שנה אחרי, והנייד שלו עדיין מצלצל ללא הפסקה. אבל עכשיו כבר לא מתקשרים רק מהעיירה נמברו. מתקשרים מאיטליה כולה. ריקארדו מונדה, 39, מסתובב עם תיק מהודר מעור, כמו הרופאים בסרטים. אבל זה לא סרט, אלא המציאות. בחודש מארס שעבר, מתוך 11 אלף התושבים כאן בעיירה, 154 מתו. 1.4 אחוז מהאוכלוסייה בחודש אחד, לעומת 17 מתים בשנת 2019 כולה. אין מקום אחר באירופה שחווה תמותה גבוהה יותר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ד"ר מונדה היה היחיד שעבר מבית לבית. ביקר אצל כולם ושילם מכיסו 600 יורו על מנת לקנות מסכות וסרבלים ומכונת חמצן קטנה. הוא היה מגיע, ובזמן שסייע לחולה בביתו, שכן היה דופק על הדלת, והיה שואל אותו מדוע בחר להישאר כאן באמצע כל המגפה הזאת. "אז איפה אני אמור להיות, אם לא כאן?", ענה. "בין הבריאים?"
ובאותו חודש מארס, מבין כל הפציינטים שלו, אף אחד לא מת. הוא הציל את כולם. וגם שנה אחרי, המספר הוא עדיין אפס. אף אחד מאלו שטיפל בהם בזמן אמת לא הלך לעולמו. שנה אחרי, בעיירות נמברו ואלזאנו לומברדו, לכולם יש סיפור, כולם כאן נכבשו ממש על ידי נגיף הקורונה, אבל כולם מסכימים על דבר אחד. כולם אומרים לי: "במקום עלינו, תכתבי על ריקארדו מונדה".
אני חוזרת לשתי העיירות שבהן הכל החל, נמברו ואלזאנו, ה"גראונד זירו" של אסון הקורונה באיטליה לפני שנה. הייתי העיתונאית הראשונה שהגיעה לכאן, ב־7 במארס, ועוד בשליחות עיתון ישראלי - "ידיעות אחרונות". הכתבים האיטלקים בוששו לבוא והרשויות התמהמהו בהטלת סגר על המדינה, שתהפוך במהרה ללקח אכזרי לשאר העולם המערבי השאנן. "באלזאנו לומברדו, בכל פעם ששומעים התעטשות עוברת צמרמורת, רגע של חרדה אמיתית", כתבתי אז כשהתלוויתי לצוות אמבולנס שעבר מבית לבית, מחולה לחולה, ממשפחה למשפחה. "מבעד לחלונות, דיירי השכונה מביטים בנו מבוהלים: מי יהיה הבא בתור?"
תוך ימים ספורים הסירנות של האמבולנס כובו, כי מה הטעם, ועל שתי העיירות ירדה דממת מוות. "רק בלילות, בשקט המוחלט, שומעים פתאום את ההתעוררות הבהולה של משפחה, בחושך", כתבתי אז. "אורות הדירות נדלקים, אחרי שבן משפחה זועק לעזרה בגלל קושי נשימתי, והפאניקה פורצת. ואז, כשהאמבולנס מגיע, מגיע גם הרגע להחליט". להחליט על הדבר הקשה מכל: האם לחכות עוד קצת, לתת לאהוב הצמא לחמצן להחזיק מעמד בבית ולהתפלל שתישאר מיטה פנויה בבית החולים עבורו בהמשך, או לפנות אותו לאשפוז ממנו אולי לא ישוב.
שנה אחרי, והנתונים כאן מדהימים. לאחר הסגר המוחלט בסבב הראשון, והנגיף שהשתולל פה אז בלי הפסקה - בסקר סרולוגי נמצאו נוגדנים אצל לא פחות מ־42 אחוז מתושבי האזור - הגל השני בקושי הורגש. אבל בהשוואה לכאן, בשאר איטליה, מספר המתים היה בהמשך גבוה בהרבה מאשר בגל הראשון. כמעט 100 אלף איש מתו במדינה עד כה, רק שליש מתוכם בגל הראשון והמפורסם בלומברדיה. ועדיין, אחד מכל חמישה מתים מגיע מכאן.
"זה כאילו הכל היה לשווא", אומר לי מונדה עם אור ראשון, בזמן שהכוכבים שנתלו למעלה מאירים את כיכר העיירה המרכזית, והוא מסיים עוד משמרת לילה. זה לא עוד שריד מחגיגות חג המולד. אלה הם כוכבים שנתלו עבור כל אחד מהמתים פה. "הדבר היחיד שברור מכל הנגיף הזה, הוא שמנצחים אותו בשטח. מחוץ לבתי החולים", מוסיף מונדה. "אבל בסוף בכל החודשים האחרונים, במקום שהמדינה תשקיע ברופאים שלה, היא דאגה שכולנו נוכל לקנות קורקינטים".
4 צפייה בגלריה
אחוזי התמותה הגבוהים ביותר במגפה. חלקת המתים מקורונה בבית הקברות באלזאנו
(צילום: פרנצ'סקה בורי)
"לכל אחד מאיתנו כאן יש כ־1400 מטופלים", הוא אומר, מדליק את הנייד שלו ורואה 142 הודעות בווטסאפ שלו. באותו חודש מארס הנורא, בשנה שעברה, אחד מכל ארבעה רופאים חלה בקורונה. החוק עכשיו מאפשר לרופאים לבצע ביקורים בזום, בשלט רחוק.
בין ההודעות הקוליות שהשאירו לריקארדו הייתה גם גרטה, בת 40, עם שלושה ילדים, שהתאלמנה אחרי שבעלה נהרג בתאונה. בחודש מארס היא חלתה בקורונה ובמשך המון זמן הייתה מונשמת. גם אבא שלה מת מקורונה. ועכשיו היא עוד סובלת כל הזמן מחום. "בהתחלה היא הייתה הולכת שוב ושוב לבית החולים. אבל כל פעם טיפל בה רופא אחר, והכל היה מתחיל מהתחלה, כי רופא המשפחה שלה פשוט לא ענה אף פעם", מסביר לי מונדה, בזמן שהוא מקשיב לגרטה. הוא בכלל לא מכיר אותה, אין לו את התיק הרפואי שלה, אבל המליצו לה עליו והיא התקשרה.
עכשיו הוא מנסה להבין למה היא סובלת ממה שנקרא "קוביד ארוך", ההשלכות ארוכות הטווח של הקורונה. מנסה להבין מדוע פתאום שוב החמצן שלה יורד אל מתחת ל־90 אחוז סטורציה בדם. וכל זה בזמן שהילדים מפריעים לה, אחרי זה השליח של אמזון, אחרי זה החתול. "עזבי, אגיע אלייך ישירות מחר, זו הדרך היחידה", אומר לה מונדה. "זה קודם כל עניין ואחריות מוסרית, יותר מרפואית", הוא מסביר. "אפשר לחשוב שזה רק חום, ושמקרי החירום הם אחרים. אבל אחת כזאת, לבדה עם שלושה ילדים, לא ייתנו לה אפילו להיכנס לסופר לעשות קניות".
לפני שנה, יותר משחששו להגיע לבית החולים, הרופאים כאן פחדו להגיע לבית המשפט לעמוד לדין. "עד כמה שהוא מסוכן במיוחד עבור בני ה־70 ומעלה, הנגיף נותר מאוד בלתי צפוי. ולכן, על מנת שלא לקחת סיכון, אם אתה חיובי, מפעילים עליך קודם כל את הפרוטוקול של הקורונה ומפציצים אותך בתרופות", הוא מסביר, בזמן שהוא עונה לחבר של חבר של בן דוד של אחד המטופלים שלו, שמספר לו שיש לו 37.4 חום שלא יורד גם אחרי שני כדורי אספירין. "פשוט תחכה כמה ימים", הוא עונה לו. "כי החום הוא סימפטום, נכון? הוא סימן למשהו. אם אתה מחסל לי את החום, איך אדע מה הוא מסמן לי? מה אדע כדי לטפל? בסוף אולי אני אפילו אגרום לך ליותר נזק מהנגיף עצמו".
הוא לא קוסם. כדי להגיע להישג המדהים של אפס מטופלים מתים, ד"ר מונדה פשוט פעל בזמן הנכון, לא מוקדם ולא מאוחר מדי. הוא דאג שחוליו לא יגיעו לטיפול נמרץ אחרי שהריאות כבר הרוסות, אבל גם לא שלח אותם ישר להתאשפז בבית חולים מלא עד אפס מקום, שם הלעיטו אותם בתרופות שעשו יותר נזק מתועלת. כמו כל רופאי המשפחה הטובים, הוא הכיר את מטופליו, את התיק שלהם או לפחות ידע לשאול את השאלות הנכונות ולבודד את מחלות הרקע הרלוונטיות. והכי חשוב: הוא ידע להעריך בזמן אמת מי יצליח להתגבר על המחלה בשבוע לא פשוט בבית, ומי חייב לרוץ למיון כי פשוט אין ברירה.
לדבריו, הפאניקה השתלטה כאן וגרמה לבתי החולים לקרוס. בבית החולים "האפיפיור יוחנן" בברגמו ביצעו בדיקה על 767 חולים ואצל אחד מכל שני חולים שהחלימו עדיין יש בעיות. אלה הן אותן השלכות ארוכות הטווח של הקורונה, שפוגעות בריאות, אבל לעיתים גם במערכות הלב והמוח, והנסיבות וההשלכות לא ברורות. לפעמים הן תוצאה ממחלות אחרות, לפעמים הן עניין פסיכולוגי בלבד. במקרים אחרים, תוצאה של טיפול שגוי במחלת הקורונה. כמו בהתחלה, כשירו פשוט לכל הכיוונים, ניסו הכל. אבל גם עכשיו עדיין לא הכל ברור. מתוך אותם 767 מחלימים, 16 אחוז איבדו את עצמאותם. הם כבר לא מסוגלים לטפל בעצמם ביום־יום.
"אלה הם המקרים הראשונים. הכל עדיין נתון לפענוח. אבל תקשיבי להודעה הזאת שקיבלתי", הוא אומר ומשמיע לי את אחת המטופלות שלו, שאומרת לו שעכשיו היא סוף־סוף חזרה לנשום. "ניתחתי את כל המסמכים, ניתחתי את צילומי הרנטגן. ועלה לי חשד שזו דלקת ריאות כרונית. כי כולם קיבלו טיפול בקורטיזון. הוא אמנם אנטי־דלקתי אבל הוא לא מרפא. והמשמעות היא שאתה רואה תוצאה שלילית בבדיקת הקורונה, ואתה חושב שהחלמת. אבל זו טעות, וכך לאט־לאט הורסים לך את הגוף", הוא מסביר.
4 צפייה בגלריה
''הפאנירה השתלטה וגרמה לבתי החולים לקרוס''. מודעות אבל של נפטרי הקורונה
(צילום: פרנצ'סקה בורי)
"מקרים אחרים הם הרבה יותר מורכבים. אבל רבים מאוד ניתנים לפתרון. אם יורשה לי, הנגיף הזה לעיתים רחוקות מנצח אותנו לבדו. אני לא מטפל בנגיף. בשביל זה יש את הטיפול בבית החולים. אני מטפל בסיבוכים, לדוגמה בדלקות הריאות. את המלחמה בנגיף צריכה לעשות המערכת החיסונית, ואני מטפל במה שמסביב - נותן לה להתמקד, כדי שתנצח אותו", הוא מסביר את קו המחשבה שמנחה אותו. "זה לא שהרפואה הצליחה עד כה למצוא טיפול אפקטיבי נגדו".
למעשה, זה אותו עיקרון כמו שאתה מגיע לטיפול נמרץ: מנסים הכל, הוא אומר, ואי־אפשר להבטיח שום דבר. "אני עוקב אחר הפציינטים שלי, זה הכל. אני מאוד מנסה, כל יום ויום", הוא אומר, "ואם אפשר אפילו יותר מפעם ביום". כך למשל אצל מטופל שלו בן 81, שקיבל ממנו שתי טיפות של תרופה כלשהי במקום כדור והוא עושה עכשיו את החישוב כמה הטיפול נגד דלקת הריאות יעלה לו. אחת התרופות עולה 6.94 יורו, השנייה 7.82 יורו, אז בסך הכל לא יצטרכו לשלם יותר מ־328 יורו כדי למגר אותה. מה זה לעומת אלפיים היורו שיעלה לו האשפוז בבית החולים.
מונדה לא אוהב שמכנים אותו "הרופא שהיו לו אפס מתים". "אין בזה כל טעם", הוא מצטנע, ונכנס למאפייה של סלבו מצולה. לפני שנה מצולה התקשר למוקד החירום והמוקדנית שאלה אותו אם אבא שלו נושם, והוא ענה: "כן, סך הכל כן".
"זה היה ב־17 במארס", מספר עכשיו סלבו. "התקשרתי למוקד הרפואי. אישפזו את אבא שלי רק ב־29 במארס והריאות שלו כבר היו גמורות. היינו מחוברים איתו בסקייפ כל היום, עד הסוף. אל תלכו, התחנן. בסוף אנחנו לבד בחיים. היה לנו בבית מספר חירום ועד שענו לנו, שאלו לגבי הנשימה. השאירו לנו את הדיאגנוזה. ואני טעיתי עם הדיאגנוזה שלי לגבי אבא. אבל נשבע, זה באמת היה נראה כאילו הוא קצת מתקשה, לא יותר מזה". אלא שבפועל אביו לא נשם כמעט בכלל ומת מקורונה בייסורים.
שנה אחרי, סלבו חוזר על זה כל הזמן. "הוא סך הכל נשם, אני נשבע לך". מונדה נכנס כדי להגיד לו שזו לא אשמתו. "העובדה שלא מת לי אף אחד, היא גם כתוצאה מהמון מזל. העניין הוא להיות זמין עבור המטופלים, להגיע אליהם. תמיד. כי המון מתים היו יכולים למות בצורה מכובדת יותר. וגם החיים, היו יכולים לחיות טוב יותר".
מונדה הוא כבר לא רק גיבור מקומי. הוא כבר מזמן חוצה את גבולות העיירה שלו, מבקר בכל רחבי המחוז וגם בערים אחרות באיטליה. אבל כאן בנמברו ובאלזאנו הסמוכה, שנה אחרי, איש לא ראה מישהו מהממשלה. לא שר, לא חבר פרלמנט, לא פקיד, כלום. ב־27 באפריל שנה שעברה, ראש הממשלה דאז ג'וספה קונטה הגיע ללומברדיה ורק הזכיר את "שתי העיירות הקטנות באזור ברגמו". כן, אותן אלזאנו ונמברו שהיו בלב התופת של ההתפרצות הגדולה באיטליה, אבל גם ראש הממשלה לא זכר את שמן. וזה למרות אחוזי התמותה הנוראיים שהיו כאן. כאן לא אזלו רק ארונות המתים, אפילו הפרחים אזלו.
לחזור הנה שנה אחרי זה למעשה כמו להגיע בפעם הראשונה. על קירות הבתים ולוחות המודעות אין יותר מודעות אבל ואפשר כבר להבחין שוב בפרסומות. אבל כאשר הערב יורד רואים שעל כל אור שדולק בבית יש אור אחד כבוי בבית אחר, עוד בית שהתרוקן מיושביו. בבר השכונתי, בקיוסק ובחנויות, לא מפסיקים לדבר על זה. השאלה המרכזית היא עדיין "מה נשמע? אתה נושם?". בקופות של החנויות השונות אפשר להבחין בתמונות של אבא, של בן, או גם וגם. אנשים שכבר אינם.
אלזאנו ונמברו הן כמו סט לסדרה טלוויזיונית. לכל אחד כאן יש סיפור. וכל אחד משחק תפקיד. מירקו קרארה בן ה־55 מספר לי מה עבר עליו. הוא למעשה לא זוכר כלום מאותם ימים. הוא רק זוכר שראה את חבריו לחדר בבית החולים שנלקחו בשקים שחורים. "אני נכנסתי למיון בברגמו ב־12 במארס והתעוררתי שוב ב־20 באפריל בבית חולים בקלן, בגרמניה", הוא מספר. גם אבא שלו מת. הוא עצמו היה מורדם יותר מחודש, ניתחו אותו ארבע פעמים וגם היום עדיין יש לו בועות אוויר בריאות. הוא יכול למות בכל רגע, הוא מודה. "לרופאים אין מושג איך כל העסק הזה ייגמר", הוא אומר ומביט על ערימת התרופות שרשמו לו. "שנה אחרי, אני עדיין כאן. החלמתי אבל עדיין חולה. הווירוס הזה כל כך בלתי צפוי". סלבו מצולה מהמאפייה אומר: "כאן למען האמת כולם קצת מתו, גם החיים מתו".
שנה אחרי ונראה ששום דבר לא השתנה כאן. רק הבית ששכרתי אז ואליו חזרתי עכשיו. בעל הדירה איבד את עבודתו ופרנסתו. הוא לא יכול יותר לשלם חשבונות והפסיקו לו את החשמל ואת אספקת הגז. מהמדינה הוא קיבל 600 יורו בחודשים מארס ואפריל בשנה שעברה, וזהו. מאז כלום. אה, וגם אישרו לו טיפול פסיכולוגי בחינם.
"הדבר היחיד שהבנו כאן, שהרופאים הקהילתיים הם חיוניים לחלוטין", מסכימה ד"ר אלסנדרה ריימונדי עם מה שריקארדו אמר קודם. "את המלחמה במגפה מנצחים בשטח ולא בבתי החולים". היא הייתה אז בין הראשונות שחשפו את דלקת הריאות המוזרה והלא־שגרתית, כשחלתה בחודש ינואר 2020 והדביקה בהמשך את כל הפציינטים שלה. עכשיו יש לה שוב תסמינים והיא יודעת שחלתה שוב בקורונה. ריימונדי ביקשה שיבואו ויעשו בדיקת גנום כדי להבין באיזה וריאנט של הנגיף נדבקה עכשיו. אבל עד שהגיעו אליה, היא כבר הייתה שלילית. מאוחר, כרגיל. כמו שקרה בחודש מארס בשנה שעברה, כשרשויות הבריאות בברגמו פירסמו סוף־סוף את פרוטוקול החירום הנדרש לטיפול בנגיף רק אחרי שנמנו כבר 7,500 מתים.
מנהלי רשויות הבריאות בברגמו עומדים עכשיו תחת חקירה. ג'וספה מרצולי, מנהל בית החולים הקטן "פזנטי פנארולי" שבו התאשפז הקורבן הראשון באיטליה מהנגיף, לא נמצא בין הנחקרים. מרצולי היה זה שרצה לסגור את בית החולים שלו כשהבין שכל הרופאים והמטופלים כבר הדביקו אחד את השני, ויוצאים משם להדביק את שאר בני המשפחה בבית. הרשויות סירבו, רק חיטאו את בית החולים במשך שעתיים, ופתחו אותו לתנועה חופשית לכולם. כולם, חוץ מלעיתונאים. "אבל האמת, אין היגיון בכך שבית חולים קטן בפרבר קטן של ברגמו היה מקור של כל הדבר הזה. יכול להיות שבאמת היו לנו פחות מתים. אני לא מחפש הצדקות. אבל הנגיף כבר התפשט לכל עבר.
"ומי שהחליטו בסוף איך לפעול היו בעיקר פוליטיקאים. ובמדינה כמו שלנו, מה שחשוב זו הנאמנות הפוליטית והשייכות הפוליטיות ולא היכולת המקצועית, זו מדינה שלא יכולה לתפקד. וכך בסוף תוקפים בעיקר את הפגיעים יותר, את החלשים. אבל אף פעם לא את בעלי השררה".
פורסם לראשונה: 07:44, 26.02.21
