה אינסופית באח, בילד או בקרוב משפחה היא להתעמת איתו. אבל לעימות הזה אין תכלית, ורצוי לא לעשות זאת. העימות לא יעזור ולא יגרום לאותו אדם לקחת אחריות, ואנשים שמתעמתים עם אנשים חסרי אחריות רק גורמים לעצמם לכעס, לכאב ולתחושת עלבון. הטיפול היחיד במצבים כאלה הוא לאפשר למציאות לפעול. אפשר להזהיר ולגונן פעם או פעמיים, אבל אם אתם ממשיכים בדרך הזאת, אתם יוצרים יחסים חסרי גבולות שרק ילכו ויידרדרו עם הזמן.
לא פשוט להציב גבולות בעבודה, בעיקר לאנשים שנוטים לקחת על עצמם אחריות נוספת. אחת הבעיות הנפוצות ביותר במקומות עבודה היא "תסמונת העובד חסר האחריות" שמנסה להפיל את עבודתו על אחרים. הבעיה מחמירה כשאותו עובד הוא בכיר ממך, והצבת הגבול עלולה להסתיים בפיטורים או בחוסר שביעות רצון.
אנה, מנהלת אדמיניסטרטיבית בחברה בינונית, הייתה עובדת מסורה במשך שנים, אבל פתאום היא הרגישה חוסר שביעות רצון במקום העבודה שלה, עד כדי כך שהיא התקשתה להגיע למשרד בכל בוקר, ואף החלה לשקול לעזוב את מקום העבודה שכה אהבה. הבעיה הייתה שהיא לא ידעה מה הסיבה לאי שביעות הרצון הפתאומית, אבל כשהיא ביררה עם עצמה את רגשותיה באמצעות טיפול פסיכולוגי, היא הבינה שהמקור למצוקה שלה הוא אחד המנהלים בחברה, שהעביר אליה את העבודה שלו וגרם לה עומס רב, כעס ומתח נפשי. היא חששה להתעמת עם המנהל שניצל את טוב לבה ואת נטייתה לקחת אחריות, אבל לבסוף החליטה להציב לו גבול ולומר לו שהיא לא מתכוונת לבצע את העבודה שלו.
איך מציבים גבול? אנה הודיעה למנהל מעליה שהיא לא תוכל לבצע את העבודה שלו. המנהל כעס עליה, והיא החליטה לנהוג לפי העצות שקיבלה. היא הייתה אמפתית לכעס שלו, אבל חזרה ואמרה שאין לה יכולת לבצע את העבודה שלו. היא הקפידה לא להיגרר לכעס ולא להצדיק את עצמה. למרות החשש שלה מפיטורים היא שרדה את המשבר והמשיכה לעבוד באותו מקום עבודה.
איך יודעים האם להציב גבול או לא? החשש הגדול של כולנו מהצבת גבול הוא פגיעה באחר או לגרום לו לא לחבב אותנו או לכעוס עלינו. כדי להיות בטוחים שאנחנו פועלים נכון, כדאי לשאול את עצמנו אם הצבת הגבול גורמת נזק לצד השני. כל עוד היא לא גורמת נזק לצד השני, אפשר להציב את הגבול, גם אם הוא ייפגע. כך לדוגמה, אם אנחנו מחליטים לא להיענות לבקשה של הורינו להיות איתם בערב החג, הסירוב שלנו לא יגרום להם נזק. ייתכן שהוא יפגע בהם, אבל במקרה הזה עדיף להציב את הגבול ולעשות מה שאנחנו חושבים לנכון. אם הדבר עלול לגרום נזק, כמו לדוגמה אם לא נלווה מישהו לבית חולים, רצוי לסגת לאחור ולא להציב את הגבול.
1. ערכו את שיחת הצבת הגבול. השלב הראשון והחשוב ביותר הוא "שיחת הצבת הגבול", ואתם צריכים להיות מוכנים אליה היטב. רצוי שהשיחה תהיה באווירה נעימה ורגועה ולא כבדרך אגב. חשבו איך להציג את הדברים בלי לפגוע בצד השני. נסו לעורר את הבנתו, והשתדלו שהשיחה לא תהיה תוקפנית או מלחמתית.
2. היו מוכנים לכעס של הצד השני. אף אחד לא אוהב שמציבים לו גבול או לשמוע את המילה "לא", וסביר מאוד שהכעס יגיע.
3. היו אמפתיים לכעס. כך למשל תוכלו לומר: אני מצטערת שאתה כועס, אבל זו ההחלטה שלי, והמטרה שלי חיובית.
4. אל תיגררו בשום פנים ואופן לכעס בחזרה. לאחר שהצבתם גבול, נסו לא להמשיך את השיחה. סביר להניח שהצד השני כועס והוא ינסה לגרור אתכם לוויכוחים ולמריבה לא רצויה ומיותרת.
5. אל תיכנסו למלכודת שבה אתם מצדיקים את עצמכם שוב ושוב. לאחר שהצבתם גבול, השיחה הסתיימה מבחינתכם. אתם יכולים להוסיף שאתם עסוקים, ואם הוא רוצה לדבר איתכם על נושא אחר, תשמחו לדבר, אבל מבחינתכם הנושא הזה סגור.
