ענבר נעמן הייתה תלמידת תיכון כשהבינה שהיא רגישה יותר מאחרים בסביבתה. עד אז היא הייתה בטוחה כי הסערה הפנימית אותה היא חווה מאפיינת גם אחרים, והמחשבה שאנשים אחרים לא חווים את העולם כמוה לא עלתה כלל על דעתה. "גדלתי בסביבה מאוד הומוגנית, בסוג של בועה, וכולם מסביבי היו מאוד דומים. לא הייתה לי באמת סיבה לחשוב שאולי אני שונה ושהרגישות שלי גבוהה מהרגיל", היא משתפת.
כתבות נוספות למנויים:
מה גרם לך להגיע להבנה שאחרים פחות רגישים ממך?
"הייתי ילדה מאוד מופנמת, ובתיכון זה התגבר יחד עם ההבנה של מי אני, שהתגברה גם היא במקביל. זו הייתה תקופה שבה כמעט ולא דיברתי עם אף אחד, והחברות היחידות שלי היו חברות אינטרנטיות שאיתן כמעט ולא נפגשתי. לא הצלחתי לבטא את עצמי בסביבה הטבעית שלי, לא אהבתי את הרעש ואת הצפיפות של המסיבות שכולם הלכו אליהן, והיום אני יודעת שזה קשור מאוד לזה שאני סובלת מקושי בוויסות חושי. במקביל הבנתי שאני גם סובלת מדיכאון. תיעלתי את זה לכתיבה, כך היה לי הכי קל להביא את עצמי לידי ביטוי".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
9 צפייה בגלריה
אנשים בעלי רגישות גבוהה בטוחים שהכול סובב סביבם, ותמיד בהקשר השלילי
(צילום: Shutterstock)
תקופת התיכון הייתה אמנם השלב הראשון שבו הבינה כי משהו אצלה סוער יותר מאשר אצל אחרים, אבל דווקא בצבא הגיע הרגע שבו כל הרגשות העזים צפו, והיא חשה על סף התפוצצות.
"זו הייתה תקופה מאוד קשה עבורי, שכללה המון שעות עם אנשים ומעט זמן לבד עם עצמי. לקחתי כל דבר שקרה או נאמר לי באופן מאוד אישי, דברים שאחרים לא התרגשו מהם בכלל. הרגשתי מאוד שונה, כמו חייזר. הרגע המכונן ביותר היה תקיפה שעברתי על ידי בחור מסוים, שעבורי הייתה טראומטית מאוד אבל הסביבה שלי לא ידעה איך להכיל אותה. בעצם, אני ראיתי משהו מסוים והסביבה ראתה משהו אחר לגמרי. אימצתי את הגרסה שלהם, כי הנחתי שאם כולם אומרים שזה לא 'ביג דיל' אז כנראה שאני החריגה והרגישה מדי".
חמישית מהאוכלוסייה (ובתוכה מספר שווה של גברים ונשים) מורכבת מאנשים בעלי רגישות גבוהה מאוד, ואם נתרגם זאת למונחים מקצועיים - לסובלים מתסמונת HSP ("אדם רגיש מאוד" או באנגלית: Highly Sensitive Person), המתייחסת למבנה אישיות של אנשים בעלי רגישות גבוהה יותר בהשוואה לנורמה.
המונח "אדם רגיש מאוד" הפך לפופולרי החל מאמצע שנות ה-90, בעקבות פרסומו של ספר בעל אותו שם שכתבה הפסיכולוגית והחוקרת ד"ר איליין ארון, שהייתה גם זו שטבעה את המונח מתחום הפסיכולוגיה. על פי ארון, מדובר בתכונה מולדת של רגישות גבוהה בעיבוד חושי, הגורמת לילדים ולמבוגרים לעבד את הרגש ואת הגירויים החיצוניים והפנימיים באופן עמוק ויסודי יותר, תוך כדי שהיא משפיעה על האופן שבו הם מתנהגים ומרגישים. התכונה הזו, לטענתה, נוצרת בשל הבדל ביולוגי הקיים במערכת העצבים שלהם.
על מנת לבחון את התופעה הזו מהבחינה המדעית, ד"ר ארון השתמשה במחקריה בסריקות MRI, שבאמצעותן הצליחה לראות הבדלים מוחיים מובהקים בין אנשים רגישים מאוד לבין מי שאינם כאלה. באמצעות הדמיית FMRI, החוקרים שערכו יחד איתה את המחקר מצאו הוכחות לכך שבמוחו של אדם עם HSP ישנה פעילות רבה יותר באזור המתקשר לאמפתיה ולהבחנה ברגש. כשארון בחנה לעומק את הממצאים, היא גילתה כי אנשים עם HSP שחוו ילדות קשה מועדים יותר לפתח את ההפרעות הנלוות לתופעה (כמו חרדה חברתית, הפרעות במצבי רוח, קושי בקבלת החלטות וקושי בוויסות רגשי וחושי בעוצמה רבה) לעומת אלו שחוו ילדות בטוחה וזכו בסביבה תומכת.
9 צפייה בגלריה
בעבר נהגו לבלבל בין הרגישות הגבוהה לבין תכונות אחרות, בהן גם הסתגרות
(צילום: Shutterstock)
"בעבר נהגו לבלבל את המזג הזה עם ביישנות מולדת, חרדה חברתית, פחדנות והסתגרות, אבל עם השנים הבינו שלא מדובר בהפרעה נפשית אלא בתכונה גנטית שבאה לידי ביטוי, בין השאר, גם באמצעות מערכת חישה מוגברת ובקושי בוויסות רגשי. האנשים הללו למעשה ירגישו מוצפים לעיתים תכופות, בין אם כתוצאה מגירויים חיצוניים כמו חול, בדים מסוימים או קולות חזקים בסביבתם ובין אם בשל קולות פנימיים כמו 'מה אמרתי עכשיו' ו'מה עשיתי'", מסבירה ד"ר אביטל לאופר, מומחית במדעי ההתנהגות ומרצה בכירה באקדמית נתניה. "יחד עם זאת, זה נכון שאנשים עם HSP לרוב נוטים להיות יותר נוירוטיים, ומתמודדים עם שיעור גבוה יותר של ביישנות, הפרעות חרדה ודיכאון.
"במקרים רבים האדם שסובל מרגישות גבוהה מאוד יפרש כל דבר בצורה שלילית, מתוך תפיסה מסוימת שהיא במהותה אגוצנטרית - כלומר, שהכול סובב סביבו ושהוא מרכז העולם. יש בזה משהו מאוד נרקסיסטי. האנשים האלו בעצם עסוקים כל הזמן בהשלכות של ההתנהגות שלהם, ובוחן המציאות שלהם לקוי עד כדי כך שהוא מפריע להתנהלות התקינה של חייהם.
"זה קצת כמו רדיו שמגבירים אותו יותר מדי. הרי לרובנו יש רגישות כזו או אחרת, ואנחנו גם מעוניינים ברגישות הזו, אבל יחד עם זאת אנחנו לא רוצים שהיא תשתק אותנו או תפגע באורח החיים שלנו. צריך להבין שהתופעה הזו, אם היא לא מטופלת, עלולה להפריע מאוד לאדם עצמו ואף לשתק את הרצון שלו לפעול בחברה ולסבול מהתסריטים האלו שהוא חווה בעקבות כל אינטראקציה עם הסביבה".
ואכן, אנשים שסובלים מרגישות גבוהה מאוד מודים כי ללא טיפול שיסייע להם לווסת את העוצמות של הרגישות שלהם, מדובר בתופעה מטרידה במיוחד שעלולה להפוך את החיים למאתגרים. "אנשים לרוב מאוד נבוכים כשהאדם שלצידם מביע רגש עוצמתי. קשה להם להתמודד עם זה", אומרת נעמן.
"במקום העבודה הקודם שעבדתי בו היו מסוגלים להכיל צעקות, אבל בכי נחשב לפעולה לא מקצועית. אני זוכרת שעבדתי על איזה פרויקט, והייתה איתי מפיקה שהשפילה אותי בלי הפסקה. יום אחד היא צעקה עליי, ואני פשוט פרצתי בבכי מולה. אחר כך, כשנרגעתי קצת, הבנתי שאני נמצאת במקום שהוא כולו פטריארכיה אחת גדולה. הרי מה הבעיה שאני אבכה? אם לך מותר לצעוק, לי מותר לבכות. מאותו הרגע החלטתי שאף אחד לא יגיד לי מתי לבכות. אנשים לא מבינים איזה מחיר זה גובה ממני לשמור את הבכי בפנים, בטח כשהרגשות שלך חזקים וסוערים כל כך".
אבל גם בלי לשמור את הבכי בפנים, מודה נעמן, הרגישות הגבוהה שמאפיינת אותה גובה ממנה מחיר לא נמוך. "יש בי תמיד את הרצון לא להיות רגישה מדי, לא לחשוב כל הזמן מה אמרו עליי ולמה אמרו, אם הצחוק שלי חזק מדי או אם כולם מסביב חושבים שאני מוזרה בעקבות משהו שאמרתי. התחושות האלו מלוות אותי כל הזמן, אבל בעיקר כשאני מתחילה עבודות חדשות, אז בימים הראשונים אני מוצפת רגשית וחוששת מהרושם הראשוני שאני מעבירה, עם מי אשב לקפה, האם יהיה לי עם מי לדבר. פחדים של נערה בתיכון".
ומה יקרה אם תאמרי משהו מוזר או אם יחשבו עלייך דברים רעים?
"זה יטריד אותי בלי הפסקה. היה לי פעם ויכוח שטותי ממש עם מישהי מהעבודה, שבמהלכו הייתי נלהבת ודיברתי בהתנשאות. באמצע תפסתי את עצמי, וברגע אחד נסוגותי לאחור ונכנסתי לתוך עצמי. אחרי שעה ומשהו אני קולטת שאני עדיין מתבשלת בוויכוח הזה ובדברים שאמרתי, והבחורה השנייה המשיכה כבר מזמן הלאה. אני זוכרת שניסיתי לפנות אליה כדי להבין אם היא כועסת עליי, והיא לא הבינה מה עובר עליי. באותו רגע הבנתי שכל התרחיש שבניתי סביב הוויכוח הזה נמצא רק בתוך הראש שלי".
איך זה משפיע על מערכות היחסים הזוגיות שלך?
"לא רק שהרבה גברים דוחים אותי על זה, הם ממש מאשימים אותי. הם פשוט לא מסוגלים להודות שהם לא מספיק מכילים בשביל להתמודד עם מישהי רגישה בעוצמות גבוהות כל כך".
לבעלי אישיות עם רגישות גבוהה יש נטייה לחוסר שקט, שבאה לידי ביטוי בעיקר בסיטואציות חברתיות. המאפיין הבולט שלהם הוא היכולת להבחין בפרטים קטנים שאחרים פשוט לא מסוגלים לראות, ואף להיות מושפעים מהם באופן עוצמתי שיוצר אצלם עומס רגשי. כך למשל, אנשים כאלו עשויים להגיב בעוצמה רבה לשינויים במצבי הרוח - חיוביים ושליליים כאחד - של הסובבים אותם. כמו כן, רובם בעלי אינטואיציות מדויקות למדי, ובמרבית המקרים אף מסוגלים לקלוט מסרים חברתיים ותכנים לא-מילוליים באופן מדויק הרבה יותר, וכזה שעובר מתחת לרדאר אצל אנשים שנמצאים בטווח הרגישות הסטנדרטי. מהסיבה הזו, למשל, רובם מסוגלים לזהות ביתר קלות שקרים ופערים בין התוכן שנאמר לכוונות האמיתיות של האדם שאמר אותו.
התכונות הללו אומנם עשויות להיות חיוביות, אך ללא יכולת ויסות שלהן, כאמור, הן עלולות לפגוע בקשרים החברתיים של האדם הסובל מהן.
ענת נחמני, בת 35 מראשון לציון, מגדירה את עצמה גם כיום כבעלת רגישות גבוהה במיוחד. כשהייתה ילדה, כך היא מספרת, היא הסתובבה בתחושה שכולם רעים אליה. היא הרגישה בודדה מאוד והתקשתה לקיים קשרים חברתיים עם בני גילה. "היום אני חושבת שאולי זה קרה, בין היתר, בגלל שכל הזמן נעלבתי מהן. כל מילה שאמרו לי קיבלה אצלי משמעות חזקה מאוד, והייתה יכולה להרוס לי את היום".
באיזה גיל הבנת שאת רגישה יותר מאחרים?
"אני חושבת שההבנה הזו הגיעה רק כשהייתי נערה. התחלתי לעבוד בעבודות עם בוסים מרושעים שהיו פוגעים בי, והייתי בוכה באמצע משמרת או באה הביתה ולא מצליחה להשתחרר ממשהו שלקוח אמר לי. הבנתי שזה אולי מוגזם, אבל לא הצלחתי לשלוט בזה.
"בעבר גם הרגשתי שזה מפריע לי להתקדם בעבודות, כי אף אחד לא רוצה מישהי רגישה מדי בתפקיד ניהולי. היום אני קצת יותר שולטת בזה ומצליחה לא לבכות מכל דבר, אז המנהלים שלי פחות מודעים לרמת הרגישות שלי, והפלא ופלא אני באמת מתקדמת בעבודות ומצליחה שייקחו אותי ברצינות ולא כמו ילדה בכיינית".
על אף שהצליחה, לפחות כלפי חוץ, ללמוד כיצד לווסת את רגשותיה, מודה נחמני שגם כיום די במילה לא במקום שנאמרת לה כדי לפגוע בתפקוד שלה במשך יום שלם. "אני נוטה להיעלב משטויות. חברה אומרת לי משהו לא במקום ואני בטוחה שזהו, נגמרה החברות. היא לא שווה אותי. למה היא גורמת לי להרגיש ככה? נהרסו לי החיים. אני לא אנטור טינה כי אחרי כמה שעות או ימים אני מבינה שהגזמתי, אבל באותו רגע זה נראה לי כמו הדבר הכי נורא בעולם.
"מהסיבה הזו גם איבדתי המון חברות בעבר, בעיקר בתור ילדה ונערה. היום אני שולטת על זה קצת יותר, ולוקחת נשימה עמוקה רגע לפני שאני נפגעת ושואלת את עצמי: יכול להיות שאת מגזימה? הרבה פעמים התשובה היא כן. ויש לי גם בן זוג שעוזר לי להיכנס לפרופורציות, ומציג לי את הצד האחר של הדברים.
"חשוב לי לומר גם", היא מוסיפה, "שלמרות האתגר שהרגישות מציבה בפניי, יש לה גם לא מעט איכויות. איזה כיף לי שאני מצליחה ליהנות ולהתרגש מסרט טוב גם בפעם המיליון! ואיזה כיף לי שאני מצליחה להיות רגישה לכל פיפס עם הילדים שלי למשל, והם לא צריכים להגיד לי איך הם מרגישים, כי לרוב אני יודעת גם בלי מילים.
"אגב, אני גם חושבת שהרגישות שלי היא אחד הדברים שעוזרים לי לכתוב. אני פשוט כותבת מהלב, וזה נוגע. אני גם שמה לב לדברים היפים בעולם, אני מתרגשת משקיעות ומזריחות, מנוף מדהים או מלהיות בתוך הים ולהרגיש את הגלים. אלה דברים שלא הייתי מוותרת עליהם בעד שום הון שבעולם".
בדומה לנחמני, גם נעמן מודה שלמרות הקשיים שאיתם היא מתמודדת כאדם בעל רגישות גבוהה, זה חלק ממנה שאינו ניתן להפרדה. "זה מסוג הדברים שהם מאוד טבועים בי. אני לא יכולה להפריד את הרגישות מעצמי. לא הייתי רוצה להרגיש דברים בעוצמה נמוכה יותר, אבל זה בהחלט היה אתגר ללמוד להכיל, לווסת וגם לא לצפות שהחיים מתישהו יירגעו ולא אהיה כל הזמן בסערה, אלא להבין שזו אני - סוערת. ובכלל, מה יכול להיות יותר מדהים מזה שאת לא זקוקה למשהו רציני כדי להתרגש ולבכות ולשמוח?"
עבור נעמן ונחמני הרגישות הגבוהה נתפסת אולי כמתנה, אך לעומתם ישנם כאלו שמתקשים לקבל את הרגשות העוצמתיים שהתופעה הזו מביאה עימה. גל (השם המלא שמור במערכת), למשל, היה מוכן לוותר עליה ולחיות חיים רגילים ונטולי דרמות.
"מאז שאני ילד אני סובל מהרגישות הזו. זה התחיל עם הקושי לגעת במרקמים שונים כמו חול, במבה ובגדים מבדים שונים, המשיך עם כאבים פיזיים ממש כתוצאה מקולות חזקים ובררנות באוכל שבאה לידי ביטוי בפחד שהדברים ייגעו אחד בשני בצלחת, והמשיך עם קושי בקבלת החלטות וניסיון להימנע מקונפליקטים, הרבה פעמים עד כדי כך שבישיבות בעבודה אני משתדל שלא להשמיע את קולי אם אין בכך צורך", הוא מספר.
הוא כיום בן 34, ועובד בשנים האחרונות בחברת היי-טק מוכרת. בעבודה הוא נחשב לעובד נוח ונעים, אך גם לכזה שנחבא אל הכלים, ונראה שלעולם לא יזכה בקידום שעליו הוא חולם. "איזה מנהל רוצה לקדם עובד שלא מדבר כמעט? אז נכון, אני עובד מצוין ועושה כל מה שאומרים לי, אבל האסרטיביות היא ממני והלאה".
ומה בנוגע לקשרים חברתיים?
"היו לי שני חברים טובים בתיכון ולא הייתי מהמקובלים ביותר, והאמת שזה לא הפריע לי במיוחד. גם היום יש לי כמה חברים טובים שמלווים אותי הרבה זמן, ומכירים כבר את הרגישויות שלי. אני לא זקוק להרבה חברים, אבל כן חסרה לי זוגיות וזה משהו שמעולם לא היה לי".
אתה חושש מדחייה?
"זאת אחת הסיבות. אני בעיקר חושש מהרגע שבו היא תגלה איזה גבר רגיש אני וכמה כל דבר שאני עושה ואומר משפיע עליי, לפעמים גם למשך יום שלם. זה קשה לחיות עם בן אדם רגיש כל כך, במיוחד כשמדובר בגבר. ברור לי שזאת לא תכונה סקסית במיוחד".
ניסית ללכת לטיפול פעם?
"ניסיתי פעם אחת, והפסיכולוג שפגשתי אבחן אותי באופן שמאוד הפריע לי. הוא קבע שאני סובל מהפרעה טורדנית-כפייתית, וממש לא הסכמתי איתו. מאותו שלב החלטתי לנסות לטפל בעצמי לבד, בינתיים זה לא ממש עובד אבל אני עוד מנסה".
באופן מעניין למדי, וחרף העובדה שעל פי ד"ר ארון בין 10% ל-15% מהאוכלוסייה סובלים מרגישות גבוהה מאוד, ב-DSM (ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקני, שמטרתו לאבחן ולסווג את הפרעות הנפש על פי תסמיניהן - א"ה) לא מופיעה קטגוריה אבחונית לתופעת ה-HSP, והאנשים המתאפיינים בה מאובחנים לא אחת, ובטעות כמובן, כסובלים מהפרעות אישיות ונפשיות אחרות. בין היתר מאבחנים אותם כבעלי הפרעת אישיות תלותית, בשל העובדה שהם נכונים לרצות אחרים ולהימנע ממאבקים; כבעלי הפרעת אישיות נמנעת בגלל נטייתם להתבודד לעיתים; וכן כבעלי הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) בשל הקצב האיטי שלהם בקבלת החלטות, שנובע מהתחשבותם באחר.
לעיתים נדירות הם מאובחנים גם כבעלי אישיות גבולית עקב הקשיים בוויסות הרגשי ותגובותיהם כלפי גירויים סנסוריים, וכן כבעלי אישיות נרקיסיסטית, בשל העובדה שהם מתעסקים הרבה ברגשות הפנימיים שלהם. עם זאת, בניגוד גמור לנרקיסיסטים שמתקשים להיות אמפתיים כלפי אחרים, אנשי ה-HSP רגישים וחומלים כלפי סביבתם.
בניסיון לאבחן באופן מדויק ככל שניתן את התופעה, ד"ר ארון פיתחה שאלון דיווח עצמי המאפשר לכל אדם בוגר להעריך עד כמה הוא מתאפיין ברגישות גבוהה. אבחון כזה מאפשר להבין את המהות של התופעה, ובהתאם לכך לפתח דרכים יעילות להתמודדות עימה, כאלו שאפילו יגרמו לאדם הנושא אותה להפיק ממנה לא מעט יתרונות.
"לפני שהבנתי שאני בעלת רגישות גבוהה מאוד, חשבתי שהעולם דפוק ושאני בסדר גמור. היו לי המון ריבים וניתוקים של קשרים עם חברים מאוד טובים רק כי פירשתי סיטואציות בצורה לא נכונה ועיוותתי את המציאות. הייתי מאוד נאמנה לרגשות שלי, וגם כשהציגו לי עובדות - לא הייתי מוכנה לשנות את מה שהרגשתי ולסלוח. נעלבתי, והתגובה הרגשית הייתה עוצמתית מאוד, והרבה פעמים גם יצאה מפרופורציות", מספרת חגית אבן חן, מאמנת ומלוות תהליכים אישיים עם התמחות ברגישות יתר.
"אנשים שסובלים מרגישות גבוהה מאוד משמרים את הרגשות שלהם ומתעסקים בהם בלי הפסקה. הם אוהבים להתבחבש בעצב, בכאב ובמלנכוליה, וגם ברגעים של שמחה מאוד גדולים - העצב תמיד מוצא דרך להיכנס פנימה".
היא הייתה בת 32 כשהבינה שעליה לעשות שינוי כדי להרגיש טוב יותר. המציאות באותה תקופה לא הייתה פשוטה עבורה: היא בדיוק סיימה תהליך גירושים, והרגישה שהיא חווה סוג של התעוררות כזו שמאפשרת לה לראות את המציאות כמו שהיא, ולא כפי שדמיינה אותה עד לאותו רגע.
"הייתי בעיצומו של חיפוש עצמי, ובשילוב עם התקופה המאתגרת שעברתי - הרגישות שלי הפכה להיות קיצונית אפילו יותר ממה שהיא בדרך כלל. באותה תקופה נחשפתי לתורת האניגרם (מודל פסבדו-מדעי המתיימר לסווג את בני האדם לתשעה טיפוסי אישיות ראשיים. המודל לא נבחן בכלים מדעיים, ואינו מבוסס על מחקר אקדמי - א"ה), בעזרתה הבנתי על עצמי המון דברים שלא הייתי מודעת לקיומם קודם".
מה למשל?
"פתאום קלטתי שכל החיים שלי היו שקר - רבתי עם אנשים על דברים שהיו רק בתוך הראש שלי, הבנתי סיטואציות בצורה לא נכונה ובלבלתי בין דמיון למציאות. נניח, אני זוכרת שלפני שהתחתנתי דמיינתי את החתונה שלי באופן מסוים, ובגלל שבפועל לא הייתי באמת מעורבת בתכנונים שלה - כשהיא התרחשה הכול היה אחר לגמרי ממה שדמיינתי, ואני לא הפסקתי לבכות. כולם חשבו שבכיתי מהתרגשות, אבל האמת הייתה שבכיתי מצער. כמובן שלא העזתי לומר כלום, לא רציתי שיחשבו שאני משוגעת".
לדבריה, עד לרגע ההתפכחות היא אף הייתה בטוחה שאנשים הם נורא רעים וחסרי רגישות. "לא הבנתי איך אפשר לחיות בעולם כזה עם אנשים כל כך רעים. זה היה בלתי נתפס מבחינתי איך מישהי יכולה להיפרד מבן הזוג שלה, ולמחרת ללכת לעבודה ולתפקד כרגיל. אם הייתי צריכה להתמודד עם מצב כזה, כנראה שהייתי נשארת בבית, בוכה ומרחמת על עצמי. בהמשך הבנתי שהפחד הכי גדול של אנשים שסובלים מרגישות גבוהה מאוד הוא מדחייה, כזו שתצדיק את הדברים השליליים שהם חושבים על עצמם".
בדומה לשאר המרואיינים בכתבה, גם אבן חן מתארת סיטואציות שבהן כל תנועה קלה שביצע הפרטנר שלה לשיחה התפרשה כתגובה שלילית כלפיה. "מישהו היה מגרד בראש, ואני הייתי מיד בטוחה שאני משעממת אותו. הייתי זקוקה כל הזמן לפידבקים חיצוניים, בעיקר כי גם אצלי, כמו אצל רוב האנשים שסובלים מרגישות גבוהה מאוד, יש קושי בזהות עצמית והתחושה היא תמיד שלא מבינים אותם".
אחרי שהצליחה לאבחן את עצמה ולמדה לווסת את הרגשות הסוערים שבערו בה, היא החליטה לטפל גם באחרים שסובלים מאותה תופעה. "הנטייה שלי תמיד הייתה לטפל באנשים, והדבר שהכי תסכל אותי היה שאני תמיד שימשתי פסיכולוגית לאחרים - והם לא הבינו אותי אף פעם. אני זוכרת שהייתי עצובה ושאלתי איך זה יכול להיות שהעולם שותק. מה, לא אכפת להם ממני? כל פעם הייתי עוצרת את החיים ומתבצרת בבית בדיכאון, מחפשת סיבות לבכות ומייצרת דרמות כדי שלא יחשבו שאני סתם בכיינית, עד הרגע שקלטתי שזה עוצר אותי".
איך זה עצר אותך?
"היו לי המון חלומות במגירה, וכמעט כולם נשארו שם מהפחד של מה יגידו ומה יקרה אם אכשל וידחו אותם. יש כאן עניין של דימוי עצמי נמוך, אבל ברגע שמבינים את זה אפשר לפתור את זה - וזה הרבה יותר פרקטי ממה שחושבים".
איך למשל?
זה תהליך שכולל בתוכו כמה שלבים: קודם כל ההבנה שהבעיה או המקור של הבעיה שבגללה המטופל הגיע לטיפול היא רגישות גבוהה מאוד; בהמשך, הבנה שלא מדובר במום אלא בתכונה מולדת שאפשר לווסת אותה ולשלוט בה. זו כבר הקלה עצומה. בהמשך הטיפול אני מעניקה כלים שונים להתמודדות עם הרגשות הסוערים האלו, למשל לבחון את העובדות לפני התגובה הרגשית. לקחת צעד אחד אחורה, לנשום ולבדוק מה באמת קרה בסיטואציה, ואם היא מה שאנחנו סבורים שהיא.
"רוב האנשים כשהם מגיעים לטיפול דווקא צריכים להתחבר לכאב ולרגש - ואילו טיפוסים בעלי רגישות גבוהה מאוד צריכים לעשות בדיוק ההיפך. בעצם, אני אומרת להם: 'אל תלכו עם הלב, הלכתם איתו רחוק מדי'".
יש כאלה שטוענים שהרגישות הזו היא מתנה.
"המתנה של אותם אנשים היא שלרוב הם יהיו עמוקים יותר מאחרים, ואם הם ילמדו כיצד לאזן את עצמם מבלי לאבד את העומק הרגשי שלהם, הם גם יצליחו ליהנות מהמתנה הזו. בסוף הם יצאו מאיזון בגלל נסיבות החיים, והרבה פעמים הם מגיעים לטיפול כשהם כבר רוויים ונמצאים בבלגן שלם עם עצמם. יש להם דמיון מפותח ואינטליגנציה גבוהה, אבל הרגשות משתלטים עליהם ומשם הם גם מקבלים את ההחלטות שלהם.
"התיקון שלהם הוא בעצם בלקיחת אחריות ושליטה על החיים שלהם, במקביל להבנה שיש הפרדה בין העולם הפנימי שלהם לעולם החיצוני ושהעולם לא סובב סביבם. הבשורה הטובה היא שאפשר לעבוד על זה כבר בגיל צעיר מאוד, ולמנוע את התוספות הנלוות לרגישות הזו בגיל מבוגר יותר. זה לא קורה מהר - אבל זה קורה בסוף".
