בחודש אפריל 1955 כונסה באוניברסיטת מישיגן אחת ממסיבות העיתונאים החשובות בהיסטוריה של הרפואה המודרנית. אחרי שנה של ניסויים, בהשתתפות 1.3 מיליון תלמידי בתי ספר בארצות־הברית, התברר כי החיסון לנגיף הפוליו, עליו עבד המדען ג'ונאס סאלק במשך שלוש שנים, יעיל ברמה של 80 עד 90 אחוז. הפוליו, שהמקרה הראשון שלו בארה"ב אובחן ב־1894, הגיע ב־1952 לשיא של למעלה מ־57 אלף הידבקויות ו־3,145 מקרי מוות בשנה. עשרות אלפי ילדים, בעיקר בנים, נותרו משותקים בדרגות שונות, הפאניקה הייתה עצומה ומוצדקת.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מיד אחרי מסיבת העיתונאים החלו שש חברות אמריקאיות לייצר את החיסון להמונים. כעבור מספר שבועות דיווח רופא מאיידהו על ילדה שקיבלה שיתוק אחרי שחוסנה, ובשבועות הבאים התגלו עוד ועוד מקרים של חיסונים שגרמו לשיתוק. חקירה בהולה העלתה כי מעבדת 'קאטר' בקליפורניה עשתה טעות במינונים בהם השתמשה, מה שהותיר את הווירוס חי בכמאה אלף מנות חיסון. התוצאה הייתה 11 מקרי מוות ועוד כ־250 מקרי שיתוק. הזרקת החיסון הופסקה זמנית, והוכנסו תקנות פיקוח מחמירות הרבה יותר. כשחודשו החיסונים הם התגלו כהצלחה מסחררת, אבל טראומת קאטר הביאה להאטה משמעותית בקצב חיסון האומה.
הכל השתנה ב־28 באוקטובר 1956. באותו ערב התארח אלביס פרסלי בתוכנית הלילה של אד סאליבן, אז מדורת השבט האמריקאית, המקום שבו הופיעו 'הביטלס' בפעם הראשונה באמריקה, והמקום שבו, התברר אחר כך, מצילים ילדים משיתוק. אלביס ניענע את הברכיים, ואחר כך קיבל בשידור חי חיסון נגד פוליו. למחרת החלו בני נוער אמריקאים לנהור כדי להכניס לגוף את אותו חומר שיש לאלביס. תוך שנתיים ירד מספר מקרי הפוליו החדשים בארה"ב באופן דרמטי, ומאז 1979 לא התגלה אף מקרה חדש.
"היסטורית, יש מעט מאוד דוגמאות של חיסונים שגרמו נזק", אומר פרופ' ג'ונתן ברמן, שחקר בשלוש השנים האחרונות את התפתחות תנועת האנטי־חיסונים בארה"ב ובעולם, "המקרה של מעבדת קאטר הוא באמת הכי חמור וטרגי, אבל הוא הפך את ייצור והפצת החיסונים שבאו אחר כך לבטוחים הרבה יותר ומאוד־מאוד אפקטיביים. בסופו של דבר אנשים עמדו שעות בתור גם כדי לקבל את חיסון הפוליו. אני לא רוצה לחשוב איפה היינו היום בלי החיסונים".
אז למה יותר ויותר אנשים מסתובבים עכשיו בלי שום כוונה לעשות את חיסון הקורונה?
"ההסבר הכי מתבקש הוא התקופה שבה אנחנו חיים, עם תיאוריות קונספירציה ופייק ניוז ורשתות חברתיות, ובמקרה של ארה"ב גם נשיא אנטגוניסטי לעובדות בסיסיות. מתנגדי חיסונים היו מאז שהומצא החיסון הראשון, אבל מעולם לא הייתה להם הפלטפורמה העכשווית. חיסונים, באופן גורף, הם אחת ההצלחות הגדולות של האנושות, וכל מי שמאמין במדע צריך לשכנע את ההורים והדודים שלו להתעלם מהמידע השקרי שהם מקבלים, וללכת להתחסן. אחרת לא נצא מזה. למדע כידוע לא אכפת אם אנשים מאמינים בו או לא, הוא אומר אמת".
השבוע החל העולם להתחסן נגד המגפה שמשתקת אותו קרוב לשנה באופן שעדיין מרגיש כמו הזיה. נכון לתחילת השבוע חלו ברחבי העולם כ־70 מיליון איש, 16 מיליון מתוכם בארה"ב, שבה קצב ההידבקות והמוות - בשבוע האחרון מתים מדי יום יותר אנשים ממספר קורבנות 11 בספטמבר - הופך את הקורונה לאסון לאומי כמעט חסר תקדים.
בשלב הראשון, שבו מתחסנים בעיקר עובדי בריאות הציבור ואנשים פגיעים במיוחד, סביר להניח כי לא יהיו התנגדויות. הבעיות יתחילו כשיגיע שלב ההפצה הנרחבת, ואז, כך לפחות מראים סקרים אחרונים, כ־30 אחוז מהאמריקאים יסרבו להתחסן. במדינה שבה עד לפני כמה שנים אחוז המתחסנים באוכלוסייה היה גבוה - למעלה מ־90 אחוז מהילדים קיבלו את כל החיסונים המומלצים ב־2016 - זה מתכון לקטסטרופה. אי־אפשר לחסל מגפה כזו בלי חיסון המוני.
"ייקח בין חצי שנה לשנה כדי לעצור סופית את ההתפשטות", אומר ברמן, "ברגע שחלק גדול של האוכלוסייה יתחסן, נוכל להפסיק עם הסגרים אבל עדיין יהיה כדאי ללכת עם מסכה. 40 אחוז מחוסנים מאיטים מאוד את ההידבקות".
להגיע ל־40 אחוז זה די מעשי.
"זה מעשי, אבל לא מחסל לגמרי. 60־70 אחוז זה כבר חיסון עדר. כל דבר מעל הוא כמובן יותר טוב, כי אז פשוט אין מספיק אנשים שפגיעים לווירוס כדי להפוך אותו שוב למגפה".
תן דוגמה לחיסון גורף כזה.
"90 אחוז מהאוכלוסייה מחוסנת נגד פוליו, אז אם מישהו מעשרת האחוזים הנותרים חולה בווירוס, הוא לא יכול להדביק מספיק אנשים".
לעומת זאת אנחנו שומעים על התפרצויות של חצבת למרות אחוז החיסון המאוד גבוה.
"הבעיה עם חצבת היא שהיא מאוד מידבקת, וחולה אחד יכול להדביק הרבה אנשים. לכן חצבת מתפשטת כל כך מהר באוכלוסיות קטנות וצפופות שלא מחוסנות מספיק. אז גם אם האוכלוסייה כולה מחוסנת ב־90 אחוז, אבל קהילה קטנה מחוסנת רק ב־30 אחוז, היא מאוד פגיעה".
ההתנגדות לחיסון בקהילות או במדינות מסוימות בארה"ב אכן תרמה ותורמת להתפרצויות תקופתיות של חצבת. כמו למשל זו שהייתה בשנת 2019, עם יותר מאלף מקרים, והחלה כאשר ילד לא מחוסן שחזר מישראל הביא חצבת לקהילה אורתודוקסית במדינת ניו־יורק.
למה הזוועות של הקורונה לא מספיקות כדי לשכנע אנשים להתחסן?
"עם השנים הפכנו מאוד מבודדים ומרוחקים מהאפקט של מחלות המוניות. אם את חיה בתקופה שבה התפרצויות של אבעבועות שחורות מתרחשות כל 10־20 שנה, והדוד שלך והבן שלך מתו מזה, אז אבעבועות שחורות הן סכנה קיומית עבורך ואת מבינה מהבטן כמה זה קטלני. החיסון נגד האבעבועות כל כך מוצלח, שהוא חיסל את המחלה לפני עשרות שנים וכשאת מנסה היום לשכנע אנשים שהם עדיין צריכים לחסן את הילדים, הרבה פעמים הם יגידו, 'בשביל מה, הרי אין יותר אבעבועות שחורות'. אותו דבר עם פוליו, אם הילד שלך לא יכול לצאת לשחק כי יש חשש שהוא יידבק, ואנשים שאת מכירה מסתובבים עם צליעה, אז פוליו הוא סכנה קיומית. אבל היום אין יותר פוליו, את לא רואה את זה מולך".
מה ההבדל לעומת הקורונה?
"אחד הדברים ששונים במגפה הזו הוא הצורה שבה אנשים מתים. רחוק, לבד, במיטות בתי חולים, לא רואים אותם. מעבר למשפחה הקרובה, זה לא פוגע בבטן הקולקטיבית כמו מחלות בעבר, וסך הכל עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שהייתה לנו מחלה עולמית כל כך חמורה. עבור המון אנשים, כל הקונספט של חיסון מציל חיים הוא חדש לגמרי, ואפשר להבין את החשש".
אז זו לא רק בורות.
"זו קומבינציה של בורות ומוטיבציה. פחד הוא המוטיבציה העיקרית, ופחד קשה לחסל עם טיעונים רציונליים. פחד מלזהם את הגוף שלך בחומרים חיצוניים, פחד מפני זהות מפתחי החיסון, אם אלה אנשים שאת סומכת עליהם או לא. יש פחד מהקרבת העצמאות לממשלה, ויש פחד מתופעות לוואי, שגם הוא לא רציונלי. אם הורה רואה את הילד שלו חוטף התקפים בגיל צעיר, או מאובחן באוטיזם, טבעי שהוא מחפש משהו או מישהו להאשים. קשה לאנשים להפנים שלפעמים דברים רעים פשוט קורים. הורים באופן כללי הם הפגיעים ביותר לתעמולה אנטי־חיסונית, ויש מספיק אנשים שמוכנים לאשר להם את הפחדים".
עם החיסונים של פייזר ומודרנה נראה שיש סיבות אובייקטיביות לחשוש. זו שיטה חדשה לגמרי, אולי החיסון אושר מהר מדי.
"בדרך כלל באמת לוקח הרבה יותר זמן לפתח חיסון, אבל רוב הסיבות לעיכובים הן כלכליות. עושים את השלב הראשון ואז מתחילים לחפש מימון לשלב השני ועוברת עוד שנה ועוד שנה עד השלב השלישי. זה יכול להיגרר עשר שנים. פה שאלת המימון לא הייתה קיימת והדחיפות הייתה עולמית. כל אחת מהחברות האלה עשתה ניסויים על 30־40 אלף איש, לשתי החברות היו לפחות 70 אלף מתנדבים. זה מספר מאוד גדול, יותר מרוב החיסונים. אז לא, אין חשש ממהירות או עיגול פינות".
מה לגבי תופעות לוואי והשפעות לטווח ארוך?
"נכון שאין לנו שנתיים מלאות של מידע על השפעות עתידיות, אבל הטכנולוגיה הזו מנוסה כבר הרבה זמן על בעלי חיים בלי בעיות של ממש. אז מה שעומד על כף המאזניים הוא הסיכון הקטן שמשהו לא ידוע יקרה בעתיד - מדעית אין סיבה שמשהו כזה יקרה - מול הסיכון של הקורונה עצמה, שהוא הרבה הרבה יותר גדול. אז אני לא ממש רואה את הדילמה".
מיד אחרי כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן בתחילת 2017, נשטפה ארצות־הברית במצעדי מחאה המוניים של אנשים שכנראה ישנו עד מאוחר ביום הבחירות, ורק אחרי שהוא ניצח נזכרו שהם לא רצו אותו כנשיא. הפגנת ענק אחת הייתה “המצעד למען המדע”, שאחד המארגנים שלה היה ג'ונתן ברמן, פרופסור למדע בסיסי בשלוחת ארקנסו של המכון לטכנולוגיה בניו־יורק (NYIT). ההפגנה אמורה הייתה למחות ולהזהיר נגד ישיבתו בבית הלבן של נשיא מתעב מדע או עובדות, אבל במהלך העבודה עליה קרה לברמן משהו לא צפוי.
"נתקלתי בהרבה אנשים שטענו שאנחנו צריכים להקשיב למדע בנושא תופעת שינויי אקלים", אומר ברמן, מדען כבד ראש אך חביב, שמעביר את חייו במעבדה משלו, "אבל במקביל הם התחילו לחזור על דברים ששמעתי ממתנגדי חיסונים. זה לא הסתדר לי, איך אתה מאמין למדע בכל תחום, אבל מפזר ספקות לגבי חיסונים".
את התהייה הזו לקח ברמן לעבודה של שלוש שנים, שהסתיימה ברב־מכר בהוצאת MIT בשם Anti-vaxxers: How to Challenge a Misinformed Movement. בספר בוחן ברמן את ההיסטוריה של תנועות אנטי־חיסוניות ותוהה כיצד להתמודד איתן ועם הסיבות שמניעות אותן ולא השתנו לאורך השנים: חשש מהממשלה, חוסר אמון בממסד הרפואי ומוצריו, אינטרסים כלכליים והרבה מאוד שקרים ומניפולציות. הטיימינג של הספר הדהים גם את מוחו הרציונלי של ברמן. "כשהתחלתי לעבוד, מגפה עולמית שתסגור את כולם בבתים הייתה עדיין רק סרט מדע בדיוני, לא מציאות מתקרבת", הוא אומר.
אתה מתעסק הרבה באספקט האמוציונלי שמניע את המתנגדים. ממש כפירה עבור מדען.
"אני חי במעבדה ואכן היה מאוד חדש לי להתעסק בצד הסוציולוגי והאנושי של המדע. רציתי להאמין שהאנשים האלה טועים רק כי הם סתם בורים. מה שגיליתי זה שהסיבות מורכבות הרבה יותר, וקשורות בעיקר לקבוצה שהם שייכים אליה, איך הם רואים את עצמם בתוך הקבוצה הזו, עם מי הם מדברים ומה הם קוראים. בהתחלה התייחסתי אליהם כאל אידיוטים, וחברים שלי התייחסו אליהם ככה, אבל זו פשוט לא דרך אפקטיבית לשכנע אנשים. כשאתה קורא למישהו 'אידיוט', הוא מיד נסגר, הוא לא ישמע מילה ממה שאתה אומר".
הוכחות מדעיות חותכות לא יעזרו?
"מחקרים מצביעים על כך שאקטיביסטים של אנטי־חיסונים מגיבים לטיעונים מדעיים בהתבצרות עוד יותר חזקה בפוזיציה שלהם. אבל רוב האנשים אינם אידיאולוגים ולפעמים יש להם סיבות אנושיות לגמרי, כמו חשש שיותר מדי חיסונים יחלישו את המערכת החיסונית של הילד. אם מישהו סולד פיזית מרעיון 'זיהום הגוף בכימיקלים', אז כנראה לא יעזור להגיד לו שמרכיבי החיסונים הוכחו כבטוחים. למדתי שאנשים צריכים לשנות את דעתם בעצמם, אי־אפשר להכריח אותם. הבעיה כרגע היא שאפילו הממשלות וארגוני הבריאות משדרים מסרים מנוגדים. יש ואקום של מידע והוא מתמלא על ידי דיסאינפורמציה. למי שהתחביב שלו בחיים זה להיות אנטי־חיסון, קשה מאוד להגיע, אבל את מי ששמע דברים רעים פה ושם אפשר לשכנע עם מסר עקבי ומידע טוב".
אז איך עושים את זה?
"הפתרון הוא קולות מתוך הקהילה. אנחנו מאוד מושפעים מאיך אנשים שנראים כמונו או מדברים כמונו או חושבים כמונו מתנהגים. כולם מצפים ממדענים ורופאים להיות בעד חיסון, ולכן הדרך לשכנע מהססים היא לאו דווקא עם אנשים בחלוקי מעבדה. ב־2017 הייתה התפרצות חצבת בקהילה הסומלית־אמריקאית במינסוטה, פקידי בריאות הציבור עבדו עם מנהיגים דתיים מקומיים, ואלה הצליחו להעביר את המסר ולהביא לעלייה גדולה בשיעור המתחסנים".
הבעיה היא שהחיסונים הפכו גם הם לנושא פוליטי, בעבר זה לא היה ככה.
"זה נכון, השינוי בשנה האחרונה באמת עצום. אחד הדברים שקרו הוא שמתנגדי המסכות והסגרים התחברו למתנגדי חיסונים. אז עכשיו יש הרבה אנשים שפעם היו מתחסנים, אבל האנטי שלהם למסכות הפך פתאום גם לאנטי־חיסונים. הסגרים וחובת חבישת מסכות נקבעים על ידי פוליטיקאים, ובעולם כל כך מפולג, התגובה שלך תלויה כמעט לגמרי בדעתך על הפוליטיקאי שקובע את המדיניות. טראמפ יצא למלחמה נגד המדע, התעלם ממדענים והעליב אותם, ואם אתה תומך של טראמפ אז אתה מאמין לו ורק לו".
גם בשמאל יש מתנגדי חיסונים.
"במקרה של השמאל זה בא בעיקר מסקפטיות כלפי תאגידים, יחד עם חוטים שמקשרים מתנגדים מכל הקשת. צריך לעשות הבחנה בין הכחשת מדע לבורות. אם מישהו לא יודע לעשות חשבון את יכולה ללמד אותו, אבל מכחישי מדע הם אנשים שמשקיעים הרבה זמן בלהצדיק את האידיאולוגיה שלהם".
מה לגבי קהילות שמתנגדות על רקע דתי?
"אני לא מכיר שום זרם דתי שמלמד באופן רשמי להתנגד לחיסונים. גדלתי בווסצ'סטר, ניו־יורק, שזה אזור מאוד יהודי, יש לי שורשים יהודיים, ומעולם לא שמעתי משהו נגד חיסונים. מה שעושים המתנגדים זה לסמן קהילות סגורות ומבודדות. מהבחינה הזו, יהודים אורתודוקסים הם מטרה מושלמת, ואם אתה מכוון תעמולה אגרסיבית אתה יכול להגיע אליהם. אבל אין שום דבר ביהדות שמצווה לא להתחסן, להפך, היהדות מקדשת קדמה ורפואה".
בניגוד למה שאולי מקובל לחשוב, תנועות התנגדות לחיסונים הן לא תופעה חדשה. הן היו כאן כבר מהחיסון הראשון. כאשר ממשלת בריטניה העבירה ב־1853 חוק שהפך את החיסון נגד אבעבועות שחורות לחובה, טען אדם בשם ג'ון גיבס כי החיסון פוגע בשליטה על הגוף ובמערכת החיסונית. ב־1866 הקים בן דודו ריצ'רד גיבס, את ארגון מתנגדי החיסונים הראשון בעולם, וב־1879 הוקמה קבוצה דומה בארצות־הברית. כאשר האבעבועות התפשטו למונטריאול בשנת 1885, פרצו בעיר מהומות בהתנגדות לחובת החיסון, שהן עצמם הובילו לעוד הידבקויות.
כל זה כמובן לא משנה את העובדה שחיסונים הם הישג עצום ומרהיב של האנושות, שהציל מספר בלתי ניתן להערכה של חיי אדם. אבעבועות שחורות, למשל, חיסלו אוכלוסיות שלמות, והכו במיוחד באנגליה ובצרפת, לפני שהחיסון הגיע במחצית הראשונה של המאה ה־19 והוריד את מקרי המוות בצרפת ב־90 אחוז. ב־1980 קבע ארגון הבריאות העולמי כי האבעבועות השחורות הן מחלה שחוסלה לחלוטין, אחרי שבמהלך המאה ה־20 מתו ממנה ברחבי העולם כ־300 מיליון איש.
גראונד זירו של ההתנגדות בימינו נחשב מאמר אחד שפורסם בשנת 1998 בעלון הרפואי הבריטי רב־המוניטין The Lancet. רופא אנגלי בשם אנדרו ווייקפילד פירסם מחקר שלטענתו מצא קשר בין החיסון המשולש (MMR) המגן מפני חצבת, חזרת ואדמת, למקרים של אוטיזם והפרעות התפתחותיות חמורות אחרות. אחרי פרסום המאמר כינס ווייקפילד מסיבת עיתונאים סנסציונית ומסוקרת שבה טען כי צריך לעצור את החיסון. כותרות ענק הזהירו מפני "החיסון שגורם אוטיזם", והתוצאה הייתה ירידה מיידית ניכרת באחוזי המתחסנים.
"שנה אחר כך פורסם מחקר מעמיק שהפריך את הקשקוש הזה", אומר ברמן, "וכתב העת שפירסם את המאמר הודה בטעות, אבל זה כמובן קיבל הרבה פחות תשומת לב. מאז נערכו עשרות מחקרים נוספים שחיפשו קשר בין חיסון ה־MMR לאוטיזם, ולא נמצא כלום, אבל הנזק שגרם ווייקפילד התברר כעמוק מאוד".
ב־2004 חשף ה'סאנדיי טיימס' כי ווייקפילד קיבל שכר עבור הפקת מחקר המתיימר לקשר בין ה־MMR לאוטיזם בקבוצת ילדים ספציפית, כל זה לצורך תביעות משפטיות. רישיונו הרפואי של ווייקפילד נשלל והוא נאלץ לעבור לארה"ב, שבה הוא ממשיך גם היום לקדם אג'נדת אנטי־חיסונים וכמובן עושה הרבה כסף.
יש מדענים ורופאים שעוזרים לתנועה הזו.
"בכל מקצוע תמצאי אנשים בשוליים. מבין 10,000 רופאים ברור שיימצא אחד שיגיד שחיסון גורם לאוטיזם, והוא יהפוך לסלבריטאי. הבעיה היא לא שיש הרבה מדענים שמאמינים בזה, זה מיעוט קטן, הבעיה היא שיש מי שנותנים להם פלטפורמה".
זה גם מודל עסקי לא רע.
"נכון. חלק גדול ממתנגדי החיסונים הם אנשים העוסקים ברפואה אלטרנטיבית, נטורופתים, הומיאופתים או כירופרקטים. עצם קיומן של קריירות 'רפואה אלטרנטיבית' תלוי בהפצת ספק לגבי רפואה שמתבססת על מדע. גם תעשיית התוספים תלויה בהכחשת חיסונים. המקרים הנדירים של כשלים מקבלים הרבה מאוד פרסום, ויש ענף שלם של עורכי דין שזה התחום שלו. לזה כמובן צריך להוסיף תעשייה של רווחים ממכירות ספרים והופעות ציבוריות".
כמו כל דבר בארה"ב, לגזענות יש חלק משמעותי גם במאבק על החיסון. אחד הסיפורים המבישים של המאה ה־20 נקרא "ניסוי טסקיגי" (Tuskegee), מחקר שביקש לבדוק את התפתחות מחלת העגבת. ב־1932 גויסו 600 גברים שחורים מאלבמה, כולם חסרי השכלה שמעולם לא ביקרו אצל רופא, למחקר שהם לא ידעו מהו, תמורת הבטחה לקבל טיפול רפואי חינם. רופאים משירות הבריאות הציבורי האמריקאי (PHS) והמרכז לבקרת מחלות (CDC) בדקו את 600 הגברים וגילו כי 399 מהם סבלו מעגבת סמויה. החוקרים לא גילו לחולים על מצבם, והמשיכו לעקוב אחריהם במשך לא פחות מ־40 שנה מבלי לתת להם כל טיפול, אפילו אחרי שב־1947 הפניצילין אושר לשימוש והפך לתרופה אפקטיבית בעגבת. הגברים החולים מתו, התעוורו, השתגעו או סבלו ממגוון בעיות קשות אחרות.
רק ב־1972 נחשף המחקר הברברי על ידי עיתונאית של סוכנות 'איי־פי': 28 משתתפים מתו ישירות מעגבת, מאה נוספים מסיבוכים שקשורים למחלה, לפחות 40 בני זוג נדבקו והמחלה הועברה ל־19 ילדים בלידה. ב־1997 התנצל הנשיא ביל קלינטון בפני הקורבנות: "בשם העם האמריקאי אני רוצה לומר שממשלת ארה"ב עשתה מעשה מביש ואני מצטער".
"כתוצאה מניסוי טסקיגי", אומר ברמן, "פיתחה הקהילה השחורה חוסר אמון עמוק כלפי פקידי בריאות הציבור, מה שרק הצטרף למטען הגזענות הכבד גם ככה. מרגישים את זה היטב במהלך הניסויים הקליניים. את רוצה שהאוכלוסייה בניסויים האלה תהיה כמה שיותר מגוונת, אבל באופן קבוע הרבה יותר קשה לגייס מתנדבים שחורים".
איך פותרים את זה עכשיו כדי שהם יתחסנו נגד הקורונה?
"יש כבר רשימה של כ־200 מדענים שחורים שמתכוונים להמליץ פומבית על החיסון נגד קורונה. גם העובדה שברק אובמה אומר שהוא מוכן לקבל את החיסון בטלוויזיה, יכולה לעזור מאוד. זה כמו אלביס פרסלי והפוליו".
אפשר לכפות על אנשים להתחסן?
"בית המשפט העליון קבע שלא, ואני מסכים. לא מוסרי לכפות על מישהו לעבור איזה הליך רפואי, אבל יש דרכים לעקוף את זה עם דרישות ספציפיות: אתה לא יכול לשלוח ילד לבית ספר אם הוא לא חוסן, או לבוא לעבודה או לעלות על מטוס. אם אתה רוצה לנסוע למדינות מסוימות אתה חייב להתחסן. בקיצור, אי־אפשר לכפות עליך, אבל אפשר להביא למצב שבו אם אתה רוצה לחיות את החיים שלך, אתה צריך להתחסן".
אתה מבין למה בשנים האחרונות נוצר סנטימנט אנטי־מדע שלא היה כמותו?
"אנשים לא אוהבים כשאומרים להם להאמין במשהו מבלי שהם יוכלו לוודא את זה בעצמם. ככל שהמדע הופך יותר ויותר מתקדם, כך אתה צריך רמה גבוהה יותר של חינוך כדי להבין אותו. לי יש מעבדה משלי, אבל לרוב האנשים אין, וכדי להאמין שהקורונה אמיתית את מתבקשת לסמוך עליי ועל מדענים אחרים. זה קשה עוד יותר כשהמדע הופך חלק ממלחמות תרבות. בארה"ב תמיד הייתה סקפטיות מסוימת כלפי מוסדות ומומחים, אבל זה כל כך הרבה יותר גרוע עם המדיה החברתית וערוצי תקשורת כמו 'פוקס ניוז'. הרבה אמריקאים מעבירים את חייהם במקום אחד, עם אנשים שנראים כמותם וחושבים כמותם. הילדים שלהם הולכים לקולג' ורואים עולם אחר, וכשהם חוזרים הביתה לחג ההודיה ההורים בטוחים שפרופסורים שטפו להם את המוח".
הספר הביא לך מכתבי שנאה?
"פה ושם. היה מישהו שאמר לי להכניס רובה לפה וללחוץ על ההדק, אבל אני לא חושב שאעשה את זה".