באחד מימי הסתיו האחרונים, מתישהו בין הסגר הראשון לשני, קיבל רועי מייל ממנהלת משאבי האנוש בחברת ההייטק שבה הוא עובד. המייל הזמין את עובדי החברה לסדנאות יוגה צחוק, שייערכו בקפסולות כיאה לתקופה. "יוגה צחוק?", גיחך בינו לבינו, אך בפעם הראשונה מזה זמן רב - החליט שלא לשלול את הרעיון. אולי זו התקופה המאתגרת הזו, אולי זה הריחוק החברתי ואולי בכלל הגעגוע לצחוק אמיתי, כזה שמנער את כל הגוף ולעיתים אפילו גורם לך להזיל דמעה.
כתבות נוספות למנויים:
ביום שבו צפויה הייתה להתקיים הסדנה, רועי החל להתלבט בינו לבין עצמו אם אחרי יום עבודה עמוס כל כך, יצליח לגייס את הכוחות הנפשיים כדי לצחוק בחברת אנשים אחרים. הרי מאז פרוץ המגפה הוא כמעט ולא צחק והיה טרוד לא מעט באשתו שנמצאת בחודש השמיני להריונה, בהוריו שחצו מזמן את גיל 65 וסובלים מלא מעט בעיות רקע ובילדיו הצעירים שהחלו לפתח תסמיני דיכאון כתוצאה מהמציאות הלא פשוטה. ובתוך כל זה, חשש מפיטורים שכבר נעשו בחברה שבה הוא עובד - ריחף כל הזמן מעל ראשו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"אתה בא?" קול חזק קטע לפתע את מחשבותיו. זה היה אוהד, קולגה וחבר טוב לעבודה. "לא נראה לי, יש לי עוד הרבה עבודה שאני חייב לסיים", ענה רועי. "נו בחיאת, אל תהיה כבד. כמה פעמים בתקופה האחרונה יצא לנו לעשות משהו ביחד?" הקשה אוהד, והתקדם לעבר המסדרון. יש בזה משהו, חשב רועי וכיבה במהירות את המחשב.
סדנת היוגה התבררה לבסוף כדבר הטוב ביותר שקרה לרועי בזמן האחרון. תחילה, הוא היה בטוח כי אין סיכוי שיצליח להשתחרר ולצחוק תוך כדי תנועות יוגה שמעולם לא ביצע קודם - כשלצידו חבריו לעבודה. אבל להפתעתו, תוך זמן קצר הוא הצליח לבצע כמעט את כל התנוחות ואף צחק צחוק אמיתי, כזה שמרעיד את כל הגוף וגורם לך לתחושות פורקן והתרגשות.
"צחוק זו לא שיטת ריפוי, אבל מה שהוא כן מצליח לעשות זה לגרום למוח לשחרר חומרים שנקראים אנדורפינים - והם חשובים לנו מאוד", מסביר נועם לשם, מנחה סדנאות יוגה צחוק ומייעץ זוגי. "רובנו חיים בתוך עולם שמורכב כמעט כולו מסטרס, וסטרס כידוע הוא אחד מהגורמים המובהקים למחלות של היום - החל מבעיות לב, דרך סוכרת ועד לסרטן וכו'. האנדורפינים שנוצרים כתוצאה מהצחוק גורמים לגוף למצב הפוך מסטרס - מצב של הרפיה ושל שחרור, ולמעשה מאפשרים לו להזין את עצמו חזרה ולהחזיר את הגוף למצב נורמלי.
"בעולם מתוקן מצב של סטרס חיוני אך רק לפרקי זמן קצרים, לדוגמה אם היה רודף אחרייך אריה והיית נאלצת לברוח ממנו. אז היית חווה לחץ במשך חצי שעה - ואז משתחררת ממנו. לצערי, בעולם של היום רוב האוכלוסיה חיה במצב של לחץ במשך רוב שעות היממה והמקום הצוחק והרגוע כמעט ולא מתקיים בחיי היום יום".
לשם היה בין הראשונים שהחלו להעביר סדנאות יוגה צחוק בארץ, בין השנים 2007-2006. הוא הגיע בכלל מעולם ההייטק, היה מתכנת באחת החברות הגדולות, עד שהחליט שמספיק לו מהמתח ומהתחרותיות ושכל מה שהוא רוצה זה לצחוק ולהצחיק. במהלך השנים הוא העביר סדנאות לעורכי דין, להייטקיסטים, לעובדי ביטחון, לעובדי הוראה, לצוותי רפואה וחינוך ולגני ילדים. במקביל, הוא החל להדריך מורים נוספים.
מה זה בעצם אומר יוגת צחוק?
"זה להעביר את הצחוק מפעילות מוחית לפעילות שאינה רצונית, כמו סוג של התעמלות שהגוף מגיב אליו. הצחוק למעשה מגיע לא כי את חייבת, אלא כי זה עושה לך טוב ונעים. היוגה צחוק היא כלי שדרכו - באמצעות נשימות, תרגילים ועבודה של הגוף - עוקפים את השכל, ומאפשרים לגוף לבצע את פעולת הצחוק ובעצם להשתחרר גם פיזית וגם מנטלית. יש בזה ערך טיפולי ממש.
"רובנו מנוהלים דרך השכל, והשכל כאמור לא אוהב לאבד שליטה. בניסיון לייצר חוויה נגדית שהופכת את המקום של השחרור לפעולה שאינה לגיטימית, הוא יוצר תחושות כמו מבוכה ובושה. חלק מהסדנה הזו היא קודם כל להצליח לרכך את השכל, ואז לאט לאט להוביל ליצירת סיטואציות שעוקפות אותו וגורמת לו לאבד שליטה ולהפסיק לשים לב לכל פרט, ורק אז הגוף מתחיל להשתחרר ומצליח להביא את עצמו לצחוק אמיתי".
תקופת הקורונה הפכה את הצחוק לפעולה נדירה יחסית. הוא אומנם לא נעלם לגמרי, אבל התדירות שלו נמוכה הרבה יותר מבעבר. בעיני לשם מדובר בלא פחות מאשר טירוף מוחלט. "המגפה הובילה לכך שאט-אט נלקחת מכולנו המהות האנושית שלנו, ואנחנו הופכים לחבילה שלמה שמתקיימת מפחד ומחרדה. והחלק העצוב ביותר הוא שהקרבה האנושית, זו שהכי חשובה עבורנו ומאפשרת לנו לצחוק וליהנות, הפכה להיות מושא החשש הגדול ביותר שלנו".
איך אפשר להצליח לצחוק למרות התקופה המאתגרת?
"בשביל להצליח לצחוק, האדם צריך לקחת אחריות על עצמו ולהתנתק מאמצעי התקשורת שהמטרה שלהם היא לא להצחיק. הפחד הוא מה שמוכר - ולכן צריך לדחוף אותו יותר, כולל את הסוכנים של הפחד. ואלו מפריעים לצחוק ומנטרלים אותו. אנחנו לא יכולים לצחוק כשהמוח שלנו שטוף בכמה חולים היו היום ובמי מת, והתודעה של רוב האנשים כל כך שטופה בכאב ובפחד - שכמעט בלתי אפשרי להכניס לשם צחוק. לי באופן אישי זה מאוד כואב.
"דבר נוסף וחשוב לא פחות הוא להיות יותר באינטרקציה אנושית - להתחבר לאנשים, להסתכל אחד לשני בעיניים ולהוריד את המסכות. זה נשמע חתרני, אבל אי אפשר לצחוק עם מסכות. אחרי זה צריך לעזור אחד לשני לפרוק את הרגשות וליצור מצב שבו זה לגיטימי להתמודד עם הרגשות האלו. חלק מהאנשים הם כל כך הישרדותיים עד שהם לא מסוגלים לבטא את הרגשות שלהם - לא שמחה וצחוק וגם לא עצב וכאב. ואם אנחנו לא מצליחים לבכות ולא מאפשרים כחברה לאנשים לא לבכות ולא לצחוק - אנחנו בעצם גורמים לסירוס שלהם".
צחוק הוא פעולה מדבקת. הצליל המתגלגל שלו מתפשט מהר יותר מכל שיעול או התעטשות - חזקים ככל שיהיו. ומעבר לעובדה שהוא מחבר בין אנשים שונים ומגביר את רמת האינטימיות ביניהם, הוא מאפשר גם יצירת שינויים חיוביים בגוף. כך למשל, מחקרים שבחנו את הנושא מצאו כי ההומור, כמו גם פעולת הצחוק עצמה, מחזקים את המערכת החיסונית, מסייעים לשיכוך כאבים ומגנים עלינו מהשפעותיהם המזיקות של הלחץ והחרדה. אה כן, הם גם מעלים את רמת האנרגיה שלנו וגורמים לנו להרגיש חיוניים יותר.
"ככל שאנחנו מחייכים וצוחקים יותר, כך נוצרים לנו יותר חיווטים במוח (חיבורים חשמליים) ויותר חומרים משתחררים, ביניהם גם הסרוטונין (מוליך עצבי שמייצרים תאי העצב הנמצאים בגזע המוח) שאחראי באופן ישיר על מצב הרוח שלנו", מסבירה ד"ר יעל פוזננסקי, מרצה לפסיכולוגיה במכללת אחווה ומתמחה בקוגניציה ובחקר המוח. "החומר הזה הוא חומר שמופרש במהלך צחוק, כמובן, אבל גם במהלך אכילת שוקולד, בספורט וביחסי מין. או בקיצור - בכל מה שאמור לגרום לנו להרגשה טובה. וככל שנמשיך לצחוק או לעשות את כל אחת מהפעולות האלו שעושות לנו טוב - כך המוח ימשיך להפריש את החומר הזה, וייווצר מעגל קסמים שיכול לעשות לנו רק טוב".
מה קורה לאנשים שלא צוחקים בכלל?
"אני לא חושבת שיש אופציה כזו של הדחקה מוחלטת של הצחוק מחיינו, אלא במקרים פתולוגיים. רובנו, גם כשאנחנו נמצאים בשוליים של הנורמה, עדיין מסוגלים למצוא רגעים קטנים שגורמים לנו לצחוק. קחי למשל סיטואציה של שבעה - אפילו שאנשים עצובים על כך שאיבדו את יקיריהם, הם עדיין מסוגלים לצחוק ולהצחיק. וזה לא סתם, פעולת הצחוק היא חלק ממנגנוני ההגנה של המוח, שחייב לאזן את הסיטואציה הקשה שבה הוא נמצא. לצד זה יש גם את העניין החברתי - אנשים מבינים שהתפקיד שלהם בעת השבעה הוא לעזור להוציא את האבלים מהבאסה, לפחות לזמן קצר".
התקופה האחרונה מבאסת מאוד. את מאמינה שגם אנשים ששקעו במרה שחורה יכולים למצוא רגעי צחוק כעת?
"זה נכון שיש עכשיו בדידות מאוד גדולה בעולם. כולם בודדים כרגע - מי יותר ומי פחות, וכולנו זקוקים במידה כזו אחרת לקשר האנושי. עם זאת, אני בטוחה שגם אנשים שאיבדו המון כעת, ואפילו את יקיריהם למחלה האיומה הזו - יש כמה נקודות אור. אני לא טוענת שצריך להיות שמחים כל הזמן, ואין ספק שהעולם הוא לא מקום שכיף להיות בו כעת, וזה בסדר להכיל את העצב ואת הכאב ולהיות בו, אבל צריך גם לדעת, למרות הקושי העצום, איך לנווט את המוח למקום חיובי ובעיקר - למצוא משמעות לחיים. זה בעצם הסיפור הגדול, והוא גם זה שבסוף מאפשר לנו לחזור לצחוק".
תסבירי.
"כשאתה עסוק במרה שחורה ובכמה רע לי ודפקו לי ועשו לי - אז הכול נצבע בשחור וזו הפרספקטיבה שאיתה אתה מסתובב. אז נכון, זאת הדרמה שלנו כעת וחשוב לפרגן לעצמנו את רגעי הבאסה - אבל חשוב גם לדעת מתי לצאת מהרגעים האלו ולהמשיך הלאה. מחקרים מראים שרק כשאתה מפרגן לעצמך את רגעי הקושי והעצב - תוכל למצוא את המקום לצאת מהם ולחזור לחיים מאוזנים שכוללים גם לא מעט צחוק".
צחוק הוא אחת הדרכים העיקריות להעלות את מצב הרוח שלנו, זה כבר ברור. הפעולה עצמה גורמת לנו לתחושה טובה, כזו שנשארת איתנו גם כשהצחוק עצמו נרגע. ההומור, כפי שד"ר פוזננסקי הסבירה, עוזר לנו לשמור על גישה אופטימית ולמצוא מקורות חדשים של משמעות ותקווה גם כשאנחנו נמצאים במצבים קשים בחיים, וחווים אכזבות או אובדן.
6 צפייה בגלריה
ד''ר יעל פוזננסקי. ''להכריח אחרים לצחוק כשלא מתחשק להם - זה לא הפיתרון''
(צילום: אלבום פרטי)
"אבל הדבר החשוב ביותר הוא דווקא מצב הרוח ולא הצחוק", היא אומרת וממשיכה: "הצחוק הוא רק אמצעי להגיע למטרה שהיא יצירת מצב רוח חיובי, מחשבה אופטימית וקבלת חיזוקים להמשך.
"יש כאלה שאוהבים לעשות מסאז' לבאסה שלהם ויש סוג נוסף של אנשים שמה שעושה להם טוב זו העובדה שיש דברים יותר גרועים ממה שהם עוברים. וזה לא טוב. דווקא בתקופות כאלה חשוב להיצמד לכמה שיותר אסקפיזם". מנגד, היא אומרת, גם להכריח לצחוק כשהכול קשה ועצוב זה לא פתרון יעיל. "צריך פשוט לתת לזמן לעשות את שלו, ולהחליט שלמרות הבאסה עוד יגיעו רגעים יפים יותר".
לצד העובדה שהצחוק עוזר לנו לרפא את הנפש ולהרגיש טוב יותר עם עצמנו, הוא מאפשר לנו, כך טוענים המומחים, גם להילחם בזיהומים שונים ולחזק את המערכת החיסונית שלנו. האנדורפינים שכאמור משתחררים במהלך פעולת הצחוק, שיש המתארים אותם גם ככימיקלי "האושר" הטבעיים של הגוף, נמצאו גם ככאלה המסוגלים לשכך כאבים לזמן מה.
בישראל משתמשים ביכולות הסגוליות של פעולת הצחוק גם בבתי החולים, במיוחד במחלקות הילדים. האנשים שמגיעים כדי להצחיק את הילדים המאושפזים נקראים "ליצנים רפואיים", ואם תשאלו אותם איך הם מגדירים את עבודתם - הם יענו לכם שהם מרפאים באמצעות הומור.
שמוליק (51) מבאר שבע מרפא בהומור כבר כמעט 18 שנה. למעשה, הוא מהליצנים הרפואיים הראשונים בארץ. הוא עובד בכלל במכון התקנים הישראלי כבוחן צעצועי ילדים, אבל כשהוא מסיים את יום העבודה, הוא עושה את דרכו למחלקה האונקולוגית לילדים במרכז הרפואי סורוקה, שאותה הוא מגדיר כבית שני.
"הדבר שאני הכי אוהב לעשות בעולם זה לשמח ילדים ולגרום להם להרגיש טוב יותר", הוא אומר. "הכינוי שלי הוא ד"ר קרמבו ואני בעצם משמש כמו הרופא הפרטי שלהם ומגיע מתי שהם רק מבקשים. אני מפסל עבורם בלונים, מספר להם בדיחות, מספר להם סיפורים ושר ומנגן להם בגיטרה - הכול כדי שיעלה להם חיוך על הפנים".
שמוליק משתייך לעמותה בשם "רופאי חלום", שמעסיקה 120 ליצנים רפואיים. את הילדים הוא מלווה במשך כל הזמן שבו הם מאושפזים במחלקה, לרוב מדובר על פרק זמן שבין שנה לשנתיים.
"לפני 18 שנה ליצנים רפואיים נחשבו לתופעה מוזרה, אבל היום מנהלי המחלקות מוכנים לוותר על מכשירים רפואיים בתמורה לכך שנגיע אליהם. עד כדי כך הבינו את החשיבות של זה, שבקרוב הליצנות הרפואית תהפוך למקצוע פרה-רפואי, ממש כמו הפיזיותרפיסטים, ואנחנו נהפוך לחלק מהצוות הרפואי במחלקה.
"אנחנו בעצם מעורבים כמעט בכל התהליכים הרפואיים ומכינים את הילדים אליהם. היום, כשהילד מתעורר בחדר הניתוח, דבר ראשון שהוא עושה זה לשאול איפה ד"ר קרמבו, כי אני למעשה הייתי התחנה האחרונה שלו והדמות שהוא ראה רגע לפני שהניתוח התחיל".
איך יוצרים את החיבור לילדים?
"בהתחלה אני מברר האם אפשר להיכנס לחדר, אם הילד מסרב - אז כמובן שאני מניח לו ומנסה להתקרב אליו שוב מאוחר יותר. רוב הילדים מתחברים די מהר, ומאפשרים לנו להצחיק אותם ולהיות חלק מהתהליך הטיפולי שלהם. כחלק מהתפקיד שלי אני בעצם יוצר הסחת דעת באמצעות בועות סבון, כדורים, מטפחות והרבה הומור - וכך הילד לא מרגיש כשהוא מקבל זריקה או תרופה, שלהן סירב קודם לכן. ומבדיחה לבדיחה הקשר בינינו הולך ומתחזק.
"בסופו של דבר צריך להבין שהצוות הרפואי מהווה סוג של איום על הילדים, על אף שהם מרפאים אותם ורוצים בטובתם כמובן. בית החולים הוא מקום לא קל, והתפקיד שלי כליצן רפואי הוא להצליח לנתק את הילד מהסיטואציה שבה הוא נמצא - ולאפשר לו 20 דקות של צחוק ושל מצב רוח טוב ואז הוא גם מסכים לאכול ולקבל את הטיפול הרפואי לו סירב קודם. ב-90 אחוז מהמקרים זה מצליח".
6 צפייה בגלריה
שמוליק הליצן הרפואי. ''התפקיד שלי הוא לנתק את הילד מהסיטואציה הקשה שבה הוא נמצא''
(צילום: אלבום פרטי)
אי שם בחודש מרץ, כשהמגפה הגיחה לחיינו, החליטו בבתי החולים לעצור את ביקוריהם של הליצנים הרפואיים במחלקות, בפרט במחלקות האונקולוגיות, שם המטופלים סובלים ממערכת חיסונית ירודה במיוחד. את האישור לחזור ולבקר במחלקה קיבלו הליצנים הרפואיים רק לפני כשבוע וחצי, ועבור שמוליק זו הייתה בשורה מרגשת במיוחד.
"היה לי מאוד קשה לא לבקר את הילדים במשך כל התקופה הזאת. מבחינתי להיפרד מהם לכל כך הרבה זמן זה על גבול הבלתי אפשרי. מעבר לזה שברור לי שהצחוק מסייע לריפוי - הוא מדביק ומדבק, אבל לעומת הקורונה כאן מדובר ב'מחלה' טובה וחיובית".
מה אתה מרגיש שמתרחש בחדר כשאתם צוחקים יחד?
"נרקם קשר שמבוסס על רגשות חיוביים, ובהמשך הופך לכלי התמודדות יעיל נגד מתח, עימותים ואכזבות. ברגע שהילד מאפשר לי - אנחנו נכנסים לעולם שכולו פנטזיה אחת גדולה, ושוכחים לזמן מה מהקושי, מהכאב ומהסבל שהוא חווה במהלך השגרה בבית החולים. אגב, הדבר היחיד שטוב יותר מצחוק של אחד - הוא צחוק של כמה אנשים יחד. ולכן, מלבד הילדים עצמם אני דואג להצחיק גם את הצוות הרפואי וגם את ההורים של הילדים שיושבים לידם ימים שלמים, מודאגים וחרדים לבריאותם".
