זה היה כמה ימים לפני ראש השנה, בימים שבהם קורונה הייתה עדיין רק שם של בירה. אווירת החג כבר הורגשה היטב במסדרונות הבניין התל-אביבי המפונפן, והעובדים כבר ציפו בקוצר רוח להרמת הכוסית החגיגית, שמלבד מגוון יינות כללה גם כמה נאומים, סרטון מבדח בהשתתפות עובדי החברה ומיני תופינים מפנקים, מלוחים ומתוקים. כמעט כולם ציפו, מלבד שיר. היא אף פעם לא הרגישה נוח באירועים מהסוג הזה, ועל אף שהיא עובדת בחברה כבר כמה שנים, היא מעולם לא הרגישה באמת שייכת.
כתבות נוספות למנויים:
עד כדי כך היא לא מרגישה שייכת, שאת ארוחות הצהריים שלה היא מעדיפה לאכול לבדה מול המחשב, ונמנעת מכל מפגש חברתי עם הקולגות שלה. על אף שהיא תמיד מוזמנת, היא מסרבת בנימוס, מתוך מחשבה שהוזמנה לאירוע בלית ברירה וכתוצאה מחוסר נעימות. למעשה, שיר מעולם לא הרגישה שייכת בשום מקום. לא בגן הילדים, לא בבית הספר היסודי, לא בתיכון וגם לא במהלך השירות הצבאי ובלימודי התואר הראשון והשני באוניברסיטה. הצורך להיות שייכת אומנם קיים אצלה, אבל היא מתקשה לשנות את דפוס המחשבה ומרגישה אאוטסיידרית בכל מקום שאליו היא הולכת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
על אף ששיר התרגלה להיעדר תחושת השייכות, ברור לה כי מדובר בצורך בסיסי וחשוב מאין כמותו להתפתחות של האדם ולהסתגלותו למסגרות חדשות. עד כמה הוא חשוב? פרידריך ניטשה, מהפילוסופים החשובים והמשפיעים ביותר בזרם האקזיסטנציאליסטי, נהג לומר כי "מי שיש לו בשביל מה - יכול לעמוד בכל איך". משמע, מי שיש לו משמעות ומטרה יוכל להתמודד עם הקשיים הרבים בחיים.
אבל מהי אותה משמעות ועל איזו מטרה מדובר? לו הייתם שואלים את ד"ר אלפרד אדלר, אבי הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, מדובר בצורך של האדם להיות שייך, אותו צורך בסיסי המתפתח מילדות ומלווה את האדם לאורך כל חייו, בכל מסגרת שבה הוא נמצא.
ומכאן, עולה גם השאלה המתבקשת - מהי בדיוק אותה תחושת שייכות, כיצד ניתן להטמיע אותה בקרב ילדים ומה חשיבותה כשהאדם הוא כבר בוגר ועצמאי? "על פי הגישה של ד"ר אדלר האדם הוא יצור חברתי, ולכן כל מעשיו מונעים מתוך הצורך להרגיש שייך", אומרת ציפי גלזר, מאמנת אישית לאסרטיביות, הורות, חיים ועסקים.
הצורך בשייכות, כך היא מסבירה, בא לידי ביטוי בשלושת מעגלי החיים: המעגל המשפחתי, המעגל החברתי ומעגל העבודה. "תחושת השייכות היא חלק בלתי נפרד מן הקיום האנושי, כמעט כמו הנשימה - כפי שהקושי בנשימה מפריע לנו, כך גם היעדר תחושת השייכות יוצר קושי אצל רוב בני האדם".
בדומה ללא מעט תחושות אחרות, גם תחושת השייכות מתפתחת אצלנו כבר בשנה הראשונה לחיינו, ובאה לידי ביטוי באמצעות הצורך להרגיש מחוברים, מוחזקים, אסופים ובעיקר, כאמור, שייכים. "כשילד גדל בתחושה שהוא שייך למשפחתו, מתפתחת אצלו גם שייכות לחברה, לקבוצת השווים שלו, לקהילה ולמקום המגורים שלו. השייכות היא קניין נפשי עמוק מאוד שמלווה אותו לאורך כל חייו, ונחשבת לצורך קיומי המניע אותו לפעולה ומעניק משמעות לחייו", מסבירה אתי רוזנצוייג, מאבחנת דידקטית ומנחת הורים.
את דבריה מבססת רוזנצוייג על משנתו של הפסיכולוג אברהם מאסלו, שחקר את הצרכים האנושיים השונים והציג אותם כפירמידה, שבבסיסה קיימים הצרכים הפיזיולוגיים הבסיסיים ביותר: אוכל, שינה והיגיינה. ברמה השנייה נמצא הצורך בביטחון ובהגנה, וברמה השלישית - הצרכים הרגשיים, שהראשון שבהם הוא הצורך בשייכות, כלומר הצורך להיות מקובל, להיות חלק מקבוצה, לאהוב ולהיות נאהב.
"הצורך הזה קיים במקביל לשלב גיבוש הזהות, וחסכים בשלב זה עלולים לגרום לחרדה, לבדידות ולדיכאון. לעומת זאת, כאשר התנאים מסביב מאפשרים את חוויית השייכות, הילד מפתח בתוכו תחושת 'אני' חזקה: אני אהוב, אני נחוץ, אני יכול. השייכות למעשה מעניקה לו כוחות להתמודד בתקופות של קושי ומשבר, ואף יכולת ליצור לעצמו השתייכות חדשה כאשר יידרש לכך, למשל בשינוי מקום לימודים, עבודה ומגורים, וכמובן בכניסה לחיי הנישואין", מוסיפה רוזנצוייג.
ומה יקרה אם הצורך של הילד בשייכות לא יתממש על ידי בני משפחתו? הוא יחפש בהמשך הדרך את הקבוצה שתצרף אותו אליה, גם אם היא שלילית במהותה כמו למשל נוער שוליים או עברייני - העיקר להרגיש שייך. ומסתבר שלא מדובר במשימה פשוטה.
"כיום, בדור הדיגיטלי, כאשר כולם נמצאים משך שעות רבות מול המסכים השונים, מתן תחושת השייכות לילדים הופך לאתגר גדול ומורכב הרבה יותר", היא אומרת. "ילד חייב להרגיש שייך ומחובר להוריו, אולם התיאוריה אינה מספיקה, ונדרשים גם ביטויים מעשיים שיחזקו את תחושת השייכות הזו, לצד קשר רגשי עמוק שהוא הבסיס לכל הדבר הזה".
ישנן חמש דרכים עיקריות לחיזוק תחושת השייכות של הילד:
- תרומה ותועלת. כדי לאפשר לילד את הידיעה וההרגשה שהוא חלק בלתי נפרד מהמערך המשפחתי, חשוב לעודד אותו לתרום תרומה חיובית ומשמעותית למשפחה, בהתאם לגילו וליכולתו. הדוגמה הפשוטה לכך היא עזרה בבית - תפקיד קבוע או בקשת עזרה מהילד הם בעלי תועלת לטווח ארוך יותר מהכלים שנשטפו או מהקנייה שנערכה. בכך, הילד חווה את עצמו כחלק משמעותי ומועיל עבור המשפחה הקרובה אליו ביותר, וגם אם לא זקוקים לעזרתו והיא אפילו מכבידה - הרי שהערך של היותו שייך ותורם חשוב ביותר ליצירת תחושת השייכות.
- שיתוף. אנחנו רוצים להעניק לילד את התחושה הטובה בהיותנו חלק מחייו, ובהיותו חלק מחיינו. תחושה זו נרכשת בעזרת שיתוף בחוויות והתעניינות בעולמו של הילד, בחוויותיו וברגשותיו. השיתוף של הילד בחוויות שלנו צריך כמובן להיעשות מתוך זהירות, ובהתאמה לגילו ולרמת הבשלות שלו.
- התייעצות ובקשת עזרה. כשמתייעצים עם הילד ושואלים לדעתו, הוא מרגיש שיש לו מקום של חשיבות בבית. יש לו דעה והיא נשמעת ומוערכת, ואולי אף מתקבלת למעשה. לא מדובר בהחלטות הרות גורל או כאלו שאמורות להתקבל אך ורק על ידי ההורים, אלא בהתלבטויות קלות הנוגעות לחיי היומיום של הילד ואחיו, שבהחלט יכולות להיות הזדמנות עבור ההורים לשתף את ילדם ולשמוע את דעתו.
- יחס אישי. כשילד מקבל יחס אישי (התייחסות ספציפית לצרכיו וליכולותיו), הוא מפתח את הזהות הייחודית שלו ורוכש לעצמו ראייה ייחודית על עצמו. לכל ילד יש נקודות חוזק, וההתייחסות אליהן וההשתדלות לתת להן צורת ביטוי הולמת רק מחזקות את המקום הפרטי של הילד, שם הוא לא "עוד אחד" מהאחים והאחיות, כי אם "יחיד ומיוחד". תחושת השייכות הזו נרכשת בדרך של חוויה: רואים אותי, זוכרים אותי, חושבים עליי. אמא זכרה את המבחן שיש לי היום, אבא שם לב שאני עצוב היום, וכן הלאה. למעשה, תחושת ה"נראות" - שאותה אפשר לדמיין כחוט שקוף הקושר בין הילד להורה - היא תנאי ובסיס לתחושת שייכות. דרכה הוא מסמן לעצמו את המקום שהוא תופס אצל הוריו ואחיו, והיא זו שמאפשרת לו להרגיש אהוב, שייך ורצוי.
- פיתוח גאוות יחידה. חשוב ליצור ייחודיות ובידול לתא המשפחתי שלנו: "אחד למען כולם וכולם למען אחד", ולהקיף את ה"תא" הזה בהרבה שלמות ושמחה. הביטחון הפנימי ותחושת הנינוחות של ההורים ימלאו את אווירת הבית ויקרינו גם על הילדים. חשוב מאוד לילד להרגיש מחובר, קשור ושייך אל הבית והמשפחה הפרטיים שלו. הוא יכול לחוש גאווה ושמחה על ההשתייכות הזו, להתרפק על המעלות המשפחתיות ולרצות להמשיך את הקשר הזה גם בבית ובמשפחה שיקים בעתיד.
אבל השלב המאתגר באמת, בכל מה שנוגע לנושא השייכות ובכלל, מגיע כאשר הילדים עוברים את שלב הנפרדות, ומפתחים את הזהות האישית שלהם מול משפחתם. או במילים אחרות - בגיל ההתבגרות. בשלב הזה המתבגר רוצה לבדוק, להתנסות, להראות כמה הוא גדול וחכם, לעיתים הרבה יותר מהוריו.
"בשלב הזה נדרש מאיתנו ללכת על חבל דק. מחד, להיות עוגן יציב ולא לאפשר דברים מסוכנים ולא אחראיים, גם אם הם 'גדולים', ומאידך לאפשר התנסויות שיספקו לילד מרחב, עצמאות ותהליך אישי לצמיחה. אני ממליצה להיוועץ באיש מקצוע במקרה של קושי ובלבול, להכיל את המורכבות ולזכור כי השייכות למשפחה היא בידיים ובלב שלנו", אומרת רוזנצוייג.
"ידוע כי בתקופת גיל ההתבגרות, הדבר שהכי חשוב למתבגרים זה להיות מקובלים, כך שהעניין החברתי הוא למעשה המשמעותי ביותר", אומרת שריי גלב, מרצה ומנחה בכירה במכון אדלר, בעלת קליניקה לייעוץ זוגי ומשפחתי ומדריכת הורים בכירה.
"רוב ניסיונות ההתאבדות בגילים האלה נובעים מנידוי חברתי ומהתחושה שהנער לא שייך. לכן חשוב לשאול אם אנחנו, כהורים וכבני זוג, יודעים לייצר אהבה נטו. לא שירותים בשם האהבה, לא לקנות לילד בשם האהבה, אלא פשוט לאהוב ולקבל אותו כמו שהוא. שמנמן, היפראקטיבי, מגמגם או דעתן. חשוב להראות לו עד כמה הוא מיוחד, מבלי לזרוק עליו את כל הציפיות שלנו ולצפות שהוא יהיה כרטיס הביקור היוקרתי שלנו כהורים. לזה, אגב, קוראים אהבה שאינה תלויה בדבר. זה קשה ולא פשוט ליישום, אבל זה המפתח להצלחה בהענקת תחושת השייכות אצל המתבגר ובחיזוקה".
אם כן, כדי שאדם ירגיש שייך הוא צריך להרגיש רצוי, נחוץ, מועיל, תורם, אהוב, בעל משמעות ובעל ערך וכבוד. ואולם, התחושה הזו ממש לא מסתכמת בילדות או בגיל ההתבגרות, אלא מלווה את האדם כאמור לאורך כל חייו ובאה לידי ביטוי בעסקים או במעגל העבודה, שם הכשל בתחושת השייכות יכול לבוא לידי ביטוי בחוסר אכפתיות, חוסר תקשורת, תפקוד לקוי, חוסר מוטיבציה ותפוקה נמוכה. למעשה, ללא סיפוקה של תחושת שייכות, העובד יתקשה להביא לידי ביטוי את המיטב שבו ולתת את המקסימום.
אז באיזו דרך ניתן לאפשר לאדם שכזה להרגיש שייך לארגון שבו הוא עובד, בכדי שיוכל להגיע למיצוי היכולות שלו ולהשגת תרומה מקסימלית בעבודה? לדברי גלזר, המפתח להגברת תחושת השייכות במקום העבודה עובר דרך תועלת ותרומה, שיתוף והתייעצות, עידוד ותחושת משמעות.
"האם תרזה אמרה פעם ש'המחלה הקשה ביותר היום אינה צרעת או שחפת, אלא ההרגשה שאין בך צורך'. רבים מאיתנו חוו בתקופה זו או אחרת בחייהם את ההרגשה של חוסר רצון לקום בבוקר לעבודה ולתת מעצמנו למען הארגון. מסתבר שאחת הסיבות לתחושות הללו היא היעדר תחושת שייכות במקום העבודה", היא מוסיפה.
ישנן כמה דרכים שיכולות לסייע בחיזוק תחושת השייכות במקום העבודה:
- תועלת ותרומה. ישנן פעולות שהדרג המנהלי יכול לעשות למען העובד, כמו למשל לאפשר לו להיות מועיל ותורם באמצעות שיתוף והתייעצות, תקשורת פתוחה, כבוד לרעיונותיו, עידוד, משוב על המעשים שלו, מתן הרגשת משמעות, יחס של כבוד ואף תגמול כספי הולם. מצד שני, גם לעובד יש אחריות שמורכבת מהיענות לדרישות המציאות, גילוי גמישות נפשית ועיסוק במשימה עצמה.
- שיתוף והתייעצות. פעולת גומלין בין העובד לדרג המנהלי על ידי תקשורת פתוחה וכבוד לרעיונות העובד, במטרה לראות דברים מזוויות אחרות, לשמוע דעות שונות ולהגיע לידי שיתוף בהחלטות.
- עידוד. משוב על המעשים באמצעות הדגשת החיובי והשקעת המאמץ, עם אפשרות לטעות וללמוד מתוך הטעות, להתמקד ביכולות ולעודד לעשייה, להעניק התייחסות אישית לעובד ולצרכיו האינדיבידואליים ולתת דוגמה אישית.
- תחושת משמעות. בכך שמתחשבים בדעתו של העובד, נותנים לו בפועל יחס של כבוד ותחושת משמעות. כך, למעשה, הוא מרגיש חלק חשוב מן המערכת ולא בורג קטן ללא משמעות.
לדברי גלזר, ארבע הפעולות הללו מעניקות לעובד הרגשה שהוא חלק מהארגון ומגבירות אצלו את תחושת האחריות וההזדהות. התמקדות בשגיאות, ביקורתיות, לחץ, ציפיות גבוהות ותחרותיות עלולה להפריע לתהליך של יצירת תחושת השייכות.
"אנשים שיחושו כל הזמן בעלי ערך יהיו עסוקים בעשייה, וזו מביאה בעקבותיה את ההצלחה והאושר. הרגשת השייכות פירושה שהאדם מרגיש חלק מהארגון, כך שנוצרת הזדהות איתו, וזה מעניק תחושת ביטחון, אמונה ואופטימיות בעשייה", מסבירה גלזר.
את החשיבות של הרצון לשייכות בכל גיל ניתן לבחון היטב גם מתוך נקודת מבט היסטורית. "לאורך ההיסטוריה ראינו כמה חזק הצורך בקשר, במנהיג ובשייכות, גם אם המטרה והדרך שליליות", אומרת רוזנצוייג. "היטלר, כדוגמה קיצונית ופתולוגית, יצר גאוות יחידה, מידר בין הקבוצות באמצעות אבחנה בין 'הגזע הארי' ל'גזעים הנחותים' ויצר עניין, כוח, הילה ומעוף לשייכים לקבוצות שלו. באמצעות הפעולות הללו הוא חיזק והעצים את השייכות, דווקא על רקע המשבר הכלכלי והחברתי, וכך הצליח לגייס אלפי אנשים שעשו דברים המנוגדים לשכלם, דעתם והרגלם, בכוח היותם שייכים אליו".
היטלר וגרמניה הנאצית הם ככל הנראה הדוגמה הבולטת ביותר לשימוש האכזרי שניתן לעשות בתחושת השייכות. היטלר ליכד את בני עמו - או יותר מדויק, את אלו שהוא ראה כבני עמו - תחת תפיסת עולמו הגזענית, על ידי מתן תחושה שהם שייכים כעת למשהו חדש וגדול: הרייך השלישי, האימפריה הגרמנית המתהווה תחת שלטון היחיד שלו. משטרים טוטליטריים רבים לאורך ההיסטוריה פעלו לביטול ערך ה"עצמי" של האזרחים ולהפיכת האדם הקטן לחלק מקבוצה גדולה, קולקטיב, שהיא למעשה המדינה - או בעצם המנהיג עצמו.
מכאן גם מגיעה התשובה לשאלה מדוע אנו רואים אנשים המתקשים לשמור על רצף בתוך הקבוצה שבה גדלו, ומחפשים זהות, שייכות ורצון להיות בקבוצה אחרת. "במקרים רבים, בעיקר כשהנהירה או ההגירה היא לקבוצה שלילית, נגלה בתשאול מעמיק שהסיבה לכך היא פגיעה מצד הקבוצה הראשונית, מה שגרם ליצירת הכללה שלילית על כל הקבוצה וחיפוש אחר מקום חדש שיקבל את העוזבים כפי שהם", היא מוסיפה. "האידיאל הוא כמובן היכולת לייצר עבודה הדדית - גם של הקבוצה (לקבל את השונים) וגם של הפרט (להשתייך לקבוצה למרות הקושי והמשוב השלילי לעיתים המתקבל מצד הקבוצה)".
גם גלזר מסתמכת על המושג "גאוות יחידה", שנמנית עם הפרמטרים שבאמצעותם ניתן לחוש בתחושת השייכות. "חיילים בצבא, למשל, מפגינים את השתייכותם ליחידתם באמצעות סממנים חיצוניים כמו סמלים, כומתות בצבע ייחודי או חולצות מודפסות עם סמל היחידה. דוגמה נוספת היא אוהדי ספורט ש'שרופים' על קבוצתם, ומשתמשים בכל דרך אפשרית כדי להפגין את השתייכותם לקבוצה.
"גם בעולם העסקים ישנם ארגונים שמשתמשים בסמלים כדי להפגין את השייכות של עובדיהם לארגון על ידי מדים, חולצות, כובעים או עניבות. העובד הוא כרטיס הביקור של הארגון, הוא גאה לעבוד בארגון והארגון גאה בו, והצלחת הארגון היא הצלחתו האישית מעצם ההזדהות והרגשת השייכות. ואולם, סממנים חיצוניים הם אמצעי חלקי בלבד, כאמור, להגברת תחושת השייכות".
אי אפשר לדון ב"גאוות יחידה" מבלי להזכיר את התושבים החוזרים לארצם, במקרה שלנו לישראל. שרי מחלב-גורן, מנחת קבוצות, עובדת סוציאלית קלינית ובעלת המיזם "הבית לשבים לישראל", מוסיפה נקודת מבט משלה למושג "שייכות". בעבודתה עוסקת מחלב-גורן, תושבת חוזרת בעצמה, בהיבט הרחב יותר של "גאוות היחידה" - הגאווה הלאומית.
"תחושת השייכות אצל התושבים החוזרים כה עמוקה ומשמעותית, שביכולתה להשפיע על התמודדותו של אדם בעת משבר. רבים מאלו ששבים לישראל, מבחירה או שלא מבחירה, מצליחים להתאקלם ולהתגבר על האתגרים העומדים בפניהם בזכות תחושת השייכות הטבועה בהם", היא מסבירה. "תחושה זו בנויה מזיכרונות הילדות שלהם, מריחות, מטעמים ומחיבור לאווירה המוכרת להם. אותם רגשות מעוררים את האדם לפעול בסביבתו, ובכך לייצר לעצמו מעורבויות חברתיות רבות יותר שמחזקות את קשריו עם סביבתו ואת תחושת השייכות שלו, עד שנוצר מעגל שמזין את עצמו".
לדבריה, ישנם אנשים שמתגוררים בחו"ל במשך שנים רבות, אך בכל זאת חשים שייכים לישראל ותשומת ליבם ומעורבותם החברתית נתונות לה תמיד, ולא למקום שבו הקימו את ביתם. לעומתם, ישנם אנשים שטבועות בהם חוויות וזיכרונות שיגרמו להם לרצות להיות שייכים לתרבות אחרת ומעורבים בה, בשונה לגמרי ממה שטבוע בהם מילדותם.
"בממד האקטואלי, נראה כי תחושת שייכות למדינה וללאום מעוררת מחלוקת מסוימת. כשעוזבים למדינה אחרת, במקרים רבים תחושת השייכות לארץ המקור נשארת. לפעמים מתפתחת תחושת שייכות לשני המקומות, ולעיתים היא מלווה את אלו שטעמו 'כמה עולמות' כל חייהם. זו סוגיה שהרבה תושבים חוזרים מתמודדים איתה, מה שהופך אותה ללא פשוטה כלל", מסכמת מחלב-גורן.
גלזר, מנגד, מציעה להשאיר שאלה זו פתוחה למחשבה: "בעבר, התשובה לשייכות למדינה או זהות לאומית הייתה חד-משמעית, אך כיום הקלות שבה מקבלים דרכון זר או מבצעים רילוקיישן למדינה אחרת, תוך נטישת כל השורשים מאחור, מעמידה בסימן שאלה את כל נושא השייכות בעת הזו, אם כי חשוב להבהיר שאין לכך תשובה חד-משמעית".
