הם מוזעקים לזירה באמצעות תיאור לקוני: "אלימות במשפחה", "חבלה קלה" או "חשש לחיי אדם". לפעמים, היא נראית בדיוק כמו הבית שהשאירו מאחור: הסירים על האש וריח תבשילים במטבח, טלוויזיה שנותרה דולקת בסלון, צעצועים פזורים בחדרים. ברוב המקרים הם הראשונים להיחשף לגודל הזוועה, לשיאים של רוע ואכזריות אנושית. חובשים את הפצעים, מנקים את הדם, בודקים את הגוף המעונה, מחפשים סימני חיים במי שעד לפני רגע היו נשים בריאות ומתפקדות. אמהות. בנות זוג.
כתבות נוספות למנויים:
לפעמים הם מנהלים קרב דרמטי על חייהן. לפעמים רק קובעים את מותן. לפעמים נאלצים לרשום "סירוב". חשים באימה הנשקפת מעיני הילדים, בטרור ששולט בבית, מנסים לשווא לשכנע את האישה שתתפנה איתם לבית החולים, שתבקש עזרה. כשהם יוצאים משם, בלעדיה, הם מתפללים שלא יראו את הפנים שלה בכותרת על הרצח הבא בעיתון.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
שבעה מונולוגים של פרמדיקים שעוזבים את הזירה או בית החולים, מנקים את הניידת וחוזרים הביתה, אבל לא מצליחים לשכוח. הולכים לישון עם נשים מתות בלב. מגפת האלימות במשפחה גבתה את חייהן של 21 נשים בשנה החולפת. החודש זו הייתה לטרישיה לני פוינטר בת ה-53, הקורבן הראשון לשנת 2021.
הקריאה הראשונית שקיבל אסייג לפני כשבוע הייתה של "חשש לחיי אדם". "במהלך הנסיעה התברר שגבר התקשר למשטרה ואמר שרצח את בת זוגו", הוא מספר. "כשעלינו לדירה עם הציוד, פגשנו בשוטר שהוביל גבר באזיקים וביקש: 'תיכנסו מהר, יש שם אישה ללא הכרה'.
"אתה נכנס ורואה בית רגיל לחלוטין. מסודר. נקי. נראה כמו הבית שלי או של השכנים. בסלון שוכבת אישה בלי נשימה ודופק. אנחנו כבר מתורגלים ויודעים איך לשים את הרגשות בצד. ברגעים האלה צריך לראות אם אפשר לנסות להציל אותה ומהר מאוד נכנסנו לפעולות ההחייאה.
"בדקות הראשונות לא הבנו איך היא מתה. אחר כך התגלו סימנים שהעידו שהיא נאבקה בו. זה הרגע שראיתי הכל כמו בסרט. אישה לבד בבית, שנלחמת במשך שתיים-שלוש דקות על החיים שלה, ובסוף נרצחת. האופן שבו שכבה חסרת אונים על הרצפה, כאילו אמרה: 'נכנעתי', לא עוזבת את הזיכרון. יותר משבוע חלף מהרצח הנורא ואני עדיין רואה אותה ככה מול העיניים".
20 שנה הוא במד"א. כבר אמור היה להיות מחוסן, "ועדיין, בכל פעם, עולה שוב התחושה שזה כל כך לא הוגן. במהלך העבודה פיתחתי לעצמי מנגנון שפשוט מוחק מהזיכרון מקרים קשים, אבל אירועים כאלה קשה לשכוח. זה מקצוע לא קל, אבל בחרנו בו כי אנחנו מחוברים אליו ואוהבים אותו, והרבה פעמים כן מצליחים להציל ולעזור. למרבה הצער, מקרים מזעזעים, כמו הרצח של לטרישיה, לא חסרים".
הוא גרוש, אב לשתיים. לא תמיד מצליח לנתק את המראות בזירה מהמחשבה על הבנות שמחכות לו בבית. "אני בקשרים טובים עם גרושתי. לא מסוגל להבין בכלל את הלגיטימציה שמרגישים הגברים האלה להרים יד או לקלל. אני מאוד חושש לבנות שלי. בכל פעם שאני נתקל באירוע כזה, אני חושב שזה יכול לקרות חס וחלילה גם אצלי. זה מופיע לך מול הפנים ואתה עושה ישר את ההקבלה. הדבר הנורא הוא שהרבה פעמים לא יכולת לדעת שמשהו לא תקין. המשפחה נראית רגילה ופתאום מגיעה טרגדיה כזאת".
אסייג עדיין זוכר את מקרה האלימות במשפחה הראשון שהוזעק לטפל בו. "הגבר חשב שאשתו בוגדת והתחיל להכות אותה עם חגורה ולאחר מכן חתך אותה בבקבוק שהוא שבר. נתן לה מכות יבשות, אגרופים. הפנים שלה ממש התעוותו, השיניים נשברו. מראה קשה. כשהגענו היא עדיין הייתה בהכרה, מדממת כולה, כאובה. אתה מנסה לעזור לה, לתת לה תחושה שאתה איתה, שהיא בטוחה סוף-סוף.
"היא סבלה מכאבים ועדיין חששה לחייה, אז הסברתי לה שהמשטרה כבר עצרה את בעלה, שהיא יכולה להיות שקטה. אמרתי לה: 'אנחנו כאן, אין לך מה לדאוג'. בהמשך הגיעו השאלות. 'אני לא מבינה למה, מה עשיתי?' דמעות שזולגות על פנים חבולות ומדממות, והיא מנסה לעצור את הבכי, חורקת שיניים. זה לא רק הכאב הפיזי, זו הבנה של הסיטואציה: היא באמבולנס עכשיו, אחרי שבעלה כמעט הרג אותה, היא יוצאת החוצה וכל השכנים מסביב מסתכלים ומבינים, והפחד על הילדים, מה יהיה איתם, כי היא בדרך לבית חולים. והיא שואלת: 'איפה אמא שלי', ואני מרגיע אותה שהיא לא צריכה לדאוג ואמא שלה שומרת על הילדים.
"אחרי משמרת כזאת אני חוזר הביתה עם המון תסכול. מה היא פשעה? לא מתאים לך, קח את הרגליים ותעזוב. למה להכות אותה? לחנוק אותה? להרוג אותה? המקרה בשבוע שעבר כבר היה בסוף המשמרת. חזרתי הביתה אחרי 24 שעות, נורא עייף, רוצה ללכת למקלחת ולישון ולא הצלחתי להירדם".
בערב ראש השנה, בדרך מאילת למשמרת במצפה רמון, עצר עומר אלמכאוי לצפות בזריחה מעל המכתש. אחד המחזות המרהיבים בטבע. "צילמתי והעליתי את התמונה לאינסטגרם", הוא נזכר. "הייתי משוכנע שזו הולכת להיות אחת המשמרות הכי שקטות שיש. מצפה רמון זאת עיירה עם אווירה מאוד מיוחדת. לרוב אין שם הרבה קריאות, לכן לקחתי איתי גם חומרי לימוד ואת האוכל שלי".
בשעה חמש וחצי אחר הצהריים, כששירה איסקוב החליטה לבשר לבעלה, אביעד משה, שהיא עוזבת אותו, אלמכאוי עוד שתה קפה עם הנהג מחוץ לתחנה. גם הוא וגם איסקוב, לא האמינו שבקרוב ייפגשו, במהלך המלחמה הדרמטית על חייה. "הכל היה שקט. היינו עשרים דקות לפני כניסת החג, אחד הלילות הקדושים ביהדות. היה מין רגע קסום בעיירה הבאמת פסטורלית הזאת. רגע של דממה מוחלטת. ואז הוקפצנו לאירוע.
"המידע הראשוני שהתקבל היה 'אלימות במשפחה וחבלה קלה'. אני מסתכל על הנהג ואומר לו: 'טוב, זה בטח סירוב'. אנחנו רגילים להגיע לאירועים שבהם הבעל מכה את אשתו והיא, מהפחד, מסרבת להתפנות איתנו לבית החולים. נסענו לפי הווייז, אבל הכתובת לא הייתה מדויקת. ואז התקרב אלינו רכב והנהג צפר לנו. לפי הלחץ שלו, הנהג שלי אומר: 'זה לא סתם סירוב. קרה פה משהו'. התחלנו לקבל מידע מהמוקד, שיש הרבה דם וצעקות. כשאנחנו מתקרבים לכניסה לבניין, לתוך הרחבה הפנימית, ראינו התקהלות מאוד גדולה. כל השכנים היו שם, עשרות אנשים, ושוטר יצא בריצה מהבית וצרח לעברנו: 'תבואו מהר! היא מתה!' אני עדיין יושב בנט"ן ומבין שמדובר בקטסטרופה. לקחתי חלק מהציוד, אמרתי לנהג: 'תחנה ותביא את היתר'.
"נכנסתי הביתה לתוך זוועה. זאת אחת הזירות הכי נוראיות שהייתי בהן. בעשר השנים שאני פרמדיק באמבולנס טיפול נמרץ, עבדתי בעוטף עזה, בצוק איתן ובעופרת יצוקה. הייתי באירועים מורכבים על הגבול עם לוחמים פצועים, עם פרוצדורות רפואיות מטורפות. אבל שום זירה, אפילו תאונות דרכים קטלניות, עם הרבה הרוגים ופצועים קשה, לא הכניסה בי את האדרנלין ששטף אותי באותו הרגע.
"אני רואה אישה שוכבת, בתוך שלולית דם, במטבח, ושתי שכנות יושבות על הרצפה לידה ומעודדות אותה להמשיך לנשום. הילד היה עטוף במגבת ובכה. בן הזוג כבר נעצר והועבר לניידת. זה אני והנהג, וכולם תולים בנו תקוות. הסדרתי את הנשימה ותוך שניות הייתי חייב להבין מאיפה מתחילים בתוך כל הכאוס הזה. המשפט הראשון שיצא לי מהפה, המילים שאמרתי לחובש הכונן שבא לעזור ואני משוכנע שבזכותן היא נשארה בחיים, היו: 'תתקשר למוקד ותזניק מסוק'.
"ניגשתי לפצועה. הצגתי את עצמי והיא ענתה, 'קשה לי לנשום'. היא דיממה מכל הגוף. ידעתי שאין לנו מה לטפל בה בבית, הרמנו אותה אל המיטה, הרדמתי אותה, ביצעתי אינטובציה (החדרת צינור לקנה הנשימה, לאפשר מעבר חמצן אל הריאות), אחת הקשות שהיו לי. היא הייתה חבולה בצורה שלא תיאמן. כשאת מגיעה לתאונת דרכים, את מצפה לרמת פציעה מסוימת, אבל כשאת מבינה שכל זה מעשה ידי אדם, זה בלתי נתפס. הרוע שהיה במכות הוציא אותי מדעתי. עטפתי את כל הראש שלה במגבת, לנסות לעצור את הדימום, וגם, אני מודה, כדי לא לראות את הפגיעות החמורות. ידעתי שזה יקשה עליי לתפקד".
במקביל, תוך שהוא מנשים את איסקוב, תיאם אלכמאוי את מקום החבירה עם צוות המסוק. העביר עדכוני מצב לנחום דוד וקובי זלצר, הפרמדיקים המוטסים. "חברנו אליהם בנקודה הקרובה ביותר לזירת האירוע, שבה מסוק יכול לנחות בבטחה. נחום וקובי פתחו את דלת האט"ן".
נחום דוד: "הבנו שהפצועה במצב אנוש, עם דימום מסיבי. עוד לפני הנחיתה, בעקבות המידע שזרם מעומר, הכנו מנות פלזמה. קיבלנו את הפצועה ולא הרגשנו דופק פריפרי בידיים. החיים שלה היו תלויים על חוט השערה. כל שנייה על הקרקע ולא בחדר ניתוח הייתה שנייה אבודה. הכנסנו את שירה למסוק. למרות נוהלי הבטיחות המחמירים, ביקשנו מהטייס אישור לא להיחגר, כדי לא לעזוב אותה לרגע.
"הזרמנו את מנת הפלזמה הראשונה. היא נראתה כאילו מישהו שיסע אותה. אמרתי לעצמי: 'אין מצב שבן אדם עשה את זה'. ראיתי תאונות קשות. לא ראיתי אכזריות אנושית כזאת. שברים, חתכים בכל הגוף. תוך כדי טיפול בדימומים, שידרנו בזמן אמת לצוות בית החולים סורוקה מה מצבה, מתי ננחת, מה הטיפול שהיא מקבלת. בצעד חריג, ביקשנו שכירורג ימתין במנחת, כדי לבצע בה מיד פעולות מצילות חיים. היינו ממש במלחמה על החיים שלה. זה היה מבצע אופרטיבי שעבד באופן מושלם.
"שלוש דקות לנחיתה, היה שיפור. הרגשנו פתאום דופק פריפרי. פתאום מערכת ההתראה של המנשם ציפצפה, כי היא התחילה לנשום עצמאית. פתאום יש לחץ דם. נמוך, אבל לחץ דם. אם יכולתי, הייתי בוכה, אבל לא היה זמן.
"אחרי הנחיתה אנחנו בדרך כלל מדוממים מנוע. להיכנס למסוק פועל, זו סכנה מאוד גדולה. אבל הפעם קיבלנו החלטה לא לדומם. צוות בית החולים נכנס תחת הדיסקה (להבי המסוק) ולקח אותה עם המנשם, וכולנו טסנו איתה לחדר הלם ומשם רצנו בטירוף לחדר הניתוח.
"קשה לי אפילו לתאר את זה. אנחנו משתדלים לא לקחת סיפורים אלינו, שלא ייגעו בנו יותר מדי, כדי לחזור עם נפש בריאה הביתה. שיהיו לנו כוחות לעבור למקרה הבא. אבל יש מקרים שפוגעים לך בול בלב. שאחריהם אתה הולך הצידה, מסיים למלא את הטפסים ומתפרק. שחרור של לחץ וכאב. אחר כך נסענו למנחת שדה תימן, לשטוף את המסוק מהדם".
עומר אלמכאוי: "כשאתה תורן 24 שעות במקום שקט כמו מצפה, כשחוזרים מקריאה יש זמן לשכב על הספה, לעצום עיניים, לראות טלוויזיה, להתכונן למקרה הבא. הפעם נסענו לתחנה, שטפנו את האמבולנס ודיברנו. עד שש בבוקר לא עצמתי עין. המחשבות לא מפסיקות. ראיתי כבר מקרי רצח והתאבדות, אבל כשמגיעים לזירה של אדם שקפץ מקומה 15, אתה יודע למה לצפות. כשזוג רב בבית, ואתה נכנס ויכול להריח את ארוחת החג, ואת ריח החלה ששירה אפתה, והיא שרועה בדם, מילימטרים ממוות, כשמי שעשה לה את זה הוא בעלה. זה לא משהו שאתה מצפה לראות.
"עשר שנים אני במד"א. שירתי בצבא כפרמדיק. סיימתי לימודי תואר ראשון ושני ברפואת חירום וניהול מצבי אסון באוניברסיטת בן-גוריון. בקרוב אתחיל סטאז' בבית החולים יוספטל באילת. זה מקצוע שאתה בוחר. כראש צוות יש לך הרבה סמכות, אחריות, שיקול דעת. אתה הציר של העבודה. החשיפה לאירועים הקשים מייצרת חסינות. תהליך העבודה הופך אוטומטי. אתה כבר יודע איך לפעול. איך להתנתק ולעבוד על אוטומט.
"מהמשמרת הראשונה פיתחתי לי דפוס התנהלות. מרגע שאני מוריד את המדים אני משאיר את העבודה מאחוריי. נדיר שאני מושך אירועים הביתה. אני גם כמעט שלא מדבר על העבודה. דבר נוסף שעוזר לי להתמודד זה ספורט-תרפיה. גם כשאני חוזר באחת לפנות בוקר, אחרי משמרות קטסטרופליות שלא ישבתי בהן דקה, אני יורד לפארק ורץ שמונה קילומטרים. אבל אין ספק שאת האירועים הטראומטיים אני זוכר. מקרים קשים במיוחד, שנגמרים בטרגדיה, חרותים היטב".
"הקריאה שהתקבלה בהתחלה הייתה על 'חשש לחיי אדם'. בהמשך התקבל דיווח מהמשטרה: 'אישה מודיעה שהבן שלה חנק את בת הזוג. מחוסרת הכרה. לא נושמת'. עליתי עם פרמדיק נוסף לדירה, לתוך אירוע מתגלגל. התוקף עדיין לא נתפס והייתה הרבה המולה ברחוב. לא ידענו כמה נפגעים יש. ראינו את מאיה והיה ברור שהיא מתה טרם הגעתנו ולא ניתן להצילה. בינתיים קיבלתי קריאות מחדר המדרגות שיש עוד פצועים. הפרמדיק השני נשאר בחדר ואני יצאתי אל האמא וטיפלתי בה. בשלב הזה, הכל היה מאוד טכני. חזרתי לחדר, הפרמדיק ביצע את קביעת המוות כשאני לידו.
"ואז גם עולות כל השאלות הקשות. איך בן אדם מתהפך ככה, ב-180 מעלות. איך זה שאף אחד לא ראה את זה מגיע. שמעתי את הלחשושים של השכנים, את השיחות בין השוטרים והבנתי שיש פה משהו לא מובן. לא נתפס. גם הצורה שבה זה נעשה וסימני האלימות. זה היה מאוד קיצוני. מפחיד שאדם יכול להגיע למצב כזה. כמו פצצה מתקתקת שאף אחד לא יודע עליה. ועוד לילדה. רק בת 22. כשהתפרסמו התמונות שלה, זה הכה בי חזק. זה נראה שאף אחד לא מוגן, ואתה לא יודע מאיפה זה יבוא. מי הבן אדם שאתה ישן איתו בלילה. או מי הבן שלך, שפתאום מתהפך".
18 שנים הוא מתנדב במד"א. שבע שנים כפרמדיק. לפני שנה וחצי הפך גם לעובד. כדי להתמודד עם העבודה המאתגרת, הוא מלווה בעזרה מקצועית. "אחרי מקרה כזה אני מנסה ללכת לארגז הכלים של הפיגועים, של ההחייאות על ילדים. אני בטיפול כבר שמונה שנים, בעקבות ההתנדבות והעבודה. אתה שואל את עצמך למה אתה עושה את זה, מה מושך אותך לתוך הטרגדיות. משהו פנימי, בעל משמעות, שבגללו אתה שם. במקרה הזה לא עשיתי יותר מדי, וזו הרגשה של חוסר אונים וחוסר שליטה. לוקח כמה ימים לעבד את זה, ואז חוזרים לרוטינה. ועדיין זה אירוע חריג שמכה בך במקום חדש שלא הכרת.
"זה לא מקרה האלימות במשפחה הראשון שנתקלתי בו, אבל הוא היה קשה במיוחד. כשאת רואה את הבית השלו ואת העולם הרגיל שהתנהל לפני, קשה לעכל את זה. הכל באותו פריים, השלווה והכאוס. זה מבלבל. זה מעורר תהיות מה אפשר לעשות לפני שיהיה מאוחר מדי. למרבה הצער היו עוד הרבה 'מאיות' אחריה, ואנחנו לא לומדים את הלקח, לא מתאמצים מספיק, והבעיה של האלימות במשפחה רק הולכת וגדלה.
"כל פעם שאני שומע את השם שלה, אני מנסה להתחמק, אבל זה בור שחור ואין לי תשובות בתוכי. היו לי תקופות של סיוטים, אבל עם הניסיון והכלים שאני רוכש בטיפול זה הרבה יותר קל. את לומדת להעביר את זה הלאה, בעבודה שלנו אם לא מדברים זה באמת מלווה, אבל למדתי לשתף".
את הקריאה על גבר שהתקשר למשטרה ומסר שרצח את בת זוגו קיבל מאיר ולדר במהלך משמרת הערב. הוא הגיע למקום עם חניכה בקורס פרמדיקים ועלה ראשון לדירה. "בן הזוג ישב בכניסה ליד הדלת, אזוק בידיים וברגליים. השוטר ששמר עליו אמר לי: 'זה נראה לא טוב'", הוא משחזר.
16 שנים הוא פרמדיק. מתנדב במד"א משנת 1991. ועדיין לא היה מוכן למה שמצא בדירה. "כשראיתי את הזוועה, הסתובבתי לאחור ואמרתי: 'אף אחד לא נכנס לדירה'. המתלמדת שלי אמרה: 'אני רוצה להיכנס'. שאלתי אם היא בטוחה. היא אמרה שכן ונכנסה. היא הייתה שם אולי שנייה אחת ומיד יצאה החוצה וכמעט הקיאה את נשמתה מרוב זעזוע".
הניסיון שלו, הוא מספר, היה מה שעזר לו להתמודד עם הזירה. "היה לי סוג של ניתוק. באותה תקופה עבדתי גם כבוחן ומתרגל ב'מסר' ‑ מבחני הסמכה של פרמדיקים. במרפסת של המקום מניחים תמיד איברים של בובות לתרגול. אז הסתכלתי על הגופה וזה מה שעלה לי לראש: זה לא אמיתי. זה לא בן אדם. אין פה שום דבר שמזכיר בן אדם. ככה נראית בובה מפורקת במרפסת של מסר.
"כשאני חושב שזה בן הזוג שביצע את הפשע המחריד והאכזרי הזה, זה בלתי נתפס. זאת הרי לא מפלצת וגם לא חיית טרף ‑ זה בן זוג. מדהים אותי לחשוב שזה בן אדם שאני יכול אולי לראות בבוקר ברחוב, להגיד לו שלום, ובלילה אני פוגש את מה שהוא עשה.
"כבר נתקלתי בעבודה שלי בהמון מקרים נוראים. הגעתי גם לבצע החייאה באלון בוריסוב, שאמא שלו, אולגה, הטביעה אותו למוות בחוף בבת-ים. אלה מקרים מזוויעים שנחקקים אצלך. שאתה לא מצליח לשכוח. אני מאד אוהב בני אדם, ועדיין, מה שאני רואה גורם לי לפחד מהם. מהאכזריות האנושית שאני לא יודע מאיפה היא מגיעה. זה דבר שמוציא אותי מהאיזון. המחשבה שאלו דברים שאדם אחד עושה לאדם אחר.
"כשמשמרת כזאת נגמרת, אני חוזר הביתה כמו אדם שירו לו בירך. אשתי חיכתה לי ערה, דיברנו אבל לא רציתי להיכנס לתיאורים. היא הבינה שמדובר באירוע קשה. הלכנו לישון מחובקים.
"קשה לי גם כשאני מגיע לבית שיש בו חשד לאלימות והאישה מסרבת להתפנות. אני רואה את האימה. אצלה ואצל הילדים. אבל נתקל בעיקר בשתיקה.
"אנחנו מדברים איתן, אבל זה בעיקר מונולוג. אין דיאלוג. שאלות שלנו ותשובות מתחמקות. הן לא מסתכלות לנו בעיניים. לפעמים אני מחליף מילה עם השוטר בצד. לפעמים אומר משהו לרופאה או לעובדת הסוציאלית בבית החולים, שיידעו מה קורה. ואז פתאום מגיע הגבר ומשתרר שקט ואפשר ממש להריח את הפחד.
"גם כשאנחנו מגיעים לנשים שנפגעו מינית, שנאנסו, אני שולח פרמדיקית או חובשת ומנחה אותן בטיפול. אבל בסופו של דבר, אף אחד לא יכול להכריח אותן להתלונן. זו החלטה שהן צריכות לקבל. לפעמים יש לחץ מהחברה וציפייה ש'תסלחי לו, והוא לא התכוון', וכמה חשוב 'שלום בית'.
"אני משאיר את האישה במיון ומתפנה לקריאה הבאה. אבל אני לוקח את המקרה שלה איתי ובכל פעם שאני קורא בעיתון על אישה שנרצחה, שהייתה מוכרת למשטרה ולרווחה, אני מפחד להיתקל בשם ובפנים של אחת מהנשים האלה שהגעתי אליהן. מפחד לפגוש שם מוכר".
זה היה יום שישי בערב. משמרת רגילה באט"ן, מספרת גרנדר. "התקבלה קריאה על 'חשש לחיי אדם'. זה היה המידע הראשוני, כי הילדים של ילנה חיפשו אותה והיא לא ענתה להם.
"אף שכן לא שמע את הירי. הגענו לזירה. נכנסתי פנימה ומצאתי גבר ואישה בשנות ה-60 לחייהם, ללא רוח חיים, ירויים במטבח. דבר ראשון ניסיתי להבין אם אפשר להציל אותם. זה הכי חשוב ברגעים האלה, כי אם יש מישהו בר חיות ‑ חייבים לטפל בו. בדקתי, אבל לשניהם לא היה דופק. חיברתי להם מוניטור ונאלצנו לקבוע את מותם במקום".
גרנדר פעלה באופן כמעט אוטומטי. "את מאמנת את עצמך לא לחשוב על כלום, להתרכז רק בעבודה. רק אחרי שאת מסיימת את עוצרת ומסתכלת על מה שמסביב.
"זה היה מראה קשה. הם היו בזמן ארוחת ערב. היו הרבה כלים שבורים על הרצפה. אגרטל מנופץ עם פרחים מפוזרים, חצי בקבוק אלכוהול. את נתפסת לדברים הקטנים. לצלחת החצי מלאה מארוחת הערב. הטלפון שממשיכים להתקשר אליו, השיחה של השוטרים עם הילדים. הבן שהגיע בשלב מסוים והתחיל לזעוק: 'ידעתי!' 'ידעתי! זה לא מישהו שתיכנן רצח בקפידה. זה נראה כמו להט של רגע, באמצע ארוחה של ערב שישי.
לעבודה, היא מודה, יש מחיר. לא תמיד קל להתנתק. "כן. זה הולך איתי אחר כך. הייתי בכל כך הרבה זירות קשות, אבל כאן, לא מדובר רק במראות שנחשפתי אליהם. זאת הקלות הבלתי נסבלת של המוות. שני אנשים כביכול נורמטיביים, בארוחת ערב שגרתית, וברגע אחד הוא לקח אקדח וזהו. זה נגמר.
"כמובן שכאישה זה מלווה אותי גם ביומיום. אני מגיעה להמון זירות של אלימות במשפחה, כולן כנגד נשים. אני מגיעה גם לזירות של אלימות ואונס. כן, זה הופך אותי זהירה יותר. קשה לי לסמוך על אנשים. הנחת היסוד היא שקודם כל עלול לקרות משהו רע. האינסטינקט כשהילד רוצה ללכת לגינה הוא לומר 'לא'. ואז אני צריכה לנשום ולהגיד 'בטח'. זה שאני מפחדת שהוא ייפול, לא צריך למנוע ממנו ילדות נורמלית. זה שאני חייבת תמיד לסרוק את הסביבה, לחפש את יציאת החירום בכל מקום, לא צריך להשפיע על הילדים.
"כפרמדיקית, את חווה גם הטרדות. יש מטופלים שיקראו לנו 'בוב'לה', ו'מיידעלה', ויש גם כאלה שינסו לגעת, אבל אני חייבת לומר שהרוב המכריע מכבדים אותנו מאוד. עם זאת, למרות שאנחנו משחקים אותה חברה שוויונית, זה עדיין לא בדיוק ככה עד הסוף. לכן, כמדריכה, חשוב לי לטפח פרמדיקיות, להעצים נשים צעירות.
"אני מאוד אוהבת את המקצוע שלי. זה המקצוע המגניב עלי אדמות. אבל הוא בא עם אחריות מאוד גדולה. צריך מבנה מסוים של אישיות לעסוק בו. אני משתדלת להיות הכי מעודכנת רפואית ומקצועית. וכל עוד אני יודעת שאני נותנת לכל מטופל את המענה המקסימלי, אני בטוב.
"האירועים הקשים, קשורים בעיקר לילדים. היו לי מקרי טביעה נוראים, ילדים שנשכחו ברכב. אני יכולה לחזור הביתה ממררת בבכי כי ראיתי מקרר ריק בבית של ניצול שואה, לאו דווקא אם ראיתי איברים מרוסקים.
"זאת עבודה קדחתנית. את יכולה להתחיל משמרת עם החייאה על ילד ולסיים בקבלת לידה. אבל בסופו של יום אני הולכת לישון בידיעה שאני עושה משהו טוב בעולם הזה".
לדירה של מסטוואל הגיעה צבי בעקבות קריאה על אירוע אלימות. הרצח התרחש רק חודש וחצי לאחר שבעלה, מאנדפרו, שוחרר ממאסר בגין עבירות אלימות נגדה. הוא נאשם שדקר את אשתו למוות, לעיני ילדיהם, בעודם צועקים "אבא, די!"
"בדרך כבר התחיל לזרום מידע מהכוננים שהגיעו לפנינו", מספרת צבי. "אישה שנמצאה כשהיא דקורה. בלי להיכנס לתיאורים, אנחנו מוצאים את האישה עם כמות כזאת של פציעות שאת מבינה איזה זעם הופנה כלפיה. הרי גם דקירה אחת הייתה יכולה להרוג אותה. במקרים כאלה, אנחנו הרבה פעמים מגיעים בסמוך לאירוע, את רואה ממש את החיים נוזלים מתחת לידיים שלך. חיים של אישה שלא עשתה שום רע, ואת שומעת את הילדים שעומדים מאחור ובוכים וזה קורע את הלב.
"שני הילדים היו בבית, עדים לאירוע. הבעל כנראה המשיך לרדוף אחריה כשנמלטה ממנו עד לחדר המדרגות, שם היא התמוטטה. כשהגענו, היא כבר הייתה ללא רוח חיים. לא היה מה לעשות, היו כל כך הרבה פציעות קשות. השחתה. כאילו מישהו הוציא עצבים על חפץ ולא על בן אדם.
"את יודעת גם שמה שראית מגיע לרוב אחרי מסכת שלמה של אלימות בבית. הרבה פעמים זאת אישה שעוברת התעללות שנים, עד לרגע שבו המציאות מכה בה באכזריות. את מסתכלת על הילדים וחושבת שהלוואי ויכולת לשנות להם את העתיד. אני בודקת אם גם הם נפגעו, משתדלת שלא יראו את כתמי הדם, מנסה להעביר אותם לקרוב משפחה שהם יכולים לסמוך עליו, כי אני בן אדם זר בשבילם. אני מסתכלת עליהם ויודעת שהם עוד לא קולטים שברגע אחד הם איבדו את שני הוריהם.
"זה נורא. זאת לא דרכו של עולם. אלה מקרים שפעמים רבות ניתנים למניעה. מי שמת כבר לא סובל, אבל מי שנשאר מאחור צריך עכשיו לבנות חיים חדשים עם משקעים קשים מאוד. אנחנו, הפרמדיקים והמטפלים משתדלים לתמוך ולעזור כמה שאפשר אבל הם צריכים להישאר ולחיות עם האסון.
"הרבה פעמים את יכולה להבין מה קרה מהזירה, אבל רק בהמשך יתגלו לך כל הפרטים, ואז תביני שזה עוד יותר מזעזע ממה שחשבת. חייבת לקום מערכת שלמה שתצמצם משמעותית את האלימות בתוך המשפחה. אין לה שום הצדקה".
אם אישה בסביבתכם נמצאת במערכת יחסים אלימה, הפנו אותה לקו החירום של משרד הרווחה בטלפון 118 או 077-9208560, או התקשרו בעצמכם. המוקד מאויש במשך 24 שעות ביממה ומעניק שירות בעברית, בערבית, ברוסית ובאמהרית.
פורסם לראשונה: 07:37, 15.01.21
