אם מישהו מספר לכם שהוא החליק במרפסת, שבר את שני המרפקים וזאת הייתה חוויה נהדרת, נראה שאו שהוא אחד שקיבל פיצויים יפים מביטוח לאומי, או שהוא מורה למיינדפולנס, כמו מתי ליבליך. "ניסיתי לקום מהרצפה ולא הצלחתי", היא מספרת על הרגע הכואב ההוא. "עצרתי והסדרתי נשימה, ואז התחלתי לשים לב למה שקורה לי, לגל הפאניקה שעולה בי. ואז לאט־לאט הזזתי את הגוף, קמתי וצעדתי לקופת החולים שנמצאת חמש דקות ממני. אני הולכת עם שתי ידיים שבורות ברחוב, ומתמקדת בתחושת הרגליים שלי על הקרקע, בגלי הכאב. בקופת החולים עליתי במדרגות ולא במעלית, ואז עוד חיכיתי בתור. כשנכנסתי לרופא אמרתי לו, 'אני חושבת ששברתי את שני המרפקים', והוא אומר לי, 'מה זה את חושבת? זה ברור, תראי את הידיים שלך. איך את לא צועקת?'"
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- האם מיינדפולנס היא תרופת הפלא שתמיד חיפשנו?
- איך נצליח בדיאטה? בעזרת מיינדפולנס
- איך לבצע מדיטציה? מדריך למתחילים
נו, איך?
"שנים של תרגול מיינדפולנס שלא נתנו לי להיכנס לדרמה הפנימית, שאנחנו נכנסים אליה באופן כמעט אוטומטי. הלופ המוכר של 'למה דווקא לי?', 'למה עכשיו?'. יש אמירה של ויקטור פרנקל שאני אוהבת, שבין הגירוי לתגובה יש מרווח, ובמרווח הזה נמצא החופש שלנו. יש לנו בחירה לפני שמקללים כשמשתטחים במרפסת או צורחים על בן אדם שלא מסתדרים איתו, והבחירה במיינדפולנס היא לא רק אמנות השכלול העצמי, אלא גם מיטיבה עם הסביבה".
3 צפייה בגלריה
מתי ליבליך. ''שנים של מיינדפולנס לא נתנו לי להיכנס לדרמה הפנימית''
(צילום: אביגיל עוזי)
ליבליך, בת 49, שהרוגע שלה גם מעצבן וגם משכנע לאמץ את השיטה, היא מומחית למיינדפולנס, גרסה מערבית למדיטציה הבודהיסטית שכבשה את גווינת' פאלטרו באחוזתה בקליפורניה והגיעה עד לבתי ספר ביישובי עוטף עזה, שנעזרו בטכניקה בסבבי הסלמה. היא מנחה קבוצות מיינדפולנס הרבה לפני שהוא הפך לטרנד, כזה שמשלבים בשגרת ה־self care המערבית, בין טיפול פנים לפסיכולוג. בעשור האחרון ליבליך הכניסה את השיטה לאוניברסיטאות תל־אביב ובר־אילן. הספר הראשון שלה "מיינדפולנס - להיות כאן ועכשיו" שיצא לפני שנתיים, הפך לרב־מכר מפתיע. עכשיו היא מוציאה ספר שני, שוב בהוצאת "כתר", "שבילי המיינדפולנס - מרחבי תרגול ביומיום", שכבר פונה למתקדמים שמחפשים דרכים לספור עד עשר גם בזוגיות ומול הילדים.
איך בעולם שכולו הפרעת קשב אחת גדולה מיינדפולנס נהיה עניין כל כך פופולרי?
"זה מסתורי בעיניי. את רואה בעולם הקצנה פוליטית והפגנות וקפיטליזם משגשג, ובו־זמנית יש גל שדוחף להאטה, השקטה, חיבור. מצד אחד, המיינדפולנס נהיה פופולרי כי קצב החיים עלה וגם כמות הסחות הדעת, המסכים והדרישות מאיתנו בעבודה. אבל מצד שני, המקורות של המיינדפולנס הם עתיקים. אי־אפשר לומר שמי שהניח את היסודות אז חי באותו קצב, ועדיין התרגול הזה תפס גם אז".
גם חודשי הסגר נתנו בוסט פופולריות לשיטה, שכאילו נולדה לסיטואציה שבה מגפה עולמית משתוללת בחוץ, כל בני המשפחה תקועים בבית, החל"ת או החולי בתפקיד שומטי הקרקע, ואין מרחב או שקט להירגע באמצעים רדיקליים כמו התבודדות בהרים. "היינו בסגר בניסוי אנושי. אנשים לא עבדו, היו סגורים בבית וכל אסטרטגיות הבריחה שלהם, כמו לרוץ ביום־יום ממקום למקום, קרסו. בשפה שלנו, הם היו בריטריט כפוי. ברור שהיו אנשים שבחרו להתמודד עם זה בצפייה בנטפליקס, להיכנס מתחת לשמיכה או לאכול המון, אבל גם התרגול, שעבר לזום, פתאום הפך למבוקש. כי את רואה את הכל זז סביבך, ועדיין מרגישה יציבה"
איזה תרגיל אפשר לעשות במצב של יותר מדי הסחות דעת, כשפתוחים לנו יותר מדי חלונות בראש?
״זה התרגיל הכי בסיסי במיינדפולנס: להחליט מה העוגן שלך, זה יכול להיות הנשימה, או איזו תחושה גופנית פשוטה כמו מגע של הגב עם משענת הכיסא או של הרגליים עם הקרקע. כל יום, אפילו במשך כמה דקות, לתרגל הנחה של הקשב על העוגן שבחרנו, ובכל פעם שהקשב מוסח, לחזור. מה שאנשים לא מבינים זה שבכל פעם שאני חוזרת מהסחת הדעת, זה הרגע שמחזק את הקשב שלי. הבעיה היא לא שהוא מוסח, כי כל הזמן יש הסחות, אלא האם הצלחתי לחזור למה שהתעסקתי בו קודם. הקשב שלנו הוא כמו כלבלב לא מאומן שלא מיד יודע איך לחזור הביתה, צריך לאלף אותו״.
המילה "מיינדפולנס" מתורגמת לעברית כקשיבות, קשב מודע. תשומת לב לכאן ולעכשיו. מדובר באימון מנטלי שמקורותיו בבודהיזם ובשנות ה־70 אימץ אותו המערב ועיגן אותו בתפיסות ומדדים מחקריים. "זה אימון שמסייע לנו להביא קשב לרגע ההווה, לתחושות הגוף, לטון הרגשי, למחשבות שלנו, באופן פתוח ער וסקרן. זו ההגדרה הפשוטה".
איך טכניקה עם שורשים כאלה עתיקים הפכה ללהיט מערבי?
"אחת הביקורות הנפוצות היא שהופכים את תרגול המיינדפולנס למוצר בשירות הקפיטליזם ודברים שצריך להתקומם נגדם. לי אין משהו נגד חברות היי־טק שמציעות את התרגול לעובדים כל עוד זה תומך ברווחתם. אבל במבט סוציולוגי, עדיף שחברות יקדמו את זכויות העובדים, ולאו דווקא יושיבו אותם להירגע מהסטרס. שלא יצרו אותו".
אי־אפשר לפרוש ממרוץ החיים המפורסם.
״אני לא מאמינה שצריך להתנגד למה שקורה לנו, ומצד שני ברור לגמרי שהקצב הזה מזיק לנו. התבונה הכי בסיסית של הגוף היא לשים לב למה שקורה לי כשככה אני חיה. וגם להבין למה אני בעצם רצה, מה הערכים שלי והאם המרוץ שלי תואם אותם. כשאני ממפה את הערכים שלי ואז מסתכלת על המרוץ דרכם, קל יותר להבין איפה אני נסחפת ואיפה אני מקיימת את מה שאני מאמינה בו. לרובנו הקצב המהיר לא טוב, אבל אם יש לך ערך של מצוינות בעבודה, אז זה בסדר אם תעבדי הרבה שעות ביום".
איך המיינדפולנס עוזר לנו?
"הנחת היסוד היא שאנחנו אנשים שיודעים מה זה כאב, כאב פיזי וכאב רגשי. כשאדם מתרגל מיינדפולנס זה מסייע לו להתמודד עם האתגרים של החיים, לבנות חוסן. ברמה הפשוטה, אם אני מדברת איתך עכשיו וחם לי, תוך שניות התחושה הזאת יכולה להפוך לחוסר נוחות ולעצבנות. מתרגלי מיינדפולנס יראו את הדברים בהקשר הרחב - אנחנו בקיץ וחם עכשיו, להתעצבן רק מוסיף למצב שלנו שכבות של כאב".
או שפשוט תדליקי מזגן.
"במקרה הזה זה פשוט, אדליק מזגן, העולם החיצוני יעזור לי. אבל בהרבה מצבים אין מה שיעזור, החיים הם מה שהם. אין מה לעשות עם אנשים אהובים שהולכים מן העולם, תאונות, יחסים שמתפרקים. גם אם את חווה כאב פיזי, למשל, המיינדפולנס לא יגרום לכאב לחלוף, אבל היחס שלך לכאב ישתנה".
מתי ליבליך מדברת על מיינדפולנס
מה זה אומר?
"יש פרק שלם בספר שמתייחס לכאבים כרוניים. אני לא אומר לך בתרגול 'תשלימי עם זה שכואבת לך הרגל', זה לא נעים לומר דברים כאלה לאנשים, אבל הייתי מנחה אותך להתמקד בגוף באופן שיאפשר לך לחוש שיש אזור כואב, לתאר אותו - כאב של פעימות או של חום? כאב חיצוני או פנימי? ואז להסיר שכבות מנטליות כמו 'למה זה קורה לי', 'למה דווקא עכשיו', שמחריפות את החוויה. הכאב המנטלי יוקל כי לא תיכנסי ללופים. אוקיי, אז יש לך כאב גב, אבל את לא מתמודדת במקביל גם עם גל של לחץ, דאגה ופחדים".
צריך תנאים מיוחדים לתרגול?
״יש אנשים שיוצאים למה שנקרא ריטריט, כמה ימים אינטנסיביים שבהם רק מתרגלים, ויש גם את מי שמוריד אפליקציה של 'הד־ספייס' או 'מיינד־בל' ומתרגל עשר דקות דרך הקשבה למדיטציה. ברגע שמבינים את הטכניקה - להביא קשב לתחושות הגוף ולגלים העדינים של המחשבות שלנו - אפשר לתרגל מיינדפולנס אפילו תוך כדי ששוטפים כלים. לשים לב לטמפרטורת המים על הידיים, לצלילים שמסביב, וכשעולה מחשבה כמו 'אני שונאת את זה, למה בן הזוג שלי אף פעם לא עושה כלים?', אני אדע לסמן לעצמי, 'הו, הנה מחשבה'. כשאחליט לחלוק אותה איתו, אוכל לעשות את זה בצורה פחות תוקפנית״.
תני תרגיל לדוגמה.
״אני אומרת לאנשים, תכתבו לי את 'חמשת הלהיטים', חמשת המשפטים שאתם אומרים לעצמכם בסיטואציות לא נעימות, כשנדמה לך שנכשלת במשהו בעבודה, בלימודים או מול הילדים. אם למשל הזמינו אותי להרצות והייתי גרועה, המחשבות שעלו לי רגע אחר כך הן ׳וואו, איזו דפוקה שאת מסכימה לעשות דברים כאלה׳, ׳את לא טובה מול קהל׳, ׳את חסרת כריזמה׳. כתבו את המחשבות האלה, עצמו עיניים ודמיינו חברה יקרה או אדם קרוב שמספרים לכם שהם הרצו והלך נורא, ואז אתם אומרים להם את הטקסט הזה שאתם אומרים בראש לעצמכם. תדמיינו מה קורה להם כשאתם מדברים אליהם ככה, הרי רוב האנשים לא היו מעיזים לומר דברים כאלה לאחרים״.
יש הבדל בין גברים ונשים שחווים את הסיטואציה הזאת?
"ברור שגם לגברים יש ביקורת עצמית, אבל נשים נוטות יותר לבקר את עצמן. אני שומעת איך נשים מדברות לעצמן וזה שובר את הלב. את רואה את האישה הזאת מבחוץ, יודעת מה היא עשתה בחיים, והקולות פנימה יהיו ביקורת עצמית נוראית. הן מקריאות דברים כמו 'מטומטמת', 'עוד פעם זה קרה לך?', 'את אף פעם לא תצליחי', 'את דפוקה', אלו טקסטים שנשים אומרות לעצמן מאז שהן ילדות. המסרים שאנחנו מקבלות מהעולם על מיניות והישגיות, גורמים לנו להפנים את מה שאנחנו אמורות להיות. ככה מתחילה החגיגה של המשטור העצמי".
וכל זה בעולם של מיליון סדנאות העצמה.
"מחקרים מראים שהאספקט הזה ממוגדר, נשים יהיו פחות חומלות כלפי עצמן. וחמלה זה לא להגיד לעצמי שאני נהדרת ונפלאה, זה לא להגיד לעצמך שאת אישה חזקה ועוצמתית. זה להפנות יחס מיטיב לעצמך כשאת בזמנים של קושי. זה דבר כל כך בסיסי, הרי אנחנו טובות בלעשות את זה לחברות שלנו, למשפחה, אבל לא לעצמנו".
אז הכלי שלך זה לומר להן, דמיינו שאתן אומרות את זה לילד שלכן?
״אני אומרת לחברה יקרה, כי ילד זה מאוד טעון. ילד הוא כל כך קרוב, שלצערי הורים לפעמים אומרים גם לילדים שלהם את אותם טקסטים שהם אומרים לעצמם. להגיד לחברה יקרה זה תרגיל שעובד בקלות, כי לחברה יקרה שפגעו בה בעבודה לא היית אומרת, 'מגיע לך', 'שוב זה קורה לך'. שם נשים מבינות מה הן אומרות לעצמן וכמה זה קיצוני".
מתי ליבליך היא בתם של פרופ' עמיה ליבליך, חוקרת פסיכולוגיה וחברה מוערכת, ושל פרופ' ישראל ליבליך, שהיה מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. את ילדותה העבירה בחיק האליטה הירושלמית, בבית ספר עם ילדים של פוליטיקאים ושל שופטים בעליון, ובשנות שבתון של ההורים בעיירות אוניברסיטאיות בארה"ב. גם היא למדה פסיכולוגיה, אבל אצלה הרציונליות האקדמית הגיעה יחד עם משיכה לרוח, גם בשנים שבהן זה נראה תמהוני ולא הסתנכרן עם תחביבי תרבות השובע של כוכבות הוליוודיות רזות.
כשהייתה בת 16 איבדה את אביה כשנפטר מדום לב בגיל 48. "נשמטה לי הקרקע ביום אחד, בגיל גם ככה מעורער, וזה הוביל אותי למסע של חיפוש. את הצניחה החופשית הזאת, של אובדן כל מה שקבוע בחיים, חוויתי במשך כמה שנים, עד שהכרתי אחרי הצבא את התרגול הבודהיסטי, ששינה את כל מסלול החיים שלי".
איך הגעת לבודהיזם?
"הייתי בת 20 וחברה שחזרה מטיול בתאילנד, המליצה לי על ריטריט במנזר של המורה הבודהיסטי הכי ידוע בתקופה ההיא בתאילנד. בישראל לא ידעו אז מה זה בודהיזם, כשמישהו סיפר לך שהוא מתעניין בזה היית מסתכלת עליו בפרצוף של 'אני צריכה לדאוג?'. טסתי לשם. בלילה שנכנסתי למנזר הראשון חטפתי התקף פאניקה של החיים. לא ידעתי למה אני נכנסת. היינו קמים בארבע בבוקר, השעה שמסורתית בודהה התעורר בה, והתרגול נמשך עד עשר בלילה. מבחוץ זה נראה כמו אנשים יושבים בשקט ואז הולכים בשקט, ועומדים בשקט, ושוב־ושוב־שוב. בהתחלה זה נראה לי שיא המוזרות, אבל ברגע שקיבלתי את ההנחיה הכי ראשונית, הרגשתי שהעולם משתתק סביבי לגמרי, זיהיתי איך זה עושה לי טוב״.
והצמצום הנזירי?
"הצמצום היה עד הקצה, את מקבלת חדר ריק לגמרי, אפילו בלי מזרן. את ישנה על מין הגבהה קטנה ברצפה מבטון שיש עליה מחצלת קטנה. אוכלים בפעם הראשונה בשמונה בבוקר ובפעם האחרונה ב־12 בצהריים, אורז וטופו. אני צמחונית מגיל 16, שגם זה היה דבר מוזר בתקופתי, ואני זוכרת שאיך שנכנסנו למנזר הראו לנו שבכל חדר יש דלי קטן ויעה, כדי שאם נמצא עקרב בנעל, נטאטא אותו לתוך הדלי, ובסוף היום הנזירים יבואו לשחרר את העקרבים רחוק. חלילה לא להרוג. הרגשתי כאילו חזרתי הביתה, שיש שם אנשים שמבינים את השפה של העולם הפנימי שלי. הם חיים שם כמו שאני חיה בבית שלי, גם אני כאן בדירה בתל־אביב משחררת ג'וקים בגינה עם יעה".
מילא חמלה לעקרבים, אבל מיטה מבטון נשמע כמו סבל.
״בגיל 20 אפשר לישון על הגבהת בטון, עוד אין כאבי גב וברכיים. יש אמירה בודהיסטית שכשלגוף בסדר, זה הזמן להתחיל לבנות את התרגול״.
לאן המשכת אחרי המנזר הזה?
"בתאילנד למדתי קורס בטאי־צ׳י בבית ספר בקופנגן. היום זה אי בילויים, אבל הוא לא היה כזה לפני 30 שנה. מי שניהל את בית הספר הציג את עצמו בשם ג׳יי וסיפר שהוא לא יכול להיכנס לארצות־הברית ושהוא תלמיד של מורה מפורסם. לא הבנתי על מה הוא מדבר. כשראיתי עכשיו את הסדרה בנטפליקס ׳ארץ פראית מאוד׳, ירד לי האסימון שג׳יי הזה היה בן הזוג של שיילה. הוא זכור לי כבחור חביב מאוד״.
שנים אחר כך, היא מצאה את עצמה מעורבת בפירוק שתי קבוצות שהתאגדו סביב גורואים ישראלים, גואל רצון ודניאל אמבש. "קיבלתי טלפון מהמטה במשרד הרווחה ברגעי ההתארגנות למבצע חדירה לקבוצה של גואל רצון. לא ידעו מה יקרה לנשים האלה ברגע שהן יבינו שהמדינה מוציאה משם את גואל, איך הן יגיבו לזה שמפרקים משהו שהיה כל עולמן? כתבתי אז הצעה לדוקטורט בנושא, וישבתי עם צוות שבו ניסו להיכנס לראש של הנשים האלה״.
מה הכי זיעזע אותך?
״התגלה שם מארג לא ייאמן שגואל רצון יצר, למשל מצב שהנשים יהיו בחובות כספיים אחת לשנייה כדי שאף אחת לא תוכל לצאת. מצאו בחדר שלו כס מלכות. אבל הדבר הזכור לי ביותר זה טקסט שבו הוא התנבא על תאריך מסוים שיקרה בו משהו. זה גרם לנו לחשש שהן יעשו בתאריך הזה מעשה של פגיעה עצמית או פגיעה בחסרי ישע, מה שלא קרה לבסוף״.
מה הבנת על גורואים מפרשת גואל רצון?
״במקרה הזה היו נשים, ולא כאלה מוחלשות עם היסטוריה טראומטית, שנתנו את החופש שלהן לדמות שחשבו שיש בה כוחות־על. מולה ניצבה הדמות הממשית של רצון - איש קטן שכל מי שפגש אותו אומר שהוא די עילג. זה מקרה שמראה את הצורך האנושי שמישהו יסביר לנו את המשמעות לזה שאני כאן. הגורו הוא אדם רגיל, אבל הקבוצה נותנת לו כוח שהופך אותו לאדם־על״.
אם את היית רוצה לגייס היום אנשים ולהשפיע עליהם - היית יכולה?
״כל אחד שנמצא בעמדת כוח ולא נזהר מהנטייה לקחת את עצמך ברצינות מדי, חשוף למצב כזה. כמנחה אני מרגישה שכל מילה שלי חייבת להיאמר באחריות, כי אנשים נותנים למנחים כוח די בקלות. אבל כן, יש דרך לגיוס שאני יכולה לשרטט לך״.
ספרי.
״אני זוכרת מקרה של קבוצה בתל־אביב שתלתה מודעות ברחוב, 'האם אתה רוצה להכיר את עצמך יותר? בוא לקבוצה להתפתחות אישית'. אנשים הגיעו בעקבות המודעות, והמפגש הראשון היה תמים, אבל כשמזהים שם משתתפים שיתאימו, אומרים להם, ׳אתם אנשים מיוחדים, אתם ברמה יותר גבוהה מהקבוצה הזאת. יש מורה מדהים שנשמח לתת לכם הזדמנות לפגוש אותו׳. אתה נלקח למקום, לפעמים רק לבית קפה, ונפגש עם אדם שופע כריזמה שיוצר אצלך תלות בו. ואז מזמינים אותך לקבוצה יותר מתקדמת, אתה מתחיל להישאר שם סופי שבוע שלמים תוך כדי מניעת שינה, שזו טכניקה שמביאה למצבי תודעה קיצוניים. נותנים לך משימות, אומרים לך להפחית את הקשר עם המשפחה כי הם מפריעים לתהליך, ואתה בפנים. השפעה של סמכות רוחנית כזאת יכולה לרסק חיים של אנשים גם שנים אחרי שהם מצליחים לצאת ממנה".
לך עצמך היה פעם גורו מרעיל?
״לפני כמה שנים לימדתי קבוצת מורים וגיליתי שיושב אצלי בסלון מורה שפגע באנשים בצורה איומה. הוא בא עם צעירה חיוורת שהייתה יושבת לידו וכותבת במקומו כל דבר שנאמר. הוא הציג את עצמו כמדען ושאל שאלות חריפות. לאט־לאט הוא נפתח והתחיל לספר איך הוא מלמד אנשים להיכנס לתאונת דרכים כדי לכעוס, או שהוא שולח מטופל שלו שהיה איש עסקים מכובד, לקבץ נדבות בעיר מגוריו, שאנשים שמכירים אותו יראו. זה הוצג כתרגילים לריסוק האגו״.
קיצוני מאוד.
״הדמות שלו התחילה להיראות לי ביזארית. התקשרתי למישהי שמכירה את התחום ואמרתי לה את שמו. היה רגע של שקט ואחריו היא אמרה לי ׳זה השטן׳״.
וואו.
"הלב שלי באותו רגע צנח. זה סיפור שטילטל אותי שנים".
איך אפשר להרגיש בטוח בעולמות האלטרנטיביים?
"לשמחתי המיינדפולנס בגרסה המערבית שלו נותן פחות כוח למורה, כי יש פרוטוקול מסודר ורוב המורים מלמדים את אותו הדבר. המורה הוא לא אדם עם כוחות־על שיכול לראות לתוכך, אלא מעביר תרגול שעוזר".
לליבליך יש קול עם מצלול פייתי וסבלנות מפס הייצור של המנזרים במזרח, ואין בה גרם של רוחניקיות, מושג שהיא עצמה מעדיפה על פני מקבילו הפחות ציני “רוחניות”. למיקום פגישתנו היא בוחרת בית קפה עמוס לפטופיסטים קדחתניים במקום את החצר שלה בקדיתא עם צמחי התבלין. הסיבה היא שאין לה חצר כזאת, ליבליך גרה במרכז תל־אביב עם בנה בן ה־16 ובן זוגה, בין מסעדות טרנדיות, או בז׳רגון: היכלי אגו. “יש לי אלרגיה לסטריאוטיפים. תעשי חיפוש במאגרי תמונות, תכתבי 'מיינדפולנס' ומה תראי? דוגמנית לבושה בלבן מוקפת בטבע. הכל יופי, חוץ מזה שזו לא מציאות. במילה 'רוחניות' אני לא משתמשת, אני לא מבינה מה היא אומרת”.
כשחזרה מהמזרח הלכה ישר ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון. אחר כך המריאה לתואר שני בסן־פרנסיסקו במסלול ששילב פסיכולוגיה מערבית עם פילוסופיה בודהיסטית. היא חקרה שם מצבי תודעה קיצוניים, מה שהפך אותה לאוזן קשבת עבור מטיילים שחזרו אחרי הטיול הגדול במזרח, "עם תמונת מציאות מעורפלת. כאלה שנכנסו שם לריטריטים בשתיקה מהבוקר עד הלילה, שלפעמים התערבבו עם סמים שלקחו קודם".
בלשון העם, התפלפו.
״הם נסעו לטיול במזרח, עשו סדנת מדיטציה וחשבו שזה מגניב. אבל לפעמים במקומות האלה אין מורה פיזי שמדריך, אלא הקלטות של מורים ידועים. ובתוך המצב הזה מתחיל גל של תחושות משונות, שאין מי שייעץ לגביהן”.
למשל?
״בן אדם יכול להסתכל על הגוף שלו ולהרגיש שזה לא שלו. כשזה מתערבב עם צריכת חומרים פסיכואקטיביים, אפשר להיכנס למצבים פסיכוטיים, דלוזיות, מחשבות שווא על עצמך ועל העולם. במקרים מסוימים שיתפתי גם פסיכיאטר ואנשים גם התאשפזו. התרגול חושף את התודעה, ולתודעה שלנו יש כל מיני מצבים”.
גם אמא שלך מתרגלת מיינדפולנס ואתן מעבירות קורס יחד. שתיכן עושות את החיבור בין האקדמי למיינדפולנס.
״אנחנו דומות ושונות ואמא היא אשת אקדמיה באופן מלא. לא הרגשתי שהלכתי בכיוון של ההורים, רק היום זה יחסית מתחבר. מה שכן, לא משנה באיזה כנס גדול אני אדבר, יצעקו לי מהקהל, ׳את הבת של עמיה?’ כיף לי שאנחנו מלמדות יחד, אני לומדת ממנה המון. היא באמת אדם מעורר השראה, והיא הקוראת הראשונה שלי. אני יודעת שהיא תגיד את האמת״.
הורים שאומרים את האמת זה יכול לתסבך.
״נכון, אבל בכתיבה את רוצה שיגידו לך את האמת״.
חמישה תרגילים מתוך "שביל המיינדפולנס" שערכה ליבליך
תרגיל התמודדות עם כעס בזוגיות. שבו לרגע בשקט אחד עם השני, עצמו את העיניים וקחו מספר נשימות עמוקות. היזכרו בעצמכם כועסים. אולי בתוך מריבה זוגית. נסו להיזכר בדברים הבאים וכתבו שורה או שתיים על כל נקודה: מה עורר את הכעס? כיצד נראו הפנים שלי כשכעסתי? מה הייתה שפת הגוף שלי? (הייתי מכווץ? מתוח? תנועתי?) מה רציתי שתהיה תוצאת הכעס שלי? לאחר שעניתם על שלוש השאלות, קחו שוב מספר נשימות, נסו לשחרר מתח שנאסף לכם בגוף, וענו על השאלה הבאה: אילו הייתה נחסמת לכם לרגע באותו אירוע היכולת לכעוס, איזה רגש אחר הייתם מרגישים? שתפו בחוויות שעלו בכם (תרגיל של גבו וייס).
תרגיל הג׳אנק פוד. דמיינו לפרטים את הג׳אנק פוד האהוב עליכם. חשבו על התחושה הגופנית ממש לפני שאתם מתחילים לאכול את המזון הזה. הרגישו אותה ושימו לב לפרטים השונים של הריר המצטבר, התחושה בבטן, הרעב והתשוקה. דמיינו את עצמכם אוכלים את המאכל הזה בלי חשבון, כמה שרציתם ועוד קצת, דמיינו את התחושות שמתעוררות בזמן האכילה. ועכשיו עצרו ונסו לדמיין איך הגוף שלכם מרגיש לאחר אכילת כמות גדולה מאותו המאכל (תרגיל של גליה תנאי).
תרגיל התבוננות בילדנו. נסו למצוא סיטואציה יומיומית שבה אתם מתבוננים בילד שלכם. למשל רגע שאת רואה את הבת שלך אופה עוגה, טורחת על מצרכים ומפזמת לעצמה שיר, בזמן שאת יושבת ומתבוננת בה במטבח. או רגע שבנך מגיש לך קובייה מהמשחק שלו ומחייך לעברך. נסו למצוא סיטואציה פשוטה שאינה טעונה מדי רגשית, כדי שיהיה לכם קל יותר להתנסות בתרגיל. התבוננו בילד שלכם, קחו רגע של שקט ונשימה, ואז תארו לעצמכם בפשטות את הסיטואציה בלב: ״הילד שלי הגיש לי קובייה ומחייך אליי. האם אני שם לב עכשיו לחיוך שלו?״ (תרגיל של יערה ניצן).
תרגיל הקשבה לאדם קרוב. במפגש הבא שלכם עם אדם קרוב נסו להמעיט במילים, ולהפנות את תשומת הלב לשפת הגוף שלו. נשמו עמוק ונסו לשים לב כיצד הוא נושם. שאלו את עצמכם אם אתם יכולים לשער מה שלומו של אותו אדם עוד לפני שדיברתם (תרגיל של אסי שורק).
תרגול רגיעה בחיי היומיום. כמה פעמים ביום, שימו לב לאזור הכתפיים והרפו את האחיזה. מצאו שריר אחד מתוח בפנים והרפו אותו. דמיינו שאתם מרפים גם את ההחזקה במחשבות באותו הרגע. הגרסה הזו עוזרת לנו לתרגל רגיעה והרפיה גם בלי עיניים עצומות, ולכן מתאימה כשאתם נמצאים בעבודה או בבית, מוקפים בבני המשפחה (תרגיל של מתי ליבליך).
