הימים הם ימי מלחמת לבנון השנייה. מדי יום מפורסמות תמונות של חיילים שאיבדו את חייהם כתוצאה מהלחימה הקשה. אמיר שפירא עושה את דרכו לבית משפחה כדי לבשר לה שאיבדה את היקר לה מכל. זאת הפעם הראשונה שלו. לבו דופק בחוזקה, קשת של רגשות מציפה את גופו והחשש ממה שמצפה לו מעבר לדלת מנקר בו ללא הפסקה. בכל זאת, הוא עומד להיות זה שישנה את חייהם של בני המשפחה לעד - "מלאך המוות", יש כאלה שמכנים אותו.
כתבות נוספות למנויים:
"כמה דקות אחרי שבישרתי לבני המשפחה על מות בנם, האבא הביט בי ושאל: 'כמה ילדים יש לך?', עניתי לו: 'שניים'. הוא נעץ בי את עיניו ואמר: 'תעשה שלושה, שיהיה לך ספייר'. לא ידעתי מה לענות. הייתי כל כך נבוך, והיה לי ברור שמלבד חיבוק אין לי תשובה מספיק טובה ומנחמת. החיבוק התברר כדבר הנכון ביותר באותם רגעים", משחזר שפירא. "בהמשך, הוא אמר לי גם את המשפט שלעולם לא אשכח: 'תאהב את הילדים שלך כל יום, ותגיד להם את זה'. ובאמת, מאותו יום ועד עכשיו, כמעט 15 שנה אחרי המפגש עם אותו אבא, אני מקפיד לומר לילדים שלי שאני אוהב אותם לפני שהם הולכים לישון".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
שפירא (43), מהנדס כימיה והייטקיסט, נשוי ואב לשניים, התחיל את שירותו הצבאי כלוחם בצבא. במהלך הזמן הוא נפצע, עבר שיקום ונאלץ להיפרד מהיחידה שבה שירת. את המשך שירותו הוא העביר בהתנדבות בקצין העיר נתניה, וכך נחשף למערך הנפגעים שאמון על מתן בשורות האיוב למשפחות. הוא עצמו הפך למודיע ראשי בשנת 2006, עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה.
"במהלך השירות בקצין העיר נחשפתי למודיעים והערצתי אותם על עבודתם. בעיניי מדובר בלא פחות משליחות, הם לגמרי מהווים עוגן למשפחות בזמן הכי קשה שלהן. היה לי ברור שבשלב מסוים אבקש להשתלב בתחום הזה".
אפשר לקרוא לך בכל שעה במהלך היום?
"השירות הוא למעשה חלק משירות מילואים, ויש תורנויות. המנהל שלי, שהוא גם סמנכ"ל החברה, יודע שבשבוע שבו אני כונן, ברגע שאקבל טלפון מהצבא - אני מיד אזרוק את העט ואצא לדרך. חלק מהדרישות כאן הן שחצי שעה לאחר שיחת הטלפון אני כבר אמור להיות בדרך, אחרי תדרוך. הסיבה לכך היא התחרות מול התקשורת. הדבר החשוב ביותר הוא שהמשפחה תקבל את ההודעה מהצבא ולא מהתקשורת, הערך של הצבא הוא ביכולת שלו להיות שם באסונות ולסייע למשפחות. זה היסוד שלנו".
מתוקף תפקידם נדרשים המודיעים להיות בעלי חוסן נפשי ורגישות רבה. הם עוברים הכשרות רבות, שכוללות לא מעט קורסים, בדרך לקבלת תפקיד מודיע מספר 1. כולם מילואימניקים שנבחרו בקפידה על ידי גורמים ממערך הנפגעים - כאלה שנדמה כי הם חסינים מספיק על מנת לעמוד בסיטואציה הקשה של משפחה שעולמה חרב עליה.
"למרות הנוסח הזהה כמעט, שמשתנה בהתאם לנסיבות, אין הודעה הדומה לשנייה, בעיקר בגלל מגוון התגובות של המשפחה. יש כאלה שמגיבים בניתוק, וצריך להבין ולדעת איך להתמודד עם זה, ומצד שני יכולות להיות תגובות מאוד קשות של אלימות פיזית או מילולית. אבל צריך להבין שלא מדובר באלימות שמסכנת את החיים שלנו, אלא בפורקן של עצב של המשפחות שלא יודעות להתמודד עם הבשורה הזאת. ברוב המקרים, בני המשפחה בעצמם עוצרים את האלימות ומכילים את הבשורה.
"צריך לזכור שבסופו של דבר אנחנו השליחים שהורסים להם את החיים עם הודעה אחת. היה איזה אבא שאמר לי פעם: 'עד שראיתי אותך היו לי חיים נפלאים, אתה הרסת לי את החיים'. אבל ברור לי שזה לא אישי. באותם רגעים הוא הרגיש אבוד, ולא היה לו על מי להוציא את התסכול העצום שהרגיש".
תהליך מסירת ההודעה למשפחות ארוך במיוחד: הוא נפתח בזיהוי הכתובת והמשפחה ("הדבר הכי נורא שיכול לקרות הוא שצוות ידפוק על הדלת הלא נכונה"). אחרי הזיהוי מגיע שלב הכניסה. בשלב הזה, הדופק של המודיעים גבוה במיוחד ושום דבר לא יכול להכין אותם למי שעומד בצד השני. "לפעמים אלו משפחות בהרכב מלא, לפעמים בהרכב חלקי ולפעמים אלו ילדים, ואז אנחנו נמנעים מלהיכנס פנימה", מסביר שפירא. "המסר עצמו עובר אלינו מחמ"ל נפגעים וכתוב בצורה מדויקת וודאית. בדרך למשפחה אני משנן אותו היטב, וכך גם שאר הצוות. אסור לנו ליפול ולמסור מידע מוטעה.
"המקרה האחרון שבו השתתפתי היה כזה שבו נדרשתי להעביר את המסר בצורה מאוד בהירה ווקאלית, מכיוון שמהצד השני עמדה פרסונה שלא הייתה מפוקסת במאה אחוז. אבל בסופו של דבר אנחנו מדברים כאן על החברה הישראלית, וב-50%-60% מהמזמן, כשרואים מדים בדלת מיד מבינים מה קרה".
למרות ההבנה כי משהו נורא התרחש, לדבריו, עד שהמסר עצמו לא מועבר לבני המשפחה על ידי גורמי הצבא - הוא לא קיים. "הם צריכים לשמוע את המסר, כי זו מבחינתם נקודת המעבר לכך שהאירוע אכן התרחש. הרבה פעמים הם שואלים שוב: 'מה?', למרות שהם הבינו מה קרה. ואני שוב מעביר את המסר, לפעמים בדרך כזו שתהיה ברורה יותר. לכן כל כך חשוב לנו שאנחנו נהיה אלה שמבשרים למשפחה את הבשורה, ואנחנו עושים הכול כדי שכך יהיה".
איך מתמודדים עם תרחיש שבו המשפחה קיבלה את הבשורה מגורם חיצוני שאינו קשור לצבא?
"זה כבר לא קורה. עם השנים מערך הנפגעים למד כיצד להיערך לתרחישים שונים. כשנכנסים לבית עושים שוב זיהוי שהאדם שמולנו הוא האדם הנכון. אם למשל יש הורים גרושים - צוות נוסף נוסע להודיע לאמא או לאבא. בהמשך מכנסים את כל מי שנמצא בבית, אנחנו לא רוצים שחלילה אנשים ייעלמו לנו ויפגעו בעצמם. בנוגע לילדים קטנים - ההעדפה שלנו היא שההורים יהיו אלה שיספרו להם, על מנת למנוע מצב של טראומה גדולה יותר".
לצוות, שמונה שלושה מודיעים, מתלווה גם צוות של מד"א. "בהודעה האחרונה נדרשנו לעזרתם כי לאחד מבני המשפחה היו קשיי נשימה, אבל ברוב המקרים אנחנו מעדיפים שהאירוע יהיה מנוהל ללא פן רפואי. תרופות עלולות לגרום לבני המשפחה לאבד את התחושות, ובדיעבד הם מצירים על כך שבתקופה של האבל הקשה ביותר חייהם - הם היו מטושטשים".
רובנו מתקשים להתמודד עם בשורות קשות, ועל אחת כמה וכמה להעביר אותן הלאה. לצד ההתמודדות עם התגובות המילוליות של מקבל הבשורה, הרבה פעמים נאלצים שפירא וצוותו להתמודד גם עם שתיקה מביכה, כזו שמעבירה את המסר הברור שהם אינם רצויים יותר בבית המשפחה. "אחרי ההודעה יש משפחות שמשתתקות, ובשתיקה הזו הן למעשה מעבירות לנו מסר ברור של 'או.קיי, מה עכשיו? הרסתם לנו את החיים, אתם יכולים ללכת', אבל אנחנו לא הולכים. אנחנו שם כדי לשלוט באירוע".
למה בעצם לא לכבד את פרטיותם ברגעים כל כך קשים?
"במרבית המקרים אנחנו נמצאים מחוץ לבית ולא מפריעים לבני המשפחה. צריך להבין שיש כל מיני תהליכים בירוקרטיים כאלו ואחרים שאנחנו נדרשים לסייע בהם, כמו למשל מה שנוגע לתיאום הלוויה. יש מקרים שבהם בני המשפחה מעוניינים לפגוש או דווקא להימנע מפגישה עם גורמים ממלכתיים כאלו ואחרים. לפעמים יש צורך לגשר בין הורים גרושים, שהרבה פעמים מתקשים להסכים על האופן שבו תיערך אותה הלוויה. מעבר לזה, אנחנו גם רוצים לשמור על בני המשפחה כדי שלא יפגעו בעצמם חלילה".
הייתה פעם שהתחרטת על האופן שבו העברת את הבשורה?
"התהליך של ההכשרה שאנחנו עוברים הוא כזה שכשאתה מתקדם להיות מודיע מספר 1, אתה למעשה יודע שאתה הולך לעשות את העבודה הזאת בצורה הכי מקצועית שאפשר. בדיעבד, כשאני נזכר בהודעה הראשונה שמסרתי, ברור לי שהיום הייתי מנהל את כל האירוע בצורה מקצועית וטובה יותר. אבל אני לא מתחרט. מבחינתי אם קיבלתי החלטה מסוימת, אני צריך להתמודד איתה לטוב ולרע".
מפתחים סוג של אדישות עם הזמן?
"אין פה אדישות, יש פה הבנה שזה לא האירוע שלי. זו לא המשפחה שלי, והתגובות שאני מקבל הן לא אישיות כלפיי. המשפחות הרבה פעמים לא זוכרות את הפרצוף שלי. מה הן כן זוכרות? אם הכומתה שלי לא הייתה מסודרת, אם היה כתם לבן על הנעליים השחורות שנעלתי או אם נחנקתי בזמן מסירת ההודעה. האינדיבידואל עצמו לא חשוב כאן, המסר הוא שנחרת".
בעת העברת ההודעות הוא מאפשר לעצמו להתנתק מעט מהאירוע. "כדי להעביר אותה נכון, אסור לי להישבר ולבכות או להיחנק, אני צריך להיות חד וברור, וההבנה הזו עוזרת לי ומחזקת אותי. לא הייתי מכנה את זה אדישות, כי בסופו של דבר אני כן תומך ומלווה את המשפחה. ובאמת, אחרי שבוע שלם שהתחיל בזה שהם קראו לנו 'מלאכי המוות' וביקשו שנצא מביתם כי הרסנו להם את החיים, הם מחבקים אותנו ומבקשים מאיתנו שלא נעזוב אותם. אנחנו הופכים להיות המלאכים שלהם. בסופו של דבר אנחנו נפרדים, וקצינת הנפגעים ממשיכה את הליווי שלהם. זה לא קל, אבל הם מבינים שאנחנו לא יכולים לשמור על קשר עם 40-30 משפחות כי אנחנו נקרוס נפשית".
התפקיד עזר לך להתמודד עם בשורות קשות גם בחיים הפרטיים שלך?
"אמא שלי נפטרה לפני שלוש שנים ממחלת הסרטן, ואני בטוח שהניסיון שלי במתן בשורות קשות עזר לי להתמודד עם האסון הפרטי שלי. אני הייתי זה שבישר על המוות שלה לילדים שלי, ולאורך כל הזמן הזה השתמשתי בכלים שקיבלתי במהלך שנותיי כמודיע נפגעים.
"המסרים צריכים להיות מאוד חדים: מת ונפטר ולא עלה לשמיים, מכיוון שילד עלול להבין את זה כך שאם האדם עלה - הוא גם יירד מתישהו, וזה כמובן לא המצב. אין ספק שהעבודה בתור מודיע הכניסה את החיים שלי לפרופורציה מסוימת, ואם בעבר סיטואציות כמו צינור מים שהתפוצץ או כסף שהלך לאיבוד ריגשו אותי - היום אני יודע שהכי חשוב שכולנו בריאים וחיים".
אדם נוסף שמכיר מקרוב את עולם השכול והמוות ומתמודד כמעט מדי יום עם מתן בשורות קשות הוא פרופ' יעקב (קובי) אבלין, מנהל מחלקת פנימית ח' באיכילוב בארבע השנים האחרונות.
"מצבם של רוב החולים במחלקה משתפר בסוף והם משתחררים הביתה, אבל בכל רגע נתון יש כאלה שלא - חלקם מתים, וחלקם נאלצים להתמודד עם בשורות קשות בנוגע למצבם הרפואי", הוא משתף.
לעומת שפירא וצוות המודיעים, במקרה של בית החולים הבשורות הרעות מדורגות לפי חומרתן. "יש את הבשורה למשפחה שבה אנחנו נאלצים להודיע על מוות של מטופל, ויש את הבשורה לחולה עצמו, שיש ממצאים לא טובים שהולכים לשנות את חייו לרעה. ויש גם את הבשורות למשפחה שבהן אנחנו מסבירים שהמצב של החולה אינו עומד להשתפר".
יש דרך ללמוד איך לבשר בשורות רעות?
"ודאי. נתחיל מזה שבשנים האחרונות בבתי הספר לרפואה מלמדים את הסטודנטים גם את החלק הזה. גם אצלנו באיכילוב יש מרכז מיוחד שבו מלמדים איך לבשר. אבל בסופו של דבר, לפחות מבחינתי, מדובר בניסיון - בהתחלה אתה יותר לוקח ללב ומזדהה עם החולים, ועם הזמן אתה מפתח הגנות ולא מאפשר לכל בשורה כזו, קשה ככל שתהיה, לחדור אליך. עם זאת, חשוב לשמור על אכפתיות ועל אמפתיה, זה חלק ממקצוע הרפואה".
מרבית האירועים הטרגיים מתרחשים בשעות הקטנות של הלילה, ומי שנדרשים להתמודד עם הסיטואציה הם דווקא הרופאים התורנים או המתמחים, ולא מנהלי המחלקות הוותיקים. "אני כל כך מתפעל מאותם מתמחים. ברור לי שהסיטואציה לא קלה, במיוחד כשמדובר באנשים צעירים שמתים, ואני בטוח שזה גובה מהם מחיר מסוים. ככל שאתה יותר צעיר ועם פחות מגננות - כך זה יותר קשה. לרוב עם הזמן המגננות משתכללות, אבל עדיין זה משאיר משקעים, ותמיד יהיה מקרה שיזכיר לך קרוב משפחה שלך ויסדוק את ההגנות.
"לפני הרבה שנים, כשהייתי מתמחה צעיר בתורנות לילה, הגיע אדם בן 50 שעבר דום לב, ולמרות ההחייאה בסופו של דבר נפטר. השעה הייתה שלוש בבוקר, ואני יצאתי לבשר למשפחה על מותו, וכנראה הלכתי שפוף וגררתי את הנעליים על הרצפה. כמה חודשים לאחר מכן פגשתי בסופר את בנו של הנפטר, שהיה אז בן 15, והוא אמר לי שהוא הבין שאבא שלו נפטר לפי קצב ההליכה שלי והאופן שבו גררתי את הנעליים. זה הדהים אותי איך ברגעים האלה כל דבר שאתה עושה הוא כל כך משמעותי".
קרה מצב שבו הגיבו לך באלימות על בשורות שבישרת?
"הרבה פעמים אנחנו נדרשים להתמודד עם סיטואציות קשות מצד בני המשפחה, בין אם מדובר בכעס עצום או באלימות מילולית, וזה יכול להיות מאוד לא נעים. אבל לפעמים יש גם הפתעות מהכיוון ההפוך - סוג של השלמה או אנחת רווחה מזה שמישהו הפסיק לסבול".
5 צפייה בגלריה
בשורות אחרי בדיקה רפואית צריכות לבוא עם תוכנית פעולה שתעניק תקווה
(צילום: Shutterstock)
ביקשו ממך פעם לבשר גם לשאר בני המשפחה שלא היו בבית החולים?
"כן, בהחלט. הרבה פעמים במשפחות יש אדם אחד שהוא לכאורה יודע ומבין, אבל יש גם את האחרים שזכותם לא נופלת משלו. אני תמיד משתדל להציע שאנחנו נעביר את הבשורות, אבל יש פעמים בהן האדם עצמו רוצה לבשר. אין תשובה מקצועית מה נכון ומה לא נכון.
"לפני כמה שבועות היה אצלנו מטופל שדיבר רק צרפתית. מצבו הלך והידרדר, ולא היה אצלנו במחלקה מישהו שיכול היה לדבר איתו בשפתו. בשלב מסוים הגיע הבן שלו שכן דובר עברית, והסברתי לו מה המצב של אביו. ואז עלתה השאלה, האם לשגר כעת את הבן הזה כדי שיתרגם לאביו את מה שנאמר בשיחה? זאת מעמסה כבדה מאוד להטיל על כתפיו, ובעיניי זה לא הוגן. בסוף נמצאה רופאה דוברת צרפתית ממחלקה אחרת, והיא הסבירה לאב את הדברים".
בסופו של דבר, הוא אומר, החלק שבו צריך להעביר את הבשורה אינו החלק הכיפי של התפקיד, אבל עם הזמן זו פעולה שאתה עושה וממשיך הלאה. "אתה לא יכול להרשות לעצמך לגמור את היום בגלל שבישרת למשפחה על אדם שנפטר. זה חלק מהעבודה".
אז איך, למרות כל הקושי, בכל זאת מעבירים את הבשורה כך שהיא תהיה כמה שפחות קשה עבור החולה ובני משפחתו? פרופ' אבלין תומך בגישה שלפיה יש לתת לאדם את סך המידע שבו הוא מעוניין, ולא לאלץ אותו לקבל יותר מידע מכפי שהוא רוצה.
"למשל במקרה של מטופל שנמצא בתהליך של בירור מחלה, ונראה כאילו מדובר בסוג של סרטן - אז ישנה הגישה האמריקנית שבה מספרים לחולה הכול כולל הסטטיסטיקה והדיאגנוזה, רק שלא יתבע אותנו בסופו של דבר, וישנה הגישה הרציונלית שבה אני תומך, שהיא לתת מידע לפי מה שהחולה רוצה ולהתקדם הלאה לפי השאלות שלו. כלומר, אם החולה לא שואל, אתה לא בהכרח מאלץ אותו להתמודד עם זה כרגע, בעיקר כשאתה עוד לא בטוח מהי הדיאגנוזה הסופית.
"אני גם משתדל לתת את הבשורות לצד תוכנית פעולה כלשהי, על מנת למנוע מצב שבו אני זורק על האדם קטסטרופה בלי להעניק לו לצד זה גם תקווה. גם במקרה של תוכנית פליאטיבית (שיפור איכות החיים לחולים סופניים), אני מדגיש שלמרות האבחנה, נעשה כל מה שאפשר כדי שהחולה לא יסבול".
במהלך השנים האחרונות הכירו, בעולם ככלל ובישראל בפרט, בחשיבותן של הבשורות ושל הדרך שבה הן מועברות הלאה. הודעות שמועברות באופן משובש, כך התגלה, עלולות לגרום נזק תמידי לאדם שמקבל אותן.
"כל טיפול באדם שמתמודד עם אובדן ושכול מתחיל ברגע שבו בישרו לו את ההודעה הקשה. אם ההודעה הייתה משובשת ולא נמסרה בצורה מקצועית ונכונה, לרוב האנשים יהיה קשה להאמין שהאדם הקרוב אליהם אכן נפטר. הם מרגישים כאילו משהו לא נסגר אצלם עד הסוף, וזה מתסכל מאוד. לכן, תהליך טיפולי מתחיל תמיד עם עיבוד הבשורה עצמה", מסבירה אתי אבלין, ד"ר בעבודה סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית, מרצה ומטפלת בשכול.
"אנשים שחוו את האובדן והמסר לא הועבר אליהם כמו שצריך, לדוגמה כמו שקרה אצל לא מעט מקרב יתומי מלחמת יום הכיפורים, שאיש לא תיווך עבורם כמו שצריך את ההודעה בדבר המוות של אביהם, מספרים כי הם חשים את עוצמת הכאב בגוף שחשו אז עד היום".
בין יתר הדברים שאליהם יש לשים לב בעת מתן ההודעה ישנה השאלה אם היא נמסרה כשהאדם היה במקום מוגן מבחינתו, אם היו סביבו בני משפחה כשבישרו לו אותה, והחשוב מכל - אם הוא שמע עליה מגורם אמין ומקצועי ולא דרך הטלוויזיה, למשל.
"עד לפני כמה שנים, בעולם האזרחי שוטרים הגיעו לביתם של בני המשפחה רק במקרה של תאונות דרכים. על רצח המשפחה הייתה מקבלת את ההודעה דרך כלי התקשורת, וזה כמובן יצר חוויה מטלטלת וקשה מנשוא.
"מצב כזה בעצם משאיר את המשפחה בחוויה שהם לא היו מוגנים באותו הרגע של הבשורה, ושאף אחד לא היה לצידם ותמך בהם. יש לי מטופלת שהבת שלה גרה באילת, ובאחד הימים היא שמעה דיווחים על רצח מכלי התקשורת. היא מיד צלצלה לבת שלה, והיא כמובן לא ענתה, ואז התחילה סאגה של חרדות ולחץ ובני המשפחה התחילו לנסוע ברחבי הארץ, מבית חולים אחד לשני ועד לאבו כביר, שם קיבלו את הבשורה המרה", משחזרת אבלין.
לתחום השכול הגיעה אבלין דרך מערך הנפגעים של צה"ל, שם שירתה במשך שנים רבות כמדריכת מודיעים וכמלווה של משפחות שכולות. לפני עשור יצאה לפנסיה, ולתדהמתה גילתה כי באזרחות קיים פער גדול מאוד בכל מה שנוגע למתן הודעות ולליווי של משפחות השכול. "למעשה גיליתי שהתחום הזה חסר לגמרי, והמודיעים עצמם לא עברו הכשרות.
"ההתחלה הייתה לבנות מערך ליווי והודעות באזרחות, בדומה לזה שפועל בצה"ל. את המערך, שכולל קורסים, הרצאות והדרכות בנושא, הקמנו בתוך בית הספר המרכזי של העובדים הסוציאליים. בנוסף, אני מעבירה הרצאות ומדריכה על שכול גם מול משרד הרווחה, הביטחון, הצבא והביטוח הלאומי".
איך עובד כל התהליך של מסירת ההודעה?
"בגדול, בתי החולים אמורים לייצר את ההודעה על מוות כתוצאה ממחלה. על פי החוק, במקרים של רצח ותאונות מי שמגיעים לבשר לבני המשפחה את ההודעה אלו עובדים סוציאליים ושוטרים. תמיד חשוב שתהיה דפיקה ולא צלצול, גם כי אנחנו לא יודעים איך יהיה הצלצול וגם מכיוון שההודעה יוצרת הטבעה מסוימת, ואנחנו לא רוצים שבכל פעם שיישמע צלצול בדלת המשפחה תיבהל. בכניסה חשוב מאוד לערוך זיהוי מוקפד, קרו כבר מקרים שבהם ההודעה נמסרה לא לאלו שהיו אמורים לקבל אותה - וזה כמובן חמור מאוד. צריך להבין שבשורה כזו נשארת צרובה במוחו של מי שמקבל אותה במשך כל החיים".
בדומה לתהליך הצבאי, גם כאן המודיעים מבררים אם יש אנשים נוספים בבית, ומציעים לנוכחים עזרה בהעברת המסר לשאר בני המשפחה. באופן כזה, מסבירה אבלין, הם גם שומרים על האדם שנמצא כעת במצב פגיע, ומונעים ממנו לרוץ לחלון או לפגוע בעצמו חלילה - לא כי הוא רוצה למות, אלא כי המערכת האנושית מתקשה להכיל את הבשורה הטרגית והתגובה עלולה להיות חריפה מאוד.
ומה קורה במקרה של התאבדות?
"או שהמשפחה מגלה את זה בעצמה כי זה התרחש בבית, או שהמשטרה והעובדים הסוציאליים ניגשים לבית המשפחה ומבשרים להם על זה. גם במקרה שבו ההתאבדות מתרחשת בבית, העובדים הסוציאליים יגיעו למשפחה לבדוק אם הם צריכים סיוע כלשהו".
"באופן כללי", היא אומרת, "אנחנו משתדלים שההודעה תהיה הכי ברורה כך שהאדם יבין מה באמת קרה. בדומה לצבא, גם באזרחות יש נוסח ברור ומדויק שאותו משננים המודיעים לפני שהם נכנסים לבית המשפחה. אנחנו מקפידים תמיד שלא לומר 'נראה לנו ש...', אלא רק את העובדות. במקרה של ילדים, בעלי צרכים מיוחדים וקשישים - אנחנו מבקשים שההורים או מישהו אחר מבני המשפחה יודיעו להם ולא אנחנו. חשוב שהם יראו שיש לצידם קרוב חזק שאינו נשבר".
יש גם הפרדה ברורה מאוד בין תהליך ההודעה לבין מי שמלווה את המשפחה בהמשך. לדברי אבלין, אסור שיהיה זה אותו אדם, והסיבה לכך היא שהמשפחה אינה מעוניינת לפגוש בו שוב. הוא היה זה שבישר להם את הבשורה הטרגית שטלטלה את עולמם, ולכן את הליווי צריך לעשות אדם אחר, ניטרלי.
בימים אלו חברה ד"ר אבלין לפרופ' עמירם רביב ולד"ר רונית שלו בכתיבת ספר ראשון בנושא בשורות מרות, הכולל את כל הידע והניסיון שצברו השלושה בתחום במהלך השנים. לדבריה, הספר הוא ניסיון לשקף לאנשי מקצוע, אך לא רק, את חשיבות האופן שבו נמסרה ההודעה ואת הדרכים לעשות זאת.
איך מלמדים אנשים שאינם עוסקים בתחום לבשר בשורות קשות?
"מבחינתי זה שמודיע לא חייב להיות עובד סוציאלי, מספיק שהוא יגיד שהוא רוצה ואני מלמדת אותו מאפס עד מאה איך להודיע, איך לדפוק בדלת, מה ללבוש ואיך לנחם. בגדול, צריך להבין מי עומד מולך - יש כאלה שזקוקים ליותר מילים, ויש כאלה שזקוקים דווקא למגע. הכי חשוב הוא לגרום לאדם להבין שהוא לא לבד, ושיש מי שמחזקים אותו ברגעים הקשים שהוא חווה".
התהליך של ההודעה, מבחינתה, הוא סוג של שליחות. "המודיעים תמיד מספרים שבכל ערב, אחרי שהם חוזרים מהדבר המוזר הזה שהם עושים, הם ניגשים לנשק את הילדים שלהם. בשלב הזה הילדים מבינים מאיפה ההורים חזרו, והם מנצלים את זה לטובתם", היא צוחקת. "הם אומרים לאבא או לאמא: 'קיבלתי 40 במבחן היום', וההורים מצידם אומרים: 'לא נורא, העיקר שאתה חי'.
"ידוע לכול כי אובדן של ילד זהו האובדן הקשה ביותר עבור המשפחה. זה אובדן של העבר, של ההווה וגם של העתיד, ותמיד יתלוו אליו רגשות אשם של ההורים שאולי הם לא שמרו עליו טוב, אולי לא לקחו אותו לרופא בזמן, אולי משהו בגנים שלהם לא בסדר וזה מה שגרם למוות. חלק מהתהליך הטיפולי הוא לתת לגיטימציה לאשמה ולהצליח להשתחרר ממנה - ורק אז אפשר להתחיל להתמודד עם האובדן".
אף פעם לא היה לך פחד שהמזל הרע ידבק בך?
ודאי, אני תמיד אומרת שאנחנו, אלו שעוסקים בשכול, מחזיקים עץ לידינו בשביל לדפוק עליו כמה פעמים ביום נגד עין הרע. אגב, יש כאלה שעוסקים בתחום וטוענים שהם מרגישים שדווקא העיסוק במוות הוא ששומר עליהם. אין ספק שכשזה מגיע אליך, גם אם אתה בתחום, זה קשה, וחשוב לתת לעצמך לפרוק ולבכות ולכעוס. כשאבא שלי נפטר, לפני שנה, אני הייתי זו שבישרתי לילדים שלי שאלו שעותיו האחרונות. זה היה קשה, אבל נתתי לעצמי להיות אני ולהתאבל עליו. העיסוק בשכול לא מחסן אותך".
