פעם היה לראפר שאגי שיר שקראו לו 'איט ווזנט מי' ('זה לא הייתי אני'). בשיר הוא מתאר איך האישה שלו חוזרת הביתה, ותופסת אותו על חם עם בחורה אחרת על רצפת האמבטיה. וזו העצה שהוא נותן בשיר: להכחיש. להכחיש עד שהשיניים שלך יכחילו. גם אם האישה שבגדת בה ראתה אתכם עירומים בעיניים שלה, פשוט להגיד בלי למצמץ, "את מתבלבלת, זה לא הייתי אני". אני חושבת על השיר הזה בעוד רב"ט בר הרשקוביץ, החיילת עם התלתלים הכי מקסימים ביחידת 'אלה', מנסה לשכנע את האישה על הקו שתודה כבר שהיא הפרה את ההגבלות, ותיתן לה שמות של אנשים שהייתה איתם במגע.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
האישה היא ספרית, עוד אחת מאלפי העובדות שעבודתן הופסקה בסגר השני, בעוד נשים חיוניות כמו אורלי לוי־אבקסיס ממשיכות ללכת למשרד. זה לא פשוט להפסיק לעבוד כשאת גרושה ואם לארבעה ילדים, מישהו חייב לפרנס אותם, אז עוד לפני הסרת ההגבלות היא טיפלה בשושו בלקוחות שלה בבית. ולא שאני שופטת, אלוהים יודע שלא הייתי מתנגדת בעצמי לאיזה פן מחתרתי בסגר, אלא שאז אחת הלקוחות חלתה בקורונה.
כתבות נוספות למנויים:
בר הייתה זו שתישאלה את הלקוחה החולה המאומתת. בהתחלה הן עברו את השלב הישראלי הידוע, זה של "אני? אני רק ישבתי לי בבית כל השבוע", אבל בר יודעת בדיוק אילו שאלות לשאול כדי להצית זיכרון רדום, ובאמת הלקוחה נזכרה שהיא הלכה להסתפר. כולם בסוף נכנעים לבר מרוב שהקול שלה מנומש וחמוד.
הספרית נתפסה על חם ובכל זאת היא ממשיכה להכחיש בנחישות, מתעקשת שהמידע עליה הגיע מתוכנת האיכון הכושלת של השב"כ. הרי מי לא קיבל דיווח ששהה בבית כנסת בגני תקווה שעה שבפועל עמד בפקק בכניסה לחיפה. בר מתעקשת. למען השם, אני חושבת, כמה פעמים אפשר להסביר לאישה אחת שאף אפליקציה מרושעת לא זיהתה בטעות שהיא מרחה קונדישנר על קרקפת שלא שייכת לקפסולה שלה. ולא שאני קדושה, רק שאם כבר נתפסת, עדיף לקבל את זה באצילות.
הרשקוביץ היא אחת מ־700 החיילים והחיילות בסדיר ביחידת אלה, חלק מהמרכז לחקירות אפידמיולוגיות של פיקוד העורף, שהוקם בפיקודו של אל"מ רלי מרגלית. אולי אתם זוכרים, בשלב מסוים עלה הרעיון, מי אמר בנט, שצריך להעביר את החקירות לגוף מנוסה כמו צה"ל. המערך שהוקם תוך שלושה חודשים, סבל מכמה פשלות, חלקן נסקרו כאן. עכשיו יש בו מפקדה הייטקית שבמרכזה כוורת ובה יושבים גם נציגים מכל קופות החולים וממשרד הבריאות. מערכת ממוחשבת מנווטת את מידע הקורונה מכל הארץ, עד ששם החולה המאומת מגיע למתשאל, שמתקשר לקבל ממנו שמות של מגעים ולהכניס אותו לבידוד.
בינתיים, הספרית כבר לא מכחישה. היא רק רוצה לברר מי הסגירה אותה. לבר, בלשית נגיפים מבריקה, יש את כל העובדות, אבל אסור לה לנופף בהן מטעמי הגנה על הפרטיות. אני לא שומעת מה הספרית אומרת, אסור לי להקשיב לה מסיבות של חיסיון רפואי, אבל כשבר מבשרת לאישה "שאני באמת מצטערת", ונאלצת להכניס אותה לבידוד, קורה משהו בקו השני. משהו לא טוב, כי על הפנים של בר נופלת עננה.
"היא עם התינוקת שלה במיון", היא אומרת לי אחרי. ככה זה במרכז לחקירות אפידמיולוגיות, המתווכחת של לפני כמה דקות הופכת בשנייה אחת לאמא שנקלעה למצב בלתי אפשרי. בר היא כולה ילדה בת 19, מה לה ולכל הדרמות שנחשפות בפניה כמעט בכל שיחת טלפון. איך היא תוכל לבודד אמא ולהפריד אותה מהילדים, כשדי ברור שזו לא מין ניקול ראידמן, שיכולה לפרוש לאגף נפרד בקצה האחוזה? היא מתייעצת עם האחות ממשרד הבריאות, שמאשרת לאישה להישאר עם התינוקת במיון. כשהשיחה מסתיימת, האישה פורשת לבידוד רגועה. וזה עוד ניצחון קטן של בר.
זה לא כל כך כיף לחזור לצה"ל אחרי 30 שנה, ועוד למחנה צריפין, שאני זוכרת בעיקר כמקום עם מבנים מכוערים ויותר מדי עצי איקליפטוס. אבל ממלכת האבק הצה"לית נראית היום כמו שכונת וילות מטופחת. המבנים של היחידה מסוידים בלבן טרי ולחלקם יש ארובה קטנה, הכנה לקמין. ביניהם מפוזרים שטיחי דשא, ועליהם פינות ישיבה מעץ אורן עם כריות פוף כחולות. מוזר לי לראות את צה"ל משקיע חשיבה בדברים כמו הישבן של החיילים בהפסקת צהריים, צה"ל של תקופתי הגיש פירה מאבקה ודרש ממני לסתום את הפה כמו טָטָלֶה כשהטרידו אותי מינית. עד שאני נפגשת עם החיילות החוקרות והתעלומה נפתרת.
מדובר במש"קיות חוויה, מורות חיילות, מאבחנות ומאבחנים פסיכוטכניים, חוקרי מצ"ח, עתודאים. כולם כבר היו משובצים לתפקיד הנחשק שלהם כשהעולם התקלקל, וביום אחד הם קיבלו פקודה - אתם מופנים לתפקיד חדש בפיקוד העורף. לכמה זמן? אין לדעת. מתי אני אחזור ליחידה שלי? תשאל את הסיני הארור שזלל עטלף. מה התפקיד? אה, משהו חדש שנקרא "מתשאלת אפידמיולוגית". שזה אולי נשמע נוצץ, רק שבפועל זה אומר לשבת שמונה שעות מול מחשב, ולדבר עם אנשים שלא מעוניינים להחליף איתך אפילו מילה אחת על איפה הם היו השבוע. לדעתי בגלל זה הבסיס הזה כל כך מושקע. אל"מ מרגלית הקפיד לפצות את החיילים שהתאכזבו בתנאים טובים, ובכמה שיותר יחס חם.
"בכיתי אולי לילה שלם כשאמרו לי", אומרת לי רב"ט נעמה גבעולי, בחורה יפה בקטע טום־בוי שהייתה אמורה לשרת כמדריכת טיולים של הירוקים. נעמה אוהבת לזוז, היא אוהבת טבע, כל מה שלא מכשיר אותה בשום דרך לשבת עם אוזניית מדונה ולשאול אנשים כמה חום הם מדדו הבוקר. בר שיושבת לידה הצטרפה לתוכנית למורות־חיילות דתיות. החלום שלה היה להדריך טיולים לאוכלוסיות מוחלשות. "זה היה צער מטורף", היא אומרת. "בשבוע הראשון פה הייתי בהלם".
ויש גם את הקצינה גל וינטר, עתודאית עם פנים עדינות, שבדיוק סיימה תואר בהנדסת תוכנה וחיכתה לשיבוץ החדש שלה, משהו במחשבים, רק שאז הגיעה הקריאה, "הצטרפי לחיל העורף המלהיב כמו מגב גומי! הנגיף קורא לך!". "התקשרו אליי בתשע בערב, ולמחרת בשמונה בבוקר כבר הייתי אמורה להתייצב פה", היא אומרת ובעיניים שלה רואים כמה כאבה לה הקטיעה מהמסלול שתיכננה.
המפקדת, רס"ן במילואים נטע בן אברהם, מבינה לליבה של כל בחורה שהתייפחה כשצוותה לפיקוד העורף, אבל היא עצמה נמצאת פה במילואים רצוניים. "אמרתי לעצמי, יש פה אתגר מסוג חדש, אני לא נלחמת במחבל, אני נלחמת באויב שקט וסופר־קטלני. אז המשפחה לא תראה אותי, אז אני אשן שעה וחצי פחות בלילה".
היא לא המילואימניקית היחידה שפגשתי פה שבקושי רואה את המשפחה מאז אוגוסט. תמיד חשבתי שכשתפרוץ מלחמת עולם שלישית, זה יהיה אפי וטרגי, אבל הקורונה היא האירוע הדרמטי הכי משעמם. קשה להרגיש גיבורה כשכל מה שנדרש זה להעביר את הזמן איכשהו.
אחרי שעתיים עם המסכה כבר הרגשתי כמו שעון נוזלי בציור של דאלי ולא הצלחתי להבין איך הבנות מחזיקות מעמד. מתברר שלכל אחת מהן יש סיפור שהמחיש לה כמה חשובה העבודה שלה. מהמתשאלת שהרגישה בקול של הנחקרת שמשהו קרה, עד שהבינה שלפני שלושה שבועות נולד לה תינוק מת, אז לא, אי־אפשר להכניס אותה סתם ככה לבידוד. או זאת שאת מגלה שהיא שכלה את אמה לפני כמה שעות, ועכשיו צריכה להיכנס לבידוד, ולכי תסבירי לה שאמא שלה תיקבר בלעדיה. כשקורים דברים כאלו הן נזכרות שאולי בעצם טוב שמישהי כמוהן ענתה, מישהי עם טקט ויכולת אמפתית שתבהיר לבן אדם השבור הזה שהוא לא לבד. "אני לא גיבורה, אני כל יום מתקשרת למפקדת שלי ואומרת נו, מתי חוזרים?" אומרת נעמה, "אבל אני מזכירה לעצמי שבמלחמה הזו, מה לעשות, זה אחד התפקידים הכי נחוצים, וזו המלחמה שקיבלתי".
נעמה מתחילה תשאול. היא נכנסת למחשב שלה, המערכת יודעת איזו חקירה הכי חשוב לבצע עכשיו ואיזו יכולה לחכות. נגיד, חקירה שמערבת מוסד ציבורי כמו בית ספר תופיע קודם, בגלל הסכנה היותר גדולה לציבור. האוזניות שלה כל כך משוכללות שהיא יכולה לשמוע כל מה שקורה בבית מעבר לקו. "לפעמים אני שומעת את האישה צורחת ברקע, 'שלא תעז לשתף איתם פעולה'", בר צוחקת. יחד עם החיילות אנחנו מנסחות את המדריך לטיפוסים הכי מעצבנים שהן נתקלות בהן בטלפון. יש ארבעה סוגים:
1) המלאכים – אלו שנשבעים שלא, "לא הייתי בשום מקום, אז אין שום טעם בשיחה".
2)אנשי ה"אחר כך"- אלו שרק מנסים לנפנף אותך, "לא, אני לא פנוי עוד עשר דקות".
3) הלא־מאמינים - "תוכיחי שאת ממשרד הבריאות". נטע: "זה נהיה ספורט לאומי לעבוד על מישהו בטלפון שהוא חייב להיכנס לבידוד".
4) המייעלים – "סליחה, אם את כבר ממשרד הבריאות, למה מטוש? למה לא מקלות אוזניים? תמסרי לגנץ".
אבל הכי קשה זה עם הבודדים, זקנים שלא דיברו עם נפש חיה כבר חודשים, ומתים עכשיו לספר לך את סדר היום שלהם, כולל הביסקוויט שהם טבלו בתה. אלו נוגעים לליבן, אבל אסור להן לבזבז זמן, כי הן חייבות לעמוד ביעד: 30 שעות חקירה של חולה מאומת עד לפענוח, לעומת ה־60 שעות שזה לקח עד לפני חודשיים וחצי.
"אנשים לא מבינים", אומר אל"מ מרגלית. "הם חושבים שמה הבעיה, שיחה של רבע שעה, עם מי באת במגע, איפה היית. אבל לפעמים אתה מדבר עם ילד לחוץ בן 11 והאמא לא בבית, לפעמים זה בית שבו לא מדברים מילה בעברית, לכן יש גם מתשאלים שמדברים יידיש, או ערבית. או שסתם אתה מדבר עם מישהו שכרגע קיבל הודעה שהוא חולה ומשוכנע שהוא עומד למות".
החולה הלא־סימפטומטי שנעמה מדברת איתו דווקא בסדר, הוא הקפיד על ההנחיות וישב רק עם עובד אחד במשרד, וגם אז בחלונות פתוחים. רק שזה לא יעזור, הקולגה שלו גם ייכנס לבידוד. שזה גורם לי לחשוב, רגע, ומה עם כל המיוחסים שהפרו הנחיות ובכל זאת לא נכנסו לבידוד?
לחיילים ולחיילות אסור להגיב על שאלת המנהיגים שלנו שלא מהווים דוגמה. בשנייה שאני אומרת "גילה" מעבירים נושא. אבל בהפסקת הצהריים כשאל"מ מרגלית מצטרף לשולחן שלי, אני שואלת אותו על הפרשה של השרה גילה גמליאל. "הייתה בעיה במערכת התקשובית, והבעיה נפתרה", הוא אומר בקצרה. "היא לא שיקרה, היא פשוט אמרה שהייתה בבית כנסת, והמחשב הכניס את זה בתל־אביב, כי זה מקום המגורים שלה".
4 צפייה בגלריה
''כל מיני חיילים וגורמים ממשרד הבריאות נברו בחקירה. ואז מישהו הדליף''. גילה גמליאל
(צילום: תומריקו)
"נו, באמת", אני אומרת. "תראי, כשיש לי חולים מפורסמים, אני תמיד מוציא את זה לאנשים ספציפיים פה, כדי לוודא שהסודיות תישמר. רק שבגלל שהסקרנות הייתה כל כך גדולה לגביה, כל מיני חיילים וגורמים ממשרד הבריאות נברו בחקירה אף על פי שאסור. ואז מישהו הדליף, מאוד כעסתי. תיחקרתי בעצמי 28 חיילים שהסתכלו בתיק החקירה, וכל אחד יישפט לפי חומרת מעשיו".
"אז בסוף החיילים יישפטו על משהו טבעי כמו סקרנות לגבי שרה בכירה שהפרה סגר והבכירה עצמה תצא בלי קנס אפילו?" אני אומרת. "אותי מעניין רק שהמרכז הזה יעבוד כמו שצריך", הוא אומר.
אני עוקבת אחרי חשבון טוויטר שנקרא "מיומנה של אחות אפידמיולוגית". "הכלל הראשון בחקירות אפידמיולוגיות - כולם משקרים", כתוב שם. החיילות מסכימות, אבל הן לא חושבות שאנחנו משקרים כי אנחנו חצופים. הן טוענות שאנחנו עם די נחמד וסימפתי, רק שיש לנו סיבות טובות לשקר. למשל, טכנאי מזגנים שלא נעים לו שהלקוחות יידעו שהוא זה שהדביק אותם בקורונה. ויותר־ויותר בזמן האחרון, יש את אלו שפשוט חייבים להתפרנס. "בן אדם אומר לי, העסק שלי קורס. שימי אותי בבית לשבועיים, ואין לי מה לאכול", אומרת גל. "או אנשים שכרגע חזרו מחל"ת ורק עכשיו החזירו אותם סוף־סוף לעבודה", בר מוסיפה, "ועכשיו הם מפחדים שיפטרו אותם אם הם יישבו בבית שבועיים, ונשבר לך הלב".
פורסם לראשונה: 07:48, 06.11.20
