ארבע שנים עברו מהיום שבו נבחר דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב והכה את כל הסקרים והתחזיות. ארבע שנים שבהן הבטיח להחזיר את אמריקה לגדולתה ולתפארתה. שתהיה נהדרת - ממש כמוהו. אבל תוצאות הבחירות של 2020 הוכיחו שהעם בחר הפעם אחרת, ואת התוצאות הללו טראמפ לא מוכן לקבל.
כתבות נוספות למנויים:
בזמן שרשתות הטלוויזיה האמריקניות הכריזו כי ג'ו ביידן ניצח ומתנגדיו של טראמפ יצאו לרקוד ברחובות, הוא עצמו שיחק גולף והפגין חזות רגועה ושאננה. זמן קצר לאחר מכן יצאה הבהרה ממטה הבחירות שלו כי הם מתכוונים להיאבק באופן משפטי בתוצאות: "הבחירות רחוקות מלהיגמר", טענו שם. במקביל צייץ הנשיא היוצא כי הוא זה שניצח בבחירות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עבור טראמפ, הנשיא הראשון זה 28 שנה שיסיים את תפקידו לאחר כהונה אחת בלבד, נראה כי האופציה של ויתור והודאה כי הפסיד במאבק אינה רלוונטית בשום מקרה. "המשקיפים לא הורשו להיכנס לחדרי הספירה. זכיתי בבחירות. קיבלתי 71 מיליון קולות חוקיים. קרו דברים רעים שהמשקיפים שלנו לא הורשו לראות. זה לא קרה מעולם", הוא כתב בחשבון הטוויטר שלו. "מיליוני פתקי הצבעה בדואר נשלחו לאנשים שמעולם לא ביקשו אותם", הוסיף, מבלי להציג הוכחה לכך.
למרות החזות הקשוחה והעיקשת, כתבת BBC בוושינגטון, טארה מקלווי, דיווחה כי עם חזרתו לבית הלבן נראה טראמפ שפוף ומותש. "כשהוא עשה את דרכו לדלת באגף המערבי כתפיו היו שמוטות וראשו נפול", כתבה. "כשהוא ראה אותי ועוד כמה עיתונאים אחרים הוא סימן לנו באגודלו ונכנס, אבל הוא לא נראה כמו עצמו: היהירות נעלמה לרגע, והוא נראה מוכנע".
לימינו של הנשיא היוצא מתייצבים רבים מהמפלגה שממשיכים להדהד את מסריו, מה שמאפשר לו להמשיך לטעון כי הניצחון בידיו וכי הבחירות מזויפות. נוכח הקושי שלו להודות בכישלונו, פרשנים בכירים בארה"ב מזהירים כי החודשיים וחצי שנותרו עד להשבעת הנשיא החדש עלולים להיות מסוכנים במיוחד. לא רק הפרשנים מזהירים מסיטואציה שכזו: גם האחיינית של טראמפ, מארי, פרסמה הקיץ ספר שבו תיארה את דודה הנשיא כסוציופת שבחר ברמאות כדרך חיים - והזהירה מהצפוי ממנו.
לדבריה של מארי, שפורסמו ב"גרדיאן" הבריטי: "הוא יסבול עכשיו מהתמוטטות אחרי התמוטטות. הוא מעולם לא היה במצב כזה. מה שמעניין הוא שדונלד מעולם בחייו לא זכה במשהו באופן לגיטימי, אבל בגלל שאנשים פילסו לו תמיד את הדרך, הוא גם מעולם לא הפסיד כלום. אני דואגת ממה שדונלד הולך לעשות. הוא ילך הכי רחוק שהוא יכול כדי לפגוע בלגיטימיות של הממשל החדש".
5 צפייה בגלריה
אנשים שאינם מסוגלים להודות בכישלון - לרוב סובלים גם מנרקיסיסטיות ומאגו נמוך
(צילום: Shutterstock)
"יש חשיבות רבה למה אנחנו מייחסים את הכישלון", אומרת ד"ר אביטל לאופר, מומחית במדעי ההתנהגות, חוקרת טראומה ומרצה בכירה באקדמיית נתניה. "יש שתי דרכי ייחוס: הדרך הראשונה היא לאישיות עצמה, ואז אם אני כישלון - זה למעשה מצביע על כך שאני 'לוזר'. השנייה היא להיבט ההתנהגותי. נניח אם נכשלתי במתמטיקה, אז זה אומר שאני לא טובה במתמטיקה ספציפית - אבל זה לא אומר שאני לא טובה בכל התחומים ושלעולם לא אצליח בחיים. מעבר לייחוס האישיותי וההתנהגותי, נהוג לייחס את הכישלון גם להיבט כללי או ספציפי".
לדבריה, "ככל שאנחנו מייחסים יותר את הכישלונות שלנו להיבטים אישיותיים וכלליים - כך הכישלון הופך למאיים יותר על הבסיס הקיומי שלי, והאופק והתקווה נעלמים. התוצאה הסופית תהיה שהיכולת שלי לקום מהדבר הזה ולהמשיך הלאה היא הרבה יותר חלשה. בנוסף, נורא קשה לאנשים הללו לקחת אחריות, לקום ולהגיד: 'או.קיי, נכשלתי ולא תפקדתי מספיק טוב, בוא נראה איך אני מתקן את זה עכשיו'. בהרבה מהמקרים אותו אדם, שלא יהיה מסוגל להודות בטעות, יתחיל להיכנס למחוזות הפנטזיה - כלומר, הוא יתחיל לטשטש את המציאות ולספר לעצמו ולסביבה שקרים, שבהם הוא גם יאמין בסופו של דבר".
בדומה ללא מעט בעיות וקשיים אחרים שמאפיינים את החיים הבוגרים, גם במקרה הזה, של קושי בקבלת כישלונות, ישנו קשר ישיר לילדות ולחינוך שכל אחד קיבל מהוריו.
"ישנן שתי אופציות שעשויות לגרום לקושי עם כישלונות בגיל מבוגר: הראשונה, כשהמשפחה לא אפשרה לילד להיכשל, לא פרגנה לו ודרשה ממנו כל העת להוכיח שהוא מצליח; ואילו השנייה היא כשהיא פינקה אותו יתר על המידה, ולא הפסיקה לומר לו כמה שהוא גאון, מוכשר ומוצלח בכול וכמה שהסביבה טועה. בשני המקרים התוצאה היא תהיה לרוב שכל כישלון באשר הוא יערער משהו מאוד בסיסי בקרב אותו ילד, ויהפוך לאיום גדול מאוד על האגו שלו, עד כדי כך שהוא יתקשה להתמודד עם הפסדים גם בתור מבוגר".
מלבד הקושי בהתמודדות מול קשיים והפסדים, במקרים רבים אותם ילדים יהפכו לנרקיסיסטים בעלי אגו חלש מאוד, שיתקשו להתמודד הן עם ביקורת חיצונית והן עם ביקורת פנימית. לדברי ד"ר לאופר, אותם אנשים יספרו לעצמם כל העת כמה שהם גאונים ומושלמים, וכמה כל מה שהם עושים הוא הכי נפלא שיש. הם יתקשו להכיר בטעויות שלהם, ויטענו תמיד כי אלו טעויות של אחרים. פעמים רבות הם גם יפעלו בדרך של השפלת הסביבה שלהם על מנת להרגיש טוב יותר עם עצמם. באופן לא מפתיע אך מצער למדי, הם יסרבו להכיר בבעיה שממנה הם סובלים ויתקשו להודות בכך שהם זקוקים לטיפול. הרי הם בסדר גמור, זו הסביבה שמהווה בעיה.
"כהורים מאוד חשוב לנו לתת מחמאות לילדים שלנו, על אחת כמה וכמה כשהם נכשלים, אבל גם במקרה של הצלחות. במהלך השנים נערכו כמה מחקרים בנושא, ובאחד מהם נתנו לשני ילדים לפתור מבחן כלשהו. ילד אחד זכה לתשבחות רבות כמו 'וואו, כל הכבוד, איזה גאון אתה, כמה חכם אתה, כמה נהדר אתה', ואילו את הילד השני שיבחו בזכות המאמץ שהפגין. כלומר, את האחד שיבחו בזכות ההתנהגות שלו ואת השני על האישיות שלו. תוצאות המחקר הראו כי אותו ילד שקיבל תשבוחות על האישיות שלו חשש לפתור מבחנים נוספים, לעומת הילד שזכה בתשבחות בזכות התנהגותו. האחרון, אגב, ינסה להתמודד עם יותר אתגרים, גם כשהוא יודע שהוא עלול להיכשל בהם".
מהי בעצם הסיבה לכך?
"ברגע שהילד או אנחנו חושבים שהצלחה או הכישלון טמונים באישיות שלנו, הפחד מכישלון למעשה ישמש סימן לכך שאנחנו כבר לא ה'גאון של אמא'. לעומת זאת, אם שיבחנו את הילד על ההתנהגות שלו ועל המאמץ שהפגין - הכישלון שלו לא ישנה את העובדה שהוא התאמץ, כי להתאמץ כולם יכולים".
ואם נחזור רגע לטראמפ, אז במקרה שלו אפשר לראות היטב כיצד הכישלון מאיים עליו. "שימי לב שלאורך כל הכהונה שלו הוא לא הפסיק לומר 'אני הנשיא הכי טוב, אני הנשיא הכי מוצלח'. מכאן אפשר להניח כי הוא מייחס את ההצלחות שלו להיבטים אישיותיים בלבד, ולכן גם הכישלון הוא מאוד מאיים, כי הוא למעשה מצביע על כך שמשהו באישיות שלך דפוק, שאתה לא הגאון והמוצלח שכולם חושבים שאתה.
"לצד זה, אי אפשר להתעלם מכך שהוא אינו מסוגל לקבל ביקורת, ומגיב בתוקפנות על כל ציוץ שמישהו מעז לצייץ לעברו. הסיבה לכך היא כי הביקורת מערערת אותו. ואנחנו הרי יודעים שאדם שבטוח במי שהוא יכול לשמוע ביקורת מבלי לחוש מחויב להגיב, אבל ככל שהוא חש מאוים יותר מהביקורת - כך התגובה שלו תהיה תוקפנית יותר. ברגעים האלו הוא מתחיל להתנהג כמו ילד קטן שנכשל במבחן, ובמקום להודות בתפקוד שלו הוא מביע זלזול בשאלות עצמן, או מתחיל לספר כמה שהוא מוצלח בדברים אחרים. וכך גם טראמפ עושה - ברגעים האלה שהוא נכשל, הוא מתחיל לספר כמה שהוא גאון וכמה שהוא נפלא, וגם נוכח הביקורת על טיפולו בקורונה הוא הגיב בזלזול ותחילה טען שאין מחלה כזו, אחר כך אמר שסין גרמה לזה, ולמעשה הוריד מעצמו כל אחריות לטיפול בה".
את מאמינה שטראמפ יכיר אי פעם בהפסד שלו?
"האמת היא שלא. לצערי, ההשערה שלי היא שבכל ריאיון הוא ימשיך לומר שגנבו לו את הבחירות ויספק תיאוריות קונספירציה כאלו ואחרות. בסופו של דבר הוא כמובן לא יהיה נשיא, אבל אני בטוחה שבעוד ארבע שנים הוא ירוץ שוב וינסה להתמודד. הוא פשוט לא מסוגל לשאת את העובדה שהפסיד. אגב, אפשר לראות את זה גם אם מסתכלים על ההתנהלות הכלכלית שלו: הטענות הן שהוא איש עסקים כושל שמפסיד לא מעט כספים, אבל ממנו את תשמעי שהוא רק מרוויח. הוא משקר כדי להגן על עצמו, ובנוסף נחשב לאיש שיווק מצוין, וכך הוא מצליח לשכנע את הסביבה שלו בשקרים שהוא מספר".
ההיגיון אומר שאנשים כאלה יעשו הכול כדי להימנע מהפסד או מכישלון. ההתנהלות של טראמפ מפתיעה בהקשר לכך, לא?
"כשאתה מאמין באמת ובתמים שאתה כל כך מושלם, לפעמים זה נותן לך את הכוח לעצום את העיניים מול המציאות, לספר לעצמך סיפורים ולשכנע את הסביבה שאתה מאוד מוצלח. וכשאדם מאמין במשהו - הוא משדר את זה באמצעות שפת הגוף שלו, והכול נראה מאוד אמין. לפי מה שמתואר על טראמפ, הוא לא באמת רצה להיכנס למוסד הנשיאות. הוא הגיע לזה מתוך ניסיון להציל את העסקים שלו, ובגלל שהוא שידר שהוא מאמין ביכולות שלו ושהוא יהיה הנשיא המוצלח ביותר - עד שהוא עצמו התחיל להאמין בזה - גם הסביבה שלו התחילה להאמין בזה. אני לא חושבת שהוא באמת רצה להיות נשיא, הוא 'נקלע לסיטואציה'".
לצד זה, היא מסבירה, האנשים הללו זקוקים להערצה ולפידבקים תמידיים מהסביבה, וזוהי הסיבה העיקרית לכך שבסופו של דבר הם מגיעים למעמד מיוחצן ומוכר - בין אם מדובר באנשי תקשורת בכירים, בפוליטיקאים או באנשים שעומדים על הבמה. "קחי למשל את דודו טופז - הבן אדם הגיע לשיאים נהדרים, אבל הוא לא היה מסוגל לדמיין בשום אופן שמישהו אחד אפילו יחשוב עליו משהו שלילי. בגלל שבתוך-תוכם האנשים האלו לא באמת מאמינים ובטוחים בעצמם, וזקוקים להערצת הקהל ולחיזוקים חיצוניים תמידיים, הם אלו שדווקא כן יעמדו בפרונט ויתמודדו על מעמדם בתחרויות, על אף החשש מכישלון".
מה מרוויחים מלהפסיד בכבוד?
"קודם כל - זה מאפשר לנו שלוות נפש. אדם ששלם עם עצמו לא צריך את הפידבקים החיצוניים, ולכן גם אם הוא חווה כישלון כחוויה לא נעימה, היא לא מאיימת עליו. שנית, ובהמשך לסיבה הראשונה - אנשים כאלה מוכנים להסתכן יותר ולנסות יותר דברים חדשים בחייהם. קחי למשל את היזמים - אנשים ששמעו עשרות 'לא' בחייהם, ולמרות זאת הם אינם מתייאשים וממשיכים לנסות למרות שחוו אכזבות רבות.
"בנט למשל הוא דוגמה מצוינת ליזם - כשהוא התמודד בבחירות לאחר שהקים מפלגה והגיע כביכול מוכן לכל התהליך - ואז נכשל כישלון צורב קבל עם ועולם - הוא מיד פרסם פוסט בפייסבוק שבו כתב שהוא נכשל והוא לוקח את האחריות עליו, ויחשוב כיצד להתמודד עם הכישלון הזה ואיך להמשיך הלאה. זו דוגמה מצוינת ליזם. כמה חודשים לאחר מכן הוא הפך לשר ביטחון, מי היה מאמין?! רובנו, כשאנחנו נכשלים, אנחנו נורא מתביישים, אבל עליו הכישלון לא איים - פשוט כי הוא הבין שנכשל במשהו ספציפי שאותו הוא יכול לתקן בהמשך, ולא בכל היבט בחייו. אנשים מהסוג הזה נהנים מחוסן נפשי עצום, וזה נהדר".
אם נרצה ואם לא נרצה, היא מוסיפה, החיים מלמדים אותנו שלפעמים אנחנו גם נכשלים. אנשים מבוגרים שמסוגלים להתמודד עם כישלונות ילמדו מזה, ויבינו שעל אף שנכשלו, הם הצליחו להמשיך בחייהם והכול בסדר. "לטראמפ, למשל, אין את התהליך הזה של למידה מתוך כישלון, וזה מה שגורם לקושי העצום שלו להודות בכך שהוא הפסיד".
מי שחווה כישלון צורב בחייו הוא אריק זאבי, הנחשב לאחד הג'ודוקאים הישראלים הטובים ביותר בכל הזמנים. זאבי, שהתחיל במתנ"ס מוזנח בפרדס כץ והגיע לאולימפיאדה (כשבדרך קטף, מלבד מדליית ארד אולימפית, גם תארים כמו סגן אלוף העולם, אלוף אירופה ואלוף ישראל בג'ודו), לא ישכח לעולם את התחרות האחרונה בקריירה שלו באולימפיאדת לונדון 2012, אז הודח בסיבוב הראשון והפסיד כעבור 43 שניות בלבד. "לא דמיינתי תסריט גרוע כזה, שתוך פחות מדקה אני אסיים את ההופעה האחרונה שלי באולימפיאדה. עשיתי טעות ושילמתי עליה", אמר זאבי עם סיום הקרב. כמה חודשים לאחר מכן הוא פרש מג'ודו.
איך מתמודדים עם כישלון צורב?
"אחד הדברים שספורט מלמד אותך כבר מגיל צעיר, הוא שכישלון והפסד הם חלק בלתי נפרד מהדרך שבחרת בה. אנשים שלא מסוגלים לשאת הפסדים, למעשה מוותרים על האתגר ועל הניסיון לכבוש יעדים גבוהים ונשארים תמיד במקום הבטוח שלהם. וזה מאוד מסוכן, כי בסוף החיים עצמם מורכבים גם מלא מעט כישלונות והפסדים.
"אני לא אומר שצריך להתחיל ליהנות מהכישלונות, אבל כן חשוב ללמוד כיצד להתמודד איתם. אחרי הרגע של ההפנמה - צריך להבין ממה נבע הכישלון ואיך אפשר להשתפר. ברגע שמודים בהפסד - אפשר גם לתקן את הדברים. כישלון הוא בעצם מראה ששמים לך מול הפנים, שאמורה לגרום לך להבין מה לא טוב באופן שבו פעלת, ומכאן אתה יכול לשקול את הדרכים שלך להמשך. אנשים שיידעו להודות בכישלון ולחבק אותו, יצליחו בעתיד בכל תחום אפשרי".
5 צפייה בגלריה
זאבי. ''לא אומר שצריך להתחיל ליהנות מהכישלונות, אבל כן חשוב ללמוד כיצד להתמודד איתם''
(צילום: עוז מועלם)
לולא נאלץ זאבי בעצמו להתמודד עם הפסד כואב במיוחד, כאמור, אפשר היה לחשוב כי מדובר בסיסמאות ריקות מתוכן. אבל ג'ודוקא העבר מתכוון לכל מילה, וכדי להוכיח זאת הוא אפילו מוכן לחזור לרגע המתסכל ההוא בשנת 2012 בלונדון.
"ההפסד הזה היה צורם במיוחד. קודם כל היה את הכאב המיידי של ההפסד באולימפיאדה שהגעתי אליה כל כך מוכן, וידעתי שאני בשיאי. לכן זה כאב אפילו יותר. אבל הכאב הגדול באמת הגיע מתוך כך שזו הייתה התחרות האחרונה בקריירה שלי. בעצם, כל מה שאמרתי קודם בנוגע ללמידה ולאפשרות לתקן את הטעות לא היה קיים כאן. נכשלתי על קו הסיום. זה כמובן משהו שלא קורה לרוב בחיים, וכמעט תמיד יש אפשרות לנסות שוב או לתקן את מה שלא הצליח".
איך התגברת על הכאב הזה?
"באותו הרגע שבו נכשלת, אתה כל-כולך בתוך העצב והכאב, אבל בהמשך, כשנרגעים, מבינים שלא צריך להתרכז רק בחלק הזה ושההפסד הזה הוא לא מי שאתה. יש מאחוריי קריירה שלמה של הצלחות שאני גאה בה מאוד. אז נכון, נכשלתי במקום שבו הכי לא רציתי להיכשל, אבל בסוף הצלחתי להגיע ממקום נמוך מאוד לאולימפיאדה בגיל 36, הייתי האלוף האירופי המבוגר ביותר. זו גאווה גדולה. וחוץ מזה, בסופו של דבר זה רק ספורט, ונכון שמדובר בקריירה שלי, אבל אני בריא ואני חי כדי לספר את זה, וזה מה שחשוב".
לטווח הארוך, הוא אומר, הכישלון בלונדון הפך אותו לחזק יותר ולאדם שפחות חושש להיכשל. יותר מזה, הוא אף הבין כי לעיתים מדובר בתכונה נדרשת, כמו למשל בקרב ספורטאים אולימפיים.
"אם אתה מקבל את הכישלון בשוויון נפש, זה בעצם מצביע על כך שחסר לך חלק תחרותי - וזאת עלולה להיות בעיה בספורט. ילדים הרבה פעמים מתחילים להאשים ולכעוס, ומכאן יש שתי אופציות - או שהם יפסיקו להתחרות, או שהם יבינו שכישלונות הם חלק מהחיים וצריך לקבל אותם ולהתמודד איתם. בגדול, צריך להבין שכל מי שמנסה ומתמודד, בכל תחום שהוא - עלול גם להפסיד".
