פנים רבות לו לפמיניזם. גלגולים רבים. פעילות ארוכה ויסודית של קילוף שכבות ששוקעו לאורך שנים, רובד ועוד רובד של אי שוויון, דיכוי, חלוקת תפקידים מקובעת וניצול המשוקעים בעומקו של כל היבט בחיינו - במשכורות, בעיסוקים, בעבודות הבית, בשפה, במחוות הגוף ובטון הדיבור, בבגדים, באיפור ובשיער הגוף.
כתבות נוספות למנויים:
חיינו עוצבו בעולם שחילק את האנשים לשניים והפך אחדות נחותות לאחרים. הניסיון לייצר עולם שונה, לגרום לחברה להתנער משגרותיה ארוכות השנים ולשכוח סדר עולם עובר דרך כל השכבות האלה. עכשיו הוא הגיע למכשור הרפואי. כן, גם המכשירים הרפואיים מקפלים בתוכם לא פעם את הסדר החברתי של הזמן שבו הומצאו ועוצבו, בפרט המכשיר המתכתי, הקר והצובט שנדחף בין רגליהן של נשים בזמן בדיקה גינקולוגית - הספקולום.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
נכון, גם גברים סובלים לעתים בבדיקות רפואיות. אבל הבדיקה הגינקולוגית התעצבה כחוויה מפוקפקת השמורה לנשים בלבד, והמכשיר שעומד במרכזה נתפס כמכשיר שאוצר בתוכו הרבה מאי הנוחות שבה. עכשיו, כאמור, נשים מתפנות לטפל בו ולתכנן מכשיר חדש: מכשיר שייתר את זה המיושן, שישאיר מאחור טראומות של נשים, שיתוכנן כך שיתאים גם לנשים הנבדקות ולא רק לרופאים הבודקים, שיסייע לנו לשים מאחור את ההיסטוריה המבישה והכואבת שנכרכה ונשזרה במכשיר דמוי מקור הברווז.
הספקולום הנוכחי, כאמור, נושא על גבו היסטוריה מפוקפקת. בצרפת פותח ונטמע המכשיר בתחילת המאה ה-19 בזמן שבו הוחל הפיקוח על הזנות, והראשונים שהשתמשו בו שם היו שוטרים. הם נעזרו בו כמכשיר ניטור ופיקוח וחשפו את האפשרויות הגלומות בו על איבריהן של זונות שנבדקו למחלות מין. בבדיקות האלה נכחו סטאז'רים שהפכו לרופאים הראשונים שהשתמשו בספקולום בשגרה.
באמריקה, השימוש הראשון בספקולום ושכלולו נעשה על גופן של שפחות שחורות. ג'יימס מריון סימס, רופא שעבד במטעי העבדים באלבמה באמצע המאה ה-19, התבקש על ידי אחד האדונים לטפל בשפחה שאיבריה לא השתקמו כהלכה לאחר לידה. הוא גילה עניין גדול כל כך בפתרון הבעיה, שניתח ללא הרדמה 12 שפחות שחורות ובתוך כך שכלל את המכשיר. לימים קיבל על פעילותו את התואר "אבי הגינקולוגיה האמריקאי" ופסלו הוצב בסנטרל פארק.
בלונדון, לעומת זאת, אומץ המכשיר כדי לאבחן את מחלת הנשים המדאיגה של התקופה - ההיסטריה, שיוחסה לבעיות ברחם. אלא שההיסטריה הייתה בעיה רפואית שאובחנה אצל בנות המעמד הגבוה, ולכן כבר אז השימוש במכשיר עורר התנגדויות. רופאים רבים יצאו נגדו בטענה שהוא פוגע בתומתן של הנשים, עלול לעורר אצלן עונג מיני, לקרוע את קרום הבתולים, ושהשימוש בו נעשה גם כשאין בו צורך.
אבל המאה ה-19 לא הייתה רק תקופה של עבדים, נשים היסטריות ומחלות מין, אלא גם התקופה שבה גברים-רופאים הלכו ודחקו את רגלי המיילדות כשהם הופכים את הלידה לאירוע רפואי שצריך להתנהל בבית החולים ולא בבית היולדת.
"מרגע שהטיפול עבר לידיהם הם השתמשו עבורו במכשירים שהיו להם", מסבירה פרופ' יערה בר-און, היסטוריונית של לידה, "וכך מגוון מכשירים שפותחו במלחמות לצורכי ניתוח פצועים הוטמעו אף הם בטיפול בלידה. ייתכן שגם הספקולום שאב מהם השראה".
גם טכנולוגיות רפואיות אחרות נושאות על גבן היסטוריה מפוקפקת, אבל מה שמייחד את הספקולום ביחס לרובן הוא אורך חיי המדף שלו. על פי גילו אמור היה המכשיר דמוי מקור הברווז להיות ספון בוויטרינות של מוזיאונים לרפואה, ליד המנורה הכחולה, כוסות הרוח, הפסיכוגרף (שאבחן אישיות באמצעות בליטות על הראש) וכיסא הרגיעה (דמוי אסלה שההתיישבות עליו הייתה אמורה לפתור בעיות נפש). אבל למרות שאכן אפשר למצוא את המכשיר בתצוגות מכשירי רפואה עתיקים, הרי שמכשיר דומה לו להדהים ניתן למצוא גם כיום בחדר הבדיקות של רופאי ורופאות הנשים.
לדברי שרה טנקמן, מנכ"לית קרן בריאה לקידום בריאות נשים, שיזמה לפני חמש שנים את פרויקט הבדיקה הגינקולוגית שבמהלכו נאספו מאלפי נשים דיווחים על החוויות ועל הצרכים שלהן בבדיקה, "50% מהנשאלות חוות את הבדיקה כמביכה, 30% חוות אותה ככואבת, ו-20% חוות אותה כטראומתית. הכאב, ולמעשה גם המבוכה, מתעוררים בעיקר בבדיקה שהחדרת הספקולום היא החלק העיקרי שלה.
"בנוסף, המכשיר גם מחייב תנוחה ומיצוב מסוים. הספקולום מכתיב לרופא או לרופאה להציב את ראשו בין רגלי האישה, בעוד שראשה של האישה במעלה מיטת הטיפול והיא אינה יכולה לראות את המתרחש. ברור שהמכשיר פותח כשלנגד עיני המפתח עמד הרופא הבודק ולא המטופלת הנבדקת".
5 צפייה בגלריה
''הספקולום מכתיב לרופאים להציב את ראשם בין רגלי האישה, בעוד שראשה של האישה במעלה מיטת הטיפול והיא אינה יכולה לראות את המתרחש''
(צילום: shutterstock)
העובדה שהספקולום הוא בין האחראים לחשש, לכאב ולמבוכה של הנבדקות מוזכרת בלא מעט מאמרים ודוחות רפואיים. כך לדוגמה, מאמר משנות ה-80 מצא שהמכשיר מהווה אצל רבות מהנשים את הסיבה להימנעות מביקור אצל רופא הנשים, ומתוך הכרה דומה יצא ב-2014 ה-American College of Physicians בהתנגדות לשימוש רוטיני במכשיר. אך למרות כל זאת המכשיר איננו רק בשימוש רוטיני עד היום - הוא בשימוש אינטנסיבי.
ד"ר מיכל לוריא, גינקולוגית, מנהלת המרכז לבריאות מינית בבית חולים הדסה הר הצופים ומנהלת שותפה של מרכז רותם לטיפול רב תחומי למיניות, מסבירה שיתרונו של המכשיר בכך שהוא מאפשר להפריד בין קירות הנרתיק כדי להסתכל על צוואר הרחם, דבר המסייע בעת בדיקת פאפ שנועדה לאתר גידולים טרום סרטניים וגם למטרות אחרות. אבל לדבריה, למרות שהוא חיוני למעקב אחר הבריאות במצבים מסוימים, "פעמים רבות משתמשים בו פשוט כי האישה כבר שם. אישה באה עם תלונה כלשהי ועושים לה מיד 'טיפול עשרת אלפים', כולל עריכת בדיקות שאינן רלוונטיות לתלונה", היא מסבירה.
"מדע רפואת הנשים שם דגש לאורך השנים על האיברים - רחם, שחלות, נרתיק ופות. מכאן לכאן הצליחו לשכוח שסביב האיברים האלה יש גם אישה". כך קורה כנראה שכשאישה מגיעה למרפאה, הרופא רואה זאת מחובתו לבדוק את האיברים שהביאה עמה בלי לשקול נחיצות מול אי נעימות. אבל דברים משתנים בממלכת רפואת הנשים.
הניסיונות של נשים לעצב את הספקולום מחדש הם תוצאה של מאבק ארוך שנים שאט-אט רושם לעצמו עוד הישגים - המאבק על אופן הטיפול בגוף האישה. למעשה, מאז ומעולם תבעו הפמיניסטיות שינוי ביחס לגוף האישה ובטיפול הרפואי בה.
על פי פרופ' בר-און, הרעיון שגופן של נשים שייך להן היה אחד הרעיונות שהציגו הפמיניסטיות, והוא נתפס כרעיון רדיקלי בזמנו. "טרם המאבק הפמיניסטי נחשבו הנשים, ובפרט גופן ורחמן, לרכוש של הגבר הדומיננטי במשפחה - היה זה אביהן, הבעל שלהן או אחיהן. הסופרג'יסטיות, שנאבקו על זכות ההצבעה, קראו לראות בנשים יצורים אוטונומיים, ובין יתר הזכויות שנאבקו עליהן הייתה הזכות של נשים לבעלות על גופן. בגל השני של הפמיניזם, בשנות ה-60, הנשים שהתמקדו במאבק לשחרור גופן לחמו נגד אונס ואלימות במשפחה ובעד הזכות להפלה, כמו גם הזכות שלא ללדת". שם גם נולדו הרעיונות שראו ברפואת נשים, ובפרט בהתייחסות ללידה, זירה נוספת למאבק לשוויון.
עברו שנים, אבל החתירה לשינוי לא פסקה. המאבק ארוך השנים ורב הפרקים לשינוי חוויית הלידה, שעבר דרך לידות בית, עלייתן של הדולות, הצבת התינוק ליד היולדת ולחץ לאפשר לנשים לבחור איך הן יולדות, מוכר לכולם. אבל המשא ומתן על הבדיקה הגינקולוגית החל רק לאחרונה. "בניגוד למאבק על הלידה שאופיו המלחמתי ניכר בכינוי 'המאבק נגד אלימות מיילדותית', השיח על הבדיקה הגינקולוגית לבש אופי של דיאלוג במקום של מלחמה, ואולי בשל כך הוא נוחל הצלחות", מסבירה ד"ר לוריא.
"בישראל בפרט הושגו בשנים האחרונות הישגים חסרי תקדים בעולם בתחום זה. על בסיס השאלון שהפיצה קרן בריאה גיבשה הקרן ב-2017 אמנה גינקולוגית שזכתה להתייחסות של האיגוד הישראלי למיילדות וגינקולוגיה. האיגוד ניסח כללים הממליצים לרופאים ולרופאות הנשים איך להתנהל".
הנוהל מנחה רופאים לגבי סוגיות שונות, מהציוד שצריך להיות בחדר הבדיקה (וילון, סדין לכיסוי ומתלה לבגדים) ועד התקשורת הרצויה, שכוללת הסברים, שיחה והתרעות על כאב צפוי. "האמנה קראה לרופאים לעשות רפואה בגובה העיניים, והעובדה שהאיגוד הגינקולוגי הסכים לשיח המערב את נציגות הציבור ואימץ את האמנה הייתה בגדר מהפכה", אומרת ד"ר לוריא. "זה מוכיח שיוזמה ועוצמה של נשים בקהילה, כשהיא נלווית לאוזן קשבת אצל דמויות המפתח, מתכנסת לכדי שינוי. הרבה עבודה עוד לפנינו. לא כל נותני שירותי הבריאות קשובים לקולות השינוי, אבל אנחנו בדרך הנכונה".
אבל יש מי שמאמין שעם כל החשיבות של תקשורת ראויה, עדינות, וילון וקולב, הרי שבשביל לשנות את חוויית הבדיקה הגינקולוגית חייבים לטפל גם בו - בספקולום. ויש כאלה שמאמינות שזה לא יקרה עד שנשים יאיישו לא רק את כיסא הגינקולוגית אלא גם את כיסא המעצבת.
נשים רבות ברחבי העולם פתחו בשנים האחרונות חברות או יוזמות שמיועדות להגיע גם לפינה הזאת, לנקות גם אותה מהמשקעים והכאבים שנצברו בה ולהוציא לפנסיה את הספקולום העתיק. רחלי גבריאל, מעצבת תעשייתית, בעלת תואר שני בניהול עיצוב וחדשנות, שעובדת על פיתוח חלופה לספקולום, שופכת אור על השאלה מה מושך מעצבות לתחום.
"הגישה שלי היא Human Centered Design (עיצוב מוכוון אדם). זו גישה הממקמת את האדם במרכז תהליך העיצוב. מהגישה הזאת חקרתי את המפגש בין הגינקולוגית למטופלת על כל רכיביו. אחת התובנות שלי היו שחוויית הבדיקה הגניקולוגית של נשים אינה מתנקזת לרגע אחד או למכשיר אחד. מדובר בחוויה מורכבת שמערבת אמון, פתיחות, תקשורת, מטענים חברתיים-מיניים-מגדריים ויחסי כוח. כל אלה באים לידי ביטוי גם באופן שבו הסביבה מעוצבת - השולחן והמחשב שמוצבים בין המטופלת לרופא/ה, כיסא הבדיקה והתנוחה המתבקשת בעת הבדיקה ואפילו החפצים הנושאים את הלוגו של חברות התרופות.
"מתוך ההבנה הזאת הגישה שלי לעיצוב מחדש של הספקולום מתמקדת ברצון לייצר מוצר שיגלם שיתוף של המטופלות בבדיקה. השאלה שמעסיקה אותי היא: איך אפשר לגרום לאישה לחוש שהבדיקה איננה נעשית 'עליה' אלא 'יחד איתה'. וזו שאלה (גם) עיצובית".
גבריאל ניסחה לעצמה את הבעיה שניצבת מולה: "מהי הדרך הטובה שבה ניתן לאפשר לרופא לצפות בצוואר הרחם בלי ליצור את אותה החוויה?". השאלה איך אפשר לספק לנשים טיפול רפואי, אבחון וניטור באמצעים שלא יהיו לא נעימים מעסיקה למעשה צבא גדול אף יותר של נשים בתחום שזכה לכינוי Femtech. התחום הזה שוקד על פיתוח טכנולוגיות חדשות לקידום בריאות האישה, פריון, אמצעי מניעה והנקה מתוך מבט הממוקד בחוויית האישה.
בין המיזמים השונים שהוצגו בשנים האחרונות לרשת את המכשיר הוותיק אפשר למנות את חברת FemSpec שפיתחה מעין קונדום מגומי שמתנפח בתוך הנרתיק; פרוטוטייפ שנשא את השם "לוטוס" והתפאר במבנה הארגונומי שהקל על הכנסתו ובמנגנון מונע צביטה; חוקרים מאוניברסיטת דיוק שקדו על עיצוב חיישנים שיקרינו את תמונת צוואר הרחם על מסך לצד הרופא/ה בלי שיהיה צורך להרחיב את קירות הנרתיק; חברת העיצוב הידועה Frog פיתחה מוד בשם "יונה" שבנוסף להיותו קטן יותר היה גם עשוי מסיליקון, פשוט לתפעול (ולכן מקצר את זמן הבדיקה), ומאפשר לנבדקת תנוחה נוחה יותר; וחברה בשם Ceek Women's Health עיצבה מכשיר במידות שונות (לפני לידה ואחריה, אחרי גיל המעבר וכו') שנשים יכולות להכניס לנרתיק בעצמן.
התקוות מהמכשיר החדש גדולות, והמעצבים השונים אינם תמימי דעים בנוגע לאופן שבו הפתרון צריך להיראות. מיכל פרייפלד, מנהלת עיצוב וחדשנות, למשל, גורסת שגם אם יחליפו את החומר, את הזווית ואת המנגנון של הספקולום הוא לא יהיה טוב.
"אין טעם לעשות את אותו הדבר בעיצוב שונה. צריך כאן דרך חשיבה חדשה. בדיוק כפי שאפליקציית Clue לא לקחה על עצמה לשנות את תמהיל החומרים הפעילים בגלולות, אלא לספק דרך חדשה למנוע כניסה להיריון. אם נדבר עם נשים על הבדיקה הגינקולוגית, נבין שאין מקום למכשיר כזה, ומה שמעצבות צריכות זה למצוא דרך אחרת לאפשר לרופאים לראות את צוואר הרחם. אחרי הכל אנחנו חיים היום בעולם שחלק מהבדיקות הרפואיות כבר נעשות על ידי מכשירים כמו Tyto שאנשים עושים לעצמם בבית ובשיחות וידאו עם הרופא/ה".
וזהו אכן אחד הפתרונות שנמצאים בפיתוח - להיפרד מהבדיקה ולהחליף אותה בכזו שנשים יערכו לעצמן, או לחלופין: להשתמש בטכנולוגיית הדמיה שתייתר את הצורך להפריד את קירות הנרתיק ולהתבונן בצוואר הרחם באמצעות טכנולוגיה אחרת.
הרבה מוטל על כתפיהן של המעצבות החדשות, לא רק לשנות את החוויה של מיליוני נשים בהליכה לגינקולוג וכך לעודד אותן ללכת להיבדק בעת הצורך, לא להזניח, לאפשר גילוי מוקדם ועוד. הן גם כותבות כאן פרק נוסף, אולי אפילו פרק סיום, בהיסטוריה של המכשיר לבדיקה גינקולוגית, שהיא גם ההיסטוריה של תולדות יחסי נשים ורופאים, ושזורה ללא הפרד בהיסטוריה של התפיסה של גוף האישה ובשאלה מי ישלוט באופן שבו רואים אותו ובאופן שבו מטפלים בו.
הכותבת היא בעלת דוקטורט (Ph.D) בהיסטוריה של הרפואה
