תאיר, בת 36 מתל אביב, כבר התרגלה לתגובות השרשרת שנוצרות בעקבות האיחורים הקבועים שלה. מאז התיכון היא והבוקר הם שני דברים שלא הולכים ביחד, והשילוב הזה כבר יצר ריטואל: היא יודעת שאחרי המבט הכועס שמקבל את פניה מהבוס תבוא שיחת אזהרה ראשונה, ואחרי השיחה הראשונה תגיע השיחה השנייה, ואחריה אולי תיגמר הסבלנות. והיא יודעת עוד משהו, מטריד הרבה יותר: שלכל מקום עבודה אליו תגיע, הכרוניקה הזאת תגיע יחד איתה, בלופ בלתי נגמר של שעונים מעוררים, יציאות חפוזות מהבית ונזיפות מהמנהלים.
כתבות נוספות למנויים:
על היותה מאחרת כרונית היא שילמה מחירים כבדים. מבית הספר, דרך הצבא והאוניברסיטה, ועד לחייה הבוגרים, האיחורים היו שזורים בכל תחנה. שיעורי המתמטיקה בתיכון היו הקורבן הראשון. למסדרי הניקיון כחיילת קמה רק רבע שעה לפני, כדי לגלות פעם אחר פעם ש-15 דקות לא מספיקות לה כדי להבריק את החדר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
"באיזשהו מקום, זה לוותר לעצמך", היא אומרת. "זה משהו שאמא שלי תמיד העירה עליו. היא שאלה אותי, 'את חושבת שאני לא רוצה להישאר במיטה?'. לאורך כל התואר זה פגע בי בלימודים. להרבה שיעורים שהיו ב-8 וחצי בבוקר לא הייתי מגיעה. היה לי קשה לקום. כנראה לא רציתי מספיק לשנות את זה. יצא שבתואר יצא לי שם של מאחרת. כולם ידעו שאני מאחרת. ובגלל שהייתה נוכחות חובה, הייתי צריכה לחזור על הרבה קורסים".
גם על הקשרים החברתיים זה השפיע. "היו ימים שחברה שלי, שעבדה איתי בחברת דיילות, חיכתה לי מתחת לבית עם הרכב וממש כעסה עליי. היא אמרה לי: 'תאיר, את לא יכולה לאחר ככה'", היא מודה. "אחת מהסיבות שאני חושבת שזה קורה בגללן הוא ניהול לא נכון של זמן. אתה חושב שיש לך זמן, אבל בעצם אין לך. אני תמיד אעדיף לקבל עוד חמש דקות שינה במקום לקום ולהתארגן בזמן. ואז, עד שאתה כבר קם, אין לך הרבה זמן, ואתה עושה הכול נורא מהר. כשאותה חברה שכעסה עליי שאלה אותי כמה זמן לוקח לי להתארגן בבוקר, לא ידעתי מה להגיד לה". החברות שלה לא היססו להגיד לה שלא יהיו מוכנות לטוס איתה לחו"ל, כי ידעו שהיא תעכב אותן ביציאה מהמלון.
אבל התחום שבו ההרגל לאחר פגע בה יותר מכל היה שוק העבודה. שוב ושוב היא פוטרה בגלל שלא הצליחה להגיע בזמן למשרד, גם אחרי שקיבלה אזהרות. "כולם אומרים לך, 'זה תלוי בך', אבל אני הרגשתי באמת תקופה ארוכה שזה לא תלוי בי", היא מודה, "שאני לא שולטת בזה. האמנתי שזאת אני וככה זה יהיה לנצח. תמיד אמרתי שגם לחתונה שלי אני אאחר. הייתי חסרת אונים".
תאיר ממש לא לבד. המוני אנשים כמוה, חרוצים, משקיענים, אינטליגנטיים ונעימים, שהם גם מאחרים כרוניים, מסתובבים ביניכם. מחקרים שנערכו בעבר הראו כי 20% מהאוכלוסייה מתקשים להגיע בזמן. הם החברים שלכם, בני הזוג שלכם, האחים שלכם, הבוסים שלכם. אולי אפילו אתם. חלקם, אולי אפילו רובם, היו רוצים כל כך להשמיד את התכונה הזאת בהם, ומבלים שנים מתישות במאמצים להשתנות, אבל לא מצליחים.
הסביבה שלהם כבר התרגלה לכך שהם לעולם לא יגיעו בזמן למפגשים, לארוחות, לדייטים, לישיבות שהמועד שלהן נקבע חודשים מראש. ואולי גרוע מזה: הם בעצמם כבר התרגלו לכך. ייתכן שהבינו שמדובר בקרב אבוד, כי לא משנה כמה ינסו, הם תמיד יגיעו חצי שעה אחרי כולם. כדי שזה לא יקרה, הם זקוקים להזמנה מיוחדת עם זמן הגעה פיקטיבי.
כולנו מאחרים כל הזמן, והרבה יותר מפעם אחת. העניין הוא שיש כאלה שעבורם, כמו במקרה של תאיר, מדובר באמת בדרך חיים – אפילו בתקופה משונה שבה החיים שלנו מתנהלים בעיקר בבית, והפגישות מתקיימות בעיקר בזום. בלילה שבו עוברים לשעון חורף ומרוויחים שעת שינה, הם חושבים לעצמם שתוספת קבועה של שעה ליממה הייתה הופכת את החיים להרבה יותר קלים.
"איחורים חוזרים יכולים להופיע מכמה סיבות", מסביר ד"ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה ומנהל מרכז טל לתמיכה רגשית ונפשית. "קודם כל אלה אנשים שההתארגנות שלהם יותר מורכבת. הרבה פעמים מדובר באנשים עם הפרעת קשב וריכוז שמתחילים משהו אחד, באמצע הולכים למשהו אחר, ואז מגלים שיש משהו שלישי והם לא מצליחים להתארגן. הם יוצאים, גילו ששכחו את המפתחות, חוזרים, גילו ששכחו עוד משהו, ובעצם מאחרים בגלל קושי בארגון. בנוסף יש אנשים שתפיסת הזמן שלהם מאוד סובייקטיבית ושונה מתפיסת הזמן האובייקטיבית. הם שוב ושוב מוצאים את עצמם תלויים בהערכת הזמן, ושוב ושוב הם מגיעים לאותה נקודה. חלק יתקנו את זה באמצעים קוגניטיביים, הם יבינו שהם צריכים לתקן את זה, ושלוקח להם להתארגן חמש דקות ולא עשר שניות".
ואכן, מחקרים הראו שאנשים ממעיטים בהערכת משך הזמן שהם זקוקים לו כדי לעשות דבר מסוים. "אני מכירה אנשים שיוצאים מירושלים, אמורים להגיע למודיעין, נסיעה של לפחות חצי שעה, אבל כשהם יוצאים הם חושבים שתוך רבע שעה הם יהיו במודיעין", אומרת יעל שגיא-אוריאן, עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית ומאמנת אישית עם מומחיות בהפרעות קשב. "אין להם הערכה של זמן, וזה בא לידי ביטוי לא רק באיחורים אלא בהרבה מאוד סיטואציות".
"הבאים בתור הם המתלבטים, שהם בעצם אובססיביים דייקנים", ממשיך ד"ר טל בפילוח הטיפוסים המאחרים. "הם מאוד אוהבים דיוק וודאות, אבל יש כאלה שהאובססיביות שלהם מתבטאת בחוסר יכולת להחליט. ואז הם לא מצליחים להחליט מה ללבוש, מה לעשות קודם, איך להתארגן, איך לסדר משהו, ואז הם מגיעים לאיחור כי הם התלבטו כל הזמן. ויש עוד שתי אוכלוסיות שסובלות: הראשונה היא כזאת שפחות רואה את האחר ומבינה אותו, לא משנה להם אם להגיע חמש דקות לפני או עשר דקות אחרי, כי הם לא רואים למה זה אמור להפריע למישהו אחר. ויש אוכלוסייה שגדלה בעצם במקומות חברתיים שלאחר זה לא רק לא בעייתי, אלא אולי אפילו נדרש".
וכאן אנחנו מגיעים גם למקום התרבותי של האיחור. במדינות דרום אמריקה, גם הגעה שעתיים לאחר המועד שנקבע לא בהכרח תיחשב לחריגה. בשווייץ, גם אם תתייצבו בדיוק בשעת המפגש יסתכלו עליכם בעין עקומה, כי יצופה מכם להקדים. ובישראל? אתם כבר יודעים איך זה עובד. לפעמים התחושה היא שאנחנו במרוץ תמידי נגד הזמן, ולא מעט פעמים מרשים לעצמנו להפסיד לו. באופן לא מפתיע, הרצון להספיק כמה שיותר גובה מחיר: מחקר שנערך בעבר בקרב 181 עובדים ברכבת התחתית בניו-יורק מצא כי אלו שרצו לקבל על עצמם כמה משימות, והעדיפו לבצע אותן בו-זמנית, גם איחרו יותר בביצוע שלהן.
"חברתית, כשאומרים 19:00, אז מתכוונים לסביבות 19:00. גם 19:30 זה בסדר כשכל המשפחה נפגשת בערב שישי. אנחנו מדינה כזאת. כשעוד היו חתונות, ההתכנסות הייתה באזור 19:00 והחופה ב-20:30. למה? כי בעצם אומרים לאנשים, 'יש לכם אפשרות להגיע עד 20:30, אנחנו מאפשרים לכם לא לדייק'. בישראל מותר למצות את הזמן עד למקסימום, להספיק כמה שיותר דברים, ובשם זה שהספקת כמה שיותר - מותר גם קצת לאחר. זה משהו שאנחנו כישראלים מוכנים לעשות וגם חושבים שהוא משהו טוב. זה משהו שהוא מאוד באופי הלאומי שלנו.
"כל קבוצה מהתת-קבוצות מאופיינית בדברים שונים לחלוטין", מסביר ד"ר טל. "מי שסובל מהפרעת קשב לאו דווקא מתלבט כל הזמן, אבל הוא מאוד מפוזר. מי שתפיסת הזמן שלו לא מותאמת, כועסים עליו, אבל הוא מרגיש מובס, כי הוא באמת לא התכוון. מי שלא מבין את האחר - כועסים עליו, ובגלל שהוא לא מבין הוא יכול לכעוס חזרה, או פשוט לא לייחס לזה חשיבות. מי שרגיל חברתית יכול להגיד - זה נהוג. זה שמתלבט מתבייש בעצמו, כי הוא אמר לעצמו: אני יודע שאני צריך איקס, וואי, זד, וזה לא עבד".
בשנת 2001, ג'ף קונטה, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת סן דייגו, ערך מחקר שבו הפריד את המשתתפים לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה מנתה אנשים שאפתניים ותחרותיים. הקבוצה השנייה מנתה אנשים יצירתיים וחקרניים. הוא ביקש מהם לשפוט, ללא שעונים, מתי עברה דקה. אנשים מהקבוצה הראשונה קבעו שעברו דקה אחרי 58 שניות. האנשים מהקבוצה השנייה קבעו שעברה דקה רק אחרי 77 שניות. האם זה יכול ללמד אותנו משהו עמוק יותר על האופי של מאחרים כרוניים?
"יש אנשים, וזה מאפיין לא מעט כאלה עם הפרעות קשב, שכאילו חיים על הקצה. רק ברגעים של לחץ הם מסוגלים לתפקד, ואז הם מושכים את עצמם עד לדקה ה-90, ואז בדרך כלל הם לא מגיעים בזמן", אומרת שגיא-אוריאן. "אחד מהקשיים של אנשים עם הפרעת קשב זה קושי בתפקודים ניהוליים, ואז נוצרים מצבים שהם מאחרים לא מעט פעמים. הסביבה לוקחת את זה כזלזול, כחוסר אכפתיות, כהתנשאות, ומן הסתם פועל יוצא של זה הם כעסים בזוגיות, משפטים כמו 'תמיד צריך לחכות לך'".
וכמו שציינו כבר קודם, רבים מהמאחרים הכרוניים לא היו רוצים לאחר. אבל מה עם אלה שנראה שבוחרים לא להגיע בזמן? "היה לנו חבר משפחה, רופא, בלי הפרעת קשב, מאוד מוערך בבית חולים, מנתח, שלמפגשים החברתיים שלנו באופן קבוע היה מאחר בקרוב לשעה-שעתיים, בצורה תמידית", נזכרת שגיא-אוריאן. "זה לא היה מקרה של הפרעת קשב או של קושי בניהול זמן, זה היה מתוך חשיבה של 'אני עם הזמן שלי', וכזה לא שמסתכל על הצד השני. הזמינו ל-10? אז אני אתארגן לי, אגיע ב-1, ישמרו לי את האוכל. יש משהו מאוד נרקיסיסטי ואגואיסטי בזה. בסוף קיבלנו את זה".
אם אתם מאחרים מדי יום, אפילו כמה פעמים ביום, ובאמת מעוניינים בשינוי – יש מה לעשות. גם אם זה נראה לכם אבוד. איך מתחילים? בלהבין מה מקור הבעיה.
"ירדתי לשורש העניין. ניסיתי לטפל בזה", אומרת תאיר, שהחליטה לצאת למלחמת חורמה באיחורים שמשבשים את חייה. "הלכתי לקואוצ'ינג והגעתי למסקנה שחלק מזה נובע מהרצון שלי 'לשבור את החוקים' בתת-מודע, להרגיש כאילו אני מעל החוק, ואני אגיע מתי שבא לי. אם כולם באים בזמן, אני אאחר - ובכל זאת יכניסו אותי לשיעור. הדבר השני הוא באמת הקושי לקום, עד היום אני בן אדם שקשה לי לקום בבוקר. אני צריכה ממש תעצומות נפש בשביל זה.
"אמא שלי לקחה את זה הכי קשה", היא נזכרת. "היא תמיד אמרה לי, 'אף אחד לא ייקח אותך ברצינות', וזה לא חלחל אליי. זה היה סוג של ניתוק. בעבודות הראשונות שפיטרו אותי מהן הייתי אומרת לעצמי, 'זו גם ככה לא עבודה טובה, גם ככה לא רצית אותה'. לא הרגשתי בכלל שאני מפסידה מזה משהו. בשלוש השנים האחרונות אני מבינה שזה כן תלוי בי. שזה עניין של לבחור. היום אני מאחרת פחות, חל שיפור עצום. הדבר הראשון זה באמת רצון. אם אין את זה, זה לא יקרה. להבין שאתה באמת ניזוק מזה. כי אם אתה לא מבין, לא משנה כמה טיפים ייתנו לך, יהיה לך קשה".
"אני מאמינה שכל דבר ניתן לשינוי, אולי לא ב-180 מעלות, אבל כן ניתן לשינוי", אומרת שגיא-אוריאן. "כי אם תהיה לי הערכת זמן טובה יותר, ובהליך אימוני או טיפולי אני אלמד שלהגיע מתל- אביב לירושלים לא לוקח רבע שעה, ואני אלמד גם טכניקות של לא לקחת בחשבון מתי אני אמורה להגיע אלא מתי אני אמורה לצאת, יש סיכוי שאני אאחר פחות. אני גם אוכל לבוא ולהגיד למישהו: אני בן אדם שמאחר, יש לי בעיה כזאת. יש לי מישהו במשפחה שאנחנו מלכתחילה אומרים לו להגיע חצי שעה לפני כולם, ואז הוא מגיע בזמן והוא מבסוט, כי ידוע שהוא תמיד מאחר.
"המאחר הכרוני לא יהפוך להיות הבן אדם הכי דייקן, אבל הוא יבין את המשמעות ואת המחיר של האיחורים שלו", היא מוסיפה. "זה קצת מורכב להבין את זה, אבל לפעמים הרווח הסמוי שאתה מקבל מהאיחור, לעומת המחיר שאתה משלם, הוא אולי גבוה יותר. אדם נרקומן, שסובל מסוג של מחלה כרונית, יגיע הרגע שבו הוא יבין – 'לא שווה לי המחיר הזה'. הרבה פעמים גם הצד שמאחר מתוסכל. אף אחד לא אוהב להיות נזוף ובמקום שכועסים עליך. אבל כאן יש פתרון. תבוא לבקש עזרה, זו לא גזירה משמיים".
פורסם לראשונה: 09:49, 12.01.21
