חמישה חודשים עברו מאז שא' (השם המלא שמור במערכת) ביקר במרפאת השיניים. חמישה חודשים מאז שעקרו לו שתי שיניים, ואילו את השן השלישית הרופא אמר שינסה להציל על ידי טיפול שורש. במקום שתי השיניים שנעקרו כבר הוכנסו שתלים, ובמקביל התבקש א' להמתין בין ארבעה לחמישה חודשים, על מנת שהאזור יתחזק ויבריא ואפשר יהיה להרכיב בו שיניים חדשות. עבור א' מדובר בנושא מהותי - בכל זאת, מטעם עבודתו הוא נפגש עם לא מעט אנשים, והופעה חיצונית היא משהו שהוא מקפיד עליו במיוחד.
כתבות נוספות למנויים:
לפני כשבועיים התחיל א' לסבול מכאבים קשים באזור הפגוע. הוא נשלח לצילומים, וכשרופא השיניים הביט בהם הוא התקשה להסתיר את בהלתו. התברר כי השן שאותה ניסה הרופא להציל בכל כוחו נסדקה והובילה לזיהום חריף בשתלים, וכעת ייאלצו לעקור גם אותה וגם את השתלים. קצת אחרי שהרופא עדכן את א' בבשורות המרות, הוא הוסיף משפט שגרם לפציינט שלו לגחך בינו לבין עצמו: "אתה מוכרח להימנע מעישון באופן מוחלט למשך חצי השנה הקרובה לפחות, אולי אפילו לכל השנה". שקט השתרר בחלל החדר, והרופא המשיך: "אם לא תעשה זאת, ההחלמה לא תהיה נאותה ולא יהיה ניתן לבצע את ההשתלה החדשה ולהרכיב את השיניים החסרות".
מה שהרופא לא ידע הוא שבמשך יותר משנה א' עובר סדנאות במרכז גמילה ומנסה, בפעם המי-יודע-כמה, להיגמל מעישון. הוא הודה לרופא, הם קבעו תאריך נוסף לבדיקה וברגע שיצא מפתח המרפאה, הדבר הראשון שא' עשה היה להדליק סיגריה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בדומה לא', כולנו תלויים בלא מעט גורמים שמסייעים לנו לקיים את חיינו לשביעות רצוננו, החל מדברים טריוויאליים כמו חמצן ואוויר, דרך מזון ועד לאנשים קרובים. יחד עם זאת, "ישנם אנשים שמפתחים תלות בחומרים או בהתנהגויות כאלו ואחרות באופן כזה שהם תופסים חלק גדול מחייהם, כך שהיתרון הראשוני שהיה בהם כבר כמעט לא קיים והחסרונות הם אלו שבולטים", מסביר פרופ' שאולי לב-רן, פסיכיאטר המתמחה בטיפול בהתמכרויות ומייסד-שותף במרכז הישראלי להתמכרויות (ICA).
אבל מיהם אותם אנשים בעלי נטייה חזקה יותר להתמכרות? לדברי פרופ' לב-רן, מדובר בטיפוסים שמתקשים לדחות סיפוקים, אימפולסיביים, מחפשי ריגושים, שמתקשים לווסת את רגשותיהם והם בעלי נטיית יתר לחוות סטרס, דיכאון וחרדה, וגם כאלה שסובלים מהפרעת קשב וריכוז ומהיפראקטיביות. הגנים האלו צריכים להגיע בשילוב של שני פרמטרים נוספים - סביבה וזמינות.
"הגנטיקה היא רק הפוטנציאל, ועל מנת להגביר את הסיכוי של האדם להתמכר היא צריכה לפגוש גם סביבה. ואכן, כשאנחנו בודקים לעומק אנשים שמתמודדים עם התמכרויות, אנחנו רואים רקע של חוויה טראומטית ושל הזנחה, מעשית או רגשית. באופן טבעי, כאשר אדם נמצא מצד אחד במצוקה ומצד שני בניסיון תמידי לחפש אחר פתרונות חיצוניים למצוקה שלו, סביר שהוא ייחשף לחומרים או להתנהגויות ממכרות שיגרמו לו לחוש רגוע יותר, והסיכוי שלו להמשיך לצרוך אותם גדל, וכך גם היכולת שלו להתמכר אליהם בסופו של דבר", הוא מסביר.
7 צפייה בגלריה
פרופ' שאולי לב-רן. ''הגישה לטיפול במכורים צריכה להיות מכילה ולא שיפוטית''
(צילום: אלה פאוסט)
הנתונים היבשים מאששים אף הם את טענתו של לב-רן שהרוב הגדול של האוכלוסייה לא יתמכר, למרות שימוש בחומרים ממכרים במיוחד: לדבריו, מתוך כל מי שמשתמש בהרואין, רק כ-23% מפתחים אליו התמכרות. המספרים אפילו נמוכים יותר כשמדובר בקוקאין, שבמקרה שלו רק 18% מפתחים התמכרות. כשמדובר במריחואנה, שנחשבת לנפוצה יותר בקרב האוכלוסייה הכללית, נמצא כי רק 9% מהמשתמשים פיתחו אליה התמכרות.
"סיגריות, לעומת זאת, מאוד-מאוד ממכרות. בערך כ-40% מאלו שניסו אי פעם לעשן התמכרו אליהן - הרבה יותר מאשר לרוב החומרים האחרים. למרות זאת, אף אחד מהחומרים לא עובר את רף ה-50% של המכורים, ורוב אלו שניסו חומרים ממכרים כאלו ואחרים, כולל אלו שעישנו פעם בחייהם סיגריות, לא התמכרו אליהם בסופו של דבר.
"אבל שלא יהיו כאן טעויות", מבקש לב-רן להבהיר, "גם אלו שאינם מתמכרים לחומרים הללו יושפעו מהם בדיוק באותה הצורה כמו אלו שכן מתמכרים. ההבדל בין המכורים ללא מכורים הוא מצבם הנפשי, ומשום שהשימוש בסם לא משמש עבורם טיפול עצמי בבעיות רקע - כך גם הסיכוי שהם יחזרו על אותה פעולה פעם אחר פעם קטן. מהסיבה הזו, אגב, גם החומר הממכר ביותר לא יגרום לרוב האנשים להתמכר אליו".
ד"ר עידו מגן, חוקר בתחום מדעי המוח המתמחה בהתמכרויות, מספר על מחקר שנערך בחולדות והראה כי גם לבדידות יש קשר לא מבוטל להתמכרות. "במהלך המחקר חשפו חלק מהחולדות לאזור מבודד ללא אינטראקציה חברתית או גירויים, ואילו שאר החולדות שהשתתפו במחקר גדלו בפארק שבו נחשפו לאינטראקציה חברתית ולשלל גירויים. החולדות הללו התמכרו פחות להרואין מאשר החולדות המבודדות. בהמשך העבירו חלק מהחולדות שגדלו מגיל צעיר בבידוד והיו מכורות להרואין לפארק עם החולדות החברתיות, והפלא ופלא - הן נגמלו מהסמים. לעומתן, החולדות שהועברו מהפארק לבידוד התמכרו להרואין".
לדבריו, "לצד העובדה שהמחקר הזה מחזק תיאוריה שלמה שטוענת כי התמכרות היא תוצאה של נסיבות חברתיות ושל בדידות - כך שגם אם אדם יצרוך סם ממכר במיוחד, אבל יש לו סביבה חברתית תומכת הוא לא יתמכר אליו - הוא מעלה את ההשערה שהתמכרות היא לא משהו התפתחותי אלא נרכש, כלומר שזה שהתמכרת בגיל צעיר לא אומר בהכרח שלא תצליח להיגמל בגיל מבוגר יותר".
ובחזרה לא'. הוא מעיד על עצמו כמי שסובל מנטייה להתמכרויות, ובמשך עשרות שנים מתמודד עם התמכרות למריחואנה ולסיגריות, ובעבר גם לאלכוהול שממנו הצליח להיגמל לגמרי לפני כמה שנים.
"עד לפני כשש שנים, מלבד מריחואנה וסיגריות, הייתי שותה גם המון אלכוהול, מבוקר עד ערב. בעיקר וויסקי, אבל גם וודקה מדי פעם. לא הייתי משתכר ומאבד עשתונות, אבל תמיד נדף ממני ריח של אלכוהול ושל סיגריות. התאשפזתי מיוזמתי בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע במחלקה לתחלואה כפולה. הייתי סגור חודש ויצאתי נקי. הצלחתי לשמור על עצמי ככה במשך שנתיים, ולאחריהן חזרתי למריחואנה. על אלכוהול אני שומר עד היום, כבר שש שנים. אפילו קידוש אני עושה לנכדים עם תירוש. אני מחזיק מעמד בסיטואציות חברתיות של טיולים לחו"ל, שבהן יש הרבה הזדמנויות לכוסית או לבירה, וזה מוכיח לי שכן יש בי את הכוחות. אבל בסוף התמכרות היא התמכרות, וכל מה שהצלחתי לעשות עם האלכוהול - לא הצלחתי לעשות עם המריחואנה ועם הסיגריות".
מה גרם לך לחזור לעשן?
"הייתי במצב כלכלי מאוד קשה. נאלצתי למכור את הדירה שלי כדי לעמוד בהתחייבויות, הרגשתי רע מאוד וסבלתי כל הזמן מחרדות ומדיכאון. אני סובל מבעיות נפשיות ומטופל תרופתית, אבל באותה תקופה הייתי על הפנים".
לפני כשנה הוא פנה, בעזרת רופא המשפחה שלו, למרכז הישראלי להתמכרויות, שם קיווה כי יצליחו לסייע לו בתהליך הגמילה. במרכז הוא משתתף בטיפול קבוצתי פעם בשבוע, ועד לפני זמן לא רב נפגש עם מטפלת וכן עם פסיכיאטר פעם בחודש. בינתיים הוא לא מצליח להיגמל.
"אני מעשן היום מבוקר ועד לילה, כמעט שתי קופסאות ביום, עד שאני נגעל משיעול ומכאבי ראש לפעמים. בבוקר אני מעשן סיגריה ואחרי רבע שעה עוד אחת, שעתיים אחר כך אני מדליק ג'וינט, ואז עוד סיגריות ועוד ג'וינט".
אין שום דבר שיכול לגרום לך להפסיק לעשן כרגע?
"לא יודע, אולי אם יגידו לי שאם לא אפסיק לעשן אמות תוך חודש, אני מניח שאפסיק. הנה, כרגע אמרו לי שלא יוכלו לסדר לי את השיניים, זה איום רציני ולא צחוק. עם כל הצניעות, אני גבר נאה ששומר על הופעה, ולמרות זאת זה לא עוזר לי להפסיק עם העישון.
"באיזשהו מקום", הוא מודה, "אני כרגע לא רוצה להפסיק, אני זקוק לעישון. דיברתי על זה גם בקבוצה ואמרתי שגם זה שאני ממשיך להגיע לטיפול זו התמכרות, גם אם הוא לא עוזר לי. אני פשוט לא יכול להפסיק דברים".
לגנטיקה ולסביבה מצטרף כאמור פקטור שלישי - זמינות. "אני לא יכול לפתח התמכרות למשהו שאני לא יכול להשיג. לכן לדוגמה בעידן הקורונה, העובדה שבגל הראשון בני נוער פחות השתמשו באלכוהול ובסמים והתחילו יותר להמר אונליין ולגלוש באתרי פורנו, קשורה בכך שהם שהו זמן רב בבית והתקשו להשיג את החומרים האחרים", אומר פרופ' לב-רן.
וזה בדיוק מה שקרה לג' (השם המלא שמור במערכת), תלמיד י"ב ממרכז הארץ, שלאורך כל השנה וחצי האחרונות החל לגלוש באתרים פורנוגרפיים - בתחילה פעם בשבוע, ועם הזמן זה גלש לכמה פעמים בשבוע ולבסוף גם לכמה פעמים ביום. "בגל הראשון עוד הצלחתי לתפקד והשתתפתי בשיעורי זום, אבל ככל שהקורונה נמשכה ונשארנו בבית, הרצון ללמוד הלך ופחת", הוא מספר בגילוי לב.
חיי החברה של ג', שמתגורר יחד עם הוריו ועם אחותו הקטנה, הלכו והתמעטו ככל שהזמן חלף, והוא מצא את עצמו משועמם, רובץ שעות רבות מדי מול המסך. "יש לי בעיות קשב וריכוז ואני לוקח ריטלין, אבל אפילו הוא לא הצליח לעזור לי להתרכז בשיעורים בזום. כל העניין של הבגרויות המתקרבות הלחיץ אותי יותר ויותר, ובמקום לגרום לי לשקוע בלימודים הלחץ הזה רק גרם לי להתרחק מהם". הוא אומנם התרחק מהזומים הכיתתיים, אבל הרשת נשארה חלק עיקרי משגרת יומו, והוא מצא את עצמו צולל אל תוך אתרי הפורנו הרבים שפועלים בה.
"זה לא שלא גלשתי בעבר באתרי פורנו, אבל מפעם אחת ביחד עם החבר'ה הגעתי למצב שאני כמעט לא עושה כלום חוץ מזה", הוא מודה. הוריו של ג' הבינו שמשהו לא בסדר אחרי שהוא החל לרדת במשקל, התכנס עוד יותר בתוך עצמו והפסיק להתעורר בבקרים.
"לפני בערך חודש ההורים שלי לקחו אותי לשיחה, מין סוג של שיחת נזיפה, וניסו להבין מה קורה לי. המורה דיברה איתם, אבל גם בלי שהייתה מדברת הם היו מבינים בסוף שאני לא בטוב. רזיתי כמעט חמישה קילו וכמעט שלא יצאתי מהחדר. ברור שלא סיפרתי להם את האמת, אבל בתכלס גם לא הייתי צריך. אבא שלי הוא איש מחשבים והוא הצליח לעלות עליי, ובשיחה הבאה הם כבר ניסו להסביר לי שאני מכור לגלישה באתרי פורנו".
לפני כמה שבועות הוא התחיל טיפול אצל פסיכולוג המתמחה בהתמכרויות. בינתיים הוא עדיין מרגיש צורך להיכנס לאתרים האלו, אבל העובדה שיש מי שמפקח מלמעלה, ולא מאפשר לו להישאר כלוא בחדרו למשך זמן רב, מועילה לו. גם היציאה מהסגר האחרון מקילה עליו את המצב.
אתה מכור לדברים נוספים?
"אני מעשן סיגריות, כמעט קופסה ביום, כבר די הרבה זמן. לפעמים אני גם שותה וודקה וכאלה, אבל אי אפשר להגיד שאני מכור לאלכוהול. לסיגריות אולי כן, וכרגע זה לא מפריע לי, אבל אם הטיפול יעזור לי להיגמל גם מזה אז טוב מאוד".
7 צפייה בגלריה
העולם כבר הבין שישנן התנהגויות מסוימות שעלולות למכר לא פחות מאשר אותם חומרים ממכרים
(צילום: shutterstock)
ג' הוא לא היחיד שהתמכר לפורנוגרפיה בשנה האחרונה. לדברי פרופ' לב-רן, חלק נרחב מהמטופלים במרכז הישראלי להתמכרויות הם מכורים לפורנו ולמין, בהם גם לא מעט בני נוער. באופן מפתיע, ההתנהגות הספציפית הזאת עדיין לא הוכרה על ידי הגופים הרשמיים בעולם כהתמכרות פורמלית. "למרות זאת, אנחנו במרכז מטפלים בה כמו שאנחנו מטפלים בשאר ההתמכרויות", הוא אומר.
איך יכול להיות שהיא עדיין לא הוגדרה כהתמכרות כשיש כל כך הרבה אנשים בעולם שסובלים ממנה?
"מכיוון שיש חשש להשתמש בצורה פופולרית מדי במושג התמכרות. בארגון הבריאות העולמי ובאיגוד הפסיכיאטריה האמריקני עושים כל מאמץ כדי לוודא שהמאפיינים של ההתנהגויות השונות באמת דומים למאפייני התמכרות, גם מבחינת מדעי המוח והחלק הפיזי של העניין. יש דברים כמו פורנוגרפיה ומין שחלק מהמורכבות שלהם היא סובייקטיבית, והמרכיב הביולוגי ההתמכרותי לא נוצר באופן מיידי כמו שקורה עם חומרים ממכרים אחרים. אם אני ואת ניחשף לקוקאין, לשנינו זה יגרום להפרשה של יותר דופמין באזורים מסוימים במוח, אבל אם שנינו ניחשף לפורונגרפיה והיא לא תהיה לטעמי ולא תקלע להעדפה המינית שלי, מאוד יכול להיות שזה לא יעשה לי כלום, ולהפך כמובן.
"לצד זה, צריך להבין שבגלל שכל אחד מאיתנו מחזיק בהתנהגות מסוימת, אחת או יותר, שעליה יותר קשה לנו לשלוט והיא מזכירה באופייה התנהגות התמכרותית, אנחנו עלולים להגיע למצב שכל התנהגות תיחשב לכזו, החל מקציצת ציפורניים, דרך שופינג ויחסים רומנטיים לא טובים ועד לספורט ועבודה - וזה בעייתי, כי זה למעשה ישים אותנו במקום שבו אין משמעות לאבחנה האמיתית של התמכרויות".
ועם זאת, בעשור האחרון חל שינוי בתחום. כך למשל, החל מ-2013 הצהיר ארגון הבריאות העולמי כי הוא מכיר בתחומים כמו הימורים ומשחקי מחשב אינטרנטיים כהתנהגויות ממכרות והכניס אותן לפרק ההתמכרויות. היכולת לשלב אותן שם התאפשרה בזכות מחקרים שנעשו על ידי חוקרים מתחום מדעי המוח ואפידמיולוגים, שהצליחו להוכיח כי המרכזים הלקויים והפגועים במוח המצביעים על התמכרות לחומרים מסוימים - הם אותם אזורים הרלוונטיים בהתנהגויות הממכרות.
כמו בכל תחום אחר ברפואה, אחת הבעיות הבולטות בתחום ההתמכרויות הן הסטיגמות הנלוות, לא רק לגבי התופעה עצמה אלא גם לגבי שיעורי ההצלחה של הטיפול בה. "הטיפול בהתמכרות לא נופל בהצלחתו מכל תחום אחר בבריאות הנפש וברפואה, ולחלק מהמקרים יש אפילו תרופות יעילות מאוד", אומר פרופ' לב-רן. "על מנת להגדיל את הסיכויים שהטיפול יצליח יש צורך בחיבור בין תחום הנפש להתמכרויות, מה שלא קורה בארץ לצערנו שכן התחומים הללו נפרדים זה מזה - ואנשים שסובלים מהתמכרות נאלצים לטפל בבעיה שלהם במקום אחד, ובבעיה הנפשית במקום אחר. תקופת הקורונה הוכיחה לנו אפילו יותר כמה הדוק הקשר בין חרדה ודיכאון להתמכרות, כמעט מכל סוג שהוא".
במרכז שמנהל לב-רן דיווחו על החמרה משמעותית בהתמכרויות בקרב מטופלים בעקבות משבר הקורונה. לדברי העובדים במקום, חלק מהמכורים אף פיתחו התמכרויות חדשות שמהן לא סבלו קודם לכן.
פרופ' לב-רן, איך מטפלים בהתמכרויות, במיוחד בתקופה כל כך מורכבת כמו עכשיו?
"ראשית, מכירים בעובדה שהתמכרות נולדת מתוך סבל, ומכוונים את השאלה הראשונית לסיבות שהובילו את האדם להגיע למצב שבו הוא נמצא. חשוב להסתכל על ההתמכרות כהתמודדות לא יעילה ומזיקה עם מצוקה לגיטימית. לא כעבריינות, אלא כמצוקה רגשית ונפשית לגיטימית שהאדם - בגלל הרבה מאוד סיבות - לא מצליח להתמודד איתה ונהיה תלוי בגורמים חיצוניים.
"היבט נוסף מתייחס להנחת היסוד שרוב האנשים אמביוולנטיים לגבי ההתנהגות שלהם. במילים אחרות, צריך לגייס את האדם לטיפול, ובעיקר להבין מה יכול לעזור לו. הרבה פעמים אנחנו פונים לאנשים שסובלים מהתמכרות ומסבירים להם למה חשוב שהם ייגמלו, במקום לנסות לברר מהן הסיבות של האדם עצמו להפסיק או לצמצם את התלות שלו בהתמכרות. את הסיבות האלו האדם יתאר לנו רק בסביבה שאינה שיפוטית, ושמושתתת על שיתוף פעולה ועל כבוד לאוטונומיה שלו לבחור את ההתנהגות שהוא רוצה ליישם בחייו. ככל שמגיעים לאדם בגישה יותר שיפוטית ותוקפנית, הסיכוי שהוא יאמר 'תעזבו אותי, לא מתאים לי ואני יודע מה אני עושה' ויתרחק - גדול יותר.
"החלק השלישי הוא ההבנה שהתהליך של השינוי כולל שני חלקים: מה מוציאים מהחיים ומה מכניסים לחיים. במה שמוציאים, הכוונה היא לגמילה מהחומר הממכר, וכן לטיפול הרגשי והתרופתי. באשר למה שמכניסים, פה מדובר באלמנט לא פחות חשוב ומשמעותי להצלחת הטיפול. צריך להבין שהאדם לא נועד לחיות עם ואקום בתוכו, ואז נשאלת השאלה - אם הדבר היה כל כך דומיננטי בחיי ועכשיו הוא יצא, מה נכנס במקום מבחינת פנאי, בריאות ורוח, ואיך אני מנהל את החיים שלי בלי אובייקט ההתמכרות שגורם לי להירגע".
כשנותנים למטופל תרופות פסיכיאטריות ממכרות שעשויות לסייע לו בתהליך, לא מחליפים התמכרות אחת באחרת?
"שני מחקרים גדולים שנעשו בשנים האחרונות הצביעו על כך שאנשים שסובלים מבעיית קשב וריכוז ומטופלים בתרופות, כמו ריטלין או ויואנס למשל, יתמכרו פחות מאלו שסובלים אף הם מאותם קשיים אבל לא מטופלים בתרופות. אנחנו כרופאים תמיד משתדלים למצוא את האיזון בין התרופות הפסיכיאטריות לבין העובדה שלאדם יש נטייה להתמכר, וכחלק מזה גם נותנים תרופות ארוכות טווח שהסיכוי להסניף אותן הוא בלתי יעיל, והן גם פחות ממכרות".
אז האם הדרך היחידה לטפל בהתמכרויות היא באמצעות טיפול פסיכולוגי או תרופתי? לדברי לב-רן, לא בהכרח. "מחקר שבחן את הדברים הראה כי אין הכרח לעזרה מקצועית כדי לטפל בהתמכרויות, ואדם מכור שיש לו מערכת תמיכה, כמו בני זוג תומכים, ילדים קרובים וסביבה מכילה, הרבה פעמים יצליח להתגבר על ההתמכרות שלו ללא טיפול של איש מקצוע. גם שינויים סביבתיים, כמו למשל הפסקת עישון של בני המשפחה או של החברים הקרובים או איסור על עישון במקומות ציבוריים, יכולים לסייע כנגד ההתמכרות. כל זה תלוי גם ברמות החומרה של ההתמכרות, וכמובן שככל שהדרגה חמורה יותר, כך האדם יזדקק ליותר עזרה מקצועית כדי להתמודד".
יש אנשים שעל אף שנגמלו לא מצליחים להפסיק לחשוב על הסיגריה או על הקפה של הבוקר. אפשר להעלים את המחשבות האלו?
"לצערי, זמן רב אחרי שנגמלים ההשתוקקות יכולה להימשך, והרבה פעמים זה מתסכל כי המטופל אומר לעצמו 'הפסקתי לעשן כבר לפני שנה, מתי סוף-סוף אני גם אפסיק לחשוב על זה?', אז אני אגיד שעד שכמה שזה לא נעים, הנזקים הגדולים בחיים לא נגרמים על ידי החשיבה אלא על ידי ההתנהגות. החשיבה על סיגריות לא גורמת לסרטן ריאות, הסיגריות כן, ולכן אין לנו תמיד מענה טוב לזה שהמחשבה עולה, אבל כן יש לנו מענה טוב לשני דברים - הראשון הוא איך לעכב את ההתנהגות, והשני הוא שכשעולה המחשבה הזו צריך לעזור לאדם לפתח סט כלים להתמודדות עם הדחף הזה, לחשוב איך הוא פועל כשעולה הקרייבינג הזה לסיגריה או לחומר ממכר אחר, וללמוד איך לייצר אסטרטגיות התמודדות פעילות למצבים קשים כמו אחרי האוכל, בהמתנה בתחנת האוטובוס, במפגש עם חברים וכו'. אם אין לי תוכנית פעולה ואני באותו הרגע מאלתר, הסיכוי שאני אמצא משהו אפקטיבי הוא קטן יותר מאשר אם אני אתכנן את זה מראש ואשלוף את דרך ההתמודדות שעליה התאמנתי".
המשך הטיפול מתמקד בהבנת הטריגרים שגרמו או שכמעט הצליחו לגרום להדלקת הסיגריה אחרי גמילה ארוכה, לשתיית האלכוהול או לדחף להמר למרות התהליך הטיפולי. "הכוונה כאן היא לנסות להבין למה הדחף הגיע ברגע הספציפי הזה. ככל שמצד אחד אני אזהה את הטריגרים, ומהצד השני אפתח דרכי התמודדות אפקטיביות יותר, גם אם אני לא אשלוט לגמרי במחשבה שעולה, אני אוכל לצמצם אותה ובעיקר לשלוט במידה שבה היא מיתרגמת לביצוע הפעולה בפועל".
7 צפייה בגלריה
''קשה להתמודד עם היקום כדבר כל כך גדול ומאיים ללא תיווך, וחשוב לאפשר אותו לילדים''
(צילום: shutterstock)
מהו הסיכוי לאתר התמכרויות אצל ילדים צעירים ובכך למנוע התמכרות קשה בבגרות?
"בשנות ה-80 נערך באוניברסיטת סטנפורד מחקר שזכה לכינוי 'מחקר המרשמלו', שבמסגרתו קיבצו ילדים קטנים בחדר אחד, חילקו לכל אחד מהם מרשמלו בודד ואמרו להם שאם יצליחו להתאפק עד שהבוחן חוזר לחדר, הם יקבלו מרשמלו נוסף בהמשך. חלק מהילדים סיימו את המרשמלו ברגע שהבוחן יצא מהחדר, וחלק הצליחו להתאפק. מרגע המחקר ועד 25 שנה לאחריו עקבו אחרי אותם ילדים, ומצאו שאלו שהיו אימפולסיביים יותר וניחנו בפחות טכניקות של הרגעה עצמית היו בהמשך החיים בסיכון גבוה יותר לחוות פרידות, גירושים וגם התמכרויות.
"כלומר, זה לא רק שאנחנו מזהים תלות בילדות - כי בילדות כולנו תלויים בכל מיני דברים - אלא שדווקא אותן תכונות של קושי לדחות סיפוקים, צורך בריגושים ובחידושים, קושי לווסת את מצב הרוח לצד כניסה מהירה מאוד לסטרס וקושי בוויסות עצמי יוצרות סיכון רב יותר להתנסות בחומרים וכן להתמכרות אליהם.
"ועם זאת, אנחנו צריכים לאפשר לילדים שלנו חפצי מעבר", הוא מוסיף ומסביר: "קשה להתמודד עם היקום כדבר כל כך גדול ומאיים ללא תיווך. מתי הדברים מתחילים להיות בעייתיים? כשהתלות הזו מעכבת את ההתפתחות של הילד. כלומר, אם אני תלוי בשמיכי בצורה כזו שבלעדיה בגילים יותר מאוחרים אני לא מוצא את מקומי, סובל מחוסר ביטחון ומתקשה להירגע - אז זה כבר לא אובייקט מעבר, אלא סוג של קיבעון על אובייקט מסוים. בגדול, אנחנו לא כל כך יכולים להסתכל על ההתנהגויות האלו בילדות ולקבוע שמי שתלוי במוצץ יש לו סיכוי גדול יותר להתמכר בבגרות. אנחנו כן יכולים להסתכל על התנהגויות מסוימות שמתחברות לדברים שדיברנו עליהם, כולל אפילו הדברים הגנטיים, ולזהות שם גורמי סיכון ראשוניים".
