שבע שנים חלפו מאז הערב ההוא, אבל דנה (שם בדוי) זוכרת אותו לפרטי פרטים.
"נכנסתי הביתה אחרי יום עבודה ארוך ומתיש. השעה הייתה שמונה בערב. עודד ישב בסלון עם הרגליים על השולחן ובהה במסך. אמרתי שלום וחייכתי, והוא מלמל 'שלום' אבל לא העיף מבט לכיוון שלי. "מה קורה?" שאלתי, והוא אמר 'בסדר' לקוני ועדיין לא הסתכל עליי, אז הרמתי את הראש כדי להבין במה בדיוק הוא שקוע וקלטתי שהוא צופה בסרט שדיברנו עליו כל השבוע, וקבענו שנראה אותו ביחד. שאלתי אותו למה הוא רואה לבד ולמה הוא לא חיכה לי, והוא משך בכתפיים וטען שהגיע מוקדם הביתה והיה לו משעמם. התעצבנתי ממש. אומנם זה רק סרט וזה לא סוף העולם, אבל זה עדיין הרגיז אותי. קבענו לצפות בו ביחד, והוא יודע את זה. הוא יודע את זה בוודאות. כשהוא קלט שאני עצבנית הוא אמר משהו כמו "לא ידעתי שזה כזה חשוב לך" והמשיך לצפות. רק אז נפל לי האסימון. הוא כועס. הוא שוב כועס ואני שוב לא יודעת על מה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
את אומרת "שוב". זה כבר קרה בעבר?
"זה קרה עשרות פעמים קודם, אולי מאות. היינו ביחד חמש שנים, ותמיד כשהוא הרגיש כעס או עלבון הוא פשוט שתק. בכל פעם מחדש נאלצתי לחלץ ממנו את הסיבה לכעס. לפעמים זה קרה די מהר ולפעמים זה לקח כמה שעות. השיא היה כשהוא לא החליף איתי מילה במשך יממה שלמה בגלל איזו שטות".
דיברתם על זה?
"ברור. הסברתי לו שזה קשה לי שהוא מסתגר ככה, שאם משהו מפריע אז צריך לדבר עליו והוא הסכים איתי והבטיח, אבל אף פעם לא קיים".
איך נגמר הערב ההוא?
"הוא המשיך לצפות בסרט בלעדיי. לדעתי הוא לא באמת ראה אותו, סתם בהה במסך בהפגנתיות. הוא עשה לי דווקא כי ידע שזה חשוב לי. אמרתי לו "אני רואה שאתה כועס, ואני אשמח לדעת על מה". בהתחלה הוא הכחיש שהוא כועס, ואחר כך הוא אמר "את יודעת על מה" וביקש שאניח לו. ככה עבר כל הערב, הוא עם פרצוף חמוץ על הספה ואני בחדר השינה שלנו, מנסה להבין עם עצמי מה עובר עליו. בערך בחצות אמרתי לו שאני הולכת לישון ושיש לו הזדמנות אחרונה לומר לי על מה בדיוק הוא כועס, ואז הוא פתאום ירה: "תסתכלי על הכיור במטבח!". הסתכלתי על הכיור ואז קלטתי שהשארתי כלים מלוכלכים מהבוקר. הוא בחור מאוד נקי ושונא שהכיור מלא. הוא תמיד ביקש ממני לשטוף את הכלים מיד אחרי השימוש ורוב הזמן הקפדתי על זה בשבילו, אבל באותו בוקר כמעט איחרתי לעבודה ולא היה לי זמן לזה".
כל הפרצופים האלה בגלל כמה כלים בכיור?
"בדיוק. בפעמים הקודמות שזה קרה הייתי מיד מתנצלת ונכנסת למין מוד של מגננה ופיצוי, אבל באותו הרגע כבר לא היה לי כוח. פשוט נמאס לי. החלטתי שאני לא יכולה לחיות ככה יותר. במקום לענות לו הלכתי לחדר, ארזתי תיק ונסעתי להורים שלי. בשלב הזה הוא התעשת וניסה לעצור בעדי, אבל הייתי כבר עמוק בתוך זה. הגעתי להחלטה. נסעתי להורים וכשהגעתי היה לילה, ואמא שלי נבהלה ולא הבינה מה קרה. אמרתי לה שהחלטתי להיפרד מעודד והתחלתי לבכות, והיא עוד יותר נלחצה ושאלה למה. סיפרתי לה מה קרה הערב וראיתי בעיניים שלה שהיא לא מבינה. היא שאלה אם הוא הרים עליי יד או קילל אותי ואמרתי לה שלא. לכי תסבירי לאנשים מה זה אומר לחיות עם בן אדם שלא כועס אף פעם. לפעמים אני חושבת שכבר עדיף לקבל מכות. סיימתי את מערכת היחסים הזו בייסורים אבל אני לא מתחרטת לרגע. רק שנתיים אחר כך נתקלתי איפשהו במאמר על זוגיות עם אדם פאסיב-אגרסיב וקלטתי ששם הייתי".
פסיביות-אגרסיביות היא הבעת רגשות שליליים באופן עקיף במקום הבעתם באופן ישיר, כן ופתוח. אדם פסיבי-אגרסיבי לא מסוגל לפתור קונפליקטים באמצעות שיחה, אך גם לא עושה שימוש באלימות פיזית או מילולית. העדר שביעות הרצון שלו בא לידי ביטוי בהתנגדות פסיבית. להתנגדות זו מגוון רחב של צורות, בהתאם לאדם ולסיטואציה, אך לרוב היא מתאפיינת בשתקנות או מתן תשובות מעורפלות ולא ברורות, בסרקזם, בחוסר יעילות קיצוני, בביצועים איטיים או לקויים בצורה מכוונת, בהפגנת קרירות, בדחיינות, באיחורים, בעקשנות, בהתחמקות מאחריות על ידי טענה לשכחנות, בהאשמת אחרים ובשימוש בתירוצים ובשקרים. הדרך המוכרת והקלה ביותר לזיהוי היא ה-silent treatment (טיפול בשתיקה), שבמסגרתו הפסיבי-אגרסיבי אומר "הכול בסדר", אולם מביע "כלום לא בסדר" בכל האמצעים הקיימים: מבטים, פרצופים, תנוחת ישיבה, אנחות או בכי. הכול, רק לא מילים.
בעולם העבודה, לדוגמה, הימנעות מביצוע מטלות תוך הבטחה לבצען עשויה להיות אקט מחאה של אדם פסיבי-אגרסיבי כנגד המעסיק שלו. הוא לא יסרב באופן מפורש וגלוי ולא יתעמת, אלא "יעניש" את המעסיק באמצעות הבטחה לבצע את המוטל עליו ודחיית הביצוע עד אין קץ, תחת אמתלות שונות ומשונות. כך מצד אחד הוא יביע את תוקפנותו בצורה עקיפה, ומצד שני יעורר כלפיו את תוקפנות הסביבה.
ההתנהגות הזו היא תוצר של אמונה עצמית כנה של הפסיבי-אגרסיבי בפגיעות, בנחיתות ובקורבנות של עצמו. הוא חווה קשת רחבה של רגשות, אך אין לו מסוגלות ומיומנויות יעילות להביע אותם כהלכה. לרובנו לא קל להתמודד עם דחפים תוקפניים, אולם אדם עם אישיות פסיבית-אגרסיבית יימנע מהם בכל דרך אפשרית.
המונח "התנהגות פסיבית-אגרסיבית" קיבל הכרה לראשונה במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר חיילים אמריקנים הביעו התנגדות פסיבית ללחימה. כידוע, שירות צבאי איננו "תוכנית לפי בקשתך" ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במלחמה. חיילים שלא רצו לקחת חלק במלחמה לא ניצבו בפוזיציה המאפשרת להם להתנגד אקטיבית. מה הם כן יכלו לעשות בסיטואציה? להתנגד באופן פסיבי. הם לא ערקו או סירבו פקודה אבל גם לא עמדו בדרישות הקצינים הממונים עליהם. במקום לומר "אני לא מתכוון לבצע את זה, המפקד", הם אמרו "כן, המפקד" אבל מצאו דרכים יצירתיות כדי להביע את מורת רוחם והשתתפותם הייתה חלקית ומתחמקת.
בהמשך אומץ המונח על ידי תיאורטיקנים מתחום הפסיכולוגיה, והפרעת אישיות סבילה-תוקפנית הוגדרה כהפרעת אישיות (PAPD), ונכללה בשלוש הגרסאות הראשונות של ה-DSM (מדריך האבחון של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני). על פי ההגדרה המקורית מדובר במקרה הקיצוני ביותר של דפוס התנהגות פסיבי-אגרסיבי, שבו האדם נמצא באי-שביעות רצון כללית מחייו ובתחושת אי-שקט תמידי. במשך כמה עשורים הפרעת אישיות זו הייתה שנויה במחלוקת, ופסיכולוגים רבים לא הסכימו לקבלה. הם טענו להיעדר תמיכה אמפירית מספקת ושהיא אינה מצריכה קטגוריה נפרדת.
היות ש-DSM הוא מדריך אבחוני התנהגותי, שבו מקובל לספור קריטריונים התנהגותיים שניתן לצפות ולמדוד לצורך אבחון, באמת היה קשה להתייחס לתוקפנות העומדת מאחורי ההתנהגות הסבילה. כך קרה שבשנת 1994 הפרעת האישיות הסבילה-תוקפנית הוצאה סופית מהמדריך.
עם זאת, ב-ICD 10 (קטלוג כל המחלות הידועות בעולם של ארגון הבריאות העולמי) מכירים בה כהפרעה, כך שבאופן עקרוני פסיכיאטרים יכולים לתת אבחנה כזו. כמו כן, השיח המקצועי מוסיף להתייחס אליה כאל הפרעה, כיוון שהיא מתארת דפוס אישיות שכיח שמעורר קשיים בין-אישיים ניכרים.
ההגדרה של האגודה הפסיכיאטרית האמריקנית להתנהגות פסיבית-אגרסיבית היא "דפוס מתפשט של עמדות שליליות והתנגדות פסיבית לביצועים נאותים במצבים חברתיים ועיסוקיים". בתמונה הקלינית ניתן לראות קווים אישיותיים נרקיסיסטיים ושינויים תכופים במצבי הרוח.
"דמיינו ציר שבקצה האחד שלו יש תוקפנות/ אגרסיביות, ובקצה השני יש פסיביות-אגרסיביות. באמצע בין שתיהן נמצאת האסרטיביות", מסביר רועי צור, עובד סוציאלי קליני ופסיכותרפיסט. "אלה שנמצאים באמצע, האנשים האסרטיביים, הם אותם אלה שיש להם היכולת להפגין אגרסיה בריאה שהיא חלק מיצר החיים. הם מסוגלים להציב גבולות, לומר לא, לתמלל חוסר שביעות רצון ולהנכיח את עצמם. הבעייתיות טמונה בקצוות".
"האנשים האגרסיביים אינם יודעים לשלוט בכעס שלהם, ומתמסרים אליו מהר מדי. הם מה שנהוג לכנות 'פתיל קצר', תוקפניים ונמצאים בעמדה תובענית שבה הם רואים את עצמם אבל מוחקים את האחר, ואילו האנשים האגרסיביים-פסיביים נמצאים בעמדה תבוסתנית שבה הם רואים את האחר אבל מוחקים את עצמם. אחרי שהם מוחקים את עצמם נשארת בתוכם אנרגיה נפשית שלילית שאין להם מושג מה לעשות איתה, אז הם מביעים אותה בפסיביות. כלומר, הם לא מביעים את כעסם באופן ישיר כפי שעושים האגרסיביים, אלא מוצאים דרכים עקיפות להפגין את הכעס. הם יכולים לדוגמה לאחר לפגישה, לדחות דברים, להתייחס בציניות, לנטור טינה, למרוד ולהתחכם. פסיביות-אגרסיביות היא הגנה לא מודעת שנועדה להרחיק אותנו ממגע ישיר עם תחושת הכעס שבתוכנו. תוקפנות סמויה היא אומנם שקטה יותר מאחותה המוחצנת והגלויה, אולם היא עדיין תוקפנות לכל דבר".
מי שמעולם לא פגש אדם פסיבי-אגרסיבי עשוי לתהות מדוע הוא נתפס כבעייתי כל כך, ובכלל - האם שתיקה לא עדיפה על התפרצות נטולת רסן? אלא שמי שחי לצד בן זוג פסיבי-אגרסיבי מעיד על תסכול מתמשך.
התנהלות פסיבית-אגרסיבית מתקיימת בכל תחום בחיים, אולם היא מקבלת ביטויים נרחבים בעיקר במערכות יחסים, כאשר גברים מתאפיינים בדפוס פאסיב-אגרסיב יותר מנשים. הם נוטים לאחר תוך מתן תירוצים שונים, לשכוח מחויבויות, להתכנס בתוך עצמם ולבסוף להטיל את האחריות והאשמה על בת הזוג.
כשמנסים לייחס משמעות שלילית להתנהגות, פעמים רבות בן הזוג פשוט יכחיש את קיומה: "אבל השעון המעורר לא צלצל!", "פשוט שכחתי, לא התכוונתי..." או "מה גורם לך לחשוב שאני כועס? לא אמרתי כלום" הן תגובות נפוצות. הבעיה היא שתגובות כאלה לא מאפשרות דיון ישיר בבעיה. כך נוצר מצב שבו האישה חווה תוקפנות על נושאים שחשובים לה, אולם אין שום אפשרות לדון בתוקפנות הזו באופן גלוי כי היא מוכחשת כל הזמן, ומכאן שגם אין אפשרות להגיע להבנה. בנוסף, במקרים רבים היא כלל לא תזהה שמדובר בדפוס אלים ותוקפני אלא תשייך את ההתנהלות לעצלנות, חוסר אכפתיות או "הוא עושה לי דווקא".
"בזוגיות אנחנו יודעים מצוין איך להתנהג בפאסיב-אגרסיב", אומר צור. "אנחנו קוראים היטב את הפרטנר שלנו ומסוגלים להכניס לו כהוגן אם אנחנו רוצים. הפסיבי-אגרסיבי לכאורה לא כועס, הוא פשוט גורם לצד השני לכעוס עליו, וכשמוכיחים אותו על זה הוא מתנהג כמו שה תמים. לדוגמה, הוא מאחר או לא עונה לטלפון חשוב בשעה שהוא יודע היטב שהאקט הזה יכעיס את הפרטנר. כשהצד השני באמת מגיב בכעס, הוא אומר "אוי, סליחה, לא ידעתי שזה כל כך חשוב לך", ואם מנסים לעמת אותו עם כעסו הוא אומר בשלווה "מה פתאום, אני בכלל לא כועס", למרות שהוא מתפוצץ מבפנים. באמצעות ההתנהגות הפסיבית-אגרסיבית הוא בעצם אומר לצד השני "בוא תרגיש את מה שאני מרגיש".
לצד זוגיות, תחום נוסף שבו התנהגות פסיבית-אגרסיבית באה לידי ביטוי באופן שוטף הוא עולם העבודה. "יש מיליון דרכים להכניס לקולגות שלנו, לבוסים שלנו או לכפופים שלנו: לקחת קרדיט מאחרים, לאחר, לא לענות למיילים, "לשכוח" דברים חשובים לעיתים תכופות, לא לשתף, להתעכב על פרטים חסרי משמעות או לבצע דברים באיטיות מרגיזה", מסביר צור.
זה המקום לציין שעבור אנשים שחווים דיכוי, אפליה ואי-צדק במשך רוב חייהם בגלל השתייכות למגדר, למעמד, לצבע העור, ללאום או לקאסטה הלא נכונים, התנהגות פאסיבית-אגרסיבית, עשויה להיות דרך לגיטימית להתמודדות שכן התנגדות גלויה והתנהגות אסרטיבית עשויות להוביל לדיכוי חזק ואלים יותר. תוקפנות פאסיבית בהחלט מתקבלת על הדעת גם במקומות עבודה שבהם מתקיימים יחסי עובד-מעביד נצלניים או מתעמרים. אסרטיביות מתאימה בעיקר למערכות גמישות ושוויוניות פחות או יותר ביחסי הכוח שמתקיימים בהן, אבל רבים מאיתנו מתפקדים בתוך מערכות שהן לא כאלה. כמו כן, יש סיטואציות מסוימות שבהן אנו חשים שהתנגדות פאסיבית היא המוצא היחיד שיש לנו וככל הנראה כולנו התנהגנו לא פעם בפאסיב-אגרסיב.
"זה נכון, כולנו מתנהגים מדי פעם בפאסיב-אגרסיב, השאלה היא התדירות והאפשרויות", אומר צור, "אם אתם גמישים ונעים על סקאלה מסוימת - לפעמים תוקפניים, לפעמים פאסיב-אגרסיב אבל רוב הזמן אסרטיביים ואומרים במפורש מה מפריע לכם - אז הכול בסדר, אבל אם אתם נמצאים באחד הקצוות - בקצה של כעס לא מרוסן או בקצה של כעס מודחק - אתם כנראה מתנהגים באופן שפוגע בכם ובמערכות היחסים שלכם, וייתכן שאנשים מתרחקים מכם בלי שאתם אפילו ערים לכך. כשאדם תקוע במקום הפאסיב-אגרסיב, והוא חוזר שוב ושוב על ההתנהגות והתחבולות לאורך זמן, אז מדובר בדפוס התנהגות ולא במקרה חד-פעמי. אם אדם לא מסוגל לכעוס, לא מסוגל ליזום שיחה כנה, לא מביע את העוינות בגלוי וזו התקשורת היחידה שלו או העיקרית, הוא סובל וכולם סביבו סובלים".
כעס הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, ונראה שלכולם יש סיבות טובות לכעוס לעיתים קרובות - בני משפחה מעצבנים אותנו, קולגות ולקוחות מרגיזים אותנו, אנשים זרים בפייסבוק כותבים שטויות שמעלות לנו את הדופק, הנהגים בכביש ורוכבי האופניים על המדרכה מביאים לנו ת'סעיף, ועוד לא אמרנו מילה על הממשלה. בקיצור, זכותנו לכעוס.
העניין הוא שכעס הוא לא רק זכות, הוא גם חובה.
"כעס הוא רגש חשוב ויש בו תועלת", טוען צור. "הוא עוזר לנו להגן על עצמנו ועל האנשים שאנחנו אוהבים, הוא עוזר לנו להציב גבולות, להנכיח את עצמנו ולאותת לאנשים להתרחק. הוא מכוון אותנו למה שחשוב לנו ומגייס אותנו לפעולה".
ובכל זאת, למרות חשיבותו של הכעס, מסתובבים בינינו אנשים שלא מצליחים להביע אותו כראוי. כיצד מתפתח דפוס התנהגות פסיבי-אגרסיבי? רגע לפני שאנחנו מאשימים את החינוך שקיבלנו מההורים שלנו, חשוב לדעת שיש הרואים בגנטיקה גורם משמעותי. מחקרים שבדקו את דפוס הפסיביות-אגרסיביות בקרב תאומים זהים ולא זהים מצאו שבקרב תאומים זהים הייתה ההתאמה בתכונת הפסיביות-אגרסיביות גבוהה יותר, גם כאשר אלו גדלו בסביבות נפרדות.
יחד עם זאת, מרבית המחקרים מצביעים על ההשפעות הסביבתיות הגורמות להתפתחות דפוס זה, או במילים אחרות - אם רוצים למצוא את שורשי הדפוס הבעייתי שווה להסתכל אחורה, לילדות. הורות מתעללת או נוקשה במיוחד נמצאה כקשורה בהתפתחות דפוס של פאסיב-אגרסיב. סגנון הורות כזה לא מאפשר לילד לבטא כעס או התנגדות מכיוון שאלו זוכים לתגובות קשות, מענישות ולעיתים אף אלימות. גם הורות מזניחה, שבה ביטויי כעס זוכים להתעלמות ולחוסר מענה, מפתחת את הדפוס הזה, שכן כשהביטוי הישיר הופך לבלתי רלוונטי ("אם גם ככה אף אחד לא מתייחס ברצינות, מה הטעם לכעוס?"), הילד חייב למצוא דרך עקיפה להביע את הכעס.
"אני פוגש הרבה אנשים בקליניקה שסיגלו לעצמם את הרעיון שכעס הוא רגש מיותר, ולא הולם אדם מתורבת או את העצמי האידיאלי. במקרים רבים כבר משלב הילדות המוקדמת מלמדים אותנו שכעס הוא לא רגש מקובל, ובטח שלא כדאי להפגין אותו. רבים מאיתנו למדו שכעס הוא דבר רע דרך מסרים כגון "כאן לא צועקים" או "אנשים כועסים הם לא נעימים". אם גדלתי בבית שבו אסור להביע כעס, אז מה אעשה עם הכעס הזה? יכול להיות שאגדל להיות טיפוס מרצה, יכול להיות שאפנה את הכעס הזה כלפי עצמי ויכול להיות שאהפוך למבוגר פסיבי-אגרסיבי, כי בכל זאת הכעס מתקיים בתוכי כפי שהוא מתקיים בתוך כל בני האדם. ההתעלמות לא גורמת לכעס להיעלם, אלא מחייבת את הכועס למצוא דרך עקיפה".
מה פירוש "אסור להביע כעס"?
"יש אנשים שגדלו בבתים שבהם אף אחד לכאורה לא כעס אף פעם. כלומר, אף אחת מהדמויות המשמעותיות לא הביעה כעס בפומבי. זה בית שלא מעניק לגיטימציה לכעס. יש אנשים שגדלו עם הורה פאסיב-אגרסיב, ובבגרותם פשוט מחקים אותו. במקביל, יש ילדים שגדלו עם הורה אגרסיבי ומטיל אימה, וכשהם הביעו כעס הם חטפו מכות או קללות אז מן הסתם, הם למדו שלא כדאי לכעוס. שום דבר טוב לא יצא להם מזה. רוב הדפוסים שלנו נלמדו איפשהו בילדות, באמצעות חיקוי והפנמה או באמצעים אחרים".
איך מטפלים בזה?
"כמו בכל דפוס אחר, גם את זה צריך ללוש בטיפול שבמהלכו יש לשקף לאדם את ההשפעה שיש לו על האחר, לגרום לו להבין איך ההתנהגות שלו גורמת לאחר להרגיש. במקביל צריך לבדוק למה כל כך מפחיד אותו להתנהג באסרטיביות, מהיכן זה נובע. בנוסף, בטיפול אפשר גם לחוות סוג תקשורת אחר, לראות מודלינג ממטפל שיודע להביע את הרגשות שלו באופן ישיר וללמוד ממנו. טיפול נכון ישפר את דרכי התקשורת וההבעה, ויוביל למערכות יחסים יציבות ומאושרות יותר".
