"בתחילת הקשר הוא היה עדין ומקסים, הייתה לו אישיות כובשת, ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שזו הפעם הראשונה שבה נתקלתי בגבר כל כך עדין ומתחשב", מתארת רונה (השם המלא שמור במערכת) את א', בן זוגה לשעבר. "המשפחה שלי והחברים התאהבו בו, אחי הקטן ממש נקשר אליו. זה היה מדהים. תוך שבועות ספורים הוא הפך להיות בן-בית אצלנו. זה ריגש אותי מאוד, במיוחד אחרי כל הקשרים הבעייתיים שניהלתי בעבר", היא מוסיפה.
רונה הייתה סטודנטית בת 25 כשהכירה את א', שהיה אז בתחילת שנות השלושים לחייו. באותם ימים היא התגוררה עם הוריה במושב במרכז הארץ, וחלמה על מעבר לדירה משלה בתל אביב. המשכורת הזעומה שאותה הרוויחה כסטודנטית לא הספיקה עבור שכר דירה, ודירת שותפים הייתה מהלך שפחות התאים עבורה באותה תקופה.
כתבות נוספות למנויים:
"חששתי לעבור לגור עם אנשים שאני לא מכירה", היא משתפת. "היה לי ברור שאם אעזוב את הבית של ההורים, זה יהיה רק אם יהיה לי כסף לשכור דירה לבדי - או עם בן זוג שאני מכירה וסומכת עליו".
כעבור כמה חודשי זוגיות, רונה הגשימה את חלומה ועזבה את בית הוריה לטובת מעבר למגורים משותפים עם א' בדירה במרכז תל אביב. על אף שלא הכירה אותו זמן רב, בתוך-תוכה היא הרגישה שעשתה את הדבר הנכון. "הוא היה כל כך מקסים, לא חשדתי בכלל שמשהו רע עלול לצאת מזה", היא אומרת.
ואולם, בחלוף שבוע מהיום שבו עברו לדירה החדשה, א' החל להשתנות. מגבר עדין, מפנק ומתחשב הוא הפך לאדם שמרוכז אך ורק בעצמו, חסר כל אמפתיה או רגש כלפי רונה וכן כלפי משפחתה וחבריה שעימם, כאמור, היה מיודד עד למעבר לדירה המשותפת. "לא הבנתי מה עובר עליו. ביום אחד הבן-אדם השתנה לי מול העיניים. כל הפינוקים והמחמאות שהרעיף עליי עד אז נעלמו כלא היו, והוא הסתובב בבית כשהוא דואג אך ורק לעצמו. זה היה בלתי נתפס", היא משחזרת.
רונה, שהתקשתה להכיל את השינוי של בן זוגה, ניסתה לשוחח עימו ולהבין את פשר השינוי. "הצעתי לו אפילו שנלך לטיפול זוגי, אבל הוא סירב וטען שאין לו מושג על מה אני מדברת. הוא היה מרוכז אך ורק בעצמו, לא עניין אותו מה עובר עליי ואיך אני מרגישה, ובשיחות איתו הרגיש שהוא מנותק לגמרי מכל תחושת רגש שקיימת, גם שלו וגם שלי".
לאחר אין-ספור ניסיונות כושלים שלה ושל קרוביה לדובב את א' ולהבין מה גרם לו להשתנות כך, רונה החליטה לארוז את חפציה ולחזור להתגורר בבית הוריה. אך דווקא אז, ימים ספורים לפני עזיבתה את ביתם המשותף, א' חזר לפתע להיות האדם הרך והעוטף שהיה לפני המעבר לדירה התל-אביבית.
"חשבתי שאני משתגעת", היא מתארת. "עד שהתרגלתי לאדם האדיש וחסר הרגשות שהוא הפך להיות, והשלמתי עם העובדה שהקשר הסתיים ושהוא רחוק מלהיות גבר החלומות שלי - הוא פתאום חזר להיות האדם שהתאהבתי בו בהתחלה. זה היה סיוט". א', לדבריה, חזר להיות בן הזוג המכיל, האוהב והמפנק. הוא התעניין בשלומה, הכין עבורה אוכל (ולא רק עבור עצמו, כפי שנהג לעשות מאז שעברו להתגורר יחד) וניסה ליזום מחוות רומנטיות כאלו ואחרות.
"לצערי נפלתי בפח שלו, ואחרי שהמזוודות כבר היו ארוזות לגמרי - פרקתי אותן והסכמתי לתת לו צ'אנס נוסף". ואולם, האידיליה הרומנטית לא שרדה זמן רב ותוך כמה ימים א' חזר לסורו, והאמפתיה שהפגין כלפי רונה נעלמה כלא הייתה. "הייתי מיואשת. לא הבנתי מה קורה ולמה הוא משתנה כך. בשלב הזה ההורים שלי כבר לחצו עליי לחזור הביתה, הם הבינו שמדובר בטיפוס בעייתי במיוחד".
למרות הניסיונות של א' לשכנעה להישאר, הפעם רונה ארזה את חפציה וחזרה לבית הוריה שבמושב. "מהרגע שבו יצאתי מהבית ועד כמעט חצי שנה אחרי הוא לא הפסיק לצלצל אליי, לשלוח לי הודעות, מתנות ופרחים ולנסות להעביר לי מסרים באמצעות חברים משותפים. זה היה בלתי נסבל, בעיקר אגב בגלל שעוד אהבתי אותו. כלומר, בכל פעם שהוא היה חוזר להיות הגבר העדין והרגיש שהכרתי - התאהבתי בו מחדש. הייתי צריכה להזכיר לעצמי איך התנהג ברגע שעברנו לגור יחד כדי להצליח להדוף ממוחי את המחשבות עליו".
כמה חודשים לאחר הפרידה גילתה רונה כי התנהלותו של א' היא סדרתית, וממש כפי שפעל עימה - כך פעל גם עם בנות זוגו הקודמות. "חבר משותף הכיר לי שתי אקסיות שלו, ולהפתעתי גיליתי שדפוס ההתנהגות שלו איתי זהה לזה שהיה איתן. בהתחלה הוא היה עדין, מקסים ומתחשב, וברגע שעברו לגור יחד הוא כאילו הסיר את המסכה שעטה והפך למפלצת", היא מתארת.
"כל קשר עם פסיכופת מתחיל בפיתוי של הקורבן, ובלמידה של אופיו ושל דרכי ההתנהלות שלו על ידי הפסיכופת. בהמשך, כשהפסיכופת ירגיש שהצליח להפיל את הקורבן ברשתו, הוא יתחיל לחשוף את הצדדים האמיתיים שלו, שאותם הסתיר עד לשלב זה", אומרת אפרת הראל היימן, פסיכולוגית קלינית למתבגרים ומבוגרים.
היימן, שמטפלת בין השאר גם בנפגעי מערכות יחסים פסיכופתיות ומעבירה הרצאות בנושא, נחשפת מדי שבוע למטופלים שכתוצאה מהפגיעה שחוו - חלקם סבלו גם מהתעללות נרקיסיסטית - סובלים מסתמינים של פוסט-טראומה מורכבת, בדומה לפוסט-טראומה שממנה סובלים ניצולי שואה וניצולי שבי.
"ברגע שהפסיכופת מרגיש שהקורבן נמצא בכיס שלו, המסכה מתחילה לנשור, וההתעללות הופכת להיות גלויה. לעומת פושעים אחרים שאינם מסוגלים לשלוט במעשיהם, במקרה של הפסיכופת הוא מסוגל לשלוט היטב בהתנהגותו, והעובדה היא שלעיתים לוקח זמן רב עד שהם מסירים את המסכה וחושפים את הצדדים האמיתיים שלהם", אומרת היימן.
המסכה שאותה מזכירה היימן זכתה להכרה לראשונה ב-1940 על ידי הפסיכיאטר הרווי מ' קלקלי, שכינה אותה "מסכת השפיות". בספרו שיצא באותה שנה תיאר קלקלי את הפסיכופתים כאנשים שמציגים התנהגות נורמטיבית כלפי חוץ, אבל בסתר עוסקים בהתנהגות הרסנית ואנטי-סוציאלית.
"כשאנחנו פוגשים פסיכופתים, אנחנו למעשה פוגשים אדם שמתנהג בדרך שהוא בטוח שתשרת אותו באופן הטוב ביותר. לרוב מדובר יהיה בטיפוס אינטליגנטי, מצחיק, שנון, יצירתי. האמת היא שהרבה פעמים יש לפסיכופתים חלקים מאוד בריאים בתוך הנפש - אבל מתחת להם יש חלק אחר שאין לו רגש כלל", מוסיפה היימן.
כשאנחנו נחשפים למושג פסיכופת, המחשבה הראשונה שעולה במוח של רובנו היא על רוצחים סדרתיים. זה יכול להיות רוצח אמיתי כמו טד בנדי - רוצח סדרתי ונקרופיל אמריקני שנודע בכינוי "רוצח הקמפוסים". בנדי התפרסם בכך שחטף, אנס ורצח נשים צעירות רבות ברחבי ארה"ב באמצע שנות ה-70. דוגמה נוספת הוא צ'ארלס מנסון, פושע אמריקני שבסוף שנות ה-60 עמד בראש קבוצת מעריצים צעירים שנודעה בכינוי "משפחת מנסון", ואשר בהמשך הואשמו חבריה בסדרה של תשעה מקרי רצח שהתבצעו במשך חמישה שבועות. עם הפסיכופתים הבדיוניים נמנה בין היתר הדוקטור-הקניבל חניבעל לקטר מ"שתיקת הכבשים", שאותו אף אחד מאיתנו לא היה שש לפגוש בסמטה חשוכה (או בכלל).
ואולם, פסיכופתיה היא למעשה אסופה שמורכבת מתכונות אישיותיות שקיימות אצל כולנו במידה זו או אחרת, והבשורה המעניינת היא שכולנו נמצאים אי שם על רצף שנע בין פסיכופתיה נמוכה לפסיכופתיה גבוהה. גם אנשים רבים שנראים מצליחים, נורמטיביים ותורמים לחברה, ואפילו כאלה שמחזיקים בעמדות ניהול בכירות, מתאפיינים בתכונות אישיות פסיכופתיות - מי פחות ומי יותר.
"לא כל הפסיכופתים הם רוצחים. רבים מהם מעוניינים בשליטה בבני אדם, ולשם כך הם יעשו שימוש בכל השיטות האפשריות, החל מניסיון לגרום לקורבנות שלהם לסמוך עליהם מהבחינה המינית, דרך יצירת אמינות כלכלית ועד לשליטה בכל תחום בחיים. מתי זה מתחיל להיות מפחיד? כשהם לא מצליחים להשיג את המטרות שלהם, ומתחילים לזעום", מסבירה היימן.
לפי הערכות, 2% מהאוכלוסייה הבוגרת מוגדרים כפסיכופתים - כלומר, בעלי דירוג גבוה של מאפיינים פסיכופתים. לשם השוואה, שכיחות מחלת הסכיזופרניה נעה סביב מחצית האחוז בלבד, לפי נתוני המכון הלאומי לבריאות הנפש של ארצות הברית.
בניגוד למחלות נפש אחרות, שדורשות לא פעם אשפוז וטיפולים תרופתיים ומקשות על תפקודם של החולים בהן, הפסיכופתים, כאמור, מציגים חזות נורמטיבית כלפי חוץ, ורובם כריזמטיים במיוחד ובעלי שאיפות גבוהות שמביאים אותם לעמדות כוח. לצד התכונות הללו, ישנה תכונה נוספת שמאפיינת אותם, ולמעשה זו שגורמת להם להיות חלק מההגדרה של פסיכופת: הם לוקים בחוסר אמפתיה או מצפון, ונוהגים בזולת באופן מניפולטיבי. לעיתים, הם עשויים להיות מסוכנים עד כדי סכנת חיים לסביבתם.
למרות השיעור הגבוה של הפסיכופתים בחברה, התופעה עצמה לא רשומה באף ספר אבחנות רפואי ומדעי רשמי. נהוג להכליל אותה תחת הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, ולדברי היימן מדובר בלא פחות מאשר סוג של טעות.
"פסיכופתיה אומנם עונה על ההגדרה של מבנה אישיות מסוים שנחשב פתולוגי ולא תקין, אבל הפסיכופתים עצמם לאו דווקא יהיו פושעים פליליים, והרבה פעמים המעשים שלהם יסתכמו בבגידה או בשקר. בגדול, מה שמשותף לכל הפסיכופתים הוא ניצול לרעה של הקורבנות שלהם. זה יכול להיות באמצעות בגידות, ניאופים, מערכות יחסים עם כמה נשים במקביל וגם ניצול במקומות עבודה. אלו אנשים שמחזיקים בפנטזיות גרנדיוזיות במיוחד באשר לעצמם, ותופסים את עצמם כנעלים ומורמים מעם. אלו תכונות נרקיסיסטיות שמאפיינות גם את תופעת הפסיכופתיה.
"הם נכנסים תחת ההגדרה של הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית בשל סיבות משפטיות ובירוקרטיות, אבל למעשה הם סוציאליים מאוד למרות הפרעת האישיות שלהם, שגורמת להם להיות חסרי מצפון וללא יכולת הלקאה עצמית. הם לא חשים אשמה, חרדה או חרטה. אין להם טיפת אמפתיה לאחרים, והם אינם מסוגלים לחוש אהבה כלפי איש".
מהו ההבדל בין פסיכופת לסוציופת? על פניו הן נשמעות כמו תופעות דומות.
היימן: "זה נכון ששתיהן מוגדרות כהפרעות אישיות שמאופיינות בהתנהגות אנטי-חברתית מתמדת, חוסר אמפתיה וחרטה, היעדר עכבות או חשש מתוצאות של מעשים ותכונות אישיות אגוצנטריות (מרוכזות באינטרס העצמי שלהם), אבל לדוגמה, סוציופת יכול לעבור טיפול של סדנת כעסים בכלא, והיא עשויה לסייע לו ולגרום לו להתחרט על מעשיו. לעומת זאת, פסיכופת יכול לצאת מהסדנה כמצטיין, אבל כלום לא ישתנה אצלו מהבחינה הרגשית והמחשבתית".
אם לכולנו יש תכונות פסיכופתיות כאלו ואחרות, אז איך למעשה ניתן לאבחן מיהו פסיכופת ומי לא? לדברי ד"ר גיא בקר, קרימינולוג קליני ופסיכותרפיסט, "האוכלוסייה כולה נעה על ציר מסוים שמתחיל ב-0 ומסתיים ב-40, ולפי המיקום של האדם על הרצף הזה נבחן גם אם הוא פסיכופת או לא - לפי מספר המאפייניים הפסיכופתיים שיש לו (ישנם 20 מאפיינים שמשמשים מדד לאבחון) - וגם מהי רמת הפסיכופתיות שממנה הוא סובל".
מה מאפיין פסיכופתים ברמה קשה לעומת פסיכופתים ברמה קלה?
ד"ר בקר: "העוצמה והמספר של המאפיינים. יש אנשים מניפולטיביים שהם נרקיסיסטיים ומזיקים לסביבה שלהם, אבל הם לא אכזריים וחסרי רגש. כלומר, יש להם רק חלק מהמאפיינים של התופעה. סביר להניח שלא ניתן להם לשמור על הילדים שלנו, אבל זה עדיין לא הופך אותם לפסיכופתים. לעומת זאת אנשים עם הרבה מאפיינים כאלו, וברמה קשה, הם אלה שלרוב יבצעו את מקרי הפשע הקשים יותר.
"אם נניח אני נכנס לכלא במטרה לאבחן הפרעת אישיות אנטי-חברתית, סביר להניח שאמצא כי 70% מהאסירים סובלים מההפרעה הזו. לעומת זאת, אלו שיש להם תכונות נוספות - שכוללות שקרנות פתולוגית, מניפולטיביות ו'קסם שטחי' - יהיו הפסיכופתים המסוכנים.
"קסם שטחי", הוא מסביר, "זו תכונה שיוצרת את מה שמכנים 'הבועה הפסיכופתית'. בתוך הבועה הזו נמצא הפסיכופת, ואליה הוא מכניס את הקורבן שלו. יחד הם מסתכלים החוצה ורואים מציאות מעוותת לחלוטין, והקורבן למעשה הולך שולל אחרי הפסיכופת. ואולם, כשאותו קורבן יצליח להיחלץ מהבועה הזו, הוא יתהה כיצד נפל לתוכה.
"כולם יכולים ליפול בידי פסיכופת, כולם ללא יוצא מן הכלל. זה לא קשור לאינטליגנציה או לניסיון חיים. הפסיכופתים יודעים בדיוק כיצד להקסים ולגרום לקורבן שלהם ליפול ברשתם", אומר ד"ר בקר, ויחד עם זאת מדגיש כי למרות הפיתוי לאבחן מכרים ואנשים שנדמה לנו כי הם עומדים בקריטריונים הפסיכופתיים, יש להיזהר מאבחונים.
"אנחנו נורא אוהבים להיות הפסיכולוג מהטלוויזיה, כי כך אנחנו חשים שיש לנו לגיטימציה לפעול נגד אותם אנשים שמכעיסים אותנו, אבל צריך להבין שהכותרת של פסיכופת היא דרמטית, ולא כל מי שמשקר, בוגד או מתנהג בצורה מניפולטיבית הוא פסיכופת. אני מעריך שרוב האנשים שעונים על מאפיינים כאלו או דומים להם הם נרקיסיסטים או פסיכופתים קלים מאוד. גם אלו שנחשבים למסוכנים מאוד מצליחים מדי פעם להשתחל למקומות מבלי שנחוש בהם, אבל רובם לא יחזיקו שם מעמד זמן רב".
כלומר, ייתכן שיש פוליטיקאים ואנשי ציבור שהם פסיכופתים?
"אני מאמין שיש שליטים שהם בעלי קווים פסיכופתיים, אבל שוב - לכל בני האדם יש. ייתכן שלהם יש יותר, והרבה פעמים ניתן להגדיר זאת כנרקיסיזם, כלומר כטיפוסים שעל מנת להרים את עצמם יהיו מוכנים לפגוע באחרים. אבל לומר ששליטים היו מקבלים ציון גבוה באבחון הפסיכופתי? סביר שלא.
"צריך להבין שרוב הפסיכופתים הם אנשים חסרי אחריות שלא מצליחים לבנות את עצמם בצורה סדורה, ולרוב אנשים יתפסו מהם מרחק ברגע שהם יבינו במה מדובר. לרוב הם לא מצליחים להגיע למצב שבו הם שולטים במדינה, פורצים לפוליטיקה הבינלאומית או אפילו מנהיגים משפחת פשע. מדוע? כי תמיד בסוף יעלו על השקר שלהם".
"תחום העיסוק עם הכי הרבה פסיכופתים הוא כוהני דת", מוסיפה היימן, "על אף שצריך מאוד להיזהר מהכללות כי יש גם אנשים נפלאים שממלאים את התפקידים האלו. לצידם יש לא מעט פעמים שדווקא המקום הזה של המניפולציה הרוחנית, של האחריות על מה אסור ומה מותר ושאחרים מקשיבים לך, יכול לשמש כר פורה לפסיכופתים - שמה שכאמור מבדיל אותם מאנשים נורמליים זו העובדה שהם מסוגלים לנצל את האדם הטוב שעומד לפניהם. הפסיכופת לא רואה שום תכונה נעלה בכך שאדם הוא עדין ותמים - מבחינתו אדם שכזה, מגיע לו שינצלו אותו".
ד"ר בקר, המתמחה בהערכות פסיכופתיה וניהול מסוכנות, ואף מטפל בנפגעי פסיכופתיה, מודה כי על אף שהחל משנות ה-80 ועד היום חלה התפתחות בכל הנוגע לזיהוי פסיכופתים ולהכרת התופעה ומאפייניה, מדובר עדיין בתחום שלא נחקר עד הסוף, וגם כיום נעשים ניסיונות להבינו טוב יותר. ישנן גם חברות טכנולוגיה שונות שעוסקות בניסיון לייצר כלי יעיל שיאפשר לזהות פסיכופתים.
"זה לא שהרעיון של פסיכופתיה הוא חדש. למעשה, המונח עצמו קיים כבר מהמאה ה-19, אבל במשך הרבה מאוד שנים הייתה אי בהירות בנוגע אליו שיצרה המון מונחים שמתארים אותו הדבר", הוא מסביר. "צריך לזכור שכל הפסיכולוגיה היא מדע חדש יחסית, ולכן גם סכיזופרניה ודיכאון עוד לא מובנים לגמרי, אבל אין ספק שכל מה שנוגע לפסיכופתיה הוא מורכב יותר, בעיקר כי מדובר בתופעה מופשטת מאוד. היא מוגדרת כהפרעת אישיות ולא כמחלת נפש, בעיקר בגלל שהיא אינה מתפרצת באמצע החיים כמו מחלות אחרות אלא מתאפיינת בקו רציף. למעשה, ניתן לאבחן אותה אפילו אצל ילד בן פחות מ-12. זה כמובן לא קורה, ולרוב האבחון נעשה אצל אדם מגיל 18 ומעלה, אבל אחד המאפיינים העיקריים שאותם אנחנו מחפשים בפסיכופתיה הן התנהגויות מסוימות ורציפות שהתרחשו לפני גיל 12 - ולאחריו".
אילו התנהגויות למשל?
ד"ר בקר: "אלימות קיצונית במיוחד כלפי בני אדם, אלימות כלפי בעלי חיים, הפרעות התנהגות, השתתפות בפעילויות אלימות והנהגתן, חוסר אכפתיות לחייהם ולשלומם של אנשים. עם זאת, חשוב לי להדגיש כי יש גם ילדים עם בעיות התנהגות קשות מאוד שהופכים למבוגרים טובים ונהדרים. פסיכופתים לעולם לא יהפכו להיות נורמליים".
על אף שהפסיכופתים מציגים חזות נורמטיבית כלפי חוץ, המוח שלהם שונה ממוחו של אדם רגיל. כחלק מההתפתחות בתחום, בשנים האחרונות החלו לעשות שימוש בבדיקות MRI ו-sMRI על מנת להבין כיצד מתפקד מוחו של הפסיכופת בעת היתקלות עם רגש, למשל.
"ישנם הבדלים במבנה המוח ובאופן התפקוד שלו, למשל באזור שאחראי על הרגש. אנחנו מניחים שלשינויים האלו יש קשר לפסיכופתיה, אבל גם כיום לא לגמרי ברור מה השינויים האלו אומרים - האם הפגיעה באזור נוצרה כתוצאה מפגיעה כלשהי או שהאדם נולד איתה? ברור לנו שאדם שעבר תאונה וחלק מהמוח שלו נפגע אינו פסיכופת, אבל כדי להבין אם לא הייתה פגיעה כלשהי בילדות צריך לחזור אחורה, למצבים שלעיתים אפילו האדם עצמו אינו יודע להסביר", אומר ד"ר בקר.
לאורך השנים, כאמור, מוחותיהם של פסיכופתים נחקרו לא מעט. בניתוח-על משנת 2010 שקללו החוקרים 43 מחקרי דימות שבחנו את מבנה המוח ופעילותו אצל אנשים שונים, ומצאו שאצל אנשים אנטי-חברתיים, אלימים ופסיכופתיים ניכרת פעילות חלשה יותר באזור במוח שקשור הן לרגש והן לתכנון פעולות ולקבלת החלטות.
במחקר אחר שנעשה, נמצאה עלייה בפעילות חשמלית במוחם של הפסיכופתים כאשר הם ציפו לגמול כספי. נמצא גם קשר חיובי בין מידת החומרה של הפסיכופתיה לפעילות הזאת במוח - מה שמעיד, אולי, שפסיכופתים חשים מוטיבציה רבה יותר לבצע מעשים שיפעילו את אזור הגמול במוח, וייתכן שהיא באה על חשבון רגישות לזולת ולתוצאות השליליות של מעשיהם.
ממצאים אלו עשויים להצביע על כך שמדובר בתופעה מולדת, אולם עד כה לא נמצא אף גן שמאשש את ההשערה הזו. "נמצא גן שקשור להפרעות אישיות מסוימות, בהן גם נרקיסיזם", אומרת היימן ומדגישה כי המחקרים מוגבלים, כיוון שהם מסתמכים על בדיקות MRI שנעשו בקרב אנשים שונים ועל עדויות של נפגעים בלבד. "מה שכן חשוב להבין זה שלא כל מי שיש לו נטייה ביולוגית להיות פסיכופת בהכרח יהיה כזה, וכן שיש פסיכופתים שגדלו בבתים נפלאים עם הורים אוהבים ותומכים".
בתוך כך, היא מסייגת את דבריה ואומרת כי פסיכופתיה נובעת ככל הנראה משילוב בין הסביבה לתורשה. "נמצא כי ילדים שנולדו לאימהות פתייניות, שאינן מעניקות אהבה וחום - וכמובן עם החלק במוח שמאפיין את תופעת הפסיכופתיה - עשויים להפוך לפסיכופתים מהסוג הקשה יותר. ואגב, אם ימצאו יום אחד את הגן שגורם לפסיכופתיה - ונראה שאנחנו לא רחוקים מזה - זו תהיה שאלה אתית מורכבת מאוד: האם בודקים זאת כשהעובר ברחם? האם מקטלגים ילדים ואנשים כפסיכופתים רק בגלל שהם נושאים את הגן הזה?"
הפסיכופת עצמו יודע שהוא כזה?
היימן: "אי אפשר לדעת, פשוט מפני שקשה מאוד להאמין למילה שיוצאת להם מהפה. נראה שהם אחרים, אבל הם רואים בזה סוג של עליונות. בעוד אנחנו יכולים להמשיך ולדון בדברים שחסרים להם, כמו רגשות, חיבה, רחמים, אהבה וכו', הם רואים עצמם כנעלים. וזו, אגב, הסיבה לכך שלא ניתן להעניק להם טיפול, שכן בסופו של דבר אי אפשר לטפל במי שלא רוצה שיטפלו בו. בנוסף, אין טיפול שמאפשר לאדם להיות אמפתי כלפי הסביבה שלו. מי שבאמת צריך טיפול אלו הנפגעים, וכאלה יש לא מעט.
"כל אחד מאיתנו יכול ליפול קורבן לפסיכופתים, ומאוד קשה לנו להביא את עצמנו להודות שנפלנו קורבן. גם פסיכולוגים שטיפלו בפסיכופתים וחקרו אותם נפלו קורבן, וגם לטד בנדי הייתה חברה", מוסיף ד"ר בקר. "בארץ ובעולם יש קבוצות שונות שמעלות את העניין למודעות, ומסייעות לנפגעים להבין כי הם אינם אשמים בהתעללות שעברו".
היימן: "יש איתם בעיה מאוד קשה, בעיקר בגלל העובדה שגם עולם החוק, המשפט והרווחה אינו יודע מספיק על התופעה, ולא מצליח להתמודד עם הפסיכופתים כראוי. בארץ, למשל, אין חוק שאוסר על פעילות של כתות, ויש יותר ממאה כתות הרסניות שפועלות בארץ, ורובן ככולן מופעלות על ידי פסיכופתים".
הפרעות אישיות, כאמור, ידועות כקשות לטיפול, אך אפילו מביניהן הפסיכופתיה נחשבת לאחר הקשות ביותר. לפסיכופתים, כפי שציינה היימן, יש מוטיבציה נמוכה יחסית לחפש פתרון לבעיה שלהם, ולרוב הם אינם נוטים לשתף פעולה עם מטפליהם.
טיעון נוסף ולא אופטימי במיוחד הוא שטיפול נפשי עשוי לשפר את המיומנות של פסיכופתים במניפולציה ובהונאה, ולכן סביר יותר שיבצעו פשעים דווקא לאחר שעברו טיפול פסיכולוגי - ואם זה לא מספיק, ממצאים מצביעים על כך שהם מצטיינים גם ביצירת מניפולציות על המטפלים.
עונשים וטכניקות לשינוי התנהגות הוכחו גם הם כבלתי מועילים, מכיוון שפסיכופתים אינם מגיבים להם. כלו אלו הובילו לחשיבה פסימית בנוגע להצלחת הטיפול בפסיכופתים, דבר שבא לידי ביטוי גם במחקרים המוקדשים לחקר הפסיכופתיה.
נראה שבאין טיפול, האופציה האפשרית היחידה היא מציאת תרופה מתאימה. גם כזו טרם נמצאה, אולם תרופות למצבים אחרים עשויות לסייע, למשל תרופה שמשמשת לטיפול בסכיזופרניה שנמצא כי היא מסייעת בהפחתת האלימות אצל אנשים עם הפרעת אישיות אנטי-חברתית. ההפרעה הזאת אומנם שונה מפסיכופתיה, שכן הלוקים בה אינם מתאפיינים ב"נועזות" גבוהה, אבל חולקת איתה תכונות אחרות.
בינתיים, עד שתימצא תרופת הפלא שתטפל בפסיכופתיה ותעלים מרחובותינו רוצחים או אנסים, נותר רק לקוות שמחקרים נוספים על שינויים בפעילות ובתפקוד של אזורי מוח, ובביוכימיה של המוח אצל פסיכופתים, יתרמו להבנת המנגנון שמאחורי הפרעת האישיות, ויאפשרו לתכנן תרופה שמכוונת באופן ממוקד למנגנון הזה - כזו שתסייע לפסיכופתים עצמם, ובעיקר לקורבנות הפוטנציאליים שלהם שיכולים להיות כל אחד מאיתנו.
