יום שבת אחד גשום במיוחד בחודש ינואר, שני ילדים בני שבע ותשע שיחקו ביניהם משחק קלפים מותח במיוחד. כשבן השבע גילה כי הוא עומד להפסיד לאחיו הגדול, הוא החל להביע את מורת רוחו מהעניין. תחילה טען כי אחיו רימה, אחר כך החל לומר כי כל הסיטואציה לא פיירית ובהמשך פרץ בבכי קורע לב.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עבור אביהם, הסיטואציה כולה הייתה נראית כמו עוד אחד מהריבים הרגילים שמתנהלים ביניהם בשגרה, אך אימם הבינה במהרה כי לא מדובר בזה, בעיקר משום שהטריגר לריב נבע מכך שבנה הצעיר התגלה לאחרונה כתחרותי במיוחד, הרבה יותר מאחיו הגדול.
כתבות נוספות למנויים:
תחרות בין אחים, שמנסים לגבור זה על זה במגוון תחומים, אינה עניין חדש: הנושא מוזכר עוד בימי התנ"ך, בסיפור קין והבל וגם בזה של יוסף ואחיו. בשני המקרים הללו היחסים בין האחים מושתתים על תחרות בלתי פוסקת, שמתחילה עוד בילדות המוקדמת.
חוקרים רבים שבחנו את הנושא הסכימו שיצר התחרות טבוע בנו, ומשמש חלק חיוני מהחיים שלנו. מחקרים שונים אף מראים שבתנאים מסוימים תחרות יכולה לשפר את הביצועים שלנו וכן את מצב רוחנו. באופן שאינו מפתיע, מצבנו טוב יותר כשאנחנו מנסים לנצח (זאת, בניגוד למצבנו כשאנחנו מנסים לא להפסיד) וכשאנחנו חשים ביטחון. תיאוריה זו נכונה במיוחד כשהסיכון שאנחנו נוטלים הוא נמוך, והמוטיבציה שלנו היא לא רק לנצח אלא גם לרכוש בקיאות ומיומנות.
התפיסה שתחרות היא טבעית וחלק מאיתנו מעלה את השאלה: האם על ההורים להכין את ילדיהם למציאות תחרותית, שבה יש מיעוט במנצחים ובמשאבים, או שמא עדיף שילמדו בדרך הקשה ששמחת הניצחון מתוקה יותר למי שטעם את טעם התבוסה? או שאולי בכלל כדאי לתת לילד לנצח, ולאפשר לניצחון להיות חלק מההנאה עצמה?
"תחרותיות בין ילדים מופיעה בסביבות גיל חמש. אם התחרות הבריאה בין הילדים באה ממקום יצירתי, הרי שהתחרות הבעייתית באה ממקום של חרדה", מסבירה מיכל דליות, יועצת משפחתית העומדת בראש מרכז להדרכת הורים. "הקרבה הגדולה בין האחים מאפשרת מצד אחד היכרות עמוקה ואהבה - ומנגד היא מייצרת קנאה. מי רץ יותר מהר, מי מגיע ראשון למעלית, מי חכם יותר ולמי קנו את הרובוט המשוכלל ביותר - אלה רק מקצת התחומים שעליהם מבוססת התחרות. זה מתחיל בבית, עם האמא שרוצה להאיץ בילדים ושואלת 'מי יגיע ראשון לדלת?' או 'מי חזק יותר ועוזר לאמא?', ממשיך באח שאומר 'גמרתי ראשון את ארוחת הערב' או 'סיימתי ראשון להתקלח', ומופיע גם בגן עם החברים".
לדבריה, לעיתים התחושות הקשות ביחסים בין האחים מתעצמות, כשהאח הצעיר מאפיל בכישרונותיו על אחיו הגדולים. "לפעמים נדמה שהם לא מצליחים ליהנות באמת, כי מה שחשוב כל הזמן זה מה השני השיג ובמה הוא טוב יותר. ההורים, שעסוקים בעצמם בתחרות על מעמד, יוקרה, כוח, ממון ועוד, רוצים שילדיהם יהיו שונים וישתפו פעולה במקום להתחרות, יתחלקו במה שיש להם ולא ישוויצו, אבל יחד עם זאת לא מתנגדים שהם יקבלו ציונים יותר טובים מהבן של השכנים וגם, אם אפשר, יקבלו גביע על הצטיינות או ייבחרו לראשות מועצת התלמידים".
תחרותיות אצל ילדים, כאמור, נובעת מתהליך שמגיע לשיאו בגיל חמש-שש, אז גבולות העצמיות מתרחבים. בשלב זה הילד מתחיל ליהנות משימוש בכישורים הגופניים, הרגשיים והאינטלקטואליים המתגבשים בו בגיל הזה. "מדובר בסופו של תהליך התפתחותי שמתרחש לאורך השנים, ומאפייניו בולטים יותר לעין בגיל חמש, מכיוון שאז הם מופנים כלפי החברה שמחוץ לבית", מוסיפה דליות.
ומה עושים על מנת למגר אותה, בהנחה כמובן שהיא חוצה את גבול הטעם הטוב ופוגעת בילד עצמו? לדבריה, אין טעם לנסות לדכא את התחרותיות ההישרדותית והטבעית, אלא צריך לברר מהי הבעיה הרגשית שממנה היא נובעת.
"המינון הוא הקובע, ואם נדמה להורים שהילד תחרותי מדי, אינו סובל הפסד או מתקשה בחברויות, חשוב לשים לב מה חסר לו, מה קשה לו לבטא ומדוע הוא לא מצליח למתן את עצמו. מצד שני, יש ילדים שנמנעים מתחרותיות ולאו דווקא בשל אופיים, אלא מתוך בלימה וריסון יתר של עצמם. גם כאן על ההורים להתערב כדי להשיב לילד את האינסטינקט ההישרדותי והתחרותי שלו, שכן דיכוי יצר התחרות אינו בריא בדיוק כמו הנטייה לתחרותיות יתר.
"אם הילד נמנע לגמרי מתחרות ו/או מהסס לבטא את יכולותיו, אפשר ורצוי לעודד אותו בעדינות. הכי חשוב זה לא לדחוף אותו לעשות משהו שמפחיד אותו. תחרותיות בריאה היא כזו שמתקיימת באופן טבעי, אבל לא ממלאה את כל תמונת העולם".
10 צפייה בגלריה
מיכל דליות. ''תחרותיות בריאה היא כזו שמתקיימת באופן טבעי''
(צילום: נעם בן גוריון-מוסרי)
על פי גישתה של דליות, גם ליחסים בין ההורים יש השפעה על רמת התחרותיות של ילדיהם, בעיקר במקרים שבהם התחרותיות מופיעה בגילים צעירים, אז סביר להניח שהיא מהווה מראה למה שקורה בבית. "כשיש אווירה תחרותית בין ההורים, אפילו בקטע של מי צודק, מי מחנך טוב יותר, מי אהוב יותר או למי השפעה גדולה יותר - זה משתקף ביחסים בין הילדים במשפחה. חשוב מאוד להימנע מהשוואות בין אחים, כדי שכל אחד מהם יפתח את היכולות שלו. כשההורים מעודדים השוואות, זה שמפסיד תמיד ישנא את המנצח, בעיקר אם הכנסנו אותו לנישה של המפסיד. בנישה הזאת הוא תמיד יצפה לכישלון, והכישלון יגשים את עצמו. וגם המנצח ירגיש מאוים, כי אם מכל הישג שלו נעשה עניין גדול - הוא יתחיל לפחד שאם הוא לא ינצח בעתיד, אז לא נקבל אותו.
"חשוב להבין", היא ממשיכה, "שהעובדה שההורים צריכים להימנע מהשוואה בין ילדיהם אינה סותרת את הצורך הלגיטימי של הילדים להשוות בינם לבין חבריהם. כך הם ממקמים את עצמם, וזה בסדר כי זה שלהם, זה בא מעצמם. זה יהיה לא נכון שזה יבוא מאתנו". לצד זה ממליצה דליות להורים לתת לילדיהם גם כלים אחרים, וללמד אותם שכל אחד הוא שונה, שלכל אחד יש משהו אחר להציע ושהגלגל יכול להתהפך - היום אתה טוב יותר במשהו או שיש לך משהו שאין לאחר, ומחר זה יכול להשתנות.
"כך ניתן להקנות לילד ראייה רחבה יותר. ההשוואות והתחרותיות מגיעות ממקום צר שבו בצמרת יש מקום רק לאחד, ותפקידנו הוא להראות לילדים שיש מקום לכולם".
תחרותיות, אם כן, היא תכונת אופי נרכשת שמקורה בחינוך ובהשפעת הסביבה. כפועל יוצא מזה, ברוב המקרים יתלוו אליה תכונות אופי נוספות כמו הישגיות, שאפתנות, כושר הישרדות ועוד. בהיותה תכונת אופי, לרוב היא לא תהיה מאפיין זמני אלא סוג של קו מנחה המאפיין את שגרת חייו של המחזיק בה, ותבוא לידי ביטוי באופן רציף בחשיבתו, בהשקפת עולמו, בתגובותיו ובדרכי פעולתו.
אך האם היא מזיקה או מועילה? יש כאלה הטוענים שתחרותיות תביא להתעלות, ואף מגדירים אותה כסוג של מוטיבציה המפעילה את האדם ומניעה אותו להתאמץ על מנת להגיע לתוצאות. מנגד, ישנם אלו שסבורים כי ההנחה שתחרותיות טובה לנו היא בכלל מיתוס, וכי מדובר בנזק בלבד.
10 צפייה בגלריה
תחרותיות בסביבת העבודה עלולה להוביל לפגיעה בעובדים וכן במקום העבודה עצמו
(צילום: Shutterstock)
אולם, כמו דברים רבים אחרים בחיים, גם במקרה הזה אין תשובה אחת נכונה, והסיפור כולו מסתכם במינונים: אז כן, תחרותיות היא מניע בעל עוצמה שאין כמותו, אבל במקביל להצלחה ולהישגים היא גם גובה לא פעם מחיר כבד בדמות אכזבות, תסכולים וכישלונות.
רוב בני האדם חוו לפחות פעם אחת בחייהם את התסכול שגובה התחרותיות, וברבים מהמקרים הסיטואציה עצמה התרחשה במקום העבודה. "פגשתי שלושה מנהלי משמרת בעבר, ובשיחה שלי איתם אחד מהם סיפר כיצד בעבר הם נהגו להכשיל אחד את השני בפן המקצועי. לדבריהם, בדקות האחרונות של המשמרת הם נהגו לשנות את תנאי העבודה בקו הייצור, והתוצאה הייתה שהמשמרת החדשה התחילה לייצר בתנאים פחות מתאימים, וכתוצאה מכך נפסלה התוצרת ונזרקה", מספר זאב רונן, מנכ"ל חברת "מצוינות בעסקים".
"כל אחד מהם ניסה לנצח בתחרות הפרטית שהם ניהלו ביניהם. כל אחד מהם גם ידע שבכל תחילת משמרת יש פחת גבוה, אבל אף אחד מהם לא העלה בדעתו שיש כאן פעולה שעלולה לגרום לנזק - ובעוד הם חשבו שהם פוגעים אחד בשני, הנפגעת העיקרית הייתה החברה עצמה", הוא מוסיף.
התחרות בין השלושה, הוא ממשיך, לא זיכתה אותם בפרס, אבל זה לא מנע מהם להמשיך להתחרות ביניהם ולנסות לנצח בתחרות שלאיש מלבדם לא היה מושג בנוגע אליה. "הסיבה לכך הייתה אגו, פשוט אגו. יש כאלה שסבורים שבשביל להיות טוב יותר לא חייבים להצטיין, אפשר גם להכשיל את האחר, וזה אולי אפילו פתרון קל ומהיר יותר", אומר רונן.
10 צפייה בגלריה
זאב רונן. ''מנהלים מנסים לעודד תחרות בכדי להוביל לתוצאות טובות יותר''
(צילום: דנה זומר)
"שלישיית מנהלי המשמרת שפגשתי היו מנהלים טובים ואנשים מצוינים, ומהשיחה עימם הבנתי שאם הם נוצחו על ידי האגו ופגעו בחברה כדי להכשיל את חבריהם - זה כנראה לא מקרה חריג. מאז פגשתי לא מעט אירועים דומים. בדרך כלל, התוצאה מרמזת שיש כאן פעולה מכוונת. למשל, שני מנהלי משמרת שעבדו כל אחד 12 שעות, וזכו לעשות הרבה שעות נוספות, הכשילו מנהל משמרת חדש שהנהלת החברה ניסתה לצרף. בחברה אחרת סיפרו המשתתפים שבכל תחילת משמרת הם משקיעים שעה באיתור החומרים וכלי העזר הנחוצים להם, למרות העובדה שזה עתה סיימה שם המשמרת הקודמת את העבודה. גם במקרה הזה הסיבה לכך, כאמור, נעוצה בתחרות. אם המשמרת הבאה תשיג תוצאות פחות טובות מאיתנו - אז אנחנו משמרת טובה יותר".
לדבריו, במסגרת עבודתו לא פעם הוא פוגש מנהלים שמציעים לקיים תחרות בין העובדים ולתגמל את המצטיינים. הללו יוצאים מתוך ההנחה שכפי שתחרות מצליחה לדחוף ספורטאים להישגים מרשימים, כך היא עשויה לדחוף גם את העובדים להשיג תוצאות מרשימות. "במקרים כאלה אני דווקא מציג למנהלים את הפן השלילי של התחרות: כדי לנצח אני לא חייב להיות טוב, אני צריך להיות הכי טוב, כלומר טוב יותר מהמתחרים האחרים. לא תמיד העובדים יכשילו את חבריהם, אבל בטוח שאם יש תחרות הם לא ישתפו פעולה ביניהם".
הסיטואציה בחברה, כך הוא טוען, אינה זהה כלל לתחרות ספורטיבית, משום שבמקרה הזה לא מדובר במופע יחיד, והניצחון חייב להיות של החברה כולה ולא של אדם בודד. "גם המחשבה לקיים תחרות בין צוותים או בין משמרות אינה נכונה, משום שמשמרות שמתחרות אחת בשנייה עלולות להכשיל את המשמרת הבאה אחריהן, ובכך למעשה לפגוע בחברה".
אז מהו הניצחון הנכון?
"רק הניצחון של החברה כארגון וכקבוצה אחת מגובשת. לכן, התחרות אינה יכולה להיות בתוך החברה - בין יחידים, צוותים או משמרות - אלא תחרות של כל החברה כקבוצה אחת בניסיון להשיג את המטרות והיעדים. במקרה של חברות גלובליות, כל יחידה יכולה לפעול כדי להיות טובה יותר מהיחידות האחרות במדינות אחרות (בתנאי שיהיה גורם מתאם שיעביר ידע ומידע מיחידה אחת לאחרת למרות התחרות)".
ברמה העקרונית, כאמור, יש לתחרות אפקט המניע לפעולה, כזה שאף עשוי לעורר מוטיבציה להצלחה ואפילו לעורר את הגוף עצמו. אך הדברים אינם חד-משמעיים, ובעוד יש כאלה שהיא מעודדת אותם ליצירתיות, ליעילות ואפילו למוטיבציה לעזרה הדדית בצוות - יש אנשים שהפרודוקטיביות שלהם נפגעת בשל התחרות משום שהיא מעוררת בהם חרדה, עד כדי כך שהם חוששים להיכשל בביצועיהם מול המתחרים, ובהמשך חרדים מההשלכות של אותו כישלון (למשל מפיטורים), וכתוצאה מכך מתחילים לראות בעובדים האחרים הנוטלים חלק בתהליך התחרותי יריבים אישיים.
"יש לתחושות האלו סיבות שונות, חלקן אפילו יכולות לגרום לרגישות יתר במצבים של תחרות", אומרת יעל מהודר, יועצת ארגונית, מומחית לניהול ולקריירה וכותבת הספרים "המועמד הנבחר" ו"העתיד הנבחר".
בין יתר הסיבות היא מונה חוויות שליליות מהעבר - החל ממקומות עבודה תחרותיים המנהלים את תהליכי התחרות שלהם שלא ביעילות ובזהירות, ועד לחינוך בבית (לדוגמה, כאלה שחונכו להצטיינות בכל מחיר ושהישגיהם לא סיפקו את ה"ממונים" שגידלו אותם).
"דפוסי ניהול לא יעילים עלולים לייצר יחסי יריבות, חוסר שיתוף פעולה בצוות ותחרות לא בריאה, שבמסגרתה מנסים העובדים להוכיח את נחיצותם, לזכות באהדת הממונים ולגבור על חבריהם המהווים איום מבחינתם, וזאת בכל דרך פוליטית, דורסנית והרסנית העומדת לרשותם. דפוס ניהול כזה יכול להתרחש, למשל, כשהמנהל לא מגדיר בבירור לכל אחד מחברי הצוות מהם תפקידו ותחומי אחריותו, ואז נוצרות אי הבנות בעבודה השוטפת, המובילות לתסכול בקרב העובדים. דבר דומה מתרחש בצוות שאין בתוכו כל תלות בין בעלי התפקידים השונים, אין מטרה משותפת וגם לא שיתוף פעולה – כל אחד עושה את המוטל עליו כבודד, העיקר שלא יפריעו לו", היא מסבירה.
ברמת העובד הבודד, מסבירה מהודר, התחרות עלולה לעיתים להפוך להיות אישית בין העובדים, אך פעמים רבות היא מושתתת מראש על משאבים שמקבל עובד אחד על חשבון עובד אחר. למשל, עובד שמאופיין בתחרותיות ומנסה כל העת להוכיח את עצמו ולהתעלות על אחרים, מה שצפוי לייצר קנאה בקרב הקולגות, או מנהל שמעניק יחס מועדף לעובד מסוים משום שהם מסתדרים ביניהם, חשים קרבה זה לזה או חולקים עמדות דומות.
"מצבים כאלה עלולים לחרחר תחרות שלילית ואישית בין העובד הבולט או 'המועדף' לבין עובדים אחרים (במיוחד אם היחס המועדף כולל גם מתן משאבים, כמו מכשור ייחודי שקיים בכמות מוגבלת וניתן לו ולא לחבריו, סמכויות, חירות החלטה ופעולה ועוד). מצב כזה מזמן קנאה ואווירה של ניכור, ואף ניסיון להתנכל לעובד הבולט או המועדף.
"בסופו של דבר יוצא שכרו של עובד כזה בהפסדו, משום שהוא חווה את הניכור מחבריו ועלול להסיק שעליו להוריד פרופיל, להתבלט פחות, להתרחק מהמנהל שמחבב אותו, להפסיק להוכיח את עצמו, להפסיק ליצור ולייצר בחדשנות ובהתאם לכך, להיות פחות מתוגמל. מובן שגם מנהלו והארגון כולו מפסידים מכך, אם קודם לכן נהנו מתנובתו של העובד הבולט".
איך בכל זאת אפשר ליהנות מהיתרונות של התחרות?
"כדי למזער את ההשלכות השליליות של המצב התחרותי, ואולי אף להצליח למנוע אותן לחלוטין, כדאי לתכנן בקפידה את קיומו. לא להנחית תהליך של תחרות על העובדים כהרף עין וללא ארגון מראש, אלא לחשוב על כל שלביו ותוצאותיו מלכתחילה, וכן להקפיד על שימוש באלמנט התחרות כאמצעי ולא להפוך אותו למטרה ולעיקר התוכן ביומיום של העובדים.
"צריך להבין שנושא ההתאמה לכל עובד ועובד הוא חשוב מאין כמוהו. עובדים שונים מתפקדים היטב בתחומים שונים, כל אחד והמשימות והתחומים שבהם הוא מומחה. ככל שעובד מיומן יותר במשימה או בתחום מסוים - כך פוחת מבחינתו הלחץ השלילי שהוא צפוי לחוות אם יתבקש לפעול בתנאי סביבה תחרותית. לכן, מה שצריך לעשות בפועל הוא לספק הזדמנויות שונות ומגוונות לעבודה בתנאי תחרות, ולהקיף לאורך זמן את התחומים השונים ואת המשימות השונות. כך אפשר למקסם את תפקודו של כל אחד ואחד, לספק לעובדים שונים הזדמנויות להשיג הישגים ולהוכיח ביצועים בתחום שבהם הם מומחים ובטוחים, וכתוצאה מכך לספק להם גם חוויה תחרותית חיובית של הצלחה, השגת הישגים וקבלת תגמולים, וכן להפחית את רמת החרדה".
ויש עוד משהו לא פחות חשוב: לתכנן מראש מה יהיה התגמול על הצלחה בתחרות. לדברי מהודר, כדאי לבחור בתגמולים שבאמת יניעו את הנפשות הפועלות ויספקו תחושת סיפוק אם אכן ישיגו אותם, וגם כאן יש להתחשב בשוני הקיים בין העובדים.
ומה בנוגע לעובדים שלא חשים בנוח בסביבה תחרותית, ומתקשים להתגבר על החרדה מפניה? לטובת העובדים הללו כדאי להפחית את הלחץ סביב התחרותיות באמצעות שיחה עליה במונחים חיוביים ובמינון מאוזן, תגמול על סמך תהליכי עבודה והשקעה ולא רק תוצאות, להבליט את הרווחים בהצלחת התחרותיות על פני ההפסדים של אי הצלחתה ולתגמל פרמטרים כמו חדשנות, זריזות ודיוק, כך שיכולים להיות כמה "מנצחים" או "מובילים", וכל עובד יכול להצטיין בפרמטר שבו הוא בקיא יותר.
ולבסוף, כדי להרגיל את העובדים לסיטואציות תחרותיות וליהנות מהתועלות הצפונות בהן, כדאי לזמן לעובדים תחרויות קבוצתיות מעת לעת. "בצוותים מגובשים שהאווירה בהם טובה זו הזדמנות להביע תמיכה זה בזה בצוות, וללמוד זה מזה כיצד להתמודד ביעילות במצבי תחרות. כך כל אחד יכול להפגין את כישוריו ולתרום לצוות מיכולותיו הייחודיות, ובמקביל ליהנות מתרומת חבריו בתחומים שבהם הוא אינו מצטיין. כשיצליחו כצוות, יגבר בהם הרצון לסייע זה לזה בהמשך ולא להכשיל זה את זה, שכן מתקבעת בתוכם התודעה שעל פיה הצלחותיהם תלויות זו בזו".
מהי העצה שלך לעובד שמוצא עצמו מול קולגה תחרותי במיוחד?
"במקרה הזה אני ממליצה לקחת ממנו את הטוב, לנסות להתקרב אליו, לסייע לו, לשתף עימו פעולה, להציע לו עזרה במה שמזהים שהוא עשוי להזדקק לכך ובכך לנסות ליצור מצב של הצלחה משותפת. באופן כללי כדאי לנסות ללמוד מהקולגות שמצליחים להוכיח את עצמם בסביבת העבודה, באמצעות צפייה וחקירה של אופן הפעולה שלהם תוך ניסיון לחקות את המהלכים שלהם. עצה נוספת היא להימנע מלהילחם, לתקוף או להתגונן, ולנסות להרחיק רגשות שליליים כמו קנאה או תסכול בנוגע להצלחתו של עובד תחרותי אחר בצוות".
ובעוד לתחרותיות מרכיבים בריאים בהיבטים כמו ספורט, קריירה והשכלה, בזוגיות היא עלולה לגרום לשחיקה, להיעדר גבולות, לתסכול, לכאב, להגנתיות יתר ולהסתגרות, שבסופו של דבר עלולים לגרום יותר נזק מאשר תועלת.
על אף שהיה מצופה אולי מהמישור הזוגי להיות נטול יצר תחרותי, במקרים רבים הוא אינו כזה, ובני הזוג מוצאים עצמם שוקעים במחלוקות ומריבות סביב תחושת חוסר שוויון ביחסים, כשאחד מהם או שניהם עומדים על צדקתם, זאת בניגוד גמור לרצון שהצלחות והישגים של צד אחד במערכת יחסים זוגית יתרמו גם לרווחתו של השני. לעיתים התחושה שמתקבלת היא שבני הזוג לא "משחקים באותה קבוצה", או ליתר דיוק - משחקים באותה קבוצה אך נאבקים על "הכוכבות".
"התחושה היא שאחד הוא 'שחקן מוביל' והאחר תפקידו להיות 'שחקן תומך', שלא מבחירה", מסבירה הפסיכותרפיסטית חוה אוסטרובסקי. "תחרותיות בזוגיות עשויה לגעת בתחומי חיים שונים - החל מקריירה, דרך הכנסה, שנינות ולמי יש חוש הומור טוב יותר, ועד לשליטה בשיחה, דומיננטיות ועוד. למעשה, זה לא משנה איזה אופי נושאת התחרות, שכן בכל מקרה שבו המינון שלה יהיה גבוה מדי - כך היא עלולה לפגוע ולערער כל מערכת יחסים באשר היא".
לדבריה, מדובר בתכונה שניתן לשלוט בה ולווסת אותה. כיצד? למשל, כשמשתלטת על אחד מבני הזוג תחושה שהיריבות והתחרותיות מחלחלות ומערערות את הזוגיות - חשוב לזכור מהו המקור שלהן, ואילו אמצעים נגדן יש בידינו.
"אדם תחרותי אינו בהכרח בעל ביטחון עצמי מוגבר. לרוב התכונה הזו נובעת דווקא כתוצאה מקשיים וצרכים רגשיים ראשוניים. תחרותיות נועדה למנוע תחושות בלתי נסבלות של הפסד וכישלון, ותפקידה להעצים את הערך העצמי ולזכות בהערכה, בתחושת הישגיות ובכבוד. לכן, חשוב לזכור מה המקור לתחרותיות ולקבל החלטות המדגישות את השותפות במקום את התחרות.
"תחרותיות מצביעה גם על צורך עמוק באהבה ממקורות חיצוניים, שכן 'ניצחון' גורם לאדם התחרותי להרגיש טוב יותר עם עצמו", היא מוסיפה. "לעיתים, תחרותיות עשויה להיתפס כמו התנשאות מעל אחרים, ולכן בן הזוג עלול למצוא עצמו פגוע. לאדם תחרותי יש ספק תמידי בשאלה אם רואים ומכירים ביכולותיו ובכישוריו, ולכן הוא חש חוסר ביטחון במרבית תחומי חייו: זוגיות, משפחתיות, עבודה, חברים ועוד. הוא עסוק בעיקר בלהוכיח את עצמו לעצמו ולאחרים. מסיבה זו, חשוב לגלות מודעות והבנה למניעים כדי לקבל החלטות לפעולה. יש לזכור גם שכל דבר שייעשה כדי לסייע לבן הזוג להרגיש בטוח יותר, לקבל ולאהוב את עצמו - יפחית את הצורך שלו בתחרות".
לדבריה, חשוב לשים לב גם מתי ובאילו מצבים מתעוררת התחרות בין בני הזוג. "לעיתים התחרותיות סמויה ומוצפנת, אבל עדיין קיימת ועלולה להיות הרסנית ליחסים. לכן חשוב לפעול להוגנות ושוויוניות ביחסים. כשאחד מבני הזוג מואשם בתחרותיות, חשוב להכיר בכך ולפעול לשינוי, כולל הימנעות משיפוטיות ומביטול הטענות - שזה גם סוג של תחרותיות על מי צודק יותר ומי פחות. קשר ואהבה מתהדקים כשהתחושה היא של הוגנות ושוויוניות, ומכאן שתחרותיות עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה - היא מפצלת ומרחיקה".
אחד הנושאים המרכזיים שעליהם יש לשים דגש, אומרת אוסטרובסקי, הוא השיח ביחס למחויבות ההדדית בין בני הזוג. "גם אם ברור לנו שהתחרותיות לא תיעלם באופן מיידי, חשוב לשוחח על הנושא ולתת תחושת ביטחון שהמחויבות ההדדית גדולה יותר מכל תחרותיות המתקיימת בין בני הזוג. למדו ליהנות מיתרונותיו, יכולותיו וכישוריו של בן הזוג. ככל שההערכה תהיה גדולה יותר, ויהיה ביטוי ברור לשביעות רצונכם מהיכולות המיוחדות של בן הזוג - כך יצטמצם הצורך בתחרותיות ובהוכחת העליונות".
10 צפייה בגלריה
חוה אוסטרובסקי. אחד הנושאים החשובים ביותר הוא השיח ביחס למחויבות ההדדית בין בני הזוג
(צילום: הילה לוצקי)
בני אדם הם יצורים חברתיים ותחרותיים, כך שממילא תמיד תהיה מידת מסוימת של תחרותיות בזוגיות, כמו בחיים.
"נכון, אבל כשהתחרותיות מגויסת לטובת הזוגיות, יש סיכוי סביר שיופקו מכך תועלת ושיתוף פעולה טובים יותר מאשר בעבר. בסופו של דבר הישגים משותפים מחזקים קשר זוגי. מדובר אומנם בתהליך המצריך סבלנות ואורך רוח, וכמו בכל נושא אחר הנוגע לזוגיות, גם כאן מדובר בתהליך מתמשך שבסופו של דבר יניב הישגים.
"העצה שלי היא לקחת צעדים קטנים, ולחפש אותם במקומות שבהם אפשר לעשות שינוי. דמיינו שאתם עוברים מספורט בודדים למשחק בזוג. בכל מקרה, הכי חשוב שלא להפוך את עבודת השותפות לתחרות נוספת מי תחרותי והישגי יותר ומי פחות, מי עושה יותר ומי פחות - וכך תצליחו לשפר גם את ההישגים המשותפים שלכם וגם את מערכת היחסים הזוגית".
