אין מי מאיתנו שלא בוכה, או לפחות בכה בעבר. גם המאצ'ואים הגדולים ביותר בכו בילדותם, וייתכן שגם כמה פעמים בבגרותם. אבל בכי הוא קודם כל אמצעי התקשורת העיקרי של תינוקות, ובעזרתו הם מאותתים לסביבה על צרכיהם - מזון, שינה, תשומת לב או כל עזרה אחרת, הן פיזית והן רגשית.
כתבות נוספות למנויים:
במילים אחרות, בכי אצל תינוקות הוא נורמלי וטבעי לגמרי - זאת על אף שתינוקות בני יומם בוכים ללא דמעות, שכן צינורית הדמעות מתפתחת במלואה רק אחרי כמה שבועות של חיים - ומעיד כי התינוק מאמין בסביבה שלו ובוטח בה שתספק מענה לצרכיו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
דמעות בתגובה לרגש הן עניין נדיר בקרב יצורים חיים, שנחשב מתקדם יחסית מבחינה אבולוציונית. אומנם בעלי חיים רבים משמיעים קולות בעתות מצוקה - גורי קופים, לדוגמה, שמרבים לקרוא לסביבתם על מנת שזו תספק את צרכיהם - אך הבכי הרגשי המלא, הכולל הפרשת דמעות, נחשב לתופעה ייחודית לבני אדם שהמשמעות הפונקציונלית המלאה שלה עדיין נחקרת.
"יש כמה סוגי דמעות, ולכל אחד מהם הרכב שונה. יש את הדמעות הרפלקסיביות שנובעות מגירוי בעין (למשל חיתוך בצל, התקררות, הקאה או פיהוק), והייעוד שלהן הוא שטיפה של גופים חיצוניים שאולי נכנסו לעין. לעומתן, דמעות רגשיות מכילות כמות גדולה של הורמוני דחק כמו אדרנלין למשל, ועל פי מחקרים שנעשו נמצא כי אחד מהתפקידים העיקריים של אותן דמעות הוא להפריש את אותם הורמונים החוצה", מסבירה ד"ר שרון פלגי, פסיכולוגית קלינית מומחית ומרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה.
למרות הטבעיות של התופעה ובאופן די מדהים, רבים מהאנשים הבוגרים מתייחסים לבכי כאל חולשה שיש להסתיר, מתקשים לקבלו ואף חשים בושה בנוגע אליו. מכאן, נשאלת השאלה מדוע בעצם מבוגרים בוכים? הרי בניגוד לתינוקות ולפעוטות, רובנו יודעים כיצד להביע את מצוקותינו באופן מילולי. לדברי ד"ר פלגי, יש לכך כמה סיבות.
"תפקידיו של הבכי 'הבוגר' עדיין לא לגמרי ברורים, אבל כיום כבר ידוע שהוא ממלא תפקיד משמעותי בתקשורת, בהבעת רגשות, בוויסות רגשי ובהקלה על כאבים פיזיים. יחד עם זה, במקרים מסוימים בכי עלול לשמש גם סימפטום של דיכאון, ואצל אנשים שמוצאים את עצמם בוכים בגלל דברים קטנים (אובייקטיבית כמובן), או שמתקשים להסביר מדוע הדמעות לא מפסיקות לרדת, ייתכן שנדרשת בדיקה נוספת שכן יכול להיות שמדובר בדיכאון.
"אגב, לרוב בכי הקשור לדיכאון יאפיין דווקא אנשים שסובלים מדיכאון מתון יחסית, בעוד שאלו שחווים דיכאון משמעותי יותר יתקשו הרבה פעמים להביע את רגשותיהם, ובתוך כך גם לבכות".
הדמעות הרגשיות, אם כן, עשויות ללוות רגשות מגוונים, בין היתר עצב, מתח, כעס, סבל, אבל וכאב פיזי. עם זאת, מוסיפה ד"ר פלגי, הבכי אינו מוגבל לרגשות שליליים בלבד. "אנשים רבים בוכים גם בעת צחוק, שמחה ותחושת אושר. ואגב, בנוסף לדמעות, הבכי הרגשי יכלול לרוב גם הסמקה, נשימה לא סדירה ועוויתות מסוימות בשרירי פלג הגוף העליון".
"בכי אצל האדם הבוגר הוא, למעשה, סוג של פורקן, מעין זעקה משחררת, של שמחה ושל עצב, שעוזר לנו לבטא ולשחרר במקום לאגור את הכאב באופן שעלול להתבטא בתסמינים גופניים דווקא", מסביר פרופ' יוני גז, פסיכולוג בכיר במרכז לבריאות הנפש ב"ש ומרצה בכיר בפסיכולוגיה במכללה האקדמית אחוה. "דוגמה טובה לכך היא אנשים שמצליחים לבטא את הכאב שלהם ובוכים תוך כדי טיפול, למשל, שנמצא שהם סובלים פחות מתסמינים גופניים כמו כיבי קיבה ודלקות שונות. אז אני תמיד מציע לבכות, זו הקלה גדולה".
ואכן, קבוצת חוקרים מאוניברסיטת טילבורג שבהולנד מצאה שנבדקים דיווחו על הרגשה טובה יותר אחרי שבכו בעקבות צפייה בסרט עצוב. הממצא הזה תואם, כאמור, את הדעה הרווחת שלפיה בכי חזק וטוב משפר את ההרגשה, אולם עד לאותו מחקר המדענים לא הצליחו להוכיח זאת.
על רקע המחקר הזה, ייתכן כי זו הסיבה לכך שלעיתים אנחנו בוחרים במכוון לצפות בסרטים עצובים, לקרוא ספרים עצובים ולהאזין למוזיקה עצובה. הירידה החדה ואחר כך העלייה במצב הרוח בעקבות הבכי גורמות לנו להרגיש שעברנו חוויה טובה, ואולי אף מרפאת במובן מסוים.
"לעומת זאת", מוסיף פרופ' גז, "עבור אלו שסובלים ממשבר נפשי או מהפרעה נפשית, הבכי הוא ביטוי לסבל אינסופי, ואין בסופו הקלה ממשית. אנשים שסובלים מהפרעה במצב הרוח בוכים באופן כמעט בלתי נשלט בתגובה על אירועים מינוריים או תסכולים מינוריים. ומהכיוון ההפוך, יש כאלה שהמשבר הנפשי הפך אותם לכבויים ולקהי חושים, אולי מתוך המאמץ שלא להרגיש כל דבר, עד שהם אפילו לא מסוגלים לבכות".
ואכן, אנשים עם הפרעה פוסט-טראומטית מדווחים לא פעם על אובדן היכולת להרגיש, לא רק רגשות קשים אלה גם רגשות חיוביים, ואיתו גם על חוסר יכולת לבכות. "בכי מתאפשר במצב של הרפיית ההגנות, ומכאן שטיפול שמצליח לייצר סביבה בטוחה, לא שיפוטית ומוגנת יצליח לאפשר גם לאנשים שנחשבים ל'חסומים רגשית' לגעת בנפש שלהם ולאפשר לעצמם לבכות, להתאבל ולהיזכר", מוסיף פרופ' גז.
מכאן עולה השאלה - האם אפשר לחיות בלי לבכות? התשובה לכך, כאמור, אינה חד-משמעית, אולם לאורך השנים אנשים שחולים בתסמונת Sjorgen (מחלה אוטואימונית שפוגעת במנגנון ייצור הדמעות) דיווחו גם על שיבוש בעולמם הרגשי.
במחקר שהשתתפו בו 300 נבדקים הלוקים בתסמונת, 22% מהם תוארו כ"אלקסיתמיים", כלומר כבעלי קושי לזהות את רגשותיהם, לעומת 12% מקבוצת הביקורת של נבדקים בריאים. בנוסף, ככל שהאלקסיתמיה הייתה חמורה יותר, כך מצבם המנטלי של הנבדקים היה רע יותר, והם נטו יותר לדיכאון ולקשיים חברתיים.
מתוך המחקר עולה השאלה: האם גם בחברות שהבכי פחות מקובל בהן הדבר בא לידי ביטוי ביכולת נמוכה יותר להבחין ברגשות ובמועקה תמידית, או שאולי מלכתחילה באותן תרבויות תפקידי הבכי התפתחו באופן שונה? התשובה לכך, כאמור, טרם התבררה לגמרי, אך לפי כמה השערות, אחת המטרות החשובות של הבכי היא להאט את החשיבה, לעצור ביעילות את השאלות חסרות המענה שעולות בעקבות כל אובדן גדול - ובכך, למעשה, לזקק את השאלות החשובות והמעשיות יותר. אבל אם, כאמור, המערכת הפסיכולוגית הזו רעועה גם כך, לא סביר שהדמעות יצליחו לשפר את המצב.
שלל המחקרים שנערכו בנושא בשנים האחרונות מעלים כי בכי הוא תופעה טבעית ואף רצויה, ועם השנים היא אף קיבלה היבט תרבותי משמעותי שמשפיע עליה לא מעט.
כך למשל, מחקר בינלאומי שנערך בשנת 2002 מצא כי במערב בוכים יותר מאשר במזרח, ונשים מערביות בוכות פעמיים עד שלוש בחודש נתון, בעוד שגברים מערביים בוכים רק פעם בחודש בממוצע. במזרח הפער המגדרי קטן יותר. למעשה, נראה שככל שהבכי בתרבות מסוימת נפוץ פחות - כך נפוצים יותר רגשות אשמה בעקבותיו, ואולי להיפך - ככל שהבכי יותר מביך או מעורר רגשות אשמה, כך בוכים פחות.
עוד נמצא במחקר כי הנשים הישראליות בוכות בתדירות דומה לממוצע העולמי, בעוד הגברים הישראלים בוכים מעט יותר (1.3 פעמים בחודש בממוצע). האמריקנים, אגב, בוכים פי שלושה מהסינים, שם גם הגברים וגם הנשים בוכים בשיעור של כמחצית מהממוצע העולמי. כך או כך, שני המינים דיווחו על שיפור משמעותי במצב הרוח בעקבות בכי, אולם שיפור זה מתגמד כאשר הבכי מוביל במקביל לתחושות אשמה על עצם הבכי, בעיקר אצל גברים.
"השאלה מדוע גברים בוכים פחות מנשים העסיקה וממשיכה להעסיק לא מעט חוקרים בעולם. האם הסיבה לכך נובעת מתוך שונות גנטית או שדווקא כתוצאה מכך שהם אינם מאפשרים לעצמם לבכות? התשובה נוטה יותר להיבט התרבותי, ממש כמו בשירים 'אינני בוכה אף פעם' או 'הגברים בוכים בלילה'", אומר פרופ' גז.
"בעבר נראה היה שגברים לא בוכים כלל או שבוכים בלילה בסתר. בשנים האחרונות המציאות הזו השתנתה, והדור החדש דווקא מעודד גברים לבטא את הרגשות שלהם ולא לנסות להיות סופרמנים. אגב, מחקרים אחרונים שנערכו בנושא הדמעות הצביעו על כך שהרחת דמעות של נשים - אפילו שלא בנוכחות האישה עצמה - מפחיתה את רמת העוררות המינית של גברים, ומנגד מעלה אצלם את האמפתיה", מוסיפה ד"ר פלגי. "ואכן, בשנים האחרונות אפשר לראות לא מעט גברים שבוכים בעת הלידה לצד הנשים שלהם, במצבי אובדן ומשבר וגם בסרטים מרגשים".
ואגב מצבי אובדן ומשבר - עם השנים נמצא כי בכי הוא עניין נפוץ בסיטואציות של פרידה, אובדן או חשש מפרידה, ולא רק בקרב בני האדם אלא גם אצל חיות רבות. גוזל המופרד מהוריו, למשל, משמיע צליל ייחודי, שהוא ככל הנראה הצליל הקדמון של הבכי שתינוקות וילדים משמיעים בגיל צעיר, כשהם זקוקים לתשומת לב מהמטפלים העיקריים שלהם - אם משום שהם בודדים ואם משום שהם פצועים או זקוקים לנחמה אחרת. עם זאת, נראה שעם ההתבגרות, בני אדם מרחיבים את השימוש בבכי גם כדי לקבל עזרה ואמפתיה מאנשים שאינם בני משפחה.
כך למשל, מחקר שהוביל פרופ' אד ווינגרהוטס מאוניברסיטת טילבורג שבהולנד בחן אם בכי אכן יעיל בהשגת התוצאות האלה. במסגרת המחקר, 530 איש קראו שישה קטעים שבהם תואר מפגש עם אנשים הזקוקים לעזרה. חלק מהנבדקים נחשפו לגרסה שבה מבקש העזרה בכה. ובכן, מתברר שהבכי אכן עוזר; הנבדקים הצהירו שיעניקו תמיכה רגשית רבה יותר לאדם שבוכה וירגישו יותר אמפתיה כלפיו.
לצד זה, אותם נבדקים שנחשפו לאדם בוכה דיווחו גם על יותר רגשות שליליים בסיטואציה, ועל שיפוט כללי פחות חיובי של אותו אדם שפגשו. מסקנות המחקר היו שבכי הוא תגובה שנועדה לגייס עזרה מאחרים, אולם האופן שבו הבכי מפעיל אותנו לזה מעורר ברובנו רגשות שליליים, הנעים מאמפתיה ועד עצבנות ורחמים. העזרה, למעשה, נועדה אך ורק על מנת להפיג את הרגשות השליליים בקרב האדם שעוזר, אולם הסיטואציה עצמה אינה נחשבת בהכרח חיובית לשני הצדדים. דוגמה לכך היא בכי עז של תינוקות קטנים, שמקושר לעיתים לרגשות תסכול, זעם ודיכאון אחרי לידה אצל האם, לצד רצון לעזור.
"אצל מרבית הפעוטות הבכי מגייס את הסביבה ומייצר אמפתיה - על אף שלעיתים הוא עלול גם לגרום לתחושות של תסכול - בקרב ההורים, במיוחד בקרב האם, שמתאמצת לפרש ולתרגם את בכיו של התינוק (ואולי גם להשהות בינתיים את הרגשות הזועמים שלה על כך שזה קורה בשתיים בלילה) ולהחזיר לו מעטפת מגינה ומרגיעה. בהמשך, הפעוט ירכוש את פונקציות ההרגעה ויפנים אותן בעצמו", אומר פרופ' גז.
בהנחה שהתפקיד החברתי הברור של דמעות הוא אכן לגייס תמיכה ואהדה מהסובבים אותנו, ההשפעה שיש לבכי שלנו על תחושותינו תלויה בעיקר באלו שנמצאים סביבנו בזמן הבכי ובאופן שבו הם מגיבים אליו. ואכן, חוקרים מצאו כי כשבוכים בנוכחות אדם אחד בלבד, הסיכוי שייווצר אפקט הפורקן המיוחל הוא גבוה בהרבה מאשר כשבוכים בנוכחות קבוצה גדולה יותר של אנשים.
"אין ספק שהבכי הוא אמצעי תקשורת חיוני במיוחד, בעיקר בתקופה כמו עכשיו, כשרובנו נותרים ללא מילים. אגב, ילדים עם קשיי תקשורת בוכים פחות. אצל ילדים עם תסמונת דאון, לדוגמה, נמצאה פחות יכולת לאותת את צרכיהם, ונצפו פחות בכי במצבי מצוקה ופחות הבעות רגשיות", מוסיף גז.
לצד העובדה שישנם כאלו שבוכים יותר ויש שפחות, נמצא כי גם חוויית הבכי משתנה מאדם לאדם. "אלו שהוריהם היו קשובים אליהם והרגיעו את הבכי שלהם בעת הצורך, רואים בבכי מקור של נחמה גם בבגרותם. ואילו לאנשים שהוריהם נרתעו או התרגזו בשל בכיים כילדים, קשה יותר להרגיע את עצמם בעזרת בכי וכן להביע את רגשותיהם באופן כללי", מסבירה ד"ר פלגי.
נראה אם כך שבני האדם, כמו רוב היצורים בטבע, הם חיות שזקוקות לאיזון, ובכי - בין אם מדובר על בכי מעצב או מרוב אושר והתרגשות - נועד ככל הנראה לווסת את הביטוי הגופני של רגשות שמציפים אותנו בבת אחת, גם אם מדובר כאמור ברגשות חיוביים.
לצד אלו שרואים בבכי תגובה חיובית לרגשות - חיוביים או שליליים - ישנם מודלים נוספים, כמו זה שתופס את מרכיב המפתח בכל בכי ככניעה, הן לרגשות של אותו אדם שבוכה והן לסיטואציה עצמה, תוך כדי תחושת הקלה על כך שהמאבק הסתיים, גם אם הסתיים בכניעה.
"לדוגמה, אדם שמרגיש שהוא מוצף ברגשות זעם אך ממשיך להתמודד עם הסיטואציה שמכעיסה אותו, לאט-לאט צובר עוד ועוד תסכול. כשנראה שאין פתרון, הוא חש שהתסכול מציף אותו מעבר ליכולתו, ואז הגוף מאותת לו שהוא למעשה חסר אונים והבכי מציף אותו. האיתות הזה של הגוף בעצם מסמן, על פי המודל הזה, שהמלחמה נגמרה", מסבירה ד"ר פלגי. אותן תחושות, אגב, עולות גם במקרה של בכי מרוב פחד. לדבריה, האדם מנסה להתמודד עם הפחד, והבכי מופיע כשהוא מבין שאין לו ברירה אלא לחוות את הצפת הרגש.
ואכן, באופן לא מפתיע, כך נראה, רוב האנשים, כאשר הם נשאלים על אפיזודות של בכי, מדווחים כי הבכי מאפשר להם להתמודד טוב יותר עם קשיים, ואף להרגיש טוב יותר ואפילו לחשוב באופן חד וברור יותר על אדם או דבר מה שאיבדו. "כך לפחות זכורה להם חוויית הבכי - וכאן בעצם נעוצה הבעיה", אומר ג'ונתן רוטנברג, פסיכולוג מאוניברסיטת דרום פלורידה שערך מחקר בנושא יחד עם חוקרים נוספים.
"הרבה מהנתונים שתומכים בדעה הרווחת, שלפיה בכי הוא משחרר, מבוססים על רשמים שנמסרו במרחק של זמן מהחוויה, והם נגועים באמונות רווחות בנוגע לתפקיד שיש לבכי". לדבריו, כשם שאנשים נוטים, עם הזמן, לזכור באופן סלקטיבי את החלקים הכי טובים של החופשה שלהם, ושוכחים את כאבי הראש שמהם סבלו במהלכה - כך גם בכי עשוי להיזכר כקתרזיס, אבל רק במבט לאחור.
"הזיכרון למעשה מייפה את האפיזודות שהיו במקורן מורכבות מדברים טובים ורעים, ומעיף הצידה את הפעמים שבהן הדמעות גרמו בעיקר לבושה ולא דווקא להקלה, ולמעשה רק העצימו את הסבל במקום להביא נחמה", מסבירה ד"ר פלגי.
ואכן, למרות היתרונות הברורים של הבכי, אין ספק כי מדובר בסוג של איתות חברתי, וככזה ישנן נסיבות שבהן נרצה להימנע ממנו, למשל בריאיונות עבודה או בפגישות עם קולגות ובוסים.
"מחקרים שנערכו בנושא לאורך השנים הראו שאנשים משתמשים בשני סוגי אסטרטגיות לעידוד או דיכוי של בכי. האחד הוא שינוי הרגש עצמו - אם על ידי הימנעות מסיטואציה שמייצרת בכי ואם על ידי ניסיון להסיט את הקשב מהסיטואציה ולהוסיף לה רגשות אחרים (חיוביים או סתם משעממים), או באמצעות ניסיון לפרש את הרגשות בדרך חדשה ופחות מעוררת בכי. אסטרטגיה שנייה היא להרגיש הכול אבל לשלוט בדמעות באמצעות נשימות, בליעת הדמעות ועוד", מסבירה ד"ר פלגי. "במחקר נמצא עוד כי נבדקים נטו לעודד את עצמם לבכות כשהם לבד או עם אדם מוכר. כלומר, הדחקת הבכי התרחשה כמעט תמיד בציבור".
על רקע המחקרים והתובנות שנובעות מהם, אין ספק כי דמעות רגשיות אכן נחשבות לדבר משחרר ואולי אף עמוק יותר, מעין דרך של הלב והרגש להביע את עצמם, אך עם זאת דבר אחד ברור - יעברו עוד לא מעט שנים עד שנוכל לבכות מכל הלב, ללא רגשות אשם על כך.
