משך שנים יהודית כץ רצתה להיות כמו כולם, וגם הצליחה. הייתה תלמידה טובה, שירתה בתפקיד משמעותי בצבא, עשתה טיול אחרי צבא בדרום אמריקה והתקבלה לתוכנית עילית באוניברסיטה. ככל שהחיים שלה הסתדרו לפי התוכניות ככה גברה המועקה, ואיתה ההבנה שבמקום לחיות את החיים שהיא רוצה, היא עסוקה בלסמן וי, לעשות דברים שהיא לא באמת נהנית מהם, רק כי זה "יראה טוב בקורות החיים".
כתבות נוספות למנויים:
זה לקח קצת זמן, בדרך הייתה גם פרישה ממעבדת מחקר נחשבת ועזיבה של לימודי תואר בפסיכולוגיה בגרמניה, אבל היא הבינה שגם במרוץ העכברים שכולנו נגררים אליו, לא חייבים ליישר קו עם המציאות באופן אוטומטי. אפשר לייצר בעצמנו קווים חדשים.
היא למדה פסיכוביולוגיה, מדעי המוח ומחקר קליני, לצד טיפול קוגניטיבי התנהגותי, אבל הפכה דווקא לאחד הקולות הבולטים בפסיכולוגיה החיובית. במונחים מקומיים היא סוג של גורו. הפודקאסט שלה, ‘חושבים טוב’, שבו היא מארחת מומחים, מדענים ומצליחנים ומשתפת בעצות שכל אחד יכול ליישם, הפך להצלחה, עמוד הפייסבוק שלה מתפקע מעוקבים, והחודש יצא ספרה הראשון ‘"חושבים טוב - להעז לחיות את החיים המתאימים לך" (הוצאת כתר).
- לקריאת הפרק הראשון
הקורונה, באופן מתבקש, הפכה את הפסיכולוגיה החיובית למצרך מבוקש אפילו עוד יותר מנייר טואלט ומביצים. "מעצם המשבר אנשים יותר מתעסקים בפסיכולוגיה שלהם", אומרת כץ. "הנושא ששואלים אותי עליו יותר עכשיו הוא חוסן נפשי. איך אנחנו מסתגלים למציאות שלא בחרנו, לתקופה שבה אנחנו מנסים לקום וחוטפים עוד כאפה. הדבר הזה הוא שריר שאנחנו יכולים לאמן אותו".
הנה 18 תובנות שגיבשה יהודית כץ על בסיס הפסיכולוגיה החיובית, שאמורות לעזור לנו בזה.
“במשך 75 שנים עקבו חוקרים שונים מהרווארד אחרי 724 גברים. קבוצה אחת של סטודנטים וקבוצה שנייה של נערים מהשכונות העניות בבוסטון. כל שנה חזרו אליהם כדי לבדוק אותם רפואית, ניהלו איתם שיחות עומק וראו אותם מתנהלים בסביבתם הטבעית. עם השנים חלקם הפכו לאנשים מצליחים יותר, חלקם פחות. חלקם פיתחו הפרעות נפשיות. הפכו לאלכוהוליסטים. היו כאלה שהקימו משפחות, היו שנשארו לבדם. היה שם הכל.
"מכל הנתונים שנאספו, החוקרים גילו מה הבדיל בין המאושרים שהיו מסופקים מחייהם לבין המרירים והאומללים: לא עבודה, לא כסף, לא כולסטרול טוב או רע. אלא מערכות יחסים והמקום שאנחנו נותנים להן בחיים. התברר שזה מה ששומר עלינו מאושרים ובריאים. כדאי לבחור זמן קבוע שאנחנו מקדישים לבן אדם שנעים לנו בחברתו. זה יכול להיות גם דייט שבועי עם בן הזוג, לא דבר כזה מובן מאליו לזוגות צעירים עם ילדים. בגדול, חשוב כמובן לבדוק כמה אנחנו מבלים עם מי שאנחנו אוהבים לעומת עם מי ש'חייבים', ואיך נוכל להעמיק את הקשרים שלנו. דווקא המוכנות שלנו להיות פגיעים וחשופים, היא אחד המנבאים החזקים למערכות יחסים טובות.
"אגב, זה אחד הנזקים הגדולים של הקורונה. אנחנו לא יכולים להיפגש, וכל האווירה שבה רואים בני אדם כמפיצי מחלות, היא אתגר לשימור מערכות היחסים. עכשיו, יותר מתמיד, חשוב להבין איך לקיים את זה הכי טוב, גם אם צריך להתפשר על שיחות וידיאו. אסור לתת לתקופה הזאת להשמיד את זה”.
"המחקרים מוכיחים שהנסיבות מסבירות חלק קטן מאוד מהחיים שלנו. בסוף זה בעיקר עניין של גישה פרואקטיבית ומעשים בשטח. אנחנו צריכים להחליט אם לקחת בחיים שלנו חלק פעיל, או לחיות אותם באיזו אינרציה שמחכה למזל או הזדמנות. מי שלוקח את החיים בידיים רואה הרבה אפשרויות. מי שיישאר עם התפיסה שיש רק דרך אחת להשיג את המטרות שלו, במוקדם או במאוחר, ייתקע. במובן הזה, הקורונה היא חתיכת תקיעה. אבל אנשים מכירים את התחושה הזאת גם לפניה. במשך שנים משהו עבד להם, ופתאום הוא כבר לא עובד יותר. אחת הדרכים להתמודד עם זה היא לשאול מהו הצורך שהמשהו הזה ניסה למלא, ובאיזו דרך אפשר למלא אותו עכשיו.
"אם לפני הקורונה לכל אחד היו מקומות בחיים שהוא כבר לא נהנה מהם, שהוא ידע שצריך לשנות, אז עכשיו זה גב לקיר ואין ברירה. הקורונה תגרום לאנשים לעשות שינוי בתחומים מסוימים בחייהם - בין אם מתוך מוטיבציה חיובית, ובין אם מתוך אין-ברירה. אני מאמינה שבסך הכל אנשים ייצאו מזה יותר מסוגלים, יותר חסינים. חוסן נפשי הוא לא דבר שניתן לחזות מראש, הוא מתגלה בזמן אמת. וזו התקופה שבה אנחנו מגלים את זה על עצמנו, כמה אני מסוגלת להסתגל ולהתגמש למציאות שלא בחרתי? יהיו גם את אלה שלא יראו עוד אפשרויות, ואנחנו כבר רואים את זה".
"המוח גמיש לחלוטין ומתייק את הניסיון בתאי העצב. כל פעם שאנחנו עושים פעולה חדשה - משהו במוח שלנו משתנה, וכמה שנחזור עליה יותר - הקשרים במוח משתנים לטווח ארוך. הדבר הזה לא קורה עד גיל שלוש כמו שסיפרו לנו, אלא עד סוף חיינו. אותה שגרה, עם אותם ההרגלים, תחזק את אותם מעגלים עצביים שיגרמו לכם לפעול, לחשוב ולהרגיש בדיוק אותו הדבר. לכן אם נלמד משהו חדש, נתנסה במשהו חדש - נגיע גם למקום חדש.
"אם אני מאמינה שאין לי סיכוי לשינוי ואני לא מחפשת עבודה אחרת וסתם מחכה שהקורונה תיגמר, לא תהיה שום תוצאה אחרת. אבל אם אני אלמד משהו חדש - ואעשה משהו חדש, אגיע לתוצאה אחרת".
"האם אני יכולה לרדת במשקל, אחרי כל ארוחות החג שאכלתי, וגם ללטף את הכרס השמנמנה שלי? רוב האנשים רואים שינוי וקבלה כשני הפכים שלא יכולים להתקיים יחד. אנשים יכולים לעשות הרבה בשביל להשתפר, אבל הערך העצמי שלהם נשאר נמוך והם חסרי ביטחון. מישהי שאני מלווה בתהליך אישי לא קיבלה את עצמה במשך שנים, ועשתה המון שינויים בגלל זה. ירדה במשקל, עברה לגור במקום אחר. היא קיבלה קידום בעבודה, שיפרה את היחסים האישיים שלה, אבל סיימה את כל המסלול הזה כשהיא שונאת את עצמה באותה מידה. היא עשתה כל כך הרבה, אבל שינתה את הדבר הלא-נכון.
"באופן פרדוקסלי, ‘זה בסדר’ יכול להסתדר מצוין לצד ‘אני רוצה לשנות את זה’. לכעוס על עצמך לא באמת מוביל לשינוי. מחקרים מראים שאנשים משתנים מעט מאוד, אם בכלל, מתוך שנאה עצמית. אלא דווקא מתוך חמלה וקבלה".
"הקורונה הביאה איתה תקופה ממורמרת מאוד, אבל גם בלעדיה אנחנו נוטים לשים דגש על כל מה שלא עובד, על הרגשות והאירועים השליליים. העובדה שהקורונה מגבילה אותנו, תופסת כרגע את תשומת הלב שלנו יותר מכל הדברים הטובים שקורים בחיים שלנו. אחת הדרכים להתמודד עם הטיית השליליות היא תרגיל של הכרת תודה - מהתרגילים הקלאסיים של הפסיכולוגיה החיובית. הרעיון לכאורה פשוט מאוד: לעצור, לקחת דף ועט ולחשוב על שלושה דברים שאנחנו שמחים שקרו לנו היום. מתברר שזה לא כזה קל.
"המוח שלנו ישר מתעקש: זה היה יום רגיל, לא שום דבר מיוחד. אבל אם נתעקש נמצא כמה דברים קטנים - שיחה נחמדה עם בן הזוג, קפה טעים, הילדים שלי הצחיקו אותי. אנשים שעושים את זה באופן קבוע, הופכים להיות אנשים יותר מאושרים, אופטימיים, נדיבים, נמרצים, החלטיים וישנים הרבה יותר טוב בלילה. בעקיפין, זה שאתה יודע שבערב תצטרך לכתוב שלושה דברים להכיר תודה עליהם - במהלך היום כבר תהיה מכוון לזה.
"חשוב להדגיש שזהו לא שכנוע עיוור שהכל טוב, אלא המוכנות לתרגל ולתת מקום גם לטוב. התרגול הזה, על פי מחקרים, מגביר את החוסן הנפשי שלנו. ברגע שאנחנו רואים את הטוב, ומעריכים אותו, יש על מה להישען. עדיין חרא, עדיין סגר, עדיין קשה, אבל יש רגעים אמיתיים, שאפשר לשים עליהם כתף".
"ב'סיפור שאינו נגמר' יש ראי קסם שמציג למי שעומד מולו את האישיות האמיתית שלו. לא קל לעמוד מול הראי הזה - האמיץ רואה בו כמה הוא פחדן והטוב רואה כמה הוא רשע, ויש כאלה שלא מסוגלים לשאת את מה שהם רואים שם. זו מטפורה טובה לכמה קשה לעצור ולהתבונן על הדברים החשובים בחיינו והאם הם מקבלים את המקום שהיינו רוצים. אם נרוץ מתחנה לתחנה, יש סיכוי שבסוף נשאל את עצמנו, לאן בכלל הגענו?
"אומרים שאנשים מבזבזים שנים רק כי הם לא מוכנים להשקיע דקות. אני ממליצה לאנשים להתבונן בחיים שלהם בתכיפות, לא רק בראש השנה, אולי פעם בחודש. אפשר להקדיש זמן קבוע בשבוע כדי לבחון למשל כמה ממערכות היחסים שלנו טובות, כמה מהימים עוברים עלינו בתחושה טובה, איך דאגנו לבריאות שלנו עד עכשיו ועוד. כשאנחנו לומדים מה חשוב לנו, קל יותר להחליט: ככה אני רוצה לחיות.
"סטיב ג'ובס היה מתבונן במראה מדי בוקר, ושואל את עצמו: אם זה היה היום האחרון של חיי, האם הייתי רוצה לעשות את מה שאני עושה? כשהוא היה עונה לעצמו כמה פעמים ברצף 'לא', הוא היה יודע שהוא צריך לשנות משהו".
"רוב האנשים רוצים להפסיק לעשן, אבל שיעור האנשים שנרשמים לתוכנית לגמילה מעישון נמוך מאוד. רק חמישה אחוזים מכלל המעשנים. אחת הסיבות היא כי גם כשאנחנו רוצים לעשות שינוי - אנחנו עדיין אמביוולנטיים לגביו. ככל שנתחשב ביותר קולות פנימיים, ביותר צרכים, נרגיש טוב יותר עם ההחלטה. עוזר גם לשאול את עצמנו מה הדברים הנוראים שיקרו אם נעשה שינוי - ואיך נוכל להתמודד איתם. להתכונן לחששות שלנו כמו שאנחנו מתכוננים למטרות.
"הפסיכולוגים גיימס פרוצ'סקה וקרלו דקלמנט,ה הצליחו להקפיץ את אחוזי ההשתתפות בתוכניות גמילה ל-70 אחוז, כי הם גילו שתהליך שינוי מורכב משלבי ביניים ושכל שלב מצריך טיפול ייחודי: קדם-הרהור - השלב שבו אתה לא באמת רוצה להשתנות; ההרהור - השלב שבו אתה מתחיל לחשוב על זה, אבל עדיין מתלבט; ההחלטה - השלב שבו החלטת, אבל המרחק בין המעשה עדיין גדול; הפעולה - הצעד הראשון. נגיד, להירשם לחדר כושר. בין שני השלבים האחרונים - שימור ונפילה - מתנהל פינג פונג. רוצים להתמיד, אבל גם מועדים. נפילות הן חלק מכל דרך. החוכמה היא לתפוס את הנפילות שלנו באופן שלא יגרום לנו לוותר על הכל, אלא להבין שזה לא הכל או כלום".
"יש שני סוגי חרטה בחיים: חרטה על כל מה שעשינו והיה טעות בדיעבד. נגיד, סקס עם האקס. הסוג השני של החרטה: דברים שנמנענו מלעשות, ובדיעבד אנחנו מרגישים החמצה. נגיד, טיול של אחרי צבא שלא עשיתי. במחקרים מתברר שיותר משאנשים מתחרטים על דברים שעשו - הם מתחרטים יותר על מה שלא עשו. באחד המחקרים עשו דירוג של ההזדמנויות המפוספסות שמעוררות בנו הכי הרבה חרטה, מן הכבדה אל הקלה: הזדמנויות השכלה, החלטות קריירה, יחסים רומנטיים, הורות, פיתוח עצמי, ניצול פנאי. התברר מהמחקר שההזדמנויות שראינו בהן הכי הרבה פוטנציאל לשינוי ושלא עשינו - הן הדברים שאנחנו הכי מתחרטים עליהם.
5 צפייה בגלריה
95 אחוז לא מתחרטים על שהביאו ילדים, לעומת החרטה של אנשים שלא הביאו ילדים לעולם
(צילום: Shutterstock)
"כשמסתכלים על הורות למשל, דבר שכרוך בו הרבה סבל, ובכל זאת 95 אחוז לא מתחרטים על שהביאו ילדים, לעומת החרטה של אנשים שלא הביאו ילדים לעולם. לא שזה חובה, אבל ברגע שיש ילד, יש את מה לאהוב. יש חיים. וכשאין ילד, אין סיפור. רק מה היה יכול להיות".
"לפני שנים, כשלמדתי באוניברסיטה, התחלתי לדבר בקפטריה עם אחד הבחורים שעמדו לפניי בתור. הוא שאל מה אני לומדת. סיפרתי לו בהתלהבות שאני לומדת פסיכוביולוגיה. כששאלתי אותו מה אתה לומד, הוא אמר: 'מדעי המחשב', והפנים שלו נכבו. שאלתי: 'אתה אוהב את זה?' הוא ענה: 'אני לא סובל את זה, אבל יש בזה מלא כסף'. הרבה אנשים חושבים ככה וזה בסדר גמור. השאלה היא מה תהיה התוצאה של זה.
"המוטיבציה שלנו נמצאת על ציר שבקצהו האחד מוטביציה פנימית, שגורמת לנו לעשות את כל מה שאנחנו עושים כי פשוט בא לנו, מעניין אותנו וזה חלק ממי שאנחנו. ובקצה השני - מוטיבציה חיצונית שמתבססת על פרסים, כסף, או כי מצופה מאיתנו. אדם צריך לשאול את עצמו כמה הוא פועל מתוך מוטיבציה פנימית וכמה מתוך מוטיבציה חיצונית. על פי מחקרים - וגם סשנים שלי עם מטופלים - ברור למדי שאנשים שפועלים מתוך מוטיבציה פנימית הם אנשים יותר מאושרים ובסופו של דבר יותר מצליחים.
"לא כולם יכולים לעבוד בעבודה שהם רוצים, אבל כולם יכולים למצוא תחביב או עיסוק נוסף שימלא אותם. אנשים שיש להם אפילו אי קטן של מוטיבציה פנימית בחיים - זה משהו שנותן להם מאגרים של מוטביציה גם לדברים שהם פחות אוהבים לעשות".
"אנחנו רוצים להתקדם, אבל לא תמיד ברור לנו לאן ומה אנחנו רוצים להשיג. מבחינה פרקטית, כל אדם שמציב לעצמו מטרה חייב להחליט על האסטרטגיה ורק אחר כך על הטקטיקה. קודם לאן אני רוצה להגיע, ואז איך אני הולך לעשות את זה. בהמשך, כדאי לפרק את המטרה לחתיכות אפשריות. אנחנו מעדיפים משימות קטנות ואפשריות, כי כשאנחנו ניצבים בפני מטרות גדולות, שייקחו לנו שנים להגשים - קשה לשמור על הדרייב. אחרי זה, כדאי שתדברו תכלס.
"אני קוראת לזה מבחן ‘זר כן יבין זאת’. אם תגידו לאנשים, 'אני רוצה להיות בן אדם טוב', הם לא יבינו מה אתם רוצים מהחיים שלהם. תגידו, 'אני רוצה להגיד שלום לשומר בכניסה לעבודה שלי כל יום'. את זה הזר יבין וגם ישאל אתכם אם אכן עשיתם את זה".
"אנחנו רוצים את הפתרונות המהירים - דיאטה שמבטיחה ירידה מהירה במשקל - אבל בפועל שום דבר לא קורה, ואם כן, זה מתפוגג מהר. הפתרון הוא להפסיק לחשוב על מהפך, ולהתחיל לחשוב על הרגלים של אורח חיים.
"לצורך העניין, חופשה של שנה היא צעד דרמטי שישנה את חייכם. לקחת עוד חצי יום חופש בשבוע - זה שינוי באורח החיים. לפתוח את מערכת היחסים לפרטנרים נוספים זה צעד משנה חיים. אבל להקדיש את ימי שלישי לדייט זוגי קבוע - זה שינוי אורח חיים. תעשו את זה במשך שנה, והחיים באמת יהיו אחרים".
“אנחנו מבלים הרבה מהחיים שלנו בלחשוב במה אנחנו לא טובים, ואיך אנחנו צריכים לתקן את זה, ואיך יהיה יותר טוב אם נהיה כמו אחרים. יש איזו הנחת עבודה שאם רק נתקן את כל מה שלא עובד - נהיה טובים. הדבר הזה לא נכון. הפוטנציאל שלנו בתחומי החולשה שלנו הרבה יותר קטן מאשר בתחומי החוזקה. כשאנחנו הולכים עם החוזקות שלנו - מתעכבים על מה טוב בנו - אנחנו מסוגלים לעוף.
"השאלה שכדאי לאנשים לשאול את עצמם היא האם הם מנסים לעצב את חייהם דרך תיקון של החולשות שלהם, או דרך טיפוח של החוזקות שלהם. כדי לגלות את החוזקות שלכם, תערכו בשבוע הקרוב שתי רשימות: 1. דברים שלא היה לי כוח לעשות. 2. דברים שעשיתי בכיף. מאחורי מה שאתם אוהבים לעשות, בדרך כלל עומדת חוזקה".
"מי שלא יידע להמציא את עצמו מחדש, יישאר מאחור. השאלה היא איך עושים את זה. בתור התחלה, מצאו 20 דרכים להתקדם. למי שאין רעיונות יצירתיים, אפשר לאמן את צורת החשיבה הזאת בעזרת מענה אינטנסיבי על שאלות משעשעות, כמו איך אפשר להגיע עד אילת בלי טלפון וארנק, או מה אפשר לעשות עם מברשת שיער חוץ מלהסתרק.
"כשאנחנו מוכנים לבחון רעיונות בלי להתייחס להצלחה או כישלון או לדעתם של אחרים, הסיכוי להצליח עולה. בשביל ללמוד ספרדית למשל, לא חייבים ללכת לקורס. אפשר גם ללמוד דרך אפליקציה, לצפות בסדרה ספרדית עם כתוביות בעברית, להתנדב במרכז לעולים מדרום אמריקה או לגור חודשיים בעיר ספרדית ועוד הרבה אפשרויות. והכי חשוב: לא לחכות. להתחיל עכשיו".
"הרבה מההחלטות שלנו בחיים - איפה לגור, מה ללמוד - מגיעות אחרי מחשבה, ולפעמים מתברר שזה גם לא מה שאנחנו רוצים. אז למשל, במקום לעבור מחר לתל-אביב, להעביר את כל המשפחה, למצוא עבודה, אני יכולה לעשות ניסוי קטן: לעבור לשם לחודש לסבלט, ולהבין איך אני מרגישה לגבי זה. אולי זה לא ייתן לי את כל המידע שאני צריכה, אבל זה יותר מידע מכל המחשבות והספקולציות שהייתי משקיעה במעבר מלא. אם אני רוצה ללמוד רפואה, לפני שאני מתחילה ללמוד שבע שנים, אני יכולה להתנדב במד”א.
"אני יכולה לעשות הרבה דברים שייתנו לי הצצה מהירה לתוך בחירה שאני רוצה לעשות. כמו סטארט-אפ - אנחנו יכולים להוציא רעיון אל הפועל כמה שיותר מהר, לראות מה קורה, האם נעים לנו, ללמוד מזה ואחר כך להוציא עוד רעיון חדש לפועל כמה שיותר מהר".
"החברה שלנו מקדשת את ההתמדה, בעוד פרישה או ויתור נחשבים לדבר פחות סקסי. זה לא תמיד נכון. ברור שהתמדה היא תכונה טובה, אבל אנחנו נוטים לקחת אותה יותר מדי ברצינות. לפעמים אנחנו נשארים מחויבים להחלטות עבר שלנו רק בשם עקרון ההתמדה.
"אנחנו רואים את זה בלימודים, כשאנשים ממשיכים ללמוד משהו שהם כבר לא רוצים, כי הם כבר השקיעו כמה שנים; רואים את זה בעסקים, כשהעסק כבר לא משגשג וממשיכים להשקיע בו רק כי הם כבר השקיעו בו, ורואים את זה בזוגיות - כשנשארים רק כי הם כבר נשואים ויש להם ילדים, אף שברור להם שהם כבר לא צריכים להיות שם. העניין הוא שההתמדה לא תיקח אותנו רחוק, אם לא נדע איפה לעזוב.
"הפתרון במקרה הזה הוא מונח שטבע סת' גודין, 'עזיבה אסטרטגית' - דרך לבדוק בכנות אם המאמץ שווה את זה ואם אנחנו מתמידים מהמניעים הנכונים. כשאדם מגלה שמשהו שהשקיע בו כבר לא עובד כמו שרצה - יהיה יותר חכם ללכת להשקיע את האנרגיה שלו במקום אחר, מאשר להמשיך להשקיע באותו המקום. טוב יהיה להגדיר, נניח, תקופת זמן לבחון את הדברים. שנה של טיפול זוגי, שאם בסופה לא תגיעו לתובנות חדשות, זאת תהיה נקודת העזיבה. מותר לנו להודות שמשהו היה טעות או שהוא לא עובד יותר. אם לא נרשה לעצמנו לפרוש כשצריך, כנראה לא נעז לקחת סיכון בדברים חדשים".
"הרבה אנשים רוצים לחיות בלי פחד. אבל כשאנחנו מנסים להרחיק את הפחד ולא לתת לו מקום, אנחנו מרחיקים גם את מה שמשמעותי בשבילנו. אחרי הכל, בכל דבר משמעותי שאנחנו עושים יש איזשהו סיכון. כמה שאנחנו יותר נמנעים מהמפגש מהפחד, אנחנו מעצימים אותו, ובהתאם המסוגלות העצמית שלנו יורדת.
"אם אנחנו רוצים לחיות את החיים שאנחנו רוצים לחיות, אין לנו ברירה אלא להסכים לקבל את הפחד כחלק מהחיים. אני ממליצה לפרק את הפחד למדרגות. לשאול את עצמי מה הדבר שהכי מפחיד אותי, ולטפס אליו בצעדים קטנים. למשל, פחד קהל. לא צריך להתחיל לנאום באו"ם. אפשר להתחיל באתגר כמו לומר כמה מילים בארוחה משפחתית, ואז לעבור צעד קדימה - ולהשתתף בישיבות. מחליטה שכל יום אני אומרת משהו, גם אם אני בטוחה שאני נשמעת סתומה ואף אחד לא סופר אותי. כמה שאני אעשה את זה יותר, ככה אני ארגיש מסוגלת יותר, ובעיקר - רמות הפחד שלי יירדו".
"דחיינות היא הפער שיש בין הכוונה שלנו לבין העשייה בפועל. אנחנו מתכוונים לבלות יותר זמן עם אנשים אהובים, לפתוח עסק, להתחיל לעשות ספורט, אבל הבעיה היא ששום דבר לא דחוף למחר. מה שדחוף - קורה, גם אם ברגע האחרון.
"אחת השיטות להתמודד עם דחיינות היא להתייחס לחלומות שלנו בתור משהו שיש לו דד-ליין. אני חלמתי להקליט פודקאסט במשך הרבה זמן, ולא הבאתי את עצמי לעשות את זה, עד שהחלטתי שאני פשוט מתחייבת בפני העוקבים שלי בפייסבוק ואנשים שלא נעים לי לאכזב - שבעוד שבועיים אעלה את הפרק הראשון. לא היה לי ציוד, לא היה אורח, לא היה לי נושא, אבל זה קרה. ככה אני פועלת גם באזורים אחרים בחיים".
"נוטים לומר שזמן הוא כסף, אבל כסף בא וכסף הולך. זמן שעבר, לעומת זאת, לא יחזור לעולם, לא משנה כמה תהיו מוכנים לשלם בשבילו. הפילוסוף הסטואי סנקה כתב שבחיים יש לנו המון זמן, אבל אנחנו נוהגים בו בפזרנות. כשזה קשור לכסף שלנו, אנחנו חושבים הרבה מה משתלם ומה לא, אבל אנחנו הולכים לאירועים שאנחנו לא רוצים להיות בהם, נשארים יותר מדי בעבודה שלא באמת מעניינת אותנו, מבלים עם אנשים שאנחנו לא כזה אוהבים, ובסוף משלמים במטבע הזמן.
"ההצעה שלי היא להבין לאן זולג הזמן. קחו שבוע-שבועיים ותתעדו בטבלה את הפעילויות היומיומית שלכם. בסוף, אחרי שתסכמו כל יום, תכתבו כמה שעות הקדשתם למה. רוב האנשים שעשו את זה הזדעזעו מכמות העבודה שהם משקיעים ביום, אבל זה עזר להם לקבל החלטות קונקרטיות לעתיד. וגם טוב לדעת שיש רגעים שבהם אנחנו לא חייבים לעשות שום דבר.
"שווה להתאמץ בשביל זמן פנוי. וחוץ מזה, אנחנו תמיד בטוחים שאחר כך יהיה לנו זמן לממש את מה שחשוב לנו, אבל אף אחד לא מבטיח לנו את הזמן הזה. מוטב לפעול עכשיו, או כמו שכתבה הסופרת אנאיס נין: אם לא הייתה בונה בעצמה את עולמה, סופה היה למות בעולמות שבנו לה אנשים אחרים".
פורסם לראשונה: 07:16, 25.09.20
