אבי (השם המלא שמור במערכת) היה כמעט בן חמש כשנתקע בפעם הראשונה והאחרונה במעלית. עד היום הוא זוכר את רעש הבלמים של המעלית שנעצרה בבת אחת, את האור שכבה לו פתאום והותיר אותו באפלה ואת תחושת המחנק שגרמה לו לפרוץ בצעקות לעזרה, אשר התחלפו במהרה לזעקות שבר בלתי פוסקות. במשך שלוש שעות אבי צעק לעזרה, התחנן שיוציאו אותו מהתא הקטן שהפך באחת לתא כליאה מאיים. ואולם, איש מהנוכחים ששהו באותן השעות במגדל שלום בתל אביב לא שמע את בכיו. אימו, שלא הבינה לאן נעלם בנה, הייתה באותו הזמן טרודה בחיפושים יחד עם המאבטחים של הבניין. הם חיפשו אחריו ללא הפסקה, אך למעלית הצדדית של הבניין לא הגיעו משום מה.
כתבות נוספות למנויים:
50 שנה עברו מאז אותו אירוע מטלטל, אולם עבור אבי נראה כאילו כל זה התרחש אתמול. "אני עדיין זוכר את הפחד, שהלך והתגבר ככל שהזמן עבר ודלתות המעלית לא נפתחו", הוא מספר. "זה הרגיש כמו נצח, והיו רגעים שהייתי בטוח שלעולם לא אצא משם".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כעבור שלוש שעות הצליחו, כאמור, לחלץ את אבי מהמעלית התקועה, אך הוא נותר עם הטראומה ומאז סירב להיכנס למעליות. יותר מכך - הוא משתדל שלא להיכנס לחללים קטנים וסגורים, ומתקשה גם במהלך טיסות. "נוצרה לי טראומה קשה מאז אותו מקרה. אני לא מסוגל להיכנס למעליות בכלל, ומעדיף לטפס את כל המדרגות גם אם מדובר בעשר קומות".
ניסית פעם לגשת לטיפול?
"הייתי בטיפול פסיכולוגי, אבל אחרי כמה מפגשים הבנתי שמכאן לא תבוא הישועה שלי. האמת היא שהשלמתי כבר עם הפחד הזה, אני כבר מתורגל לעלות במדרגות, ולפני טיסות לוקח כדור להרגעה שעוזר לי לצלוח אותן בשלום.
"ברור לי שהחיים שלי היו הופכים לקלים יותר אילו הייתי עולה במעליות ופחות חושש ממקומות צפופים. אבל מדובר בפחד משתק, לא פחות מזה. בפעמים הבודדות שניסיתי להיכנס למעלית, התחלתי לרעוד ולהזיע. התחושה הייתה שאני על סף עילפון".
התופעות הגופניות שאותן מתאר אבי מאפיינות מצב נפשי של פחד כרוני או מוגזם מאובייקט או ממצב כלשהו, או במילים אחרות פוביה - אחת מהפרעות ההתנהגות השכיחות ביותר מבין הפרעות הנפש. הפחד הזה משבש באופן ממשי את חייהם של אלו הסובלים ממנו, ולרוב הם יעשו כל שביכולתם על מנת להימנע מהיתקלות באותו אובייקט, שגורם לחרדה העצומה שהם חשים. באופן מעניין למדי, מרבית האנשים הסובלים מפוביה כזו או אחרת מודעים לעובדה שהחרדה והפחד שלהם אינם מוצדקים ואף בלתי סבירים, אך למרות זאת הם אינם מצליחים להתמודד עימם.
"מאז שאני זוכר את עצמי אני סובל מפחד גבהים, ולדברי אימי הפחד הזה התחיל כשהייתי בן שנתיים", מספר ל' (השם המלא שמור במערכת), בן 35 מאזור המרכז. בדומה לאבי, גם ל' מתאר פחד משתק ותחושות פיזיות כמו הזעה ורעד בכל הגוף בעת שהוא נאלץ להתמודד עם גובה.
ממה אתה חושש בעצם?
"הפחד העיקרי הוא ליפול למטה, למרות שברור לי שלא מכל גובה אפשר ליפול ושברוב המצבים אני בטוח. אבל הפחד הזה הוא, כאמור, לא רציונלי ואין שום קשר להיגיון כאן. אגב, הפחד הזה קיים גם בטיסות ובטיולים שבהם מטפסים למקום גבוה, וגם במתקנים גבוהים בגינות המשחקים או בלונה פארק. גובה זה גובה מבחינתי, ולא משנה היכן הוא נמצא".
החרדה של ל' מלווה אותו, כאמור, לאורך כל חייו. עם זאת, הוא מודה כי עם השנים הוא התרגל אליה, וכעת היא פחות מטרידה אותו מאשר בילדות. "בתור ילד התביישתי מאוד בפחד הגבהים שלי, במיוחד בטיולים השנתיים כשהיינו מטפסים על הרים. לא העזתי לומר כלום, אבל בפנים רעדתי. עם השנים השלמתי עם הפחד הזה, וביומיום הוא לא ממש משפיע עליי - ואם לומר את האמת, אני גם משתדל להתרחק ממצבים שבהם עליי להתמודד עם גבהים".
ובכל זאת, כשאתה אבא לשני ילדים קטנים (בן כמעט חמש ובן כמעט שלוש) שאוהבים לטפס על מתקנים גבוהים בגינות משחקים, היכולת שלך להימנע לחלוטין מגבהים היא כמעט אפסית. "במצבים כאלו אני משתדל תמיד שבת זוגי תהיה בסביבה, על מנת שלא לשקף לילדים את הפחד שלי ולהעביר אותו אליהם. למרות שהתרגלתי לחיות איתו, זה לא כיף להתמודד כל החיים עם פחד משתק שמונע ממך לעשות כל מיני דברים.
"הנה, למשל לפני כמה חודשים יצאנו לטיול עם חברים במערות בית גוברין, ובהתחלה ניסיתי להתמודד עם הפחד אבל אחרי כמה מדרגות התחלתי לחוש בפוביה ולהרגיש את הזיעה, ולאחר שירדתי כמה מדרגות הבנתי שאני מתחיל להילחץ והרגשתי איך הגוף שלי מתחיל להשתתק והזיעה מכסה את המצח. הבנתי שזה הרגע שלי לצאת משם".
ניסית לטפל בפחד הגבהים שלך?
"לא באופן מקצועי. הניסיונות שלי לטפל בבעיה היו על ידי עלייה על אומגות בתאילנד בגובה רב, פעולה שלא עזרה לי בשום צורה, עלייה למתקנים גבוהים בלונה פארק וכו'. אבל די מהר הבנתי שמכאן לא תגיע הישועה, וויתרתי על ההתמודדות עם החרדה וגם על פעולות שקשורות לגבהים. מלבד טיסות, אז אני לוקח כדור הרגעה שעוזר לי להתמודד עם הפחד מהגובה".
מבחינה קלינית, כאמור, פוביות שייכות לקבוצת הפרעות החרדה, וישנן חמש קטגוריות של פוביות (הנקראות "פוביות ספציפיות"): פחד מחיות – ג'וקים, כלבים, נחשים ועכבישים; סביבה טבעית – פחד גבהים, פחד מהחושך, פחד ממקורות מים (לרוב יהיה מדובר בים); מצבים מסוימים – טיסה, נסיעה במעלית ושהייה במקום סגור (קלאוסטרופוביה); ופחד מדם, ממחטים (זריקות/שאיבת דם) ומפציעות.
וישנה גם קטגוריית ה"אחרים", שכוללת את כל מה שלא מתאים לקטגוריות הקודמות, ולרוב גם את הפחדים היותר נדירים, בהם פחד להקיא, פחד מליצנים, פחד מרעשים חזקים, מכפתורים ועוד.
ובעוד פחד מליצנים ומכפתורים נחשב נדיר יותר, פחד ממקקים הוא אחת הפוביות השכיחות ביותר. "אני לא זוכרת רגע שבו לא פחדתי מג'וקים, אז ניתן להסיק שזו תכונה שהתפתחה לה עוד ברחם", אומרת נעמה, בת 31 מתל אביב, שמודה שמקקים הם כנראה הדבר שמפחיד אותה יותר מכל, ועם השנים החרדה מהם אף הלכה והתגברה.
"ברגע שבו עברתי לגור לבד ונאלצתי להתמודד עם המקקים בעצמי (משמע, לרסס אותם כשהם מתגנבים לי לדירה), גיליתי כמה שאני לא מסוגלת להתמודד איתם. אם אני מתעמקת בזה ממש, אז אני חושבת שהם יותר מגעילים אותי מאשר מפחידים, והמחשבה שהם יחדרו לטריטוריה הביתית שלי או חלילה יזחלו עליי פשוט מבחילה אותי".
הרגע שבו הבינה כי היא סובלת מפוביה קיצונית התרחש זמן קצר לאחר שחרורה מהצבא. "אמא שלי טסה לחו"ל והיה לי בית ריק, או לפחות כך חשבתי. באחד הערבים מצאתי אורח בלתי רצוי אצלי בסלון. ביליתי את השעתיים שלאחר מכן כשאני יושבת מפוחדת בחדר המדרגות עם תמיכה טלפונית צמודה מחברה טובה, עד שגייסתי מספיק כוחות לחזור הביתה".
נשמע קיצוני במיוחד, כמו משהו שעלול לפגוע בחיי היומיום.
"הפוביה הזו לא הורסת לי את החיים, אבל היא כן הרסה לי הרבה ערבים שלווים בבית, וגם כמה לילות שבהם הערתי את בן זוגי בצרחות בהלה. פעם אחת הוא אפילו שבר את הבוהן בזמן שחש לעזרתי באמצע הלילה בדירה החשוכה, והרגל שלו התנגשה בקיר".
בדומה לאבי ול-ל', גם נעמה בחרה שלא לטפל בפוביה שלה, ולדבריה היא התחילה לחיות איתה בשלום ברגע שהכירה מדביר קבוע שמגיע לביתה. "המספר של המדביר שמור לי במועדפים, אחרי אמא ובן הזוג", היא מודה.
אך יש גם כאלה שהמפגש עם הפוביה גורם להם לאבד את ההכרה, לא פחות מכך. "ברגע שאני רואה דם, במיוחד אם הוא שלי, אני מתעלף", מודה אמיר, בן 34 מאזור המרכז ואב לשניים. "משהו במחשבה על האופן שבו הוא זורם והדרך שבה הוא יוצא מהגוף גורם לי לחרדה עצומה, שקשה לי להסביר אותה במילים".
לדבריו, "בפעם האחרונה שעשו לי בדיקת דם התעלפתי תוך כדי. קצת אחרי שהאחות לקחה את הדם, וברגע שהצצתי בניסיון לבחון את עצמי אם התגברתי על החרדה, התחלתי לראות שחור, הכול הסתובב ונפלתי לאחור. זה היה מפחיד מאוד. בתור ילד הייתי עושה בדיקות דם בשכיבה, אבל כעת, בתור אדם בוגר, מרגיש לי פחות נוח לעשות את זה".
התחושות האלו מגיעות גם במצבים שבהם אתה או הילדים שלך נפצעים ומתחיל לרדת דם?
"כן, אומנם לא באותה עוצמה כמו במצב של לקיחת דם, אבל בהחלט אפשר לומר שברגע שנוצר מצב שבו יורד דם - אני מתחיל להרגיש איך החרדה מציפה אותי. זה סיוט, כי ילדים נפצעים לא מעט ודם הוא חלק מהחיים".
ניסית לטפל בזה פעם?
"כן, אבל לא באופן רציני מדי. הלכתי לטיפול פסיכולוגי בגלל כל מיני סיבות, בין היתר גם בגלל החרדה הזו, אבל אני מודה שהפחד נשאר והטיפול לא כל כך עזר במקרה שלי. אולי לא התאמצתי מספיק כדי להיפטר מהפוביה הזו".
6 צפייה בגלריה
כשכל טיפת דם גורמת לאיבוד הכרה. ''בהתחלה היה לי קשה להודות בפני אשתי שאני מפחד מדם''
(צילום: shutterstock)
בינתיים הוא מודה כי הוא משתדל להימנע ככל יכולתו מבדיקות דם, גם שלו וגם של ילדיו. "אשתי הולכת עם הילדים לבדיקות, זו לא שאלה בכלל. שום דבר טוב לא ייצא מזה שאני אלך איתם, הם סתם יפחדו יותר. ובנוגע לבדיקות שלי, אני מודה שאם לא הלחץ של אשתי - סביר להניח שלא הייתי עושה אותן כלל. הפחד מהדם גובר על ההבנה של כמה הן חשובות".
הפוביה שלו מדם התחילה בגיל צעיר. למעשה, הוא לא זוכר את עצמו בלעדיה. "כבר בתור ילד פחדתי מדם, אבל אז זה כנראה היה נראה נורמלי. הכי קשה היה בצבא. הייתי לוחם קרבי והיו לא מעט מצבים שבהם נאלצנו להתמודד עם פציעות כאלו ואחרות, לרוב פציעות קטנות שקורות באימונים. בהתחלה עוד ניסיתי להסתיר את הפחד שלי, אבל בהמשך כבר לא יכולתי ובכל פעם כשמישהו נפצע והתחיל לדמם - או גרוע מכך, כשאני נפצעתי והתחלתי לדמם - הרגשתי שאני על סף עילפון".
נשמע לא פשוט. איך החבר'ה ביחידה הגיבו?
"בהתחלה זה הצחיק אותם וחלק מהם היו בטוחים שאני עובד עליהם, אבל עם הזמן הם הבינו שמדובר בפוביה אמיתית וגילו רגישות. קל זה לא היה, והיו רגעים ששקלתי אפילו לנסות להוריד פרופיל ולצאת מהיחידה הקרבית. למזלי המפקדים שלי היו מספיק רגישים, וכנראה שגם הייתי חייל מספיק טוב, והם סירבו לוותר עליי ועשו הכול כדי להקל עליי בעניין הזה".
מתי סיפרת לאישתך על הפוביה שלך, ואיך היא הגיבה?
"זה סיפור מצחיק. בפגישה השלישית, שהתקיימה בבית קפה בירושלים, היא נחתכה באצבע מהתפריט והתחיל לרדת לה דם. במקום להעביר לה מפית כדי שתוכל לנגב את הדם, מיד הסטתי את המבט והרגשתי איך הזיעה מתחילה לבצבץ. היא הייתה בשוק ולא הבינה מה הסיפור שלי, ואז נאלצתי להודות בפניה שיש לי פוביה רצינית מדם, לא בקטנה אלא כזו שגורמת לי לאבד את ההכרה. להפתעתי ולמזלי, היא קיבלה את זה יפה והייתה רגישה מאוד לנושא".
פוביה, כפי שכבר נכתב כאן, היא למעשה פחד קבוע וקיצוני מדבר או ממצב מסוים. לפי ההגדרה הרפואית, אנשים שסובלים מפוביות יתאמצו מאוד להימנע מהדבר שמפחיד אותם, ואם אין אפשרות להימנע - הם יחוו פחד עוצמתי ולעיתים גם התקפי חרדה, מה שעלול להוביל לפגיעה בתפקוד היומיומי ובמידה מסוימת גם בשגרת החיים שלהם. למרות זאת, צריך לזכור שפחד הוא חלק מהחיים, ולרובנו יש מידה מסוימת של פחד או חרדה. אם כך, איך ניתן להבדיל בין פוביה לפחד?
לדברי עמרי שדה פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בפוביות, כדי שמישהו יאובחן ככזה שסובל מפוביה, עליו לעמוד בכמה קריטריונים. "הפחד שלו צריך להתפרש על פני שישה חודשים לפחות ובעוצמה רבה, ויש להוכיח שישנה פגיעה משמעותית בתפקוד בתחום כלשהו בחיים או מצוקה ניכרת כתוצאה מהחשיפה לגורם המפחיד. הסטטיסטיקה מדברת על בין 7% ל-12% מהאוכלוסייה שעומדים בקריטריונים לאבחנה כסובלים מפוביה, ונשים סובלות פי שניים יותר מגברים מפוביות מסוימות. אגב, פוביה יכולה להתחיל כבר בגיל שלוש, וכמובן להימשך עד סוף החיים.
"למעשה, בהחלט אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים סובלים מאותם פחדים שמאפיינים את קטגוריות הפוביה. בואי נהיה כנים, כמה אנשים את מכירה שלא יפחדו בכלל לגעת בנחש או בעכביש, גם אם הם לא ארסיים? כמה אנשים יקפצו באנג'י או יעשו ספורט אתגרי בביטחון מלא? לא הרבה כנראה, ועם זאת, לא כולם עומדים בקריטריונים של האבחנה הרפואית לפוביה".
האם ניתן לאפיין את אלו שכן סובלים מפוביות כחרדתיים יותר?
"לא בהכרח. אומנם מחקרים שנעשו בנושא מצאו שאנשים עם נטייה כללית לחרדה סובלים יותר מפוביות מהאדם הממוצע, אבל במידה יחסית זניחה".
אילו פוביות נפוצות יותר, ומהי הסיבה לכך?
"יש יותר ממאה פוביות שונות, אבל הרוב המוחלט סובלים מכמה פוביות בודדות שהן השכיחות ביותר, בהן פחד מחרקים ומחיות כמו נחשים וכלבים, מטיסות, ממקומות סגורים, מגבהים, ממחטים ומסערות. נשים לרוב סובלות יותר מפחד מחיות, מברקים, ממקומות סגורים ומהחושך.
"לגבי השאלה למה הן נפוצות יותר מפוביות אחרות, אז יש כמה תיאוריות באשר לזה הקשורות גם לאופן שבו הן מתפתחות. התיאוריה המרכזית מתייחסת לתפקיד האבולוציוני של הפוביות, שהן למעשה פחדים ששמרו עלינו מסכנות ועזרו לנו לשרוד לאורך ההיסטוריה. בהקשר הזה הפוביות הנפוצות ביותר הן כאלו שהחוקרים מניחים שירשנו במהלך האבולוציה, למשל הפחד מחרקים ארסיים, מחיות מסוכנות, מגבהים וממזג אוויר קשה. הרי כל אלו היו קיימים מאז ומתמיד, ובמקרים רבים אף הובילו למוות של לא מעט בני אדם".
וכמו תמיד כשעוסקים בחרדות ובאלמנטים הקשורים לנפש, גם במקרה הזה ניתן למצוא את הקשר בין הפוביות לילדות. "יש שלושה גורמים עיקריים להתפתחות של פוביות: הראשון הוא חוויה מפחידה או טראומטית מהעבר בהקשר לגורם המפחיד. למשל, אם מישהו נפל מגובה כשהיה ילד או שהיה לו מפגש לא נעים עם נחש בחצר, הוא עלול לפתח פוביה מגבהים ומנחשים".
גורם נוסף, שנחשב אף הוא לסוג של התניה, הוא למידה מהסביבה. "כשמישהו לומד מבני משפחה או מחברים שטיסות וכלבים הם מסוכנים, בין אם על ידי הסבר ובין אם על ידי העובדה שהוא נחשף לפחד העוצמתי שלהם – הוא עשוי לפתח פוביה מהם. אגב, למידה כזו יכולה להתרחש גם באופן עקיף כתוצאה מחשיפה לחדשות או לסרטים שמציגים דבר מסוים כמפחיד או מסוכן, למשל סרטי אימה עם ליצנים רוצחים".
הגורם השלישי לדברי שדה הוא גורם הגנטיקה. לדבריו, לבני משפחה של אנשים הסובלים מפוביות יש סיכוי גדול פי שלושה (31% ליתר דיוק) לסבול בעצמם מפוביות. וכשמדובר בפוביה מדם, הסיכוי עולה לפי שישה (60%). "מחקרים מסוימים הראו שפוביות עם הקשר אבולוציוני לרוב מתפתחות בלי התניות מוקדמות, בניגוד לפוביות ללא הקשר כזה (כמו פחד מרופאי שיניים או מטיסות, למשל).
מהו הסיכוי שפוביות שהופיעו בגיל צעיר ייעלמו מעצמן במהלך החיים?
"פוביות מחיות או מדם, למשל, לרוב מופיעות בילדות, ולכן נראה הרבה פעמים ילדים קטנים שמתחבאים מאחורי ההורים במפגש עם כלב או צורחים מפחד כשצריך לעשות חיסון. במקרים רבים אחרי שאותם ילדים נחשפים לכלבים ומגלים שהם חיות אהובות ואוהבות, הפחד מתפוגג. יחד עם זאת, לכל סוגי הפוביות יש סיכוי לחלוף מעצמן עם הזמן. אחד הגורמים המרכזיים המשפיעים על כך הוא מידת ההימנעות מאותם דברים מפחידים; פחות הימנעות – יותר סיכוי להחלמה, ולהיפך".
הדרך היעילה ביותר לטפל בכל סוגי הפוביות היא בעזרת טיפול קוגניטיבי התנהגותי, שנקרא בקיצור CBT. מדובר למעשה בגישה של טיפול פסיכולוגי שבה עושים עבודה ממוקדת יותר סביב קושי מסוים, במקרה הזה סביב פוביות. העבודה נעשית בשני תחומים – מחשבתית והתנהגותית.
"בפוביה, כמו ברוב הפרעות החרדה, יש מחשבות חרדתיות - אלה שמזהירות אותנו שהדבר הזה מסוכן לנו, או שאם ניתקל בדבר ההוא יקרה אסון. ההתנהגות השכיחה של אנשים עם פוביות היא הימנעות, ובטיפול CBT לפוביות מתחילים מהיכרות עם העובדות לגבי הגורם המפחיד ולגבי מידת המסוכנות שלו, לומדים על האופן שבו מעגל החרדה פועל בגוף, איך הוא נוצר ומשתמר, וגם באיזה אופן אפשר לעצור אותו ולהפחית את החרדה", מסביר שדה. מבחינת ההתנהגות – עושים בדיוק ההיפך מהימנעות. מתכננים ומתרגלים מצבים של חשיפות הדרגתיות לגורם שממנו מפחדים, גם כדי ללמוד מתוך החוויה האישית שהוא לא מסוכן, וגם כדי לתרגל התמודדות והרגעה של התסמינים של הפחד.
"בעבר טיפלתי בבחורה צעירה שסבלה מקלאוסטרופוביה מגיל צעיר ומהימנעות מוחלטת ממעליות. גם במשפחה הקרובה שלה לא נסעו במעליות, והיא למדה בבית על הסכנות שבלהיתקע במעלית. היא הייתה בוחרת את מקומות העבודה והמגורים שלה כך שיהיו רק בקומות הנמוכות, ולעיתים קרובות היא הייתה מפספסת בילויים ופעילויות בגלל האילוץ הזה וגם דוחה טיפולים רפואיים שלא מצאה להם חלופות בקומות נמוכות, וזה גם היה אחד הגורמים המרכזיים בבחירה שלה ללכת לטיפול לבסוף", מספר שדה. "התהליך ההתחלתי של לשקול בכלל להיכנס למעלית מבלי לנסוע בה היה ארוך יחסית, אבל אחרי השלב הזה הטיפול התקדם מהר, ובסופו היא עלתה בכל סוגי המעליות וזה כבר לא היווה שיקול בחייה".
האם יש פוביות שאינן ניתנות לטיפול?
"לא ידוע לי על כאלה שלא מגיבות לטיפול. שיעורי ההצלחה בטיפול בפוביות באופן כללי הם מהגבוהים שיש בטיפול הפסיכולוגי, יותר מ-90%, אבל תמיד יהיו מקרים קשים או מורכבים יותר, שבהם אולי השיפור יהיה לא משמעותי או שלא תהיה הטבה כלל".
לדבריו אין פוביה קשה יותר לטיפול, והקושי עצמו מגיע ככל שחולף זמן רב יותר מהרגע שבו התפתחה החרדה והובילה את המטופל להימנעויות ככל שניתן - ועד שפנה לטיפול. לחלופין, יכול להיווצר קושי גם כשהפוביה מורכבת יותר, וכשהיא קשורה לאלמנטים אישיותיים ולהפרעות נפשיות אחרות. לזה מצטרפים גורמים נוספים בדמות סביבה שאינה תומכת בתהליך, וכן חוסר מוטיבציה.
האחרון, כך נראה, הוא אחד הגורמים המרכזיים שמניעים את רובנו להתעלם מהפוביה שממנה אנחנו סובלים ולהמשיך לחיות את חיינו, גם אם התוצאה של זה היא שלעולם לא ניכנס למעלית ולא נעלה למקומות גבוהים, לא נתמודד עם מקקים שנכנסים לביתנו באישון לילה ונוותר על בדיקות הדם השנתיות. למעשה, נעשה הכול מלבד להתמודד עם הפחד.
"אפשר להימנע מטיפול בפוביות, ולרוב זה גם מה שאנשים עושים אם מדובר על ויתורים קטנים שלא משפיעים להם על על החיים באופן עוצמתי. לרוב הם ירצו לטפל בפוביה אם היא תגרום לפגיעה משמעותית באיכות חייהם, וכשהסבל מההימנעויות השונות יהפוך להיות לא פחות קשה מהתמודדות עם הפחד עצמו", מסכם שדה.
