להספיק כמה שיותר דברים היום. אין הרבה אנשים שלא חושבים שהם צריכים להספיק יותר, כי המטלות רבות והזמן מועט. והשיטה הכי מקובלת לעשות זאת היא מִקְבּוּל – לעשות כמה דברים ביחד, או מולטי־טאסקינג (Multitasking). כולנו מנסים להכין ארוחת ערב ובו בזמן לבדוק שיעורי בית, לעשות שיחת עבודה בנייד ולקרוא אימיילים. נדמה לנו שבקפיצה הזאת ממשימה למשימה במקביל אנחנו חוסכים זמן, אבל האמת היא שבפועל אנחנו בעיקר מבזבזים אותו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
אם תשאלו את עודד זהר, יועץ ארגוני, מומחה ללמידה חווייתית, מורה לתקשורת מקרבת, לפסיכולוגיה קוגניטיבית, ליוגה וגם אמן קרקס ומתרגל ג'אגלינג, ביצוע כמה משימות במקביל גורם לנו לבזבוז אדיר של זמן. כמה מהזמן? זהר, שחקר את התופעה והוציא לאור לאחרונה את ספרו "זן ג'אגלינג – שבע תובנות על מולטי־טאסקינג ותשומת לב" (הוצאת ניב), מצטט בו את פרופ' דיוויד מאייר, חוקר קוגניציה אמריקאי, שמצא במחקריו כי מקבול משימות גורם לנו לבזבז עד 40% מהזמן שלנו!
כתבות נוספות למנויים:
"אם ננתח את ההתנהגות שלנו ביום עבודה ממוצע נבין את האבסורד במולטי־טאסקינג ותשומת לב", מסביר זהר. "כדי להדגים זאת אפשר לדמיין את הסיטואציה הבאה: אני בעבודה, עונה לאימיילים. פתאום הטלפון מצלצל, אני עונה. כשאני חוזר לאימייל בתום השיחה, אני צריך לקרוא אותו שוב מההתחלה. כשאני באמצע בערך מופיע מישהו בפתח המשרד ושואל אותי שאלה, ואז אני שוב צריך לחזור על מה שעשיתי – לקרוא את האימייל, כי אני כבר לא זוכר מה קראתי. כדי להבין את אובדן הזמן אנחנו צריכים לחשוב כמה פעמים ביום אנחנו שואלים את עצמנו את השאלה: 'אז איפה היינו?'. כשאנחנו עושים הרבה דברים במקביל, אנחנו מרגישים שעשינו יותר, אבל בפועל עשינו הרבה פחות. אם לא הייתי עונה לשיחת הטלפון ומבקש מאנשים לא להתפרץ לי למשרד - הייתי מתרכז באימייל וקורא אותו פעם אחת בלבד. ואחר כך עובר לטפל במשימה הבאה. כשעושים כל דבר בנפרד, חוסכים זמן".
בספר מציג זהר תמונת מצב עכשווית של תופעת המולטי־טאסקינג שלטענתו, ולטענת רבים אחרים, תובעת מאיתנו מחיר יומיומי כבד. מודל הזן ג'אגלינג שפיתח הוא למעשה כלי להתמודדות עם הבעיה הזאת, והוא מבוסס על ההנחה שלג'אגלינג בכדורים ולג'אגלינג במשימות יש הרבה מהמשותף ושהם מפעילים מנגנונים דומים במוח שלנו. המודל עצמו מורכב משבע תובנות ברוח הזן על דרכי ההתמודדות שלנו עם ריבוי המשימות היומיומי, כשכל פרק מציג תובנה אחת ומציע תרגול מעשי באמצעות שלושה כדורי ג'אגלינג, עם דגשים על מודעות וקשיבות לכל פעולה.
כך לדוגמה, הפרק "מולטי־טאסקינג וויסות רגשות: אל תחשוב על הדוב הלבן!" עוסק בפחד מנפילת הכדור לרצפה, או בהשאלה: בחשש שלנו מכישלון, ומציע דרך לווסת את הרגשות האלה במקום לדכא אותם. פרק אחר בשם "מולטי־טאסקינג והקשבה: פתח את החלון!" עוסק בתרגול של הקשבה, בין השאר באמצעות זריקת כדור בעיניים עצומות, "על עיוור", למשתתף אחר ותרגול משוב שכרוך בקבלת ביקורת לשם למידה.
בריאיון עמו מסביר זהר על ההתמודדות היומיומית שלנו עם מולטי־טאסקינג והמחיר הבריאותי והנפשי שהוא גובה מאיתנו, מציע דרכים לשים גבולות למקבול המשימות התובעני והלא יעיל הזה ומציע לנו ללמוד לכדרר את המשימות בחיינו מחדש.
עכשיו, אחרי שקטענו את הקשב שלכם, הרשו לנו לחזור לרגע לאותו אימייל ששמנו בצד כשענינו לשיחה בנייד או להוא שנכנס למשרד. "ברוב הפעמים אנחנו לא מודעים למהלכי 'השחזור' האלה של ביצוע אותה משימה כמה וכמה פעמים", מסביר זהר. "התופעה נקראת Switching Costs - עלות המעבר בין משימות. לפעמים אנחנו נגררים מהסחת דעת אחת לשנייה ולא מבינים למה הספקנו כל כך מעט במהלך היום. אגב, הסחות הדעת לא חייבות להיות בגלל גורם חיצוני, לעתים אנחנו בעצמנו מסיחים את דעת עצמנו על ידי בדיקת הודעות בטלפון או בדיקת החדשות באפליקציה. כל אלה גורמים לנו להיות לא מרוכזים ולבצע את אותה משימה שוב ושוב, ובפועל למרות שנראה שנגענו בהכל ועשינו המון, בזבזנו הרבה זמן יקר".
אבל אם חשבתם שבזבוז הזמן הוא המחיר היחיד שתשלמו על הניסיון לבצע כמה משימות במקביל, כדאי שתדעו שיש להתנהלות הזאת עוד חיסרון משמעותי – עלייה במפלס הסטרס. "מחקרים מצאו שככל שאנחנו עובדים בסביבה עם יותר הסחות דעת, כך אנחנו מפצים עליהן במהירות ובמאמץ גדול יותר שגורם לנו לתסכול", מסביר זהר. "התוצאה הפיזית של המתח הזה מתבטאת בעלייה בהורמון הסטרס קורטיזול, שמשפיע על חילוף החומרים בגוף וגורם לעלייה בלחץ הדם ובדופק הלב, לעלייה ברמות הסוכר בדם ולהגברת זרימת הדם למוח ולשרירים. השפעת המתח המתמשך הזה עלולה לגרום בהמשך לדילול בתאי המוח, לפעילות יתר של האמיגדלה (אזור במוח שאחראי בין השאר על תגובה ראשונית לגירוי) ולפעילות חסר של ההיפוקמפוס (שאחראי בין היתר על נטייה לחפש חידושים ויצירתיות). התוצאה של כל אלה היא עלייה בנטייה לפחד וירידה בזיכרון. ללחץ המתמשך יש גם השפעה על הופעת רגשות כמו פחד, עצבנות וכעס".
אבל מה עושים כשהלחץ הזה הוא תוצר של תרבות שמקדשת זמינות אינסופית?
"אנשים רבים מרגישים חובה לענות לכל הודעת ווטסאפ ולכל אימייל באופן מיידי. זה מעניק תחושת עשייה, ואפשר להבין זאת, אבל ברוב המקרים אין צורך במענה מיידי. אפשר לדוגמה להחליט שמסתכלים על האימיילים אבל עונים רק פעמיים ביום. יש אנשים שמאמינים שזה 'לא יפה' לא לענות לכל השיחות הנכנסות, אבל המחיר כבד. מהניסיון האישי שלי, בעזרת היכולת לסרב, אך עדיין לעשות זאת בנימוס, אפשר לייצר בהדרגה את הדימוי שאתה אדם עסוק או אדם שצריך לעבד את הזמן ואת המרחב הפרטי שלו. אנשים מקבלים את הגישה של אנשים שלא עונים לכל שיחות הטלפון או לכל אימייל באופן מיידי. אני באופן אישי מקפיד מאוד לחזור לכל אחד ואחת שהשאירו לי הודעה, כך שיהיה ברור שלא מדובר בזלזול. אבל אם אני עסוק בכתיבת מסמך, אני רוצה לעבוד ברצף כדי לחסוך זמן ולהיות מרוכז.
"מחקר שנערך באוניברסיטת יוטה בשנת 2013 הדגים שמולטי־טאסקינג גם לא ממש מצטיין בהישגיות. במסגרת המחקר עברו סטודנטים מבדקים פסיכולוגיים, כולל מבחן מולטי־טאסקינג שנקרא O-Span. במחקר התגלה שדווקא המולטי־טאסקרים קיבלו את הציונים הנמוכים ביותר, ואילו אלה שדיווחו על פחות מולטי־טאסקינג קיבלו את הציונים הגבוהים ביותר. ההסבר לכך הוא שככל שאנחנו ממקבלים יותר, אנחנו מאבדים את היכולת להבדיל בין עיקר לטפל ולסנן בכל סיטואציה את הגירויים שאינם רלוונטיים למשימה שלנו באותו הרגע".
ובכל זאת, אנשים רבים מגדירים את עצמם כ"תקתקנים" ו"ביצועיסטים" כי אלה נחשבות תכונות חיוביות. חלק מזה הוא מתן תשובות מהירות וסילוק מטלות משולחן העבודה. אף אחד לא רוצה להיות איטי.
"מדובר במיתוס. כבר 30 שנה מתפרסמים מחקרים רבים המלמדים על הבעייתיות במולטי־טאסקינג. לצד השאיפה להיות אדם 'תקתקן' ו'ביצועיסט' ולהספיק הכל בפרק זמן קצר, אנשים מכניסים את עצמם למתח נפשי, ולמרבה האבסורד גם היעילות שלהם יורדת. מהניסיון שלי, בעיות רבות נפתרות מאליהן. פעמים רבות כשאני חוזר להודעה או לשיחת טלפון אחרי כמה שעות, מתברר שהיא כבר לא רלוונטית ונפתרה. לכן יש הרבה בזבוז זמן ב'עשייה' האינטנסיבית הזאת".
יש פעולות שכן כדאי לעשות במקביל כדי לחסוך זמן?
"אם את מנהלת שיחה חשובה עם מישהו ותוך כדי עושה עוד משהו – רמת הריכוז שלך תרד בכ־40%. מחקרים רבים הוכיחו זאת שוב ושוב: אי אפשר באמת לעשות שתי פעולות במקביל, אלא אם מדובר בפעולות אוטומטיות. נהיגה למשל היא פעולה אוטומטית שאפשר לשלב אותה עם שיחה בטלפון, בתנאי כמובן שלא מדובר בנהג חדש. אם אני שוטף כלים, אני יכול לעשות עוד משהו שלא דורש ממני תשומת לב. אבל במקומות החשובים, כמו לכתוב מסמך חשוב או לנהל שיחה משמעותית, כדאי לעשות כל פעולה בנפרד. בסופו של דבר זו הדרך לחסוך זמן, להיות מרוכז ולעבוד באופן יעיל".
איך אתה עובד? קשה לא לענות למסיחי הדעת, כמו מישהו ששואל שאלה, הטלפון שמצלצל, הצורך להיות מעודכנים באימייל?
"אני מגדיר לעצמי מה חשוב לי. במקרה שלי אלה הן השיחות האישיות עם אנשים. כשאני מנהל שיחה, אני לא עושה עוד משהו במקביל. אני גם מייצר לעצמי סביבת עבודה שיהיו בה פחות הסחות דעת. אני מתחיל את היום עם רשימת משימות לאותו יום, ויש לי רשימה נוספת לפעולות עתידיות באאוטלוק. השולחן שלי מסודר, ואני מנצל את היום לפי יכולת הריכוז שלי. פעולות שדורשות ריכוז אני עושה בשעות 'טובות' יותר. בנוסף, אני משתיק את הטלפון, התראות במחשב, ולא עונה או מגיב לכל הודעת ווטסאפ. אני מזכיר לעצמי שחשוב לי להתרכז במסמך מתחילתו ועד סופו. הסדר מפחית את המתח הנפשי ומגביר את התפקוד היעיל. כשפונים אלי באמצע משהו, אני שואל בישירות ובנימוס: זה דחוף? עצם השאלה גורמת לשואל להבין שזמנך יקר ושאתה לא פנוי להפרעות. אנשים בסביבה שלך לומדים איך לעבוד איתך ומקבלים זאת".
זהר היה בעצמו ג'אגלר שהופיע בקרקסים. במשך שנים רבות הוא העיף באוויר כדורים, לפידים וחרבות. אך לפני כ־20 שנה הוא חלה בדלקת מפרקים, מחלה אוטואימונית קשה, וחייו השתנו מקצה לקצה. הוא החל לתרגל יוגה ומדיטציה ולהשתמש בג'אגלינג ככלי הדרכה. הרעיון שלו הוא שתרגול ג'אגלינג גורם לנו להיות יעילים יותר בביצוע מטלות, גם כאלה שאנחנו עושים במקביל, והוא פיתח שיטת תרגול והדרכה באמצעות ג'אגלינג. מי שרוכש את הספר שלו מקבל עמו שלושה כדורי ג'אגלינג וקוד לסרטונים שמסבירים באופן ברור מאוד איך מתחילים ומתקדמים במלאכת הג'אגלינג.
עם זאת, אפשר לדבריו להפיק תועלת מהשיטה גם בלי תרגול עם הכדורים. "המודל לא קשור לג'אגלינג, אבל זו דרך מעולה להעביר מסר", הוא מסביר. "במקום רק לדבר, חווים את הכלי הזה, שהוא מולטי־טאסקינג במהותו כי צריך לתזמן את הזריקה והתפיסה של הכדורים. כשתרגול הג'אגלינג נעשה אוטומטי, אפשר לבצע עוד משימות, אם כי כאמור מדובר במטלות אוטומטיות. אני לא ממליץ למקְבל פעולות חשובות".
בספר הוא סוקר מחקרים רבים ובהם גם כאלה שמצאו השפעה חיובית שיש לג'אגלינג על מי שאמון בו. כך לדוגמה, חוקרים מאוניברסיטת רגנסבורג בגרמניה הראו בשני מחקרים שנערכו בשנים 2004 ו־2008, שאצל אנשים עד גיל 67 שלמדו לג'אגל בשלושה כדורים התרחשו שינויים בצפיפות החומר האפור במוח כבר אחרי שבוע אחד של תרגול. ההשפעות נראו באזורי עיבוד האותות החזותיים בהיפוקמפוס (שקשור לתהליכי זיכרון ותפיסה מרחבית) ובגרעין האקומבנס (שקשור לעיבוד פעילויות הנתפסות מתגמלות). במחקר אחר, שפורסם בכתב העת Neuroimage בשנת 2014, נמצא שאצל ג'אגלרים מומחים היו אזורים צפופים יותר באונות העורפיות והקודקודיות בשני צדי המוח – אזורים שעוסקים בתפיסה ויזואלית ובתואם עין־יד. במחקרים אחרים נמצא שהשינויים במוח שקרו בעקבות הג'אגלינג נשארו יציבים גם אחרי הפסקת התרגול וכי הם משפיעים גם על הזיכרון ועל דחיית סיפוקים. מחקרים אחרים מצאו שג'אגלינג משפיע לטובה גם על הפרעות חרדה ועל אנשים שעברו טראומה נפשית.
אבל האם שימוש במונחים מתחומי המדע והפסיכולוגיה יכול לעזור לנו להבין ולמדוד את ההתנהגות האנושית? האם באמת אפשר ללמוד מכל המחקרים שנערכו על ג'אגלינג את ההשפעה המיטיבה שיש לו על המוח? כאמור, הספר עוסק לא רק בהיבטים המחקריים, אלא לא פחות בתובנות, בהתבוננות ובתפיסות זן – ומג'אגל בקלילות בין האונות. אולי הציטוט הבא, שמובא בפרק שמתייחס לזן, יכול לנסות לענות על הפרדוקס:
"אם אתם משתמשים במיינד שלכם כדי ללמוד את המציאות, לא תבינו את המיינד שלכם או את המציאות. אם תלמדו את המציאות בלי להשתמש במיינד שלכם, תבינו את שניהם"
(בודהירמה, נזיר הודי בן המאה ה־5־6, שלפי המסורת ייסד את הצ'אן בודהיזם בסין).
את החוכמה הזאת של אותם נזירים בודהיסטים מדגים גם מחקר שנערך באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה, ארצות הברית. החוקרים בחנו תהליך למידת מיומנויות משחק אצל המשתתפים וסקרו את מוחם תוך כדי פעולה. נמצא כי הלומדים המהירים ביותר דווקא עירבו פחות את האזורים במוח הקשורים בתכנון (אונות מצחיות) תוך כדי למידה. מסקנת החוקרים הייתה שלמידה של מיומנות חדשה ארוכה יותר דווקא כשחושבים עליה תוך כדי. הנמשל הוא שבמהלך למידת הג'אגלינג, בזמן התרגול ממש, כדאי ליישם בצד את הניתוחים ואת החשיבה ופשוט להתרכז במה שחשוב באמת באותו הרגע – התרגול.
למה בחרת במילה ''זן'' לשם הספר?
"המשמעות של 'זן' ביפנית היא התבוננות, ומאחורי המילה זן עומדות תרבות עשירה וגישה מיוחדת לטבע האדם. מקור המילה זן מגיע משפת הסנסקריט, והמשמעות שלה היא זרימה אחידה של התודעה בריכוז אל אובייקט אחד".
וזן מחייב מדיטציה?
"לאו דווקא. לא כולנו מסוגלים להתחייב לתרגול קבוע של מדיטציה, אבל הרוב מסכימים שהתרגול יכול להתבטא בדברים קטנים של היומיום – בזמן שאוכלים משהו - להריח ולטעום, להיות נוכחים רק בחוויית האכילה. בזמן שהולכים ברחוב – לספוג צבעים וריחות ולהיות כאן ועכשיו".
ההתמדה קשה לאנשים רבים. מהי הדרך הטובה ביותר להתמיד לתמיד?
"ההתמדה אכן לא קלה, ואנשים רבים אומרים לעצמם שאם הם היו מסוגלים להתמיד, המצב שלהם היה משתפר. קודם כל, כדאי לדעת שתמיד אפשר לשנות הרגלים וליצור חדשים. כדאי לשאוף שאותה פעולה תגיע למצב אוטומט, כמו לצחצח שיניים. חשוב מאוד להזכיר לעצמנו כל הזמן שהפרפקציוניזם הוא חסם משמעותי ושתכיפות התרגילים חשובה מאיכותם. כשאנחנו רוצים להפוך פעולה להרגל, הדבר החשוב ביותר הוא התרגול היומיומי, גם אם הוא לא מוצלח או ארוך כמו שרצינו. אם מפסיקים, כדאי להמשיך ולהכניס את הפעולה ללוח הזמנים שלנו, כי כל פעולה שרשומה ביומן היא בעלת תוקף שונה. פירות ההתמדה מצטברים לאט־לאט ומשפיעים על השליטה העצמית באופן חיובי".
