ד"ר איגנץ פיליפ זמלווייס שייך בקלות לליגה של קופרניקוס, גלילאו גליליי, וינסנט ואן גוך, פרנץ קפקא, אדגר אלן פו וג'ף באקלי. אנשים שהשאירו אחריהם תגלית, המצאה, ציור, סיפור או שיר, אבל הפכו לידוענים הרבה אחרי שהחזירו את נשמתם לבורא.
כתבות נוספות למנויים:
אם עדיין לא נתקלתם בשמו, כדאי שתורידו את הגבה ותכירו את האיש. אחרי הכל, אם לא החזרתם את נשמתכם לבורא בתקופת הקורונה, הרי זה גם בזכות המחקר, וההתעקשות הפסיכית, כנגד כל הסיכויים, של זמלווייס להביא להיכלי בית החולים בווינה באמצע המאה ה-19 את בשורת החיטוי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"איגנץ זמלווייס הוא אחד האנשים היותר חשובים בהתפתחות הרפואה, בעיקר בכל הקשור להתקדמות הניתוחים בעידן שלפני גילוי החיידקים", אומר פיליפ אוסטן, פרופסור לחקר ההיסטוריה של הרפואה באוניברסיטת המבורג-אפנדורף, "וכל עוד לא הופיעו החיסונים לקורונה, התברר שמה שזמלווייס הטיף אליו לפני כמעט 200 שנה, שימוש תדיר בחומרי חיטוי ‑ תקף גם כדי לנצח את המגיפה בימים אלו".
ואלו תולדות ד"ר איגנץ פיליפ זמלווייס מיום הולדתו ביולי 1818 בעיר בודה, בודפשט כיום, ועד פטירתו באוגוסט 1865 בווינה. הוא היה הבן החמישי למשפחה גרמנית, יש הטוענים שאף יהודית, מה שהשפיע אולי על הצומת החשוב בקריירה שלו. אביו היה סוחר עשיר ששלח אותו ללמוד עריכת דין בווינה. אחרי שנה, החליט איגנץ הצעיר לעבור לפקולטה לרפואה.
ב-1844 סיים זמלווייס את לימודיו. אחרי קורס מיילדות ושיעורי דיאגנוזה וסטטיסטיקה, מונה לאסיסטנט במחלקת היולדות של בית החולים הכללי בווינה. באותה תקופה הייתה קדחת הלידה מחלה נפוצה בבתי חולים ושיעור התמותה ממנה נע בין עשרה ל-33 אחוזים. גם בית החולים בווינה, שנחשב לאחד מהמובילים בעולם, סבל מאחוזי תמותה גבוהים. כיוון שתורת החיידקים לא הייתה קיימת, המקום היה מלא בזוהמה וברקב. למחלה ניתנו סיבות רבות: צפיפות, חוסר היגיינה, אוורור לקוי. מה שלא תהיה הסיבה, אלפי נשים מתו כתוצאה ממנה. המראות והקולות הטריפו את דעתו של זמלווייס.
"היה לו לב רגיש וייסורי היולדות לא נתנו לו שקט", כתב עליו ב-2004 פרופ' ריצ'רד הורטון מבית הספר להיגיינה בלונדון והעורך הראשי של המגזין הרפואי "לנסט", בסקירה ל"ניו יורק ריוויו אוף בוקס". "הוא ראה נשים שנגררות לחדר הלידה, יולדות ומתות, נשים שמעדיפות ללדת מחוץ לבתי החולים, הוא לא הפסיק לשמוע את זעקות התינוקות שלא היה להם ממי לינוק. הוא גמר אומר בנפשו למצוא לזה פתרון".
למעשה, הפתרון נמצא כבר קודם. "עוד ב-1843 העלה רופא אמריקאי בשם אוליבר וונדל הולמס טענה שלפיה קדחת הלידה יכולה לעבור אל הנשים דרך ידיהם של המיילדים והמיילדות וטען שהרופאים חייבים לשטוף את ידיהם בין מטופל למטופל", אומר פרופ' היידר פנגראו, מהמחלקה לאתיקה והיסטוריה של הרפואה באוניברסיטת דיסלדורף, "הרופאים התנגדו לו, והתייחסו אליו בבוז. חלקם טענו שרופאים ג'נטלמנים ולפיכך ידיהם נקיות".
אם היה פרסום מוקדם, למה הגילוי נזקף בעצם לזכותו של זמלווייס?
"כי הפרסום היה באנגלית. אין ספק שאם היה באותה תקופה שירות כמו גוגל טרנסלייט, היו נחסכים אלפי חיים ומד"ר זמלווייס הייתה נמנעת הטרגדיה של חייו".
בבית החולים בווינה היו שתי מחלקות יולדות. זמלווייס שם לב שבאחת מהן נרשמו 11 אחוזי תמותה ואילו בשנייה רק שלושה אחוזים. בניגוד לדעתו של ראש המחלקה, זמלווייס המשיך לחקור. ההבדל היחיד ביניהן היה שבמחלקה עם אחוז התמותה הנמוך עבדו רק מיילדות, ואילו בשנייה עבדו סטודנטים לרפואה. ב-1847 הגיע רגע ההארה של זמלווייס, ובהתאם לסימפוניה המקאברית של חייו, זה קרה בעקבות מותו של חברו הטוב, פרופ' יאקוב קולצ'קה.
במהלך נתיחה לאחר המוות, נדקר קולצ'קה באצבעו על ידי סכין המנתחים שבה השתמש. החתך אמנם לא היה רציני וכך גם הדימום, אבל הפרופסור מת לאחר זמן קצר. מניתוח הגופה, הבין זמלווייס שסימני הדלקת שהתפשטה בגופו של חברו והמיתה אותו דומים לאלו שמופיעים בנשים הלוקות בקדחת הלידה. זמלווייס עשה את ההקשר: במחלקת המיילדות היו עסוקים רק בלידות, ואילו הסטודנטים לרפואה היו יכולים לעבור מניתוח גוויות בקר (שעליהן התאמנו) למחלקת הלידה, מבלי לשטוף את ידיהם. החלקיקים שנשאו (אז כאמור עדיין לא נודע על קיומם של החיידקים) הועברו אל הנשים והדביקו אותן.
העולם יזדקק לעוד 20 שנה כמעט ולואי פסטר אחד, שהוכיח סופית שחיידקים עוברים מאדם לאדם ‑ כדי להכיר בתגליתו של זמלווייס. כשזה קרה והממסד הרפואי אימץ סוף-סוף את בשורתו אחרי שנים של בוז ולעג, זמלווייס כבר היה טמון עמוק באדמה.
אבל בינתיים סירבו בקהילה הרפואית לתמוך בתיאוריה שלו. הרעיון שלו נתפס כדתי וכאמונה תפלה, והוא קיבל את הכינוי "הטיפש מפשט" (ע"ש העיר שתהפוך לבודפשט). "אבל יכולה להיות עוד סיבה אחת", כותב פרופ' הורטון, עורך "לנסט". "יש הרבה עדויות לכך שזמלווייס היה צאצא למשפחה יהודית, מה שתרם לדחייה של רעיונותיו". הסוגיה הזו לא פתורה עד היום.
למזלו של זמלווייס, לאחר זמן קצר יצא יוהן קליין, ראש המחלקה שלו, לשנת שבתון והניהול עבר לידיו. הוא הנהיג נוהל לפיו כל מי שנכנס לאחד מחדרי הלידה חייב לשטוף את ידיו בחומר מחטא שמכיל סידן תת-כלורי. תוך זמן קצר ירד אחוז התמותה אצל הסטודנטים והשתווה לזה של המיילדות. ב-1848 הרחיב זמלווייס את התקנות וקבע שיש לחטא את הידיים במעבר בין יולדת ליולדת, וכן לחטא את כל המכשירים שבהם משתמשים במחלקה. משום מה, הוא סירב להעלות את ממצאיו אל הכתובים וכך לא זכה להכרה.
"צריכים להבין את הקונטקסט של הזמן והתקופה והמקום", אומר פרופ' אוסטן, "מדובר בווינה של אמצע המאה ה-19, בבית חולים מהטובים בעולם, עם אחוזי תמותה מאוד נמוכים ביחס ליבשת, ומגיע אאוטסיידר שבקושי יודע את השפה ולא רק אומר לרופאים מה לעשות, אלא מאשים אותם בזה שהם הורגים את החולים. בכל מה שנוגע להתנגדות אליו, צריך לזכור גם איך נראה עולם הרפואה בזמנו. זה לא היה מקום סטרילי של רופאים ובעלי מקצוע, היו שם גם הילרים ומכשפים שבאו לעזור. הקהילה הרפואית דחתה כמעט את כל מה שלא היה לו ביסוס מדעי".
אבל יש גורם נוסף שמנע את נסיקתו של זמלווייס לפסגת עולם הרפואה, למרות התגלית הדרמטית: אופיו. ב-1849 כבר פוטר הרופא, שהיה ליברל ופעיל פוליטי, לאחר שנטל חלק בהפגנות נגד הממשל. זמלווייס היה גם חם מזג וסבל מהתקפים פסיכוטיים שהרחיקו מעליו את ידידיו הקרובים המעטים. לפי ספרו של שרווין נולנד, "מגפת הרופאים", הוא סבל גם מהתקפי פרנויה, היה אחוז אימה ונפשו התייסרה: הוא ידע מה גורם למות הנשים היולדות ואף אחד לא האמין לו.
בחילופי המכתבים בינו לבין הסגל הרפואי, כינה אותם זמלווייס "רוצחים" לאחר שסירבו לקבל את דרכיו. אבל כדי לערער על הידע שיש לצוות מדעי על נושא מסוים, צריך לא רק את האמת אלא גם כריזמה וכושר שכנוע. זמלווייס לא ניחן בתכונות הללו.
ד"ר רועי צזנה, 40, חוקר עתידים במרכז בלווטניק באוניברסיטת תל-אביב, כתב בין היתר טרילוגיית מאמרים על עבודתו של זמלווייס. גם הוא תולה את הסיבות לכישלונו בהיעדר קסם אישי. "זמלווייס עשה מדע", מסביר צזנה. "הוא העלה השערה ובדק אותה בניסוי של חיטוי או לא חיטוי. אבל היו לו כמה בעיות. הראשונה הייתה שהתיאוריה שלו נתפסה כשטויות, בגלל שטען שהלכלוך גורם למוות, מה שלא נתפס כהגיוני בעיני הממסד, למרות שהניסוי הביא תוצאות שתמכו בה.
"אבל הבעיה העיקרית שלו הייתה שהוא לא ידע לדבר, הוא לא הצליח לשכנע ולסחוף אחריו את הקהילה. כבני אדם, אנחנו מקובעים מחשבתית וחשדנים כלפי רעיונות חדשים, ובקהילה המדעית על אחת כמה וכמה. רעיון טוב לא מספיק. צריך שיהיה מישהו שיעביר אותו, שימכור אותו. תראה את פסטר שהיה אשף בלהלהיב את הקהל בהבטחות שהוא מילא בהן את החדר לגבי חיסונים וחיסול מחלות ילדים. מי ששמע אותו התמלא בתקווה. כדי להיות מדען מצליח כבר לא מספיק להסתגר במעבדה, עם חלוק ומשקפיים, ולשקוד על נוסחאות. היום אתה צריך גם להיות חוקר מצוין וגם להפגין כישורים תקשורתיים מעולים, כדי להסביר את עצמך לצוות שעובד איתך, למשקיעים, לקהילה. שכטמן (פרופסור בטכניון וזוכה פרס נובל לכימיה) הוא דוגמה טובה למדען כזה. זמלווייס לא".
ב-1851 חזר זמלווייס לפשט, הונגריה, והוכיח שלפעמים יש נביא בעירו. עד שנת 1857 שימש כאחראי על מחלקת היולדות בבית החולים בעיר, הנהיג שם את הרגלי החיטוי שלו והוריד את אחוז התמותה ל-0.85. ההצלחה שלו הפכה את ההקפדה על סטריליות לסטנדרט בכל בתי החולים במדינה. בינתיים, בווינה, ב-1860, נרשמו 35 אחוזי תמותה של יולדות.
ב-1861 פירסם זמלווייס את ספרו "קדחת הלידה - אטיולוגיה, עקרונות וטיפול מונע", שם פרס את תגליתו. הספר נתקל בביקורות צוננות בבירות אירופיות חשובות ובמוסדות רפואיים. ביולי 1865 סבל מהתמוטטות עצבים או התקף פסיכוטי. בעצת חבריו, נסע שוב לווינה והתאשפז במוסד פסיכיאטרי סגור. אך לאחר שהתנהג באלימות, הוכה על ידי אנשי הסגל במוסד ולאחר שבועיים מת. סיבת המוות, ככל הנראה, הייתה המכות שהותירו בזמלווייס פצעים פתוחים שהיו זקוקים לחיטוי. הוא מת מהזיהום.
זמלווייס קיבל כאמור את ההוקרה על הגילוי שלו הרבה אחרי מותו. הערכות גסות גורסות כי אלפי נשים מתו בגלל הסירוב לאמץ את ממצאיו בשל מאבקי אגו, אבל בסופו של דבר הם גם הצילו מיליוני אנשים אחרים ופתחו את הדלת ליכולות רפואיות חדשות, בעיקר בתחום הניתוח. הוא קיבל את הכבוד שמגיע לממציא מיוסר כמותו בדמות בתי ספר לרפואה ומוסדות רבים אחרים הנושאים את שמו. שנת הקורונה הפיצה את ההמצאה שלו לכל בית אב, כמעט בכל חדר.
ד"ר דידייה פיטה הוא הדירקטור של המרכז לבקרת זיהומים בבית החולים של אוניברסיטת ז'נבה, וכנראה המומחה מספר אחת לזמלווייס בעולם. התעניינותו ברופא המנוח הפכה כמעט לאובססיה מרגע שהחליט להנהיג באמצע שנות ה-90 שיטות חיטוי חדשות באוניברסיטה שלו. הצוות וההנהלה התנגדו כמובן. כיום, השיטות שלו נהוגות כמעט בכל בית חולים.
"ביקרתי בבית אביו בבודפשט שלוש פעמים, ותורגמו עבורי המון מכתבים שלו", אומר פיטה. "הוא היה אדם מאוד קשה. הוא הכריח את הרופאים להשתתף בניסויים שלו ולחטא את הידיים בכיור בתמיסה שבה השתמשו כדי לנקות את הרצפה, הכריח אותם להניח בה את הידיים חמש דקות, עד שהן התקלפו, אז כמובן שאנשים התנגדו לרעיון שלו.
"הוא גם היה מאוד אובססיבי, כשמנהל בית החולים בבודפשט סירב לכבס את הסדינים של היולדות מטעמי חיסכון, הוא היה אוסף אותם וזורק על השולחן של המנהל. אם תנאי התברואה לא מצאו חן בעיניו, הוא היה תולה פוסטרים בכל וינה ומזהיר את הנשים לא לבוא ללדת בבית החולים כדי לא למות. זו המורשת שלו, אתה מתאבד בשביל החולה שלך. הוא שילם על זה מחיר כבד, אבל הרוויח ביושר את תואר 'גואל האמהות', ובשביל רבים מאיתנו הוא פורץ דרך, גורו".
אבל השאלה היא גם איזו מורשת משאיר אחריו זמלווייס במישור המחקרי. בעולם המדעי מוכר עד היום המושג "רפלקס זמלווייס", מושג המתאר את הנטייה לדחות הוכחות ותיאוריות חדשות המנוגדות לתיאוריות קיימות. דוגמה מודרנית שלו אפשר למצוא בסיפורם של שני המדענים האוסטרלים שגילו ב-1982 את חיידק ההליקובקטר פילורי וטענו שהוא הגורם לכיבי קיבה ולתריסריון. שוב עולם המדע זרק אותם מהחדרים ונעל בפניהם דלתות. אחד החוקרים אפילו בלע חיידקים בעצמו, פיתח כיב וטיפל בעצמו באנטיביוטיקה. מחלה כרונית שהייתה עלולה גם לסכן חיים, הפכה בין רגע לניתנת לריפוי.
"מהבחינה הזו, הרבה מאוד השתנה, אבל בעיקר בתיאוריה", אומר פרופ' אוסטן, "בגלל המקרה של זמלווייס, וזה מקרה קריטי, אז יש יותר זהירות, אנשים פוחדים שלא יגידו עליהם שהם עצרו רעיון שהיה יכול לעזור למיליונים. באופן מעשי, עדיין יש הרבה פסימיות ואי-ודאות כלפי רעיונות חדשים".
זה קצת מוזר, כי מצד אחד אתה טוען שצריך להיות פתוחים לרעיונות חדשים, כדי לנסות להציל כמה שיותר אנשים, ומצד שני אתה מתייחס באהדה למשנה הזהירות שנוקטת הקהילה המדעית.
"הנטייה בעולם המדעים, בעיקר בתחום הרפואה, היא להיות שמרן וזהיר. מה שיש לנו עובד, ומה שלא עובד ‑ צריך הרבה מחקרים והוכחות וניסויים כדי לוודא שאין בו טעויות. אבל זמלווייס מת בחוסר כל, ושני המדענים האוסטרלים זכו בפרס נובל ב-2005, אז יש התקדמות. מצד שני, קשה לדעת כמה אנשים מתו וכמה מחלות נותרו עדיין חשוכות מרפא בגלל השמרנות הזו".
מה הייתה התרומה הגדולה ביותר שלו לעולם הרפואה?
"זמלווייס הפך לגיבור כבר בסוף המאה ה-19 ועל תגליות בסדר גודל שלו, בטח היו נותנים גם לו היום נובל. בעיניים היסטוריות, התרומה הכי חשובה שלו היא בהתפתחות של ההתבוננות או התצפית ברפואה, זאת אומרת לא רק ההתבוננות בחולים עצמם אלא בכל מה שסביבם. עוד דבר שהוא עזר להכניס לרפואה היה העניין של הסטטיסטיקה. זמלווייס לא לבד, בספרו של תומאס קון על מהפכות רפואיות הוא מראה כמה עשורים לפעמים לוקח לרעיון להיכנס לספרי המדע".
גם ד"ר צזנה מאמין שזמלווייס היה צריך עוד זמן. "אולי אם היו נותנים לו עוד הזדמנויות לניסויים, היינו מגיעים יותר מהר לשלב החיסונים", הוא אומר. "בסך הכל, זו האידיליה של עולם המדע: מעלים השערה, עורכים ניסוי שמאמת את ההיפותזה או זורק אותה לפח. בערך כמו מה שאמר צ'רצ'יל על דמוקרטיה, שהיא שיטת המשטר הגרועה ביותר הקיימת, מלבד כל יתר השיטות שנוסו עד היום".
כמו זמלווייס, גם קתלין קאריקו היא מדענית הונגריה שנלחמה במשך עשורים על הטענה ששימוש ב-mRNA הוא השיטה הרפואית העתידית לטיפולי סרטן ושאר מחלות. כמוהו, גם היא ספגה אכזבות ועלבונות. היום, אחרי שהחיסונים לקורונה כבר מתבססים על אותה השיטה, מתברר שגם היא ידעה בדיוק על מה היא מדברת.
קאריקו, 65, עברה מהונגריה לארצות-הברית ב-1985 (היא ובעלה מכרו את המכונית ושמרו את 1,200 הדולרים שקיבלו עבורה בתוך דוב הצעצוע של בתם). היא ספגה דחייה אחרי דחייה, הרעיון שלה נתפס כרדיקלי. היא פוטרה ב-1995 וחלתה בסרטן. אבל המשיכה במחקר, התגברה על הספקות שעלו בה, שהיא לא חכמה מספיק, וכיום משמשת כסגנית נשיאה בחברת ביונטק שהמציאה את החיסון ויש אפילו שמהמרים עליה כמועמדת לפרס נובל.
פורסם לראשונה: 07:53, 25.12.20
