כשיובל הודיע שהוא מתחתן, החבר'ה שלו היו בשמיים. הם חמישה צעירים בסוף שנות ה-20 לחייהם. יובל הוא הראשון מביניהם שמתמסד. מבחינתם זה "אירוע השנה". במשך שעות עסקו בתכנונים איך "ירימו" לחתן עד אור הבוקר עם ריקודים וכמויות בלתי סבירות של אלכוהול. רק שאלה אחת ריחפה באוויר: מי ינהג בחזרה מהאירוע?
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כל החמישה הם בעלי רישיון נהיגה ורכב פרטי. יחד עם זאת, כל בר דעת מבין שמי שבוחר לנהוג בערב הזה לא יוכל לשתות בו. מישהו חייב להיות המבוגר האחראי בסיפור הזה, או כמו שאחד מהם הגדיר זאת: "מישהו חייב להישאר סחי ולדאוג שכולם יתעוררו מחר בבית עם הנגאובר פסיכי".
אבל מי יהיה המישהו הזה? השאלה הזו ריחפה באוויר בדיוק דקה, כי התשובה הייתה צפויה לכל הנוגעים בדבר, כמעט מובנת מאליה. עידו הוא זה שינהג. הוא יאסוף את כולם מהבתים, יחזיר את כולם לבתים ובין לבין יסתפק בריקודים ובקולה.
למה דווקא עידו? שאלה מצוינת. הוא הרי חבר מן המניין, חובב אלכוהול בדיוק כמו כל היתר ואין סיבה אמיתית שדווקא הוא ימונה לנהג התורן - ובכל זאת, לכולם היה ברור שזה עידו והוא, מצידו, מיהר לנדב את עצמו. באיזשהו שלב אחד מהם הרגיש קצת לא נעים בסיטואציה, אז הוא הציע שהם יזמינו מונית. ההצעה נפלה מהר מאוד, והראשון לטעון נגדה היה דווקא עידו: "עזבו, אנחנו חמישה ולכן נצטרך להזמין שתי מוניות או מונית אחת גדולה, והחתונה מתקיימת בחור... זה יעלה לנו הון להגיע ולחזור". החבר'ה הנהנו בהסכמה ומיהרו לחזור להחלטה המקורית - הם שותים, עידו נוהג. הם מרוצים כי יש להם איך להגיע הביתה, הוא מרוצה כי הם מרוצים, וזה הדבר הכי חשוב לו בחיים - שהם יהיו מרוצים.
פליזר (מהמילה pleasing שפירושה ריצוי) הוא כינוי לאדם שרואה את צורכי האחר כקודמים לצרכים שלו עצמו. הפליזר הממוצע מוכן לוותר על הנוחות, החשקים והרצונות שלו כדי לגרום אושר לסביבתו - לרוב לאנשים שיקרים לליבו אך לעיתים גם לזרים מוחלטים.
פליזרים הם אנשים אכפתיים, מלאי חמלה, שוחרי שלום, מפשרים, מגשרים ושואפים להרמוניה. הם לא אוהבים להיכנס לעימותים, מתקשים לשים גבולות, להביע כעס, להתנהל באסרטיביות ולעיתים גם לקבל החלטות. הם מלאי אמפתיה, ויודעים לזהות היטב את הצרכים והרצונות של הזולת. לא פעם, אותם פליזרים ימצאו עצמם מוותרים לילדיהם, לבני זוגם, לחברים קרובים או סתם לאנשים שרוצים לעקוף אותם בתור. שימו לב, זה לא אומר שהם לא נאמנים לעצמם ולבחירותיהם, אלא שהבחירה שלהם, ברוב המקרים, היא לספק את רצון האחר ולמקם את עצמם בעדיפות נמוכה יותר.
מהיכן מגיע הרצון לספק אחרים על חשבונך? כמו כמעט כל דבר בחיים האלה, גם בזה תוכלו להאשים את ההורים שלכם.
"אישיות מרצה או נטייה לריצוי מבוססות לרוב על תקופת הילדות", מסבירה דידי יער, פסיכותרפיסטית הוליסטית. "ריצוי היא התנהגות מאוד מתוגמלת מההורים ומהסביבה הקרובה, מכיוון שהיא מכילה תכונות שיש לחברה נטייה להעריך כמו התחשבות, נתינה, עזרה וטוב לב. התנהגות מרצה מקבלת חיזוקים חיוביים, ומי שמפגין אותה זוכה לתווית 'הילד/ה הטוב/ה'. ברגע שהילד מתויג כך, הוא זוכה להכרה ולאהדה - מה שמעניק לו משמעות חיובית, ומביא אותו לאמץ את הריצוי כדרך פעולה יומיומית.
"הפחד הגדול של הפליזר הוא הפחד שלא יאהבו אותו. תג 'הילד/ה הטוב/ה', או הכרה כאישיות נעימה ואכפתית, יכול להעניק הרבה משמעות ואהבה, ולכן בקלות נוצרת היצמדות לדפוס הריצוי ולזהות המרצה והמיטיבה.
"לפעמים פליזרים הם אנשים שחוו בילדותם הורה או דמות משמעותית אחרת שאינה מרוצה אף פעם. כילדים הם לקחו על עצמם את המשימה לגרום לדמות הזו אושר ויהי מה, משימה הנובעת מאשמה או מתחושת אחריות. הסיבה לכך היא שילדים חיים בתחושה נרקיסיסטית שהם מרכז עולמם של הוריהם, ולפיכך אם הם מרגישים שמצב הרוח של הוריהם רע, זה בהכרח קשור אליהם. במקרים אחרים, אישיות פליזרית או הנטייה לרצות מתפתחת עקב טראומה או סביבה נצלנית שאליה גדל הילד, שמחייבת אותו לבטל את עצמו".
איך מבחינים בין פליזר לאדם שפשוט רוצה לשמח את מי שהוא אוהב?
"כולנו מוצאים את עצמנו מרצים בחיים, במקרים בודדים או דמויות ספציפיות. לרצות אנשים מדי פעם זה דבר טבעי, כולנו אוהבים לשמח אחרים ולעזור להם. על אחת כמה וכמה, כשהאנשים להם אנחנו עוזרים מרוצים מאיתנו בעקבות כך. אך כשאנו מרצים באופן קיומי, מתקשים להגיד לא, מאבדים גבולות, מתקשים לכעוס ויחסים הופכים עבורנו לאתגר, כדאי שנבחן את זה".
"מכיוון שהפליזר לא מוכן לאבד את התמיכה והאהבה של האחרים - הוא מקריב את עצמו ומוותר על חלקים מעצמו. זה מחיר כבד לשלם, והתוצאה עלולה להיות הרסנית עבור הדימוי העצמי שלו", מסביר יואב ברנזון, מטפל זוגי ויועץ עסקי.
"לעיתים קרובות, אנשים שמקריבים את עצמם בטוחים שזו הדרך היחידה, ושאין ברירה אלא להקריב, אבל לאמיתו של דבר, ברוב המקרים, לא חייבים להקריב כדי להשיג. לא חייבים למחוק את האישיות כדי לזכות באהדה. לא חייבים לרצות אחרים כדי לקבל הכרה. אין כל רע בלהיות לטובת עצמך מדי פעם. הביקורת וההלקאה העצמית של אנשים שהם פליזרים מבוססות על ההנחה המוטעית שאסור להם באיסור חמור לחשוב גם על עצמם. מבחינתם, אדם מצטייר כ'טוב' כשהוא נענה לכל בקשה ממנו ומצטייר כ'התגלמות הרוע' עקב הסירוב הקטן ביותר".
גם ברנזון מאמין שהנטייה לרצות נעוצה אי שם בשנים המוקדמות. לדבריו, שורש הפליזריות נעוץ בהעדר ביטחון עצמי, מחסור בתחושת 'מגיע לי' או באמונה לפיה 'אני במקום הראשון': "פליזריות קשורה ברגשי נחיתות, באישיות שכבר מהשנים הראשונות להיווצרותה תופסת את עצמה ככפופה לאחרים ולא כשווה לאחרים או מעליהם. הפליזר הממוצע מחפש אחר אישורים מהזולת, נוטה לתת לאחרים להוביל ומסתפק בתפקיד 'המסייע'. הוא מפחד לקחת אחריות, לבצע טעויות ולהוביל מהלכים. במרבית המקרים מדובר באנשים ערכיים, שרמת המוסריות שלהם גבוהה מהממוצע".
מה הבעיה בלהיות טוב לאחרים? אולי כולנו צריכים להיות יותר פליזרים.
" אין כל רע בלהיות פליזר מדי פעם. המפתח הוא המינון והאיזון. ברור שאדם שטוב רק לעצמו אינו אדם באמת טוב, במובן העמוק והמלא של המילה. זהו אדם אנוכי שרואה רק את טובתו ואת האינטרסים הצרים שלו. כתוצאה מכך, הוא אינו פועל ממניעים טובים באמת, הוא אינטרסנט, הוא חי על חשבון אחרים ולכן גם אינו נהנה באמת מהטוב והשפע של החיים. יחד עם זאת, גם אדם שטוב רק לאחרים אינו אדם באמת טוב. זהו אדם שרואה רק את טובתם של האחרים ואת האינטרסים הצרים שלהם. כתוצאה מכך, הוא אינו פועל ממניעים שלמים וטובים עבור עצמו, אלא חי עבור אחרים, הוא מקריב את עצמו לטובתם. הוא מנסה לשמח ולספק את צרכיהם על חשבון עצמו כדי לקבל מעט הכרה ואהבה. מי שמצליח למצוא את נקודת האיזון יהיה אדם טוב באמת - אדם שטוב לעצמו וטוב לאחרים בו-זמנית. זהו אדם שאכפת לו מהאינטרסים שלו, אבל גם מהאינטרסים של האחרים. אדם כזה אינו גורם לאחרים להפסיד כדי שהוא ירוויח, והוא אינו גורם לעצמו להפסיד כדי שמישהו אחר ירוויח. טוב אמיתי הוא מצב שבו כולם קיימים ואף אחד לא נמחק, מנוצל או נדחק הצידה. טוב מזויף, לעומת זאת, הוא מצב שבו צד אחד נהנה על חשבון השני".
נעים מאוד לשהות בחברת מרצים, ולו רק בשל העובדה שהם מגלים עניין בסובבים אותם, דואגים לצרכיהם ויעשו את המקסימום כדי שיהיה להם נעים. זה כיף גדול להיות ליד מישהו שהאושר שלך חשוב לו מאוד.
"הפליזרים עושים עבורנו גם את מה שאנחנו לא מוכנים לעשות", אומר ברנזון. "הם תמיד יהיו החברים, הילדים ובני הזוג הכי טובים, כי אין כמעט דבר שהם לא מוכנים לעשות בשבילך. הם תמיד יצייתו לכל בקשה, כי המניע העיקרי העומד מאחורי ההתנהגות שלהם זה הצורך הבסיסי שלהם להיות אהובים ואהודים על ידי הסביבה. לפעמים, עצם החשש שאם יגידו 'לא' יאהבו אותם פחות גורם להם לשכוח את עצמם, ולהתעלם מהאפשרות שייתכן כי הם פשוט אינם מסוגלים לעמוד בבקשות מסוימות. זה נהדר וטוב לכולם חוץ מלאדם עצמו".
עם כל ההנאה הטמונה בשהות לצד פליזר, לדברי יער, קשר הדוק עם אדם בעל אופי מרצה הוא לא רק נעים, אלא גם מבלבל וקשה.
"לטיפוסים מרצים יכולים להיות הרבה חברים, אבל כשנוצר קונפליקט בין הרצונות השונים מתעוררים אצל הפליזר אי שקט, בלבול רב וחוסר נעימות. בנקודות כאלה הפליזר נוטה לריחוק פתאומי או לניתוק קשר. במקרים חמורים הסיטואציה יכולה להוביל אף להתקפי חרדה או לדיכאון. פליזרים יכולים למצוא את עצמם בקשרים מכבידים או נצלניים זמן רב, ללא יכולת לסיים את הקשרים או לדבר על הקושי הטמון בהם, שכן לא נעים להם לאכזב את הצד השני. כשהם כבר מדברים, נראה כי יש פער גדול בין מה שהם אומרים לבין איך שנראה שהם מרגישים. קונפליקטים עשויים להציף אצלם תחושת בדידות, וכמיהה עמוקה שיהיה מי שיראה אותם כמו שהם רואים את האחר. כלומר, שיעריכו אותם, יאהבו ויכבדו את הגבולות שלהם, כמו שהם מכבדים את אלה של אחרים, מבלי שיצטרכו להגיד דבר".
נראה שהאדם שסובל יותר מכל מהפליזריות הוא הפליזר בעצמו. כיצד ניתן להימנע מהדחף לרצות או לפחות למזער אותו?
"לרוב מרצים חוששים שאסרטיביות היא אגרסיביות, אבל ההיפך הוא הנכון משום שהצבת גבולות, התנגדות למצבים לא נעימים ויכולת לסרב ולהגיד 'לא' לעיתים הן יכולות חשובות מאין כמותן. חשוב לשים לב מתי נעים או לא נעים לי, כי שם נמצא העוגן. אם זה לא נעים לי - פירושו של דבר שבסבירות גבוהה זה לא נכון לי. אין בריצוי שום חן, לכן כדאי לשנות את מעגל הנתינה. כשאני נותן מעצמי רק כי אני מפחד מעימות או כי לא נעים לי, אני למעשה נותן מתוך הרצון שיאהבו אותי, אז הנתינה היא לצורך קבלה. נתינה אמיתית היא נתינה לצורך נתינה. כשהיא נעשית מרצון אמיתי, פניות ויכולת. על כן, חשוב להבין שזה בסדר גמור לדאוג לצרכים שלי ואז להירתם ולהציע עזרה לאחר. רק כשאני מלא ובמקום מאוזן אני יכול לתת מעצמי באהבה. אם לא ישנתי, אם אני לא פנוי כרגע, אם הצרכים שלי כרגע לא מלאים, אני לא יכול לתת. זה מרוקן", אומרת יער.
"בני אדם הם יצורים חברתיים", מסביר ליאור ברקן, מנהל בית הספר הישראלי ל-NLP. "אנחנו תמיד שואפים למצוא את אלה שדומים לנו, חיים וחושבים כמונו ונהנים מאותם הדברים. בני אדם צריכים להיות חלק ממשהו. תחושת השייכות נותנת לנו אישור ש'אנחנו בסדר', והאישור הזה חשוב לנו. יחד עם זאת, כשהרצון "להיות בסדר" מנהל לנו את החיים, אנחנו בבעיה. אם אדם מחפש כל הזמן חיזוקים מאחרים, הוא בעצם מנוהל על ידיהם, עושה את הבחירות שלו לפי השאלה מה גורם למישהו אחר שמחה ומתעלם מהשאלה אם הבחירה הזו טובה גם לעצמו".
לברקן יש שלוש המלצות לטיפוסים מרצים. השילוב בין שלושתן, לדבריו, יחולל שינוי משמעותי בחיי היומיום של הטיפוס הפליזרי.
1. להבין שמותר לך להיות עצמך - החשיבה הנכונה היא שאנחנו לא אמורים לעשות דברים שאיננו אוהבים לעשות. היכולת להגיד 'לא' היא לא תמיד מובנת מאליה, בטח לא לאדם שאנחנו אוהבים ומעריכים. למרות זאת, זה בדיוק הזמן לעשות את זה, גם אם המחיר הוא שהצד השני יחשוב עלינו משהו שלא נאהב. עדיפה מילה לא נעימה על מעשה לא נעים. אם זה עקבי, הרי שבהחלט ייתכן כי עלינו לחפש אנשים שיעדיפו לעשות דברים שגם אנחנו ניהנה מהם. זה לא אומר אומר בהכרח שעלינו להתנתק מהחברים הישנים, אלא להחליט מתי נרצה להיות עם אלה ומתי עם אחרים.
2. להבין שזה בסדר לאהוב את עצמך - הרבה אנשים מאמינים שאהבה עצמית היא סוג של שחצנות. זה בהחלט יכול להיות ככה, אבל לגמרי לא מחויב המציאות. זו גם הסיבה שבגללה אנחנו מחפשים אישור של אחרים, רק כי אנחנו לא בטוחים שהדרך שבה אנחנו מתנהגים היא בסדר. זה עלול להוביל לכך שלא נהיה שלמים עם עצמנו ולא נאהב את עצמנו מספיק כדי לעמוד מאחורי המחשבות, ההחלטות וההתנהגויות שלנו. באופן חד-משמעי, זה בסדר לאהוב את עצמנו, אפילו (ואולי אפילו בעיקר) כשאנחנו לבד, כשהגוף משתחרר והראש פחות חושב מה אחרים חושבים עלינו.
3. לתגמל את עצמך על הצלחות קטנות - אנחנו רגילים לקבל ציונים או משוב מאחרים, כדי לתת את האישור לכך שהיינו בסדר או שעלינו לתקן או להגיב אחרת. זהו הרגל לא בריא, מכיוון שהוא יוצר תלות בתגובות של הסביבה כדי להרגיש טוב ולהיות שמחים. כדי לתקן את המצב, רצוי להגיד לעצמנו מילה טובה בכל פעם שנעשה משהו טוב. אם זה משהו גדול יותר, זה בסדר לקנות לעצמנו מתנה קטנה או להתפנק במשהו שאנחנו אוהבים. עצם היכולת שלנו לתגמל את עצמנו מחזירה את הכוח אלינו, ומחזקת את הביטחון העצמי, את האמונה העצמית ואת היכולת שלנו לסמוך על עצמנו שנדע מה לעשות אם נצטרך.
פורסם לראשונה: 10:54, 10.02.21
