בקבוצת פייסבוק סגורה אחת המיועדת לנשים, בחורה פרסמה פוסט על בחור שאיתו יצאה כמה פעמים. היא תיארה התנהגות לא רגישה ואטימות מסוימת, וסיפרה שלא צחק מהבדיחות שלה. הפוסט לא היה מעניין במיוחד, אבל התגובות אליו היו מדהימות. תוך שעות ספורות התפתח שרשור שבו שיערו המגיבות כי הבחור בטח סובל מסוג של אוטיזם, נכה רגשית או שהוא לוקה בחרדה חברתית.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
חדש! לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
השרשור הזה שיקף את אחד המאפיינים הבולטים של המאה ה-21: נגישות למידע. הנגישות הזו מעניקה לנו, בין היתר, את היכולת ללמוד על מחלות, הפרעות נפש ופוביות, ובו-זמנית גם לאבחן את עצמנו ולאבחן אחרים עם אותה מחלה בלי שום בסיס אמיתי. כך קורה שכל גבר שמתקשה לדבר על רגשות הוא "אספרגר", כל בוס יהיר שקצת מאוהב בעצמו הוא "נרקיסיסט", כל אישה עצובה "סובלת מדיכאון", וכל מי שיש לו פרפרים בבטן וסומק בלחיים לפני מפגש חברתי מתויג (או מתייג את עצמו) כלוקה בחרדה חברתית.
האמת היא שתחושות כמו פחד והתרגשות לפני אירועים חברתיים הן טבעיות לחלוטין ומתקיימות אצל רוב בני האדם, אבל לא כולנו סובלים מחרדה חברתית. כלומר, רובנו לא סובלים ממנה. בארצות הברית שיעור הלוקים בהפרעה עומד על כ-7%, ואילו בשאר העולם הוא נע סביב 0.5%-2% בלבד. מדובר בהפרעה עם שלל השלכות הדורשת התמודדות יומיומית.
"ב-11 השנים האחרונות כמעט לא יצאתי מהבית, מספרת תמר (שם בדוי), בת 31. "כשאני אומרת 'לא יצאתי' אני לגמרי מתכוונת לזה. נמנעתי אפילו מזריקת זבל. בשנים הראשונות עוד יצאתי ללימודים, אבל אך ורק לשם ומיד בחזרה. לא נפגשתי עם חברות, לא יצאתי לקניות ולא ביליתי בחוץ.
"לא תמיד הייתי ככה. אני זוכרת את עצמי כילדה מצחיקה וחברותית מאוד. בגיל ההתבגרות חוויתי טראומה מסוימת, ולצערי לא הצלחתי להשתקם ממנה עד היום. לטראומה יש השלכות רבות, וחרדה חברתית היא אחת מהן. היא התחילה בגיל 15, החמירה ללא טיפול והגיעה לשיאה בגיל 19-18.
"בהתחלה עבדתי מהבית בחברת ביטוח אמריקנית, אבל העבודה לא הייתה מתגמלת בכלל אז אחרי שנה התפטרתי והתחלתי לעבוד עבור מישהי שגרה בשכונה שלי. זה היה הכי רחוק שהסכמתי לצאת. החזקתי בעבודה הזו שנתיים. אחר כך היו ניסיונות נוספים לצאת מהבית בשביל לעבוד, אבל כל פעם שיצאתי ונפגשתי עם העולם הסתיימה בהתקפי חרדה. זה מגביל מאוד, וזה תמיד נגמר בהתפטרות או בפיטורים. במשך המון שנים לא התפרנסתי, וכתוצאה מכך גם לא הייתי בשום טיפול. לא היה לי כסף לשלם על טיפולים.
"כיום אני בת 31, נוטלת טיפול תרופתי ומקבלת קצבת נכות וסל שיקום מביטוח לאומי, שמאפשרים לי לנסות להשתקם בלי לקרוע את הכיס. כרגע אני בטיפול שגורם לי לצאת לאט-לאט מאזור הנוחות שלי, ואני רואה שיפור קטן. אני משקיעה את כל הזמן שלי בשיקום - טיפולים ופגישות עם חברים, שגם הן גם חלק מההליך הטיפולי. אני עדיין לא עובדת, אבל גם לא רואה בזה מאסט כמו שראיתי בעבר. זה עוד יגיע, בזמן הנכון ובלי שאכריח את עצמי כל יום מחדש".
"חרדה חברתית (Social Anxiety Disorder) היא מצב של פחד עוצמתי מפני סיטואציות חברתיות, כשהאלמנט המפחיד המרכזי בהן הוא שהאדם מרגיש שאחרים בוחנים אותו ושהוא חשוף לביקורת ושיפוטיות מצידם", מסבירה נעמה גורן-פלג, פסיכולוגית קלינית מומחית. "כולנו מפחדים מפעם לפעם מסיטואציות חברתיות, אולם אנשים הסובלים מחרדה חברתית חווים את הפחד הזה בעוצמות גבוהות הגורמות להם לסבל רב ומביאות אותם לעיתים תכופות להימנעויות, אשר פוגעות בתפקוד ובאיכות חייהם".
איך החרדה באה לידי ביטוי?
"החרדה מתבטאת בשני ערוצים. ראשית,בסימפטומים פיזיולוגיים, ביניהם דופק מואץ, רעד, הזעה, הסמקה, רעידה של הקול או גמגום במצבים חברתיים. סימפטומים אלו מובילים בתורם לפחד נוסף – שאחרים יבחינו בחרדה שלי וישפטו אותה. חשש זה מועצם עוד יותר מכיוון שאנשים הסובלים מחרדה חברתית מאמינים, פעמים רבות, שאחרים ממש שמים לב למה שקורה איתם למרות שבפועל, במרבית המקרים האחרים לא שמים לב לסימפטומים הללו.
,
"הערוץ השני שבו מתבטאת החרדה הוא במחשבות שעוסקות בהיותי לא מספיק מוצלח ואף פגום, לצד ביטחון כי קיימת שיפוטיות מצד אחרים. כולנו עושים טעויות חברתיות. למשל, טוענים טענה שמתבררת כשגויה, מתבלבלים במילותינו, מטפטפים על עצמנו גלידה או מועדים ברחוב. אך בעוד רובנו יודעים שאיננו יכולים תמיד להיות חכמים וחזקים, שטעויות אלו, מביכות ככל שתהיינה, תהפוכנה בקרוב לנחלת העבר ושעולמנו לא ישתנה בעקבותיהן, אנשים הסובלים מחרדה חברתית מאמינים בכנות כי אירוע כזה יכול לחרוץ את גורלם הבין-אישי. הם יכולים לחשוב שיגלו שאין להם שום דבר מעניין לומר, שיראו שהם אינם יודעים איך להתנהג במצבים חברתיים, שיכירו אותם באמת ויתרחקו מהם, שיגלו שהם לא מספיק טובים וידחו אותם, שיבינו שהם מוזרים, משעממים, טיפשים וכדומה. פרשנות זו של האירוע הופכת את הסיטואציות הללו לא רק למפחידות, אלא לכאלו הנתפסות כבלתי אפשריות מבחינתם. אצל ילדים החרדה יכולה להתבטא גם באמצעות בכי, התקפי זעם, קיפאון, היצמדות או התכווצות".
חרדה חברתית יכולה להיות כללית כמו פחד מכל מצב חברתי, או חרדה ממוקדת כמו פחד קהל. "פעמים רבות מתואר פחד לנהל סמול-טוק, לדבר בפומבי, להביע דעה בחברה, להתעמת עם אחרים, לעמוד מול בעלי סמכות, לבקש עזרה או לאכול בפומבי", מסבירה גורן-פלג. "מחשבה אופיינית יכולה להיות 'אם אוכל עם הקולגות שלי, בטוח אשפוך על עצמי משהו ואתלכלך, כולם יסתכלו עליי בבוז או ברחמים, אני ארצה לקבור את עצמי ואסתלק ואחרי שאלך כולם יצחקו עליי'. זהו מקרה שבו האדם חושש שישפטו את התנהגותו וילעגו לה, אך פעמים רבות נוסף גם פחד להישפט בשל הסימפטומים של החרדה עצמם. למשל, 'אם אבוא ליום הגיבוש של המשרד ואצטרך להציג את עצמי, אני אהיה בכזה סטרס שאדבר לאט ולכולם לא תהיה סבלנות, ואין סיכוי שאני אצליח לדבר בלי לגמגם, וכולם יראו כמה אני אדום ומזיע, וזה יהיה כל כך מביך שאני פשוט לא אצליח להביא את עצמי לעבודה למחרת'.
אף שחרדה חברתית יכולה להגיע עם מכלול רחב של מחשבות, הנושא העיקרי שמקבץ את המחשבות הללו יחד הוא "מה החברה תחשוב עליי". עבור אנשים הסובלים מחרדה חברתית, התשובה לשאלה הזו תהיה בדרך כלל שלילית. "מרבית הפידבקים החברתיים שאנו מקבלים הם עמומים, ויש בידינו החופש לפרשם באופנים שונים. אנשים הסובלים מחרדה חברתית נוטים, יותר מאחרים, לפרש כל משוב כשלילי", כך גורן-פלג. "למשל, 'הוא חייך אליי כי הוא מנסה להסתיר את זה שהוא שונא אותי' לעומת 'הוא חייך אליי כי אנחנו מכירים'. כמו כן, אנשים עם חרדה חברתית שמים לב לכל הרמת גבה או מבט ונוטים לפרש כל התנהגות של האחר כחיזוק לאמונותיהם השליליות בנוגע לעצמם, ובמקביל מפספסים סימנים המעידים על קבלה, התעניינות או הערכה.
"החרדה מהאירוע מתחילה בדרך כלל עוד לפני האירוע, במחשבות לקראתו, ונמשכת לאחר תום האירוע, כשהאדם מנתח את האירוע ומבקר את עצמו על תפקודו הלקוי בו, גם אם לא היה כזה. חשוב לציין כי הפחד מפני הסיטואציה העתידה להתרחש עלול לעורר באדם סטרס עוד בטרם התחילה. סטרס זה יכול להגדיל את הסיכוי לחוות חרדה במהלך הסיטואציה ולנהוג באופן התואם את החרדה".
כיצד מתנהל ביומיום אדם שסובל מחרדה חברתית?
"עוצמות חרדה גבוהות מביאות פעמים רבות להימנעויות. המונח הימנעויות מתייחס להימנעות ממצבים מעוררי חרדה, כגון הימנעות מהגעה לחתונה של חבר, מיציאה לדייט או מנסיעה במונית, שבה הנהג עשוי לנסות לפתח שיחה. מובן שהחרדה יכולה גם לכוון את הבחירה המקצועית של האדם, שיכול לוותר על תפקיד מקצועי מעניין ומאתגר מכיוון שהוא כולל ישיבות צוות שבועיות שבהן יידרש לעדכן בהתקדמותו, או לבחור בתפקיד ש'קטן על מידותיו' כדי לדעת בוודאות שיצליח במטלות שיינתנו לו ולא יעמוד מול ביקורת".
יש אנשים שסובלים מחרדה חברתית ובכל זאת לא נמנעים?
"כשאדם חרד לא נמנע מסיטואציה מעוררת חרדה, הוא עשוי לעשות שימוש בהתנהגויות ביטחון, אשר מפחיתות את עוצמת החרדה לרמה שבה יוכל להתמודד איתה. למשל, האזנה למוזיקה באוזניות ועיסוק מתמשך בטלפון הנייד בעת ההמתנה לתור בדואר כדי שאיש לא יפנה אליי, נטילת כדורי הרגעה לפני מפגש משפחתי מורחב או עלייה לאוטובוס רק עם חברה שתשב לידי, כדי שאף אחד אחר לא יישב לידי. האדם יכול גם לתכנן מראש נושאים לסמול-טוק או לבנות מראש את המשפטים שהוא מתכנן לומר ולשנן אותם בראשו. באופן פרדוקסלי, התנהגויות הביטחון יכולות לייצר בדיוק את הדבר שהאדם מפחד ממנו – הביקורת הבין-אישית. למשל, אישה שמתעקשת בנוקשות לדבוק בנושאי השיחה שאותם תכננה מראש לסמול-טוק, בעודה מדברת עם אדם שמנסה לשוחח על משהו אחר, עלולה להיתפס כאשת שיחה לא נעימה. באותו אופן, אדם שנמנע מקשר עין לאורך דייט שלם עלול לייצר בשותפתו לדייט אי נוחות אשר תוביל לאי רצון מצידה להיפגש בשנית, וכך שהוא יחווה בדיוק את הדחייה שממנה הוא חשש מלכתחילה.
"הן ההימנעויות והן התנהגויות הביטחון מובילות לכך שהאדם לא מתמודד בצורה מלאה עם הסיטואציות המאיימות עליו ולא מגלה, כפי שיכול היה לקרות, שגם אם הן מאוד לא נעימות, תוצאותיהן לא קטסטרופליות. היעדר הגילוי משמר את החרדה, והיעדר קיומם של פידבקים חיוביים בסיטואציות חברתיות (למשל, מישהו ענה לי כשאמרתי שלום) משמר את התפיסה שלי כלא מוצלח בסיטואציות בין-אישיות. לאור כל זאת, חרדה חברתית עלולה להוביל לפגיעה מקצועית, לקשיים ביצירת אינטימיות, לבדידות ולנטייה לדיכאון. עם זאת, חשוב לציין שלרוב האנשים הסובלים מחרדה חברתית כן יש חברים ו/או בני/ות זוג, שאיתם הם מרגישים בנוח".
מה גורם לחרדה להופיע, והאם ניתן לצפות אותה מראש? חרדה חברתית לא קשורה באופן סיבתי לילדות "קשה" או למצוקות נפשיות-חברתיות בגילים מוקדמים, אבל התעללויות או מקרים מכוננים אכן יכולים להוות גורמי סיכון להופעתה.
"החרדה קיימת אצלי מאז שאני זוכר את עצמי. היא תוצר ישיר של דברים שעברתי בבית, ואני סובל ממנה עד היום", אומר אריאל פיין (47). "גדלתי בבית אלים מילולית, פיזית ומינית. כל מה שעברתי השפיע בצורה משמעותית על היכולת שלי לתפקד במצבים חברתיים בבית הספר ומחוצה לו, והחרדה רק צמחה וגדלה. הפסדתי קשרים בין-אישיים, משרות, הזדמנויות עסקיות ואישיות. רשימת ההחמצות שלי היא אינסופית. חרדה חברתית היא קללה שנוגסת בך מהשנייה שאתה יוצא מהבית ועד לרגע שאתה חוזר, ואז אתה יושב בבית במשך שעות ואוכל את עצמך על ההתנהלות שלך".
בנוסף לגורמים סביבתיים כגון טראומות עבר או השפעת החברה והסביבה שבה גדלנו, ישנם גם גורמים פיזיולוגיים העלולים להביא להתפתחות חרדה חברתית בתגובה לנתונים גנטיים.
"אני אדם חברותי אבל גם עוף מוזר. אני לא יכול להסתדר עם כל אחד, ולא כל אחד יידע איך לעכל אותי. בנוסף, אני סובל מחוסר הבנה בקריאת שפת גוף ומחוסר הבנה בקודים חברתיים, ליקויים הבאים לידי ביטוי באירועים חברתיים ובמגעים עם אנשים. באופן מפתיע, הליקוי הזה נעלם כשאני צופה בסרטים, מתכתב או מדבר בטלפון", אומר אסף הראל (24). "מגיל הגן ועד סוף התיכון, למעט תקופות קצרות, השונות שלי הקשתה עליי ברכישת חברים. תחומי העניין שלי תמיד היו נישתיים, ולא תאמו את מה ששאר האנשים בגילי אהבו. ניסיונות ההתקרבות שלי לאנשים היו לא יעילים, והייתי שקוע בדמיונות יותר מאשר בעולם האמיתי. בשנות התיכון המצב החמיר עד כדי כך שבמשך חודשים הרגשתי שקוף, מישהו שלא קיים עבור השאר אלא אם הוא נחוץ למשהו.
"רק לאחר סיום התיכון התחלתי לעבוד כסדרן בבית לסין וחוויתי חוויה מתקנת. מי שהיה מנהל הצוות באותו זמן זיהה את הבעיה שלי, ועזר לי להשתלב כמו שצריך בין הסדרנים. למזלי, הצוות כלל אנשים מדהימים בגילים שונים ומרקעים מגוונים, שקיבלו אותי מהר מאוד כאחד מהם. בפעם הראשונה זה הרבה שנים הרגשתי לא שקוף, מישהו שרוצים להיות בחברתו. בזכות הסדרנים התחלתי לצאת ולבלות כמו שאר בני גילי, למדתי לתקשר בצורה יותר אפקטיבית, קיבלתי ביטחון ועברתי חוויות, ובעיקר התבגרתי. בשנים שעברו מאז מעגל החברים שלי התרחב עוד יותר, והצלחתי להתחבר גם עם אנשים שלא חשבתי שאתחבר אליהם. אני מאמין שלאורך גיל ההתבגרות הפסדתי הזדמנויות להכיר אנשים בגלל החרדה שלי מדחייה או מהימצאות באירועים חברתיים המוניים, ולמרות זאת, במבט לאחור אני לא יודע אם הייתי משנה משהו".
במקרים אחרים, חרדה חברתית יכולה להיות "פשוט שם" לכל אורך החיים, וללוות את האדם יחד עם השינויים שקורים.
"הסיפור שלי מתחיל בקווינס, ניו יורק", מספר נתי בודינגר. "הייתי ילד יהודי דתי שלומד בבית ספר יהודי פרטי וגר בסביבה נוצרית (כלומר לא בקהילה יהודית כפי שבדרך כלל היה מקובל). חצי מהיום שלי העברתי בלימודים בסביבה של יהודים דתיים, ואז כשחזרתי הביתה הורדתי את הכיפה ואת הציצית והלכתי לשחק עם 'הגויים'. כן ידעו שאני יהודי דתי ששומר שבת, אבל אני לא רציתי להיות שונה. בגיל 14 עלינו לארץ ונאלצתי ליצור חיי חברה מחדש. ההורים שלי הכניסו אותי למסגרת חילונית, וכשילדים היו נפגשים בסופ"ש אני הייתי נשאר בבית כדי לשמור את השבת. למזלי, היו אנשים הרבה יותר חברותיים ממני שניסו להכיר אותי בכוח. עם מספיק נחישות, חלקם הצליחו. כיום אני כבר לא דתי בכלל ועובד על סטארט-אפ משלי, והעבודה מתבצעת מהבית כי ככה לא צריכים להתמודד עם חשיפה חברתית. בחיים שלי, בכלליות, הפסדתי המון חוויות כי נמנעתי מהן. חרדה זה דבר משתק. אני מאמין שהימנעות מסיטואציות חברתיות וויתור על חשיפה פוגע לך בהתפתחות הרגשית".
"למרות שחרדה חברתית שאינה מטופלת נוטה להפוך לכרונית, היא מגיבה טוב לטיפול פסיכולוגי", אומרת הפסיכולוגית גורן-פלג. "הטיפול המועדף לסובלים מחרדה חברתית הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT). האם יש בידי המטפל/ת הכוח להעלים את החרדה? התשובה כמובן שלילית. המטרה של הטיפול אינה להעלים את החרדה, אלא להתמודד איתה עד להיחלשותה ולהגעה למצב שבו היא אינה פוגעת בתפקוד.
"בטיפול CBT בחרדה חברתית עובדים בשני נתיבים. הראשון הוא עבודה קוגניטיבית, הכוללת כמה מרכיבים: ניסיון להבין את האופן שבו האדם מפרש את המצבים השונים שבהם הוא נתקל, ושאיפה לזיהוי הטיות ועיוותים לוגיים בחשיבתו. בהמשך לכך, נעשית עבודת אתגור של הפרשנויות של האדם בסיטואציות שונות. רכיב נוסף הוא אתגור המחשבות והאמונות של המטופל לגבי עצמו ולגבי אחרים.
"הנתיב השני הוא עבודה התנהגותית, שבמסגרתה המטופל עומד מול הפחד, מאתגר את עצמו בסיטואציות שונות המאיימות עליו ומתמודד איתן, כדי לראות אם אכן יתקיימו התסריטים הקטסטרופליים שהוא מצפה שיקרו (ספוילר: הם כמעט תמיד לא מתקיימים). המטופל מקבל שיעורי בית של ממש. כך לדוגמה, הוא נדרש להיכנס למעלית יחד עם השכן במקום לעלות במדרגות במטרה להימנע ממפגש עימו. סביר להניח שבמפגש הזה השכן יאמר שלום או יניד בראשו, והמטופל יידרש להגיב בהתאם. אם למחרת השכן שוב יאמר לו שלום, ולא יתעלם מהמטופל או יצחק בפניו כפי שאולי חשש המטופל שיקרה, הדבר יוכל להצביע על כך שלמרות שהתקיימה אינטראקציה ביניהם, היא לא הובילה לפגיעה ביחסים ביניהם או לשיפוט שלילי של השכן את המטופל. התנסות כזו מלמדת את המטופל גם על הסיטואציה ועל ההתמודדות שלו בה – כנראה שההתנהלות שלי הייתה סבירה ולכן לא הביאה לתוצאות נוראיות – וגם על החרדה – היא עולה ומגיעה לשיא, אבל תיחלש עם הזמן גם אם אשאר בסיטואציה, ולא אמנע או אברח ממנה".
בחירת ההתנסויות נעשית בשיתוף פעולה של המטופל/ת והמטפל/ת ונערכת באופן הדרגתי, כך שמתחילים מהתנסויות המעוררות אי נוחות נסבלת. לאחר שהמטופל לומד להתמודד עם הסיטואציות הללו וחווה אותן כפחות מאיימות, ואת עצמו כמסוגל לעמוד מולן, עוברים להתמודד עם סיטואציות שנתפסו כמפחידות יותר.
בחרדה חברתית ניתן לטפל גם באמצעות טיפול קבוצתי, המאפשר להתנסות ולהתאמן במיומנויות חברתיות בתוך הקבוצה. סביר כי רמות החרדה תיחלשנה במידה ניכרת לאחר עבודה טיפולית טובה.
מטרת הטיפול היא שינוי דרכי החשיבה וההתמודדות כדי להפחית את החרדה ואת הפגיעה התפקודית, אבל לא סביר לצפות מאדם להפוך את עורו לחלוטין. אדם מופנם או עם נטייה לחרדה חברתית ימשיך להרגיש אי נוחות מסוימת בסיטואציות חברתיות ספציפיות גם לאחר שיפור משמעותי. אז מה אפשר לעשות עם החרדה הנותרת? מה שאפשר לעשות עם כל דבר שלא ניתן להעלים - לקבל אותו.
אלמנט הקבלה שאוב מגישה טיפולית בשם Acceptance and Commitment Therapy, או בקיצור ACT. במסגרתה תיעשה עבודה טיפולית על המוכנות של המטופל לאפשר לעצמו לחשוש ולהרגיש את הפחד מבלי להיבהל ממנו או לנסות לסלקו, ולקבל את קיומן של התחושות הללו. הוא יכיר בכך שפחד הוא מנגנון הישרדותי בריא שנועד לשמור עלינו מפני סכנות, ולכן כולנו חווים אותו מדי פעם ואין צורך להיבהל ממנו, אלא לתת לו להופיע ולשכוך באופן טבעי, או כמו שהסביר זאת נתי: "בדרך כלל כשיש לנו בעיה, אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו היחידים בעולם ושאף אחד לא יבין אותנו. ההיפך הוא הנכון. אנחנו בעולם מקושר, שבו בחיפוש פשוט בגוגל אפשר לחשוף את כמויות האנשים שחווים כל יום דברים דומים לך. אתם לא לבד. תודו בחרדה, ואל תתרצו תירוצים רציונליים שמונעים מכם לבקש עזרה ולשפר את איכות החיים שלכם".
