הייתי ילדה רזה. שדופה אפילו. סבתי האהובה, ניצולת שואה שאכלה בילדותה מרק דלוח ומעט לחם שחור, התקשתה לקבל את העובדה שנולדה לה נכדה שכולה "עור ועצמות" כפי שנהגה לתאר אותי בימים ההם, והחליטה להילחם בכך בכל הכוח. "הנכדה שלי לא תהיה רזה כל כך", היא נהגה לומר תוך כדי שהיא דוחפת לי לפה כף עמוסה בשמנת או בדבר מה עתיר קלוריות אחר. אבל זו לא הייתה רק היא: גם מטפלת התינוקות בקיבוץ שבו גדלתי התקשתה עם הרזון המחריד שלי, ובכלל - נדמה היה שבאותם ימים רזון של ילדים נחשב לסוג של מום. וכך, הואבסתי באוכל עד שהייתי מקיאה. הכוונה לא הייתה שאקיא בסוף, כמובן, אבל הגוף הקטן לא יכול היה להכיל את כמות האוכל שנכנסה אליו.
כתבות נוספות למנויים:
עברו לא מעט שנים מאז שהייתי ילדה, ועד היום אני מנהלת מאבקים לא פשוטים עם הרצון לאכול כדי להתנחם - לעומת אכילה מתוך רעב אמיתי. שנים שאני עולה ויורדת במשקל, מנסה בכל כוחי להיאבק בגזרת הגורל שהוטלה עליי כילדה קטנה - אוכל זה דבר מנחם, אוכל תמיד יהיה שם כשיהיה לך קשה, אוכל זה מה שאת צריכה כשאת עצובה או בדיכאון, כשכואב לך או כשאת לחוצה, כשאת בחרדה ואפילו כשאת שמחה. אוכל לעולם לא יעזוב אותך. הנחמה היחידה היא שאני לא לבד, וכמוני יש עוד לא מעט שסובלים מאכילה מנחמת.
מי שמכירה היטב את הצורך הרגשי באכילה היא נעמה פסקה-דיוויס (34), בלוגרית ואקטיביסטית של דימוי גוף חיובי. "אכילה רגשית היא לא משהו שאפשר להיפטר ממנו. היא מוטמעת בנו מגיל צעיר ובשילוב האידיאלים החברתיים ש'שמן זה רע' - היא יוצרת בלבול וקושי, וגורמת לאלו שסובלים ממנה לסבול אפילו יותר", אומרת פסקה-דיוויס, שבנוסף לשאר תפקידיה מנהלת גם את קבוצת הפייסבוק "וידויים של שמנות" שמטרתה אחת: לתמוך בנשים שמנות ולעודד אותן לפרוק את אשר על ליבן, והכול ברוח ה"בודי פוזיטיב" ללא אזכור של דיאטות או ניתוחים למיניהם.
"הפעם הראשונה שבה הבנתי שאני אוכלת כדי לנחם את עצמי הייתה בדיאטה הראשונה שעשיתי אי פעם בחיי, בגיל 14 או 15. אותה דיאטה גרמה לי להבין שהכול בסוף זה עניין של פיצוי - וברגע שמשהו נמנע מאיתנו, אנחנו מיד מנסים לפצות על זה עם משהו אחר. מלבד זה שגם הגוף, באופן הכי מטאבולי שיש, זקוק לפיצוי על הדברים שנלקחים ממנו ביום בהיר אחד. וכשהפיצוי מגיע - הוא מגיע ובענק, ומוביל לעלייה כפולה במשקל".
6 צפייה בגלריה
נעמה פסקה-דיוויס. ''האכילה הרגשית תלווה אותי כל החיים, אבל למדתי לשלוט בזה''
(צילום: אוסף פרטי)
עם השנים, היא משתפת, היא למדה כיצד לשלוט באכילה הרגשית שלה ואיך לנהל אותה כך שלא תצא מכלל שליטה. "אכילה רגשית, כפי שאמרתי בהתחלה, היא משהו שילווה אותי כל החיים, אבל היום אני יודעת לשלוט ולנהל את זה. כדי להבין את מערכת היחסים שלנו עם אוכל כדאי לשים לב להתניות שקשורות לאוכל שפגשנו כבר מילדות. ברגע שנשים לב מתי אוכל יושב על 'תנאי' ולא על צורך בסיסי שהוא רעב ושובע, יהיה לנו יותר קל לפתח מודעות למקורות האכילה הרגשית שלנו.
"ברור שיש רגעים שבהם קשה יותר להשתלט על זה, כמו הריונות שגורמים לשינויים הורמונליים, מצבים רגשיים כאלו ואחרים ולחץ - אבל בגדול, אני יכולה לומר שהיום אני יותר קשובה לגוף שלי, וזה מה שעוזר לי להתגבר על האכילה הרגשית".
אף שלמדה עם השנים איך לשלוט באכילה הרגשית, גם היא מודה כי מגפת הקורונה הצליחה לשבש מעט את הדרך שבה היא מנהלת את מנגנוני הרעב והשובע שלה. "באופן טבעי, בתקופת הקורונה יש המון חוסר ודאות בנוגע לעתיד לצד קושי כלכלי ורגשי, ויש ימים קשים בהם אני מוצאת את עצמי זקוקה למאכל הזה שיעשה לי טוב וירגיע אותי.
"כשאני מוצאת את עצמי במצבים מהסוג הזה, אני משתדלת מאוד לבסס את זה ולבחון האם אני באמת רעבה או שלמעשה אני זקוקה לדבר מה שירגיע וינחם אותי. ויש הרבה דברים שאפשר לעשות מלבד לאכול. למשל מדיטציה, לדבר עם חברה טובה או עם בן הזוג או לצאת להליכה בחוץ. אבל לפעמים את באמת רוצה משהו מתוק, וזה גם בסדר. אז אוכלים, לא שופטים את עצמך על זה ולמחרת חוזרים לדאוג לגוף. למדתי לסלוח לעצמי, ומבחינתי זה חלק מלהיות קשובה לגוף שלי".
ואולי הסיפור הוא בכלל הכמויות? הרי קוביית שוקולד אחת לא תפגע באף אחד, אבל אנשים שסובלים מאכילה רגשית מוצאים את עצמם פעמים רבות בסיטואציה שבה האכילה ממלאת עבורם חלל ריק שאותו הם מתקשים למלא - ובשביל זה הם יזדקקו להרבה יותר מקוביית שוקולד אחת בלבד.
"אני לא אוהבת לדבר על כמויות, מבחינתי זו שפת הדיאטה. לי למשל יש גוף מאוד גדול - אני 1.81 ושוקלת מעל 120 ק"ג, ואף אחד לא יכול להחליט בשבילי אם הכמות שאני אוכלת היא גדולה מדי עבורי. לכל אדם יש את הכמויות שמתאימות לו. כמובן שאם מדברים על אכילה מעבר ליכולת שלך עד למצב שבו מתרחשת פגיעה עצמית - אז לשם אני כבר לא מגיעה. אני אוכלת באותו הרגע את הכמות שאני מרגישה שמספקת אותי ולא פוגעת בי, אבל אף פעם לא מתוך ספירה ושקילה של קלוריות אלא מתוך קשב לגוף.
"יש חשיבות גם לאופן שבו אני אוכלת - אם אני אוכלת בהיסח הדעת, למשל מול הטלוויזיה או באמצע ויכוח עם מישהו, אני למעשה מאבדת שליטה וכתוצאה מכך עוברת את הגבול של הקשב ומתקשה לשים לב למה שהגוף מאותת לי - ומגיעה למצב של עומס. לשם אני משתדלת מאוד שלא להגיע", היא מסבירה. "ובכלל, כל הדמוניזציה שעושים לאוכל היא בעייתית מאוד. למה לקרוא למנה 'מושחתת'? זה רק גורם למי שאוכל אותה להרגיש שהוא 'מושחת'. גם כל הדיאטות האלו שמאפשרות 'מנות פרס' ותכניות הריאליטי שמכנות את האוכל 'מנחם' - זה דבר נורא. אוכל הוא צורך בסיסי שלנו, ולא צריך להשתמש בו כפרס".
הודות למודעות הרבה שלה לאכילה נכונה, היא מספרת כי כיום היא כבר לא שואפת לרזות ועל אף המשקל הגבוה שלה היא בריאה, מתחזקת זוגיות נפלאה, אמא לשני ילדים (בן שנה ובת חמש) ומקבלת את עצמה כפי שהיא. "הדיאטות והגירעונות הקלוריים הם אלו שגרמו לי להשמנה. אנחנו, כל אלה שעשו אינספור דיאטות מגיל צעיר, כבר 'אבודים'. ברגע שהרחקנו את הגוף שלנו מנקודת האיזון שלו, התעללנו בו באמצעות דיאטות כאלו ואחרות - הבאנו את עצמנו למצב שבו אחרי כל ירידה תגיע גם העלייה, והיא תהיה כפולה ומכופלת. אני פרשתי מהמשחק הזה, לא מתאים לי להתעלל בגוף שלי רק בשם אידיאל היופי".
ומה בנוגע להשלכות הרפואיות של ההשמנה?
"אני לא מכחישה את ההשלכות שיש להשמנה, אבל לצד זה אני גם מאוד כועסת על החרדה שאוספים סביבה. מתחילת הקורונה הדבר הראשון שנדבקו אליו הוא ההשמנה וה-BMI הגבוה. ברצינות, עוד לא עברו שלושה שבועות מפרוץ המחלה בארץ - וכל המומחים כבר התחילו להכריז הכרזות ולזרוע פחד וחרדה. עבורנו, אנשים במשקל גבוה, אין הרבה מה לעשות עם זה עכשיו. אנחנו כבר במשקל יתר, ולהוריד אותו עכשיו במהירות זה לא משהו שאפשר באמת לעשות. למעשה, החרדה הזאת רק גרמה לנו לאכול יותר. ובכלל, האובססיה סביב ההשמנה רק שולחת אותנו להמשיך ולהשמין".
פסקה-דיוויס אמנם הצליחה ללמוד כיצד לשלוט באכילה הרגשית שלה אחרי שנים של חקר הנושא וסבבי דיאטות שהובילו אותה תמיד לעלות במשקל, אך עבור רבים אחרים מדובר עדיין בקושי שמנהל את חייהם וחוזר אליהם בכל פעם שבו הם נאלצים להתמודד עם תקופות קשות יותר.
"בתקופות לחוצות, אבל גם בימים של שגרה שבהם משעמם לי או שיש משהו שמרגש אותי, אני באופן אוטומטי מוצאת את עצמי במטבח. למשל בשבוע-שבועיים הראשונים בסגר הראשון שהיה במרץ, הרגשתי שאני חיה במטבח וסביב אוכל באופן כללי. כל נשנוש שהילדים אכלו, אני אכלתי גם ובמקום בייגלה אחד או שניים - מצאתי את עצמי אוכלת שקית שלמה", משתפת אלמוג קליין (33) מחולון.
"באותה תקופה הרגשתי כמו פח זבל אחד גדול, אכלתי המון וגם הרבה מאוד זבל. לקח לזה איזה שבועיים-שלושה לחלחל, ואז החלטתי לאכול בריא יותר וגם לעשות ספורט. התחושה הייתה טובה".
על אף השינוי התזונתי, בדומה לרבים מאלו הסובלים מאכילה רגשית, גם אצל קליין מדובר בהכול או בלא-כלום. "ברגע שהחלטתי לעשות שינוי, אפילו בייגלה אחד לא נכנס לפה שלי יותר, אבל בתקופות שבהן אני משמינה אני סובלת מבולמוסים ואוכלת מאכלים שהם מאוד משמינים בידיעה מוחלטת. לפעמים אני מרגישה שאני עושה את זה בכוונה כדי להשמין, וברור לי שאין לזה שום קשר לרעב. אחר כך אני מסתכלת על עצמי במראה ולא אוהבת את זה - ושוב נמנעת מהמאכלים האלו. למעשה, לאורך כל החיים אני במצב של עלייה וירידה במשקל".
גם בתור ילדה סבלת מאכילה רגשית?
"כשהייתי ילדה, בכל פעם כשהייתי ניגשת למטבח אמא שלי נהגה לעשות קול של בהלה. כשהייתי שואלת אותה 'מה קרה?' היא הייתה עונה - 'לא, כלום'. אבל הקול הזה יצר אצלי התניה מסוימת שקשורה לאוכל, ואני שומעת אותו בכל פעם כשאני ניגשת למקרר".
איזו התניה?
"שאני עושה משהו לא בסדר, ניגשת לחפש אוכל למרות שאני לא באמת רעבה ושאולי כדאי שאבדוק עם עצמי האם באמת מתחשק לי את החטיף הזה עכשיו - או שזה בעצם סוג של נחמה על יום קשה".
ואם זה סוג של נחמה, זה רע?
"זה לא רע אם זה נשאר בגבולות קובייה אחת של שוקולד או בייגלה אחד, אבל זה הופך להיות רע ומזיק כשאין שליטה על הכמויות וכשזה קורה לאורך כל היום".
"אכילה רגשית היא אכילה שהרעב שמניע אותה הוא הרגש, ולא רעב פיזיולוגי. זו אכילה שמאופיינת פעמים רבות בדפוסים לא בריאים כמו אכילה מהירה, 'בולמוסית' ולא משביעה באמת, כי היא הרי לא מגיעה מרעב אמיתי", מסבירה ד"ר שרון פלגי, פסיכולוגית קלינית, מדריכה ומרצה בחוג לפסיכולוגיה וביחידה לייעוץ פסיכולוגי באוניברסיטת חיפה.
"לרוב אנחנו רעבים כאשר הגוף מאותת על החסך הפיזיולוגי שלו, דרך איתותים גופניים שונים כמו רמת גלוקוז נמוכה המגיעה אל המוח, או על ידי נפח נמוך יותר של הקיבה או של המעיים. לעומת זאת האכילה הרגשית נובעת, לרוב מתחושות רגשיות שונות בהן עצב, כעס, אשמה או שעמום, אותם מתרגם האדם באופן לא מודע לתחושת רעב, המניעה אותו לאכול".
לדברי פלגי, האכילה הרגשית היא למעשה סוג של בעיית "זיהוי אותות", במהלכה תחושות לא טובות מפורשות על ידי האדם כרעב והוא מטפל בהן דרך אכילה, ולכן לא נותן להן את המענה המתאים. כתוצאה מכך, התחושות הללו נותרות גולמיות ולא מטופלות ומעוררות שוב מצוקה, וכך נוצר לו מעין "מעגל קסמים" שמעורר שוב רעב ואכילה רגשית, וחוזר חלילה.
האם ישנם מאפיינים ספציפיים לאלו שסובלים מאכילה רגשית?
"בזמני מתח, לחץ או קושי, אנשים רבים פונים אל המקרר או אל המזווה כדי 'לנשנש' משהו, מחפשים נחמה באוכל טעים - פעמים רבות פחממתי ומתוק - שגורם לתחושה ראשונית של הקלה. זו התנהגות אנושית ונורמטיבית, וחשוב לקבל אותה באופן לא שיפוטי כאשר היא מתרחשת באופן מתון.
"אולם, ישנם אנשים שדפוסי אכילה אלו מנהלים אותם באופן תדיר מאוד וגורמים להם מצוקה, במצבים אלו אפשר לומר שהאדם 'סובל' מאכילה רגשית, וזקוק לסיוע כדי להצליח לשנות את דפוסיו. הרבה פעמים, האכילה הרגשית מתפתחת אצל אנשים שהיכולת שלהם לזהות – ועוד יותר מכך לבטא ולווסת - את החוויות הרגשיות שלהם, נמוכה יחסית".
כפסיכולוגית קלינית שמטפלת במגוון של הפרעות ולא בהכרח בתחום האכילה, מספרת פלגי כי במהלך הטיפול, דרך השיח על נושאים שונים, פעמים רבות מתגלה גם כי הם סובלים מדפוסי אכילה רגשית המקשים עליהם.
"זה לא מקרי שזה כך", היא אומרת. "כמו שהזכרתי קודם - אכילה רגשית נובעת הרבה פעמים מקושי לזהות את המקור הרגשי למצוקה, והפנייה לאכילה נעשית בלי מודעות ממשית, ולכן גם לא תמיד עם יכולת לקשר את המצוקה איתה הגיעו לדפוסי האכילה".
ניתן לומר שמרבית המטופלים הללו סבלו מטראומות כאלו ואחרות בילדותם?
"לא בהכרח. אכן, הרבה אנשים, ובעיקר נשים, שחוו חוויות טראומטיות קשות בילדותם, לרוב פגיעה פיזית או מינית, מפתחים מצוקה מתמשכת שהם מתקשים לבטא באופן ישיר המובילה לתסמינים שונים, גופניים והתנהגותיים. בנוסף, אנשים אלו הרבה פעמים מתייחסים לעצמם ולגופם באופן פוגעני ולא שומר – כאילו משחזרים את הטיפול הלא טוב שנפשם וגופם חוו בעבר. כחלק מכך, הם חווים פעמים רבות תסמינים של הפרעות אכילה, כמו גם של אכילה רגשית. יחד עם זאת, ממש לא כל מי שחווה אכילה רגשית חווה חוויות טראומטיות בעברו".
איך עוזרים למי שסובלים מאכילה רגשית?
"הטיפול באכילה רגשית מתחלק לכמה גורמים. ראשית, לסייע לאדם ללמוד לזהות טוב ובאופן מדויק יותר את הרגשות שמפעילים אותו, גם בהקשר של רעב ואכילה, אבל גם ובעיקר בתחומי חיים שונים. הטיפול הפסיכולוגי מהבחינה הזו, לא ספציפי לטיפול באכילה הרגשית, אלא מעודד חקירה של העולם הרגשי של האדם, וכן קושר בין החוויות שחווה לבין הרגשות המתעוררים בו. דרך כך, האדם לומד לתרגם את האותות הרגשיים השונים שלו באופן מדויק יותר, והם מתורגמים פחות ופחות לרעב הרגשי, אשר מוביל לאכילה הרגשית.
"במקביל, הטיפול יכול לכלול גם כלים ממוקדים יותר לטיפול באכילה הרגשית, כמו למשל לסייע לו ללמוד להשהות את פנייתו לאכילה, כאשר הוא חש רעב. אפשר ללמד אותו בזמן ההשהיה לחקור מהן התחושות, האירועים או הגירויים שהובילו לרצון לאכול - האם הם באמת רעב פיזי, או סתם רצון ממשי להתפנק עם מאכל טעים? או האם תחושות אחרות הובילו לכך?
"בנוסף, אפשר לחשוב עם המטופל על דפוסים של ויסות רגשי, דרכים בהן הוא יכול לפעול כדי להרגיע את מקורות ה'רעב הרגשי', במקום לפנות לאכילה. יש מטופלים שמסתייעים לשם כך בכתיבת 'יומן אכילה', בו הם כותבים כל פעם לפני שהם פונים לאכול, ומתארים מה הם מרגישים כעת וגם מה קרה קצת קודם לכן. היומן מאפשר תהליך של השהיה לפני האכילה, וכן אפשרות להכיר ולתמלל את הרגשות שהתעוררו בהקשר לאירועים הללו והובילו לתחושת הרעב הנפשי".
עם זאת, ד"ר פלגי מודה כי הפיתרון של הרישום ביומן אינו מתאים לכל אחד. "יש מטופלים שנעזרים במיינדפולנס (מדיטציה), תרגול שאנחנו מתרגלים גם בפגישות, אחרים נעזרים בטיול קצר בתוך או מסביב לבית לפני האכילה, אחרים במקלחת או בהקדשת מספר דקות לליטוף חיית המחמד שלהם. ויש גם כאלו שמרגישים שהם חייבים את העיסוק באוכל, אבל יכולים להיעזר בחיתוך או סידור האוכל באופן מוקפד לפני האכילה. יש גם פתרונות נוספים כמו למשל להניח את האוכל הטעים והמועדף דווקא בארון הגבוה יותר, או בתוך קופסה עליה ניתן לכתוב לדוגמה, 'עצרי, האם את באמת רוצה עכשיו לאכול?'. אבל, חשוב לזכור, תרגולים אלו יסייעו רק בתנאי שנעשית גם העבודה הרגשית שתיארתי בהתחלה".
לצד זה, היא מבקשת להדגיש שיש חשיבות גם למצוא זמנים ודרכים ליהנות מאוכל. "לאכול מתוך כוונה, הנאה ובחירה, כדי להוביל גם להתנסויות של אכילה נעימה, מספקת, מתוך רעב ממשי, אבל גם מתוך בחירה מודעת פשוט להנות מהאוכל".
האם בתקופה כזו אנשים סובלים יותר מאכילה רגשית?
"אני חוששת שכן. ראשית, אנחנו נמצאים כיום בתקופה נמשכת של מצוקה, מתח וחוסר ביטחון. תחושות קשות שמובילות רבים מאיתנו לחוש רעב רגשי שמתורגם לאכילה רגשית. שנית, אנחנו נמצאים יותר בבית, פחות פעילים ובקרבה גדולה יותר לאוכל זמין ומנחם, וגם עם מגבלות רבות, אשר מונעות מרבים מאיתנו לפנות לדפוסים אחרים של הרגעה וויסות - כמו לעשות ספורט, לפגוש חברים, או לעשות שופניג - כך שהמפלט לאכילה נותר אחת מדרכי המילוט הזמינות לנו יותר.
"אבל, אני חושבת שאם בגל הראשון ובסגר הקודם הפנייה לכך הייתה יותר מיידית ופחות מודעת, כיום אנשים יותר מודעים לכך, ומנסים להתמודד עם הדפוסים הללו. המודעות הזו חשובה, כי כמו שאמרנו - היא מהותית בטיפול באכילה הרגשית".
האכילה הרגשית, אם כך, נובעת מכמה גורמים, וכמעט כולנו סובלים ממנה במידה כזו או אחרת. אולם, על פי מחקרים שנעשו בשנים האחרונות, נמצא כי נשים חוות יותר אכילה רגשית מאשר גברים. "הממצא הזה לא מפתיע, שכן כל החיים מלמדים אותנו, הנשים, להתאים את עצמנו למודל היופי והרזון, ומקשרים את האוכל לרגשות. דוגמה לכך אפשר לראות בסרטים, כשלגיבורה נשבר הלב והיא יושבת על הספה עם קופסת 'בן אנד ג'ריס' ומחסלת את כולה", אומרת פסקה-דיוויס.
ואם תהיתם, השילוב של הגלידה עם הצורך הרגשי הוא אינו מקרי. "אכילה רגשית לרוב תכלול מזונות עשירים בסוכרים ושומנים, ופחות מזון בריאותי. במרבית המקרים, אכילה כזו תהיה מלווה גם בתחושות של חוסר שליטה ואימפולסיביות וברגשות של אשמה, חרטה ובושה", אומרת לירון שמעוני, דיאטנית קלינית MSc ומדריכת NLP מבוסס מיינדפולנס.
6 צפייה בגלריה
לירון שמעוני. ''תחושות של חוסר שליטה ואימפולסיביות לצד רגשות של אשמה, חרטה ובושה''
(צילום: אוסף פרטי)
"היא יכולה לנבוע מכמה גורמים, כאשר בדרך כלל המשותף להן יהיה הימנעות או השתוקקות. הימנעות היא בעצם הצורך שלא לפגוש חוויה לא נעימה ולהתמודד איתה (רגשות כמו אכזבה, עצב, בדידות, שעמום ועוד), בעוד שהשתוקקות היא כמו תיאבון שלא ניתן להשביעו; רצון לעוד ועוד מהחוויה הגופנית (במקרה הזה, הנאה ממזון מתוק). חשוב לזהות מה העוצמה של האכילה הרגשית לפי מגוון פרמטרים: מה התדירות שלה, מה החוויה שמגיעה אחריה, מה החוויה תוך כדי האכילה, מהם הטריגרים לאכילה, אילו מחשבות מלוות אותה ועוד", מוסיפה שמעוני.
בדומה לד"ר פלגי, גם שמעוני מציעה לאמץ גישה בה האוכל הוא אינו אמצעי ההרגעה המרכזי, אלא דווקא לתת תוקף לחוויות אותן אנחנו מנסים להדחיק באמצעות מגע פיזי, מילים טובות או מבט אוהב. "הטיפול באכילה רגשית כולל מספר רבדים – פיזיולוגי, רגשי והתנהגותי. ראשית, חשוב להבין את מכלול הטריגרים, עוצמת האכילה הרגשית ותדירותה. חשוב להתאים את הכלים הטיפוליים לאדם, תוך הבנת דפוס האכילה הרגשית. מיינדפולנס, NLP ו-CBT הם חלק מהגישות התומכות בטיפול רגשי והתנהגותי. היתרון המובהק של דיאטנית במקרה הזו הוא ההתמקדות בהתנהגות האכילה כפועל יוצא של המצב הרגשי, וכן מתן מענה תזונתי התומך בהצלחת התהליך.
"עם זאת, חשוב לציין שעל פי רוב תפריטים ושימוש בהגבלות מזון (כמות וסוג מזון) לא יהיו אפקטיביים כאשר מדובר באכילה רגשית. כמו כן, ישנם מחקרים המעידים על כך שקיימים אנשים הסובלים מהתמכרות לסוגי מזונות מסוימים, ובמקרים כאלו מומלץ לפנות לאיש מקצוע המתמחה גם בטיפול בהתמכרויות", מסכמת שמעוני.
בין אם מדובר בקושי בוויסות, בחרדה או בלחץ או באי יכולת להתמודד עם תחושות קשות - אין ספק שאכילה רגשית היא חלק מהחיים של רובנו, ומלווה אותנו כמעט בכל צעד ושעל. הקושי להבחין מתי אנחנו רעבים ומתי האוכל ממלא חלל רגשי - הוא עצום, וכנראה שלפני שרצים לחפש פתרונות כאלו ואחרים - כדאי, כמעט כמו בכל התמודדות עם מצוקה אנושית אחרת, להיות מודעים לתופעה ולרצות לטפל בה.
