כשאמילי אספהאני סמית, סופרת ועיתונאית אמריקנית, הוציאה לפני שלוש שנים את ספרה "כוחה של משמעות" שהפך לרב־מכר בינלאומי, היא לא תיארה לעצמה שהמציאות סביבה תשתנה כל כך. כשכתבה על הצורך להפסיק את הרדיפה אחרי האושר ולחפש דווקא את המשמעות בחיים, היא לא יכלה לשער עד כמה תשנה מגפת הקורונה את מארג החיים בעולם. ובכל זאת, העקרונות שזיקקה לאחר חמש שנות מחקר וראיונות עם מאות אנשים, עקרונות לחיים בעלי משמעות, נראים כעת חיוניים יותר מתמיד. "דווקא בזמנים קשים, כשהאושר לא נגיש לנו, רק המשמעות יכולה להחזיק אותנו והיא גם זו שתעזור לנו לצאת מהמשבר מחוזקים יותר", היא אומרת בריאיון מיוחד לרגל צאת ספרה בעברית בימים אלה (הוצאת מטר).
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אספהאני סמית (35), ילידת שווייץ, גדלה והתחנכה בקנדה, במשפחה מוסלמית מהאסכולה הסוּפית, זרם מיסטי השם דגש על אהבה ונתינה. הוריה ניהלו בית מפגש סוּפי, שבו נערכו פעמיים בשבוע מדיטציות שיועדו למחפשי דרך רוחנית. למרות הרקע הזה, כשעברה בבגרותה לארצות־הברית, היא נסחפה אחרי מרוץ החיים המקובל. "חיפשתי את העבודה המושלמת, את בן הזוג המושלם, את ההצלחה בחיים. חשבתי שכך אהיה מאושרת, אך האושר רק הלך והתרחק. רק בזמן לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטה, כשהתחלתי להתוודע להבדלים בין אושר למשמעות, הבנתי שכאן מצוי לב העניין. כל התרבות שלנו בעולם המערבי אובססיבית לאושר, אבל המרדף הזה גורם לאומללות. שיעור ההתאבדויות בעולם שרק הולך וגדל, והדיכאון שהפך למגפה עולמית, ממחישים את זה. הבנתי שהדרך היחידה להרגיש באמת טוב עם עצמך היא לבסס משמעות, אבל לא ידעתי עדיין איך נכון לעשות את זה".
היא החליטה לצאת למסע מעמיק, שבמהלכו ראיינה חוקרים, מדענים, פילוסופים ופסיכולוגים ואספה סיפורי חיים אישיים רבים. ארבעה נושאים שבו ועלו שוב ושוב בתור עקרונות היסוד לביסוס חיים בעלי משמעות: שייכות - קיום מערכות יחסים שבהן אתה מוערך ומעריך; תכלית - מטרה ארוכת־טווח שמניעה אותנו קדימה לתרום לעולם; סיפור - יצירת נרטיב אישי שמאפשר לנו לשנות את הסיפור גם כשאנו מוגבלים על ידי העובדות; ורוחניות - התחברות למציאות גבוהה יותר מעבר לעולם היומיומי, שיכולה להתבטא בחוויות אמנותיות, דתיות, מיסטיות, ולגרום לנו להתעלות. בספרה היא מנסה להראות שהחיפוש אחר משמעות לא מחייב לנסוע למנזרים רחוקים או לכבוש מטרה מאתגרת ואפשר למצוא אותה גם בחיינו היומיומיים.
עקרון השייכות, המתמקד ביחסים עם משפחה, חברים או קהילה, מאותגר מאוד בימים אלו של בידוד חברתי. איך אפשר בכל זאת להסתמך עליו?
"אין ספק שתחושת הבדידות מתעצמת בימים אלו, בקרב כל האוכלוסיות, והמחקרים מראים שאנשים בודדים ומבודדים חשים שיש בחייהם פחות משמעות. מעבר לניסיונות יצירתיים להתגבר על זה באמצעים דיגיטליים שלא תמיד מוכיחים את עצמם, המחקרים מראים שאפשר למצוא שייכות גם ברגעים קטנים בחיים, ביציאות קצרות, בקשר עין ובחיוך שאנו נותנים ומקבלים מאדם אחר. אחד הסיפורים המרגשים בספר הוא על ג'ונתן שפירו, יזם מניו־יורק, שכל יום בדרכו לעבודה קנה עיתון מאותו מוכר בדוכן עיתונים וניהל עימו שיחה קצרה. הרגע היומי הקטן הזה ביניהם הניב תחושת משמעות. "הפסיכולוגית האמריקנית ג'יין דאטון מכנה את רגעי האינטימיות הקטנים האלה 'חיבורים באיכות גבוהה' והיא מצאה שיכולה להיות להם השפעה מחיה ומחזקת. כדאי לחפש אותם כיום, את החיבורים האנושיים הקטנים, אנחנו יכולים לבחור אם לומר שלום לאנשים שצועדים מולנו ברחוב, אנחנו יכולים לבחור להתייחס לאנשים כאל חשובים ובכך בעצם אנחנו מזמינים אותם להשתייך".
גם מציאת התכלית נדמית בימים אלו של הישרדות, כפריווילגיה.
"אנשים שאיבדו את מקום העבודה או נאלצו להפסיק את לימודיהם בוודאי חווים קושי רב, אבל גם כאן אני רוצה להציע הסתכלות קצת אחרת. לחלק מהאנשים השינוי יכול לעודד לחפש דרך שמתאימה להם יותר. אנשים אחרים יכולים למצוא תכלית דווקא בעזרה לאנשים כמוהם, בהתגייסות ציבורית.
"כששומעים את המילה תכלית, מצטיירות מטרות גדולות ממדים, כמו חיסול הרעב העולמי או פירוק הנשק הגרעיני. אבל היא נכונה לא רק לדברים כאלה. אפשר למצוא תכלית בהורות טובה, ביצירת סביבה עליזה יותר בעבודה או בשיפור איכות החיים של אדם קרוב לנו. מעבר לזה, כפי שמצא הפסיכולוג ההתפתחותי ויליאם דיימון, לתכלית יש ממד של תרומה לעולם. כדי לחיות חיים עם תכלית, עלינו להתבונן בעצמנו ולהכיר את עצמנו ואז להשתמש ביתרונות האישיים שלנו לטובת העולם. הדבר בולט גם בעבודה. מחקר של פרופ' אדם גרנט מבית הספר לעסקים וורטון מצא שיש משהו משותף לאנשים שמתארים באופן עקבי את עבודתם כמשמעותית: הם רואים אותה כדרך לעזור לאחרים. לא תמיד אנחנו מוצאים את הייעוד בחיים, אך אפשר למצוא תכלית כשנחשוב על המשימות שלפנינו כעל הזדמנויות לעזור לאחרים".
עקרון הסיפור, יצירת נרטיב, הוא המפתיע ביותר.
"זה באמת היה הכי פחות צפוי מבחינתי. אנחנו לא מבינים שאנחנו כל הזמן מתאמנים בנרטיבים על מי אנחנו ומה אנחנו ושיש לנו את הכוח לבחור מה לכלול בסיפור ומה לא. למשל, התעוררת בבוקר לריאיון עבודה, ושכחת לכוון שעון מעורר בזמן. את תאחרי ומיד תתחילי לספר לעצמך סיפור על כך שאת אדם חסר אחריות, שאת לא בסדר, שלעולם לא תמצאי עבודה. אבל את לא שמה לב שהשמטת דברים אחרים: למשל, שאולי שכחת לכוון שעון מעורר כי היית אתמול עם סבתא בבית החולים והיית מוטרדת מדי. כשאת מתחילה להסתכל על התמונה הכוללת, הנרטיב משתנה. מעניין לגלות שבאופן טבעי אנו תמיד כוללים בסיפור יותר דברים רעים מאשר טובים. צריך ללמוד לספר סיפור יותר ריאליסטי, שיכלול גם את הטוב".
איך עושים את זה?
"יש כמה דרכים, אבל אני אוהבת את הדרך של כתיבה הבעתית, שהוכחה במחקרים כאפקטיבית מאוד. כשאנשים כותבים במשך רבע שעה את החוויות המרגשות שעברו עליהם באותו יום, לאחר כמה ימים הם מתחילים לשנות את הנרטיב שלהם ולמצוא יותר משמעות. זאת דרך נהדרת לשיקוף של אירועים בחיים, שמרחיבה את הסיפור, מראה מה הפסדנו ומה הרווחנו, ומובילה לרעיונות חדשים. לפעמים שינוי קטן בנקודת הראות של הנרטיב יכול לגרום לנו לאמץ זהות חיובית יותר, שתוביל אותנו לחיות חיים בעלי יותר משמעות".
הרוחניות, שאת מתארת כעיקרון מרכזי, מתחזקת אצל חלק מהאנשים בימי הקורונה, כמעין מפלט מחיי היומיום הקשים. אחרים, לעומת זאת, ממש לא מתחברים לזה.
"אני באה מבית סוּפי והרוחניות למעשה טבועה בי מילדות. אבל אני מאמינה שכל אחד יכול להגיע לזה. מגע עם מסתורין - בין אם תחת כיפת השמיים, מול יצירת אמנות נהדרת, בזמן טקס דתי או בחדר לידה בבית חולים - יכול לחולל בנו שינוי עמוק. זה כוחו של הטרנסצנדנטי. החוויה הטרנסצנדנטית או המיסטית היא כזו שבה אנחנו חשים התעלות אל מעבר לעולם היומיומי, הגשמי. היא גם מפוגגת אצלנו את תחושת החשיבות העצמית. אנחנו מבינים שאנו לא מרכז העולם ויוצאים מגבולות עצמיותנו כדי ליצור חיבור עם אחרים ולהתמקד בהם.
"אני חושבת שדווקא בימים אלה, שבהם חוסר הוודאות כל כך גדול, כדאי לנו להתרכז בדברים שאנו כן יכולים לשלוט בהם, ואחד מהם זה הרוח שלנו. אם יש לך עולם רוחני, אתה יכול להתעמק בו עכשיו, להתחבר למשהו מעבר ליומיום ולקבל תקווה. העולם עבר דברים קשים בעבר ושרד בצורה משופרת".
לאפשרות של יציאה ממשבר במתכונת משופרת מתייחסת אספהאני סמית בפרק מיוחד בספרה, ומראה כיצד אפשר להסתמך על עקרונות המשמעות לשם צמיחה מתוך המשבר ואפילו לצאת ממנו עם תחושת משמעות מוגברת. "הרעיון שאסונות יכולים לעזור לנו לצמוח ולחיות חיים עמוקים ומשמעותיים יותר הוא רעיון ותיק בספרות, בדת ובפילוסופיה", היא כותבת. "זה הרעיון שביטא ניטשה: 'מה שלא הורג - מחשל'. אבל בזרם המרכזי בפסיכולוגיה זהו רעיון די חדש".
לדבריה, רוב בני האדם שמעו עד כמה יכולה הפרעת דחק פוסט־טראומטית לערער את מצבו הנפשי של אדם. פחות אנשים שמעו על צמיחה פוסט־טראומטית, אך זו נמצאה במחקרים כנפוצה בקרב כמחצית מניצולי טראומה. רבים הגיבו לטראומה בבנייה פעילה של יסוד המשמעות של השייכות וחיזקו את מערכות היחסים שלהם. הם גם גילו דרכים ותכליות חדשות בחייהם, שקשורות לעתים לשליחות מסוימת שהם חשים שיש להם כניצולים. לדוגמה, אישה שהפכה לאחות אונקולוגית לאחר שאיבדה את בנה שחלה בסרטן. במקרים אחרים המשבר מעורר את הניצולים לשקול מחדש את סדר העדיפויות שלהם, לגלות יכולות וכוחות הגלומים בהם ולחבר נרטיב של "פגיעים אך חזקים יותר".
הממצאים האלה מעודדים בהקשר של משבר הקורונה הנוכחי.
"בהחלט. אני חושבת שהתרכזות במשמעות בתקופה זו חיונית. ושוב, אני מדגישה שלפעמים אלה דברים קטנים יומיומיים. לילדים שעוזרים ולוקחים תפקידים בבית בתקופה הזו, יש פתאום תחושת משמעות. הדברים הקטנים האלה חשובים וצריך להיות מודעים להם. חשוב לזכור שגם בתקופות רגילות החיים שלנו מלאים בגורמי סטרס והחשיבה על משמעות מגינה עלינו מפני נזקים העלולים להיגרם מהם. מי שזוכרים את מקורות המשמעות האישיים שלהם, מסוגלים להתייחס לקורס לימודי קשה או לריאיון עבודה מלחיץ כאל צעד הכרחי לעבר מימוש תכליתם, וכך לעבור את זה טוב יותר".
אספהאני סמית, שחיה כיום בוושינגטון עם בעלה צ'רלי דמרון, עורך דין במקצועו, מנסה ליישם זאת גם בחייה כרגע. "אישית, חזרתי עכשיו ללימודים, לדוקטורט בפסיכולוגיה. המגפה עוררה אותי. התקופה הנוכחית אפשרה לי גם למצוא יותר זמן לפרקטיקות רוחניות שונות ולהגברת פעילות ספורטיבית. גם הספר הבא שלי מתקדם, כחלק מהתכלית של חיי.
"חשוב לזכור שלא תמיד צריך את כל ארבעת עקרונות המשמעות בחיים, לפעמים יש עלייה של אחד וירידה של אחר. למשל, כשהקריירה תקועה ותחושת התכלית נסדקת, אפשר לחזק עקרונות אחרים, הנרטיב למשל. אם התכלית חסרה כי איבדתי את מקום העבודה, אולי זה הזמן לחפש ייעוד אחר. בכל מקרה, הכי חשוב לזכור להיות פתוחים לכל מקורות המשמעות שקיימים בחיינו, ממש פה וממש עכשיו".
