מוטי (שם בדוי) הוא הבעלים של חברת סטארט-אפ מסוימת ממרכז הארץ. לכבוד השנה החדשה התכנסו עובדי החברה לישיבת עובדים, שכיאה לרוח התקופה התנהלה בזום. הם שמעו על הרווחים, הצמצומים, היעדים והדרישות, וגם הרימו כוסית יין לכבוד החג. הכול היה סטנדרטי - חוץ מהרגע הזה שבו הבוס הגדול השווה את הסטארט-אפ הצנוע שהקים לאמזון ואת עצמו לג'ף בזוס, מי שהקים את אמזון ואוחז כעת בתואר "האיש העשיר בעולם".
"אני לא זוכר את המילים המדויקות שלו, אבל באיזשהו שלב הוא הרים את כוס היין ואמר משהו כמו, 'אנחנו בדרך להיות אמזון! אני לא פחות טוב מבזוס, אפילו יותר!'", מספר אחד העובדים. "מזל שזה היה בזום, כי הספקתי להזיז את הפרצוף שלי מהמצלמה לפני שנקרעתי מצחוק. זה קצת כמו שמוכר פלאפל מיקנעם ישווה בינו לבין מסעדת שני כוכבי מישלן בפריז. מה הקשר בין מוטי לבזוס? ובכן, לשניהם יש זוג עיניים ודופק".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
חדש! לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
העובדים אומנם צחקו מההשוואה המגוחכת אבל לא הופתעו. כבר שנים שהם מכנים את הבוס שלהם מאחורי הגב בשם "מוטי הש.ג." שזה קיצור של מוטי שיגעון גדלות, מעין בדיחה פנימית של החבר'ה. בכינוי הוא זכה הודות לכמויות הבלתי נתפסות של אהבה והערצה שהוא מרעיף על עצמו, אמירות חסרות שחר לגבי הסטארט-אפ שהקים והעדר היכולת לראות את המציאות כפי שהיא.
"כשאני הגעתי לחברה כבר כולם קראו לו ככה", מספר העובד. "כששאלתי למה, אמרו לי 'הוא קצת חי בסרט, אתה עוד תראה'. אחרי שבועיים הבנתי. הוא באמת חי בסרט. לפעמים אני מסתכל עליו ותוהה ביני לבין עצמי אם הוא באמת מאמין בשטויות שיוצאות לו מהפה, או שזו סתם דרך לדרבן את עצמו ועל הדרך לדרבן אותנו. הרי הוא בסך הכול בחור די אינטליגנטי, אין מצב שהוא עד כדי כך מנותק... יום אחד עברתי ליד המשרד שלו וקלטתי אותו מסתכל על עצמו במראה ומחייך. לא מסתכל כמו שכולנו מסתכלים מדי פעם, אלא במין מבט כזה מרוצה מעצמו, כאילו הוא הגבר הכי יפה בעולם. זה היה 50% מצחיק ו-50% מבהיל. אמרתי לעצמי בלב, הוא באמת סובל משיגעון גדלות!"
אבל האם מוטי באמת סובל משיגעון גדלות או שמדובר בעוד בוס, אחד מני רבים, עם אקסטרה ביטחון עצמי ואפס צניעות?
"תמיד בודד בין אנשים, אני חוזר לחלום לבדי ולהיכנע לדיכאון. מהו השיגעון הגורם לי לחשוק בסופי? ללא ספק משום שאינני מוצא מקום בעולם... החיים הם נטל חסר הנאה ומלא בכאב; הם נטל, מכיוון שאני נאלץ לחיות עם אנשים השונים ממני כאור הירח מהשמש" (נפוליאון בונפרטה)
שיגעון גדלות, או בשמו השני מגלומניה (מיוונית: מגלו - מלכות, מניה - תשוקה או טירוף), היא סימפטום של הפרעה נפשית שעיקרה מחשבות שווא גרנדיוזיות. אדם הלוקה בה מייחס לעצמו גאונות, עליונות וכוח הבאים לידי ביטוי בתכונות, בהישגים או בכישורים אשר אינם קיימים בו במציאות. הוא באמת מאמין כי הוא ניחן בכוח יוצא דופן, והשקפת העולם שלו מתאפיינת בבוז לאחרים. שימו לב, מגלומניה בהחלט עשויה להופיע גם בקרב אנשים שאובייקטיבית מסתובבים בעולם עם כישורים יוצאי דופן בתחום מסוים. אלה מרגישים שעצם היותם עילוי בנגינה, למשל, מעניק להם כוח עליון גם בתחומים אחרים.
"המונח 'מגלומן' נע על ספקטרום רחב בין דברים שאנחנו פוגשים ביומיום ועד לתופעות מוזרות ויוצאות דופן", מסביר ד"ר עופר פלד, פסיכולוג קליני ופסיכולוג חינוכי, מומחה לסכמה-תרפיה לטיפול בהפרעות אישיות, יו"ר שותף של איט"ה (האגודה הישראלית לטיפול התנהגותי- קוגניטיבי) ומנהל בית הספר "פרט, משפחה, קהילה" להכשרת מטפלים ב-CBT. "בלשון העם מגלומן הוא מישהו שחושב את עצמו מוכשר יותר, מוצלח יותר, נעלה יותר, בעל כוחות וכישורים יוצאי דופן, מתנשא ויהיר. בתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה המושג הזה קשור להפרעות אישיות או להפרעות פסיכוטיות".
בכל הנוגע להפרעות פסיכוטיות, מגלומניה נפוצה אצל אנשים הלוקים במניה-דפרסיה (הפרעה דו-קוטבית), המתאפיינת בשינויים קיצוניים במצבי הרוח - הנעים ממצב רוח מרומם ופעלתנות יתר לדיכאון תהומי. במהלך המניה הם עשויים ללקות במחשבות גדלות, שיתבטאו בתחושה של יכולת אינסופית ובהצבת תוכניות ויעדים שאינם מתכתבים עם המציאות. הפרעה פסיכוטית נוספת שאחד מתסמיניה הוא מחשבות שווא היא סכיזופרניה פרנואידית. הלוקה בה סובל מהפרעות בתפיסה, ורואה בעצמו אדם נרדף או נעלה. אל מחשבות השווא האלה מתלוות פעמים רבות גם הזיות שמיעה או ראייה ("אלוהים דיבר אליי", "חייזרים אמרו לי" וכו').
בכל הנוגע להפרעות אישיות, מחשבות גדלות הן תכונה מרכזית אצל אנשים הלוקים בהפרעת אישיות נרקיסיסטית, המתאפיינת בפנטזיות ובהתנהגות המבטאות עליונות והתנשאות, בצורך בהערצת הזולת ובמקביל בהיעדר אמפתיה כלפיו, עד כדי זלזול בו והשפלתו.
"מגלומניה איננה אבחנה נפרדת בפני עצמה, אלא מופיעה כחלק מתהליך חשיבה שמתקיים בהפרעות הללו", מסביר פלד, "כאשר יש הבדל במידת הפגיעה בבוחן המציאות (מה נתפס כמציאות), ומבחינת היכולת לשפוט את ההתנהגויות בהתאם לקודים החברתיים".
מה זה אומר "בוחן המציאות"? הרי כל אחד רואה את המציאות קצת אחרת. מה בכלל נחשב למציאות?
"אפשר לומר פה בבדיחות הדעת שכשאתה פונה לאלוהים או לחפצים עם דרישות, בקשות או משאלות זה בסדר, אבל כשהם מתחילים לענות לך בחזרה זה כבר פחות בסדר. אבל זה בדיוק העניין של בוחן המציאות. אם אני שומע שמדברים אליי, נותנים לי הנחיות, מכוונים אותי ויש לי איזשהו קשר לכוח עליון שאינו נחלת הכלל, אז יש בעיה בבוחן המציאות".
מומחים מאמינים כי מגלומניה קלאסית נצפתה אצל שליט צרפת נפוליאון בונפרטה (ובשל כך, שיגעון גדלות מכונה גם "תסמונת נפוליאון"), אשר מינה עצמו לקיסר והציג את עצמו כבעל תכונות אלוהיות; אצל אדולף היטלר, ששאף לכבוש את העולם כולו, לחסל את כל הגזעים האחרים ולהשמיד את כל מה שנתפס כמחוץ לשלוחה שלו עצמו; ואצל אידי אמין, נשיא אוגנדה שתחת שלטונו האכזרי נרצחו קרוב לחצי מיליון בני אדם. אמין כינה את עצמו כדרך קבע "הוד מעלתו הנשיא לכל החיים", והעניק לעצמו שלל תארים מופרכים כמו "פילדמרשל החאג' דוקטור אידי אמין", "אדון כל חיות האדמה ודגי הים" ו"המלך האחרון של סקוטלנד". הוא נהג לענוד מספר כה גדול של מדליות לצווארו עד שחולצותיו נקרעו מעודף המשקל.
דמות מוכרת נוספת שסבלה משיגעון גדלות הייתה המתמטיקאי זוכה פרס נובל ג'ון נאש, שסיפור חייו הוצג בסרט זוכה האוסקר "נפלאות התבונה". נאש, מתמטיקאי גאון, אובחן כחולה בסכיזופרניה ואושפז בבית חולים פסיכיאטרי כחלק ממאבקו במחלה. גם הוא, כמו אמין, העניק לעצמו תוארי כבוד הזויים כמו "נסיך השלום" ו"רגלו השמאלית של אלוהים", וכשאוניברסיטת שיקגו הציעה לו תפקיד יוקרתי באקדמיה הוא סירב, בטענה שהוא עתיד להיות הקיסר של אנטרקטיקה.
ד"ר פלד, איך אדם מגיע למצב שבו הוא תופס את עצמו כרגלו השמאלית של אלוהים?
"מגלומניה, כאמור, יכולה לנבוע ממספר מוקדים, וצריך להסתכל על כל מעגלי ההשפעה: גנטיקה, הסביבה המיידית שמספקת התקשרויות משמעותיות, הסביבה החברתית-תרבותית ואירועי החיים. בהפרעות פסיכוטיות למרכיב התורשתי עלולה להיות השפעה רבה, היכולה להתבטא בשכיחות גבוהה יותר של בני משפחה שסובלים ממחלה דומה, אבל זה אף פעם לא רק גנטיקה. לדוגמה תאומים זהים, הנושאים אותו מטען גנטי, אינם סובלים בהכרח מאותן הפרעות נפשיות. אלמנט הסביבה מתייחס לשאלות כמו באיזו סביבה גדלת, אילו אירועי חיים התרחשו במהלך ההתפתחות, מה קיבל חיזוקים מהסביבה ואילו אינטראקציות התפתחו עם הדמויות המשמעותיות ועם הסביבה החברתית במהלך הדרך.
"לסביבה יש כל מיני דרכים להשפיע על ההתפתחות שלנו, וכשמדברים על סביבה צריך לקחת בחשבון שלא הכול זה משפחה. יש מגוון השפעות חברתיות, היבטים חינוכיים ותרבותיים שיכולים לתרום את חלקם".
איך מאבחנים אדם עם מגלומניה?
"מעטים הם המקרים שבהם אדם מגיע ואומר: "יש לי בעיה. אני מתנשא, ביקורתי, נקמן, יהיר, חושב שאני טוב מאחרים והייתי רוצה לשפר את ההתנהלות שלי". אם זה קורה, סיכויי הטיפול עולים משמעותית, אבל לרוב אנשים עם מחשבות גדלות לא מבקשים טיפול או עזרה, כי זה לא עולה בקנה אחד עם המחשבות שלהם. הם הרי בטוחים שהם טובים ונעלים מאחרים ושהבעיה כלל לא אצלם, כך שאין להם בעצם סיבה לפנות לטיפול או לייעוץ. במקרים שהם כן פונים בעצמם, זה יקרה לרוב מתוך מצוקות אחרות. בהפרעה דו-קוטבית, לדוגמה, מול הקוטב של המגלומניה ישנו הקוטב של הדיכאון, שמלווה בסבל נפשי שעשוי להיות קשה מדי להתמודדות ויוביל את האדם לפנייה לסיוע. אדם עם מגלומניה יכול גם לפנות לייעוץ כתוצאה מתסכול במקום העבודה או במערכות יחסים - הוא ירגיש שהוא תקוע, שהוא אינו זוכה לקידום ולהכרה שהוא מצפה להם - או כתוצר של משבר כשהמגלומניה קורסת והמציאות טופחת על פניו במקרים כגון פיטורים, גירושים, הסתבכויות עם רשויות החוק וכדומה. כשהאדם עם מחשבות הגדלות פונה לטיפול, הוא מעוניין בעזרה שתשקם את החלק הגרנדיוזי, ועל המטפל לזהות ששיקום החלק הזה הוא סגירת חלון האפשרות לשינוי".
אבל במרבית המקרים הם יגיעו לטיפול כי הסביבה שלחה אותם. לפעמים יהיו אלה גורמי אכיפה שונים (למגלומנים יש נטייה להסתבך עם החוק כי הם רוחשים מעט מאוד כבוד למגבלות), אבל לרוב הם יישלחו על ידי אחד מבני המשפחה.
"אחת הבעיות המרכזיות שקשורות במגלומניה היא חוסר יכולת לראות את האחר", מסביר פלד. "אדם עם מחשבות גדלות לא לוקח בחשבון את האימפקט של ההתנהלות שלו על אחרים. הוא לא לוקח בחשבון את ההשלכות של התנהגויותיו כאשר הוא מקטין, מזלזל או משפיל את הזולת. לעיתים מי שידרוש פנייה לייעוץ חיצוני יהיו דווקא בני המשפחה, שלא מוכנים להמשיך לחיות תחת האווירה המגלומנית הפוגענית הזו. לפעמים בן או בת הזוג מציבים את הטיפול כתנאי ומאיימים בניתוק הקשר. לפעמים זה מגיע דרך ילדים בוגרים שבאיזשהו שלב מתנערים מההורה שסובל ממחשבות גדלות, ואז המטופל פונה בעצמו וטוען לניכור הורי, מבלי להבחין בכלל בתרומה שלו לניכור הזה".
איך מטפלים באדם כזה?
"מכיוון שמחשבות מגלומניות יכולות להופיע בהפרעות שונות, הן גם נבדלות בדרך שבה אנחנו מאבחנים אותן ובאסטרטגיית הטיפול. יש התערבויות שיכולות להיות מאוד יעילות בהפרעה אחת אולם לייצר נזק בהפרעה אחרת. למשל, בטווח של הפרעות פסיכוטיות כמו סכיזופרניה או מניה דפרסיה, המלווות בפגיעה בבוחן המציאות, כדאי לשקול טיפול תרופתי בשילוב טיפול פסיכולוגי. הסיבה לכך היא שבהפרעות הללו האנשים לרוב מתקשים לבחון את המחשבות מול המציאות ללא סיוע תרופתי. הניסיון לעמת אותם עם המציאות עלול לגרום דווקא להחרפה בעמדות, לפרצי כעס ולתוקפנות, כך שגם מי שינסה לעזור להם ייתפס כמי שמנסה לפגוע. טיפול תרופתי אנטי-פסיכוטי, לעיתים עם שילובים של מייצבי מצב רוח או טיפול אנטי-דיכאוני, יכול להביא לתוצאה טובה כדי למתן את ההיבטים המוקצנים של הסימפטומים, ולאפשר למטופל להרוויח יותר מהטיפול הפסיכולוגי.
"לעומת זאת, בהפרעת אישיות נרקיסיסטית נמצא שהטיפול התרופתי פחות יעיל. הוא יכול להיות לעזר אם המטופל סובל גם מדיכאון ומתנודות חדות במצב הרוח, אבל העיקר הוא טיפול פסיכולוגי בשיחות. מגוון גישות פסיכולוגיות הראו יעילות, וביניהן לטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT) יש תרומה לא מבוטלת".
CBT, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (Cognitive Behavioral Therapy), הוא מכלול שיטות של טיפול פסיכולוגי. מטרת הטיפול היא לבחון סיטואציות מהעבר הקרוב של המטופל שבהן הופיעו דפוסי חשיבה, רגש והתנהגות החורגים מהנורמה ולהבין את הקשרי הופעתם. על כן, רבות מהגישות מעודדות היזכרות רגשית בסיטואציות "בעייתיות" ובחינה מחודשת של המחשבות שהופיעו בסיטואציה, או בחינת התנהגויות חלופיות שאפשר היה לנקוט.
"אחת התיאוריות המובילות ב-CBT בטיפול בהפרעות אישיות בכלל, ובהפרעת אישיות נרקיסיסטית בפרט, נקראת סכמה-תרפיה, שלפיה צרכים נפשיים אנושיים שמאפיינים את כלל בני האדם קיבלו מענה לא מותאם במהלך ההתפתחות.
"לצד הגנטיקה שתורמת את חלקה ולצד אירועי חיים שונים שיכולים להשפיע על התפתחות ההפרעה, ישנם צרכים בסיסיים שלא זכו למענה מותאם, וכתוצאה מכך התגבשו תבניות חשיבה ורגש מסוימות הנקראות סכמות. הסכמות הללו מתפתחות בשלבים מאוד מוקדמים, לפעמים עוד לפני שיש המשגה מילולית, והן קובעות כיצד האדם הבוגר מגיב לגירויים סביבתיים".
ד"ר פלד מצביע על שני צרכים מרכזיים שלא קיבלו מענה מותאם לאורך הילדות של הלוקים בהפרעת אישיות נרקיסיסטית: הראשון הוא הצורך בהתקשרות בטוחה, והשני הוא הצורך בגבולות ובשליטה עצמית.
"הצורך בהתקשרות בטוחה כולל בתוכו את הצורך שיקבלו אותנו ושנרגיש רצויים, שייכים ומוערכים מעצם היותנו", מסביר פלד. "מענה לא מותאם לצורך הזה, לדוגמה, יכול לבוא לידי ביטוי בהורים שמאוד מאדירים דברים מסוימים אבל מתעלמים מאחרים. התוצאה היא שהילד לאט-לאט לומד שכדי לקבל מענה לצורך שלו בשייכות ובקבלה הוא חייב להיות מאוד מיוחד, ואם הוא לא מאוד מיוחד - במקרה הטוב מתעלמים ממנו, ובמקרה הרע מגנים אותו.
"הצורך בגבולות מציאותיים ובשליטה עצמית מבוסס על ההנחה שכדי לגדול באופן מיטבי אנחנו צריכים לפגוש את המציאות - את המגבלות של עצמנו, של האחר - וללמוד לשלוט בעצמנו ולווסת את עצמנו מול המפגש עם מגבלות המציאות. מענה לא מותאם לצורך הזה, למשל, יבוא לידי ביטוי בהאדרת הילד מבלי לדרוש מידה של הדדיות והתחשבות באחר. כשהורה לא דורש מהילד שלו לקחת בחשבון את האחר, לגלות אמפתיה, סובלנות והתחשבות, הוא בעצם פוגם בצורך הזה. הלמידה שהולכת ונוצרת לאורך הדרך היא שמותר לי ומגיע לי".
העדר מענה מותאם לשני הצרכים הללו עשוי להוליד שורה ארוכה של סכמות שונות שהמטפל צריך לאתר. לדברי ד"ר פלד, בתיאוריה הזו יש 18 סכמות, אבל אלה הן ארבע הסכמות המרכזיות שיש לקחת בחשבון כשמדובר בהפרעה נרקיסיסטית:
"הסכמה הראשונה שמתפתחת לרוב בהפרעת אישיות נרקיסיסטית קשורה בצורך הראשון - הצורך בהתקשרות בטוחה - ומתבטאת פעמים רבות דווקא בסכמה של פגימות ובושה".
אדם עם מחשבות גדלות סובל מבושה?
"כן, בהחלט. זה מאוד מתעתע כי אתה אומר לעצמך: איך יכול להיות שאדם כזה סובל מתחושת פגימות? אבל בעצם כאשר האהבה תלויה בעיקר בהישגים ובהצלחות של הפרט, הוא מתקשה לפתח אמונה פנימית שהוא יזכה להיות אהוב מעצם היותו, גם בהצלחות וגם בקשיים. תחושות הפגימות והבושה מתבססות, והוא עלול לפצות עליהן באמצעות המגלומניה המנפחת את הערך העצמי: 'אני אוכיח לכולם שאני מוצלח יותר, חכם, חזק ומוכשר יותר מאחרים'. זהו פיצוי יתר על החסך, כי הקבלה הייתה מותנית בהצלחה ולא בעצם היותי אדם. אנשים הופכים להיות מאוד תלויים בחיזוקים חיצוניים שמגיעים או לא מגיעים, ועבורם הם מוכנים לעשות הרבה מאוד התנהגויות שיכולות להיות גם מרחיקות לכת".
הסכמה השנייה שיכולה להתפתח היא גדלות ודרשנות, והיא תוצר של חסך בגבולות מציאותיים ובשליטה עצמית.
"בשונה מהסכמה הראשונה שבה האדם מרגיש פגום מיסודו, בסכמה הזו אין כלל תחושה של פגימות אלא בדיוק ההיפך. מכיוון שהסביבה מעולם לא דרשה ממני להסתכל על האחר, נוצר מבנה שאומר 'אני הכי נהדר והכי מוצלח', כי ככה תמיד כולם ראו אותי. בעצם מתפתח כאן אלמנט של אנוכיות לא כפיצוי אלא כקו אופי.
"הסכמה השלישית היא חסך רגשי. האדם לא מאמין שאנשים יתעניינו בו בזכות מי שהוא, אלא אם כן הוא יעשה משהו מאוד בולט שדורש תשומת לב. כלומר, לצד תחושת הפגימות שמופיעה בסכמה הראשונה מתפתח גם העדר אמון בזולת שייתן לו יחס אם הוא יתנהג 'רגיל'.
"הסכמה הרביעית היא חוסר אמון במניעים של הזולת - האדם לא מאמין שהאחר בא להיטיב איתו. לתפיסתו, יש לאחר מניעים להרע לו, ומכאן מתפתחות מערכות יחסים תחרותיות וקושי לראות הצלחה משותפת. לפי ראיית עולמו, העוגה היא קטנה מאוד וכל אדם חייב לדאוג לפרוסה שלו. 'אם אני לא אדאג להיות מספר אחת, אז כל מה שבניתי יתמוטט'.
"ברגע שאיתרנו את התבניות האלה צריך לבחון איך המטופל מתמודד איתן, כלומר אילו אסטרטגיות הוא נוקט כדי להסתדר בעולם אל מול התבניות האלה שהלכו ונבנו עם השנים".
אילו דרכי התמודדות נפוצות?
"אנשים עם הפרעה נרקיסיסטית או עם מאפיינים מגלומניים מתנהגים בדרכים מגוונות, אבל הבולטות שבהן הן התנהגויות של פיצוי יתר - ניסיון בכוח לתפוס מקום, מרחב, להשתלט על הסיטואציה ולהכתיב אותה, רברבנות, יהירות, נפנוף בהישגים וניפוח תחושת הערך העצמי על חשבון אחרים.
"בנוסף, בני משפחה יעידו שהם לא מאפשרים אינטימיות או קרבה אמיתית. הסיבה לכך היא שהם מפחדים שאחרים יגלו את הפגמים שלהם. גם כשהם נמצאים לבד, הם ינסו להסיח את דעתם במכוון כדי לא להיות במגע עם החלקים הפגיעים של עצמם. זה יכול להוביל להתמכרויות, לשימוש בחומרים, לספורט מוגבר ואתגרי במיוחד או לצפייה מוגזמת באתרי פורנו. מטרת כל אלה היא לייצר איזושהי התרגשות והתרחקות מרגשות של פגימות ובדידות".
נשמע שהאנשים אלה ממש סובלים.
"בדרך כלל החוויה העמוקה שלהם, שהם כמובן יתקשו להודות בה, היא חוויה של בדידות. אף אחד לא באמת מבין אותם, אף אחד לא באמת מקבל אותם, והם עובדים מאוד קשה כדי לתחזק את המרכיב הנרקיסיסטי-מגלומני הזה. זה מעייף, שוחק ובסוף הם מרגישים שהם נשארו לבד".
לפגישה הראשונה עם הפסיכולוגית, שירלי הגיעה בגלל הדיכאון. חברה המליצה, ואחרי כמה חודשים של התלבטויות ודחיות היא החליטה ליישם את ההמלצה. מבחינת שירלי, הפגישה הייתה אכזבה אחת גדולה. הפסיכולוגית המהוללת התגלתה כאישה קטנת ממדים, לא נאה במיוחד ודי משעממת. ואם זה לא מספיק, קיר אחד של הקליניקה היה צבוע בכתום, צבע ששירלי לא סובלת עד היום.
"אני חושבת שהמשפט הראשון או השני שאמרתי לה היה שהקליניקה שלה מכוערת", נזכרת שירלי. "היום כשאני חושבת על זה, בעצם הדבר הראשון שעשיתי היה לרדת עליה ועל הבחירה העיצובית שלה. 20 דקות לתוך הפגישה כבר תייגתי אותה בראש שלי כ'עוד מטומטמת' והחלטתי שלא אחזור שוב".
אבל שירלי חזרה שוב, ומה שהתחיל כפגישה מאכזבת למדי התקדם לטיפול ארוך ומשמעותי שארך שנים. "למדתי איפה בדיוק פיתחתי דפוסי התנהגות מסוימים, ובעיקר איך להתמודד איתם. זה היה תהליך מתיש וארוך, שבמהלכו עזבתי את הטיפול וחזרתי שוב ושוב. היום אני יודעת להגיד שזה כנראה הדבר הכי טוב שעשיתי עבור עצמי בחיים האלה".
"אנשים עם נטיות מגלומניות מציבים את המטפל בעמדה מאוד מעורבת ומורכבת", מודה ד"ר פלד. "בדרך כלל הם מעוררים הרבה אנטגוניזם בסביבה כי קשה להיות בחברתם. כל המחשבות הגרנדיוזיות, ההתנשאות וחוסר ההתחשבות באחרים מעוררים סלידה והתרחקות, או לחלופין כניעות שמקורה בפחד מהתגובות הסוערות והפוגעניות שלהם. מטפל צריך לשמור על עצמו לא ליפול למקומות של כניעות או סלידה.
"המטפל צריך להיות עם חוסן נפשי במפגש עם ההתנהגויות הפוגעניות, אשר יופנו במוקדם או במאוחר גם למטפל. במקום להיעלב, לחשוש או לתקוף חזרה ולהיות עוין, המטפל חייב להפגין חוסן וחום כלפי אותו מטופל, לא להתרחק ולהתנער ממנו. זו מעין קומבינציה של חוסן עם חמלה, רוך וקבלה, שמעבירה מסר שלפיו אני לא מקבל את ההתנהגויות אבל אני כן מקבל את הצרכים. כלומר, לתת מקום לצורך להיות אהוב, מוערך ומשמעותי לאחרים, אבל להתעמת עם המטופל על האופן הלא יעיל שבו הוא מנסה לייצר מענה לצורך הזה, בדרך שרק מרחיקה את האחרים ממנו".
איך עושים את זה? הרי בסופו של דבר מדובר באנשים שמתנהגים בצורה בלתי נסבלת לאחרים.
"הרעיון הוא לראות לנגד עינינו את הילד הפגיע שבתוך האדם המבוגר שפנה לטיפול. הרי בסופו של דבר בבסיס ההפרעה הזו מסתתרת פגיעות, וכל המבנה הענק הזה הוקם כדי להגן על האדם ולאפשר לו לשרוד מול חוויית הפגימות. אז נכון, הדרכים שבחר לא יעילות ואף פוגעניות, אבל המטרה היא הישרדותית. מטפל צריך להיות מסוגל לראות מעבר, לזהות את המרכיב הפגיע, הילדי, שלרוב נוצר בשלבים מאוד מוקדמים. אף בן אדם לא הופך למגלומן פתאום בגיל 40. זה לא עובד ככה. אם מטפל מצליח לראות את הפגיעות לנגד עיניו, הוא יכול לנסות לספק מענה מותאם לצרכים כדרך חלופית למה שהוא קיבל עד היום.
"הרבה פעמים התמקדות באירועים מזמן הווה איננה מספיקה, וצריך לחזור לסיטואציות בילדות או בנעורים, שם הסכמות הללו התבססו. החזרה לזיכרונות מוקדמים מאפשרת למטפל להתערב באמצעות מה שנקרא 'רישום מתקן', המייצר חוויה חלופית של מענה מותאם לצרכים שלא טופלו כנדרש בגיל הצעיר. כלומר, להעלות זיכרון, להחיות אותו כאילו הוא קורה כאן ועכשיו ולעצור את הפגיעה באותו חלק ילדי. זה תיקון שיש לו אימפקט רגשי מאוד עמוק. לרוב הוא מרכך את המטופל וממתן את הצורך להפעיל את הסכמות הללו שוב. מה שכן, לא מדובר בטיפול קצר אלא בתהליך שעשוי לקחת כשנה ויותר".
פורסם לראשונה: 10:08, 15.10.20
