מה הסיכוי שאת - בהנחה שמדובר באת, ולא באתה - יושבת וזוללת עוגיות, או עוגה, מעל דפי העיתון הזה, מבלי לדעת שאת בכלל בסכנת חיים? ולמה אנחנו נטפלים דווקא אלייך ולא, נאמר, לגבר בגילך ובמצבך שעושה בדיוק את אותו הדבר?
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
אולי כי הסיכויים שלך, אם את סובלת ממה שמכונה "מחלות רקע", גרועים משל גבר במצב דומה לשלך. אולי כי "נשים חולות סוכרת הן בסיכון של פי שניים לחטוף מחלה לבבית מאשר גבר", כפי שמבהירה הדיאטנית עמית גנור. "הגיעה אליי השבוע אישה בת 47 אחרי שלוש לידות, ובשתיים האחרונות הייתה לה סוכרת הריונית. עכשיו היא בשלב של טרום-סוכרת. אם בעלה היה מגיע ומתיישב לידה, באותו גיל, באותו מצב טרום-סוכרתי ועם אותם אחוזי שומן בגוף, היחס שלי אליו היה אחר מאשר אליה. גבר יקבל ייעוץ פשוט, אבל האישה תצטרך תהליך מדוקדק. לה אני לא אוותר".
וזה לא מתחיל או נגמר במחלות, אלא הרבה קודם. "נשים צריכות לאכול אחרת מגברים", גנור מבהירה. "הייתה לי לפני עשר שנים קבוצה מעורבת של גברים ונשים בקיבוץ. היו שם בעל ואישה בערך בני 52, לשניהם היו בערך שבעה קילו להוריד והם קיבלו תפריט דומה מאוד. השקילה היא דיסקרטית, אבל שניהם ידעו כמה כל אחד ירד, והאישה התחילה לומר לי שזה לא פייר, 'אנחנו אוכלים אותו הדבר, יושבים יחד עם היוגורט בבוקר ובצהריים עם העוף והסלט, איך הוא יורד קילו בשבוע ואני בקושי 200 גרם?' אבל זה ככה, אבולוציונית; גברים יורדים מהר יותר במשקל. לנשים יש אחוזי שומן גבוהים יותר, לגברים אחוזי שריר גבוהים יותר. ראיתי איך היא נשברת. מאז הפסקתי לעשות קבוצות מעורבות".
גנור, 58, מסבירה בשנים האחרונות שוב ושוב למה נשים צריכות לאכול, להיבדק ולטפל בעצמן אחרת מגברים. "תזונה מגדרית" קוראים לתחום המתפתח הזה, והוא בא לתת קונטרה לשוויוניות הגמורה הנדרשת בכל תחומי החיים האחרים. "לאישה הטרום-סוכרתית ההיא הייתי צריכה לשנות את התפיסה העצמית כדי שתעבור ממישהי שחושבת שאם היא הולכת לעשות בדיקות אז היא בריאה, למישהי שמבינה שהיא בסיכון למחלות לב, ויש לה רק כמה שנים לשנות את ההרגלים שלה, להפוך את החיים, אחרת בתוך עשור היא תהיה אישה חולה מאוד", גנור נזכרת. "כי הלב הוא הכי מגדרי שיש. נשים חושבות שהוא ביג־דיל רק אצל גברים. להסביר לאישה שהיא בסכנה יותר מגבר - זה טיפול מגדרי. בלעדיו נשים מתעוררות מאוחר מדי".
עמית גנור עשויה להיות ליהוק טוב לקמפיין חדש לבריאות הציבור. עם דמיון חיצוני מפתיע לדליה מזור, גנור יכולה להיות מי שתבשר לנשות ישראל שהן לא רק מרוויחות 30 אחוז פחות בשכר וחשופות להטרדות מיניות, סרטן שד ואבטלה מוקדמת, הן גם מועדות לסיכונים שונים מאלו הנשקפים לגברים בכל הקשור לסוכרת או להתקף לב.
גנור, שסוקרת את תחום התזונה המגדרית בספר חדש, "תזונת המעגלים הנשית - לאכול נכון מהתבגרות לבגרות" (הוצאת ידיעות ספרים), לא תיכננה להפוך לנושאת בשורה בתחום. כבר 30 שנה שהיא דיאטנית ומנכ"לית עמותת הדיאטנים והתזונאים בישראל, מטפלת בנשים בקליניקה פרטית ומנחת קבוצות הרזיה, אבל משהו השתנה אצלה דווקא אחרי שנחשפה לפני כעשור לד"ר ג'ון גריי - המטפל הזוגי שהפך ללהיט בשנות ה־90 עם הספר "גברים ממאדים, נשים מנוגה". "טסתי עם בעלי לסטנפורד לשנת שבתון ולמדתי שם קורס ברפואה מגדרית. ג'ון גריי עלה להרצות ודיבר על ההבדל המגדרי כשניגשים לקשר; איך נשים, בגלל האוקסיטוצין שלהן, רוצות את החיבוק, את ה-caring, וגברים רוצים סקס. כדי לתאר את הגברים ביחס לנשים הוא הצביע על איבר המין שלו, והייתה שם סטודנטית סינית שכל כך נבהלה מהבוטות שלו, שפשוט לקחה את הדברים שלה והלכה. אבל לי הקורס הזה חיבר את כל הנקודות".
איך?
"כדיאטנית, לא משנה אם נכנסים אליי לטיפול גבר או אישה, הייתי מסתכלת על בדיקות דם ושואלת שאלות כדי להבין איך נראית התזונה. פתאום אמרתי, רגע, נשים הן שונות לגמרי ואנחנו לא מתייחסים לזה. נשים חיות בממוצע ארבע שנים יותר אבל סובלות מיותר מחלות, וכאלה שהן אחרות ממחלות הגברים. הן סובלות פי שניים מדיכאון ביחס לגברים ומתמודדות עם יותר מחלות אוטואימוניות, כמו מחלות מפרקים. יש רפואה לפי מגדר כבר 20 שנה, אבל למה אין תזונה שמתאימה לנשים ותזונה שמתאימה לגברים?"
הרעיון, התברר לה, לא לגמרי חדש, וגנור נסעה בעקבותיו לקליניקה של הקרדיולוגית האיטלקייה פרופ' מריאן לגאטו, מחלוצות רעיון הרפואה המגדרית.
"היא אמרה לי, 'את יודעת מה החלום שלי? שיהיה רופא משפחה לנשים ורופא משפחה לגברים. כשרופא המשפחה שלך יתמקד בנשים וכל הזמן יחפש דברים שיותר פוגשים נשים, האבחון יהיה מדויק ומהיר יותר'. כי בינתיים תראי מה זה: אנחנו מקבלות תרופות שיועדו לגברים בגלל שעד לפני 30 שנה כל המחקרים והניסויים נעשו רק על גברים. ואולי אנחנו צריכות לקבל מינונים נמוכים יותר? הרי יודעים שאצל נשים המזון עובר לאט יותר, תרופות נספגות טוב יותר, שוהות בקיבה יותר זמן ומספיקה כמות קטנה יותר. האמביאן למשל, תרופת שינה פופולרית, היא היחידה שה־FDA אישר שתימכר לנשים בחצי מהכמות שמיועדת לגברים. אבל חוץ מאמביאן, את כל התרופות אנחנו מקבלות כמו הגברים. רק בעשורים האחרונים מכניסים נשים לאוכלוסיית המחקר כי הבינו שלנשים יש מפרט אחר".
לא הולכים היום בכלל בכיוון תזונה מותאמת אישית?
"אני רואה את התזונה המגדרית על הרצף שבין תזונה רגילה לתזונה אישית מהסוג שעושה היום מכון ויצמן. בוויצמן עושים בדיקה של המיקרוביום שלך ולפיו מבינים את רמות הסוכר שלך, בודקים למשל איך תגיבי לכל מיני סוגי לחמים. וזה המוצר היחיד שיש היום בארץ לתזונה אישית, אין דברים אחרים. וזה יקר וזה לא נגיש; לעשות בדיקה כזאת עולה אלף שקל, וניגשים לזה בעיקר סוכרתיים או טרום-סוכרתיים. בין הגישות האלה יש את התזונה המגדרית. נכנס אליי בן אדם ואני לא צריכה בדיקות של אלף שקל כדי לדעת על השנייה הראשונה אם הוא גבר או אישה. וכשאישה נכנסת מתחילה התזונה המגדרית".
מה זה אומר בפועל?
"קודם כל אני מתייחסת לכל המחלות והמדדים שרלוונטיים לה כאישה. חשוב לי לא רק אורח החיים שאת חיה אלא באיזו תחנת חיים את נמצאת כאישה. את בשנות הפריון? את מיניקה? את בגיל הזהב? בגיל המעבר? זה נשמע טריוויאלי, הרי כתוב לי על הדף בת כמה היא, אבל זה לא משקף מספיק. כי לאישה שמפסיק לה המחזור בגיל 39 וחווה גיל מעבר מוקדם צריך להתייחס אחרת, כלומר כאל אישה בגיל המעבר מבחינה הורמונלית".
מחלות לב נתפסות תמיד כבעיה גברית, לא?
"מגיל 35 גבר עם תעוקת לב שבא למיון או עם קצת זיעה קרה וקוצר נשימה, יודעים לומר שזה התקף לב, אבל במקרה של אישה לא. הייתה לי מטופלת בת 43, מנכ"לית, נראית טוב, לא כזאת שאת רגילה לראות בקליניקה; לא שמנה, בלי בעיות גסטרו, סוכרת, כולסטרול או לחץ דם. והיא מתיישבת, ובהפניה מהרופא כתוב שהיא אחרי התקף לב. וזה לא מסתדר לך בראש, לא מתאים. אנחנו נשים, ממה אנחנו מפחדות? מסרטן. סרטן השד, סרטן בשחלות. אבל שוכחים שיש גם לב. ואישה כל כך צעירה שחוטפת התקף לב? היא הייתה בשוק, זה מטלטל. מי חושבת שהיא תצא למשרד ויהיה לה התקף לב? זה מרגיש כאילו זה לא קשור אלייך".
ומה באמת הסיכויים?
"בגילי ה-40 מחלות לב נדירות יחסית אצל נשים, אבל אז הן מגיעות. גיל המעבר מתחיל בערך בגיל 52, ועשור אחריו רואים כבר עלייה במחלות לבביות, והתמותה ממחלות לב בקרב נשים היא כבר כמו אצל גברים".
הזיהוי שונה?
"הסימפטומים שונים מאוד משל גברים. לא חייבת להיות דווקא תעוקה בלב או כל יד וכתף שמאל שנתפסת. זה יכול להיות כמו שפעת, כאבי בטן, קצת תחושה של אי־נעימות בגרון, מעין צרבת, וגם כאבים בלסתות. הדברים שכולנו חוות כל הזמן, לוקחות שני אקמול וממשיכות לתפקד. במקרה של המנכ"לית, היא סיפרה שהגיעה למשרד קצת הפוכה, לפני פגישה עם לקוח חשוב. והיא מינוי חדש, צריכה לעמוד ביעדים, ויש לה שלושה ילדים צעירים, בעל ובית, והיא צריכה לתקתק הכל. וכשהיא הרגישה רע, כמו התחלה של שפעת וכאבים בלסתות, היא בכל זאת הלכה למשרד, אמרה לעצמה, 'זה שום דבר', פטרה את זה כהתקף חרדה קטן".
יש באמת עניין נפשי שמשפיע בצורה שונה על גברים ונשים?
"פעם כשנשים היו מגיעות למיון, היו אומרים להן שהן היסטריות. פרויד טבע את המונח 'שתי נשים היסטריות', וגם לרחם שלנו קוראים היסטרה. כלומר מעצם היותנו עם רחם, אנחנו נחשבות לחרדתיות ולהיסטריות. סיפרו לי נשים במהלך השנים, שהגיעו למיון עם התחושות האלה ואמרו להן, 'מותק, קחי וואבן ולכי הביתה'. בשנים האחרונות, בגלל המודעות למחלות לב אצל נשים, כבר קושרים אותך ישר לאק"ג, נותנים לך חלבון, בודקים אם לא עברת כבר את ההתקף. במקרה של המנכ"לית ההיא, היא הידרדרה במיון ברמה שקראו לבעלה לבוא להיפרד. בסוף ייצבו אותה, היא עברה צנתור ומשם למעקב צמוד".
זה שינה את חייה?
"היא מספרת לי על זה ואומרת, 'אני לא מאמינה שזאת אני הייתי שם, שאני עברתי את כל זה. מה לי ולהתקף לב?' וזה הרבה מעבר לתיק הרפואי, זאת פגיעה קשה בביטחון, מלהיות וונדר וומן את מפנימה שאת אישה חולה, שעברת התקף. והיא מבינה שהיא צריכה לשנות הרבה דברים, לא משנה כמה היא רוצה את החיים הקודמים. אישה אחרי התקף לב היא אישה בחרדה שלא יודעת מתי זה יקרה לה שוב. פתאום כשהיא לא מרגישה טוב היא שואלת את עצמה אם זה התקף חרדה קל או שזה עוד התקף לב. ברגע אחד יכולים להיגמר לה החיים. הפניתי אותה גם לפסיכולוג, כי מה זה לאישה במצב כזה שתיתני לה תפריט?"
"בעבר חשבו שהתסמונת הקדם־וסתית, שמגיעה עשרה ימים עד שבוע לפני המחזור, היא שוב תלונות של נשים היסטריות. אבל היא מחוללת שינויים דרמטיים בתחושה שלנו ויכולה לגרום לעצבנות, כאבי בטן, נפיחות ודיכאון. הייתה לי מטופלת שאמרה לי, 'ב־PMS אני לא רוצה לשמוע את הילדים שלי, אני בכזאת עצבנות ורגישות שאני יכולה להרביץ להם. וזאת לא אני, זה מה שעובר על הגוף שלי'. יש בתוך זה גם את תסמונת Premenstrual dysphoric disorder הנדירה, שזה ממש קליני פסיכיאטרי; נשים שעושות דברים נוראיים כשהן ב־PMS, זה יכול להגיע עד רצח, והן לא עומדות לדין כי הן מוגדרות לא כשירות, כמי שפעלו מתוך התקף פסיכוטי".
זה מן הסתם נדיר מאוד.
"ברוב המקרים את פשוט יכולה למצוא את עצמך חייבת לאכול נוטלה ישר מהצנצנת, או מתמודדת עם נפיחות בבטן ולא יודעת למה. ולכן צריך לאבחן את ה־PMS, ונשים עדיין לא שם. בתזונה מגדרית, כשמגיעה אלייך מטופלת, את קודם כל מאבחנת את ה־PMS שלה, כמה מתוקים היא אוכלת בתקופה הזאת. ואז השקילה לוקחת בחשבון שאישה יכולה לאכול 500 קלוריות נוספות בכל יום בתקופה הזאת, לאגור נוזלים ולעלות עד שני קילו. אם את אישה צעירה והקפדת בטירוף על מה שאת אוכלת, ובשקילה מגלה שעלית שני קילו, כנראה שנגלה שאת ב־PMS ואת לא אשמה".
ואז משחררים כל רסן?
"אי־אפשר להילחם בצנצנת נוטלה, אז לאישה בדיאטה אני הופכת אותה למשהו יותר מוגדר וקטן, לחטיף מקופלת אחד. את התקופה של המחזור צריך לעבור בשלום, אחר כך אפשר להמשיך עם מה שהתחלנו ולרדת במשקל. זה רק מדגים עד כמה נשים הן מריונטות של ההורמונים שלהן בגיל הפריון וכמה צריך להאמין למה שנשים אומרות. באות כל כך הרבה נשים ומספרות שלא האמינו להן שכאב להן. אני מאמינה לכל מה שאישה אומרת לי ולא מטילה ספק במה שהיא עוברת".
גנור, אישה רזה, כנראה תעמוד בציפיותיכם המוקדמות מדיאטנית; היא נראית כמי שלא מניחה את הראש על הכר בטרם תסיים את שגרת הקרמים הממצקים. גם לעוגות שמרים אין עודף מקום בחייה. "אם תציעי לי קונצרט, סרט או מסעדה, אני אקח את הקונצרט", כדבריה.
היא מתגוררת בקומפלקס צמודי קרקע עם בריכה מוצלת במרכזו בשכונה שקטה בהרצליה, רוקדת ריקודי עם שנים, ולוקחת דברים - גם דיאטות - בפרופורציה: "רוב הזמן אני רוצה רק לשייף את הפינה של השולחן, שלא יהיה דרמטי. לחפש את השינוי הקטן שיוריד לך את הקילוגרמים התקועים. לא משהו שיכאיב לך יותר מדי".
נדמה שהיא הכי רחוקה שיש מהאינפלואנסרית שמטיפה לך לכלות שעות בחיתוך פירות לתוך בלנדר נינג'ה, להתמכר לשייקים מרוססי זרעי פשתן וצ'יה. למעשה, כל הגישה הפירותית הזאת עושה לגנור ויברציות. "ירקות ופירות זה לא מספיק. הצ'יה? היא ממש לא סופר־פוד, היא אופנה. היא לא מצילה אותך מכלום. אז לשים בננה ותמר וכמה פירות בנינג'ה זה מעורר אותך, בסדר, אבל איפה החלבון? לא שיש לי משהו נגד השייק הזה, אבל חביתה בבוקר מעוררת אותך יותר, גם אם היא לא טרנדית".
אז חביתה היא הבשורה מבחינתך?
"הבשורה היא מזון טבעי, לא מעובד. אוכל ביתי עם חלבון. הארוחות הפשוטות של ביצה, גבינה, לחם. מתלהבים מחנויות טבע ומתפריטים מורכבים, אבל לא צריך ללכת רחוק כל כך. קיבלתי הרבה ניצולי טרנדים. אתמול הייתה מטופלת שהלכה לנטורופתית שנתנה לה לאכול שבוע ימים פריכיות עם טחינה ו־50 בוטנים כל יום. מה זה? אני מתחרפנת מזה. להיות דיאטנית זה הרבה יותר מלהתעסק בעגבניות ובמלפפונים".
אבל מכל אלה, יש משהו שכן עובד?
"המנקאי, צמח אסיאתי שמגדלים פה בעוטף עזה, הוא הצמח היחיד שאנחנו יודעים שיש לו B12 שבדרך כלל אפשר למצוא רק במזונות מן החי. מחקרים הראו שיש לו יכולות מרשימות".
מה הדיאטה הכי מוזרה שנתקלת בה?
"דיאטת רוטציה; כל שלושה ימים את משנה את מספר הקלוריות כדי לשבור את חילוף החומרים, עושה יום של 400, 600 ו־900 קלוריות. זה משחק, לא תזונה. דיאטת מרק הכרוב? אסון טבע בעיניי. הדיאטה הקטוגנית הכי פופולרית עכשיו, היא מצוינת לחולי סוכרת אבל חייבת להיות בפיקוח צמוד".
מה עם דיאטת ה-16-8 שעות שצוברת פופולריות?
"שיטת הצום לסירוגין של ה־8־16 מקובלת ויש מחקרים שהוכיחו שהיא משפרת את המדדים המטבוליים כמו רמות סוכר, כולסטרול וטריגליצרידים. עוד לא הוכח שהיא יעילה מאוד להורדת משקל. צריך לתת לה עוד זמן כדי להוכיח את עצמה".
תסמכו על גנור שהיא באמת ראתה כבר הכל בתחומה. היא דיאטנית עוד משנות ה-80, ואחרי ילדות בנתניה, שירות צבאי שהפך אותה לצמחונית וניסיון להתקבל ללימודי רפואה, בחרה בלימודי ביולוגיה, שם הבינה ש"אני ועכברים זה לא. הרגתי כל כך הרבה מהם כשניסינו לבדוק תאי עור והיינו צריכים לקחת להם קרטינוציטים מהאוזן, וגזרתי להם את האוזניים. נורא".
כשפגשה דיאטנית בכירה דרך הוריה בגיל 24, הבינה מה מעניין אותה באמת. "התחלתי את הקריירה במחלקה פנימית בבילינסון. אני זוכרת שבאה מישהי עם עודף משקל רציני, ואני אז דיאטנית צעירה, ונתתי לה את הגישה שהייתה נפוצה אז, 'ירקות תאכלי חופשי'. והיא שואלת אותי, 'באמת? חופשי-חופשי?' ואני שואלת כמה עגבניות היא שמה בסלט. אחת, שתיים? והיא אומרת לי, 'אני אוכלת שני קילו ביום'. שני קילו! שם הבנתי כמה חשוב לברר את כל הפרטים".
בהמשך הקימה גנור את מחלקת הדיאטה של סטודיו סי, שנתפס כמזוהה עם הטפה לרזון בכל מחיר. גנור מאשימה את הפרסומאים ומבהירה, "אני לא מעודדת רזון. כשהייתי דיאטנית ראשית של סטודיו סי הוצאתי קוד שלפיו דיאטנית לא חייבת להיות רזה, כי יש מטופלים שיגידו שדיאטנית רזה לא תבין אותם, ויש כאלה שיגידו: נאה דורש נאה מקיים. אבל קיבלתי לעבודה גם דיאטניות מלאות, בתנאי שהיו מקצועיות וידעו להבין את המטופלים שלהן. העיקר שאף אחת לא תבוא לי עם גופייה וכפכפים. קצת רימל".
ונקודות וקלוריות ספרת?
"אני בכלל לא מדברת על קלוריות. זה לא העניין בדיאטות כיום. אני רק שואלת שאלות, ולפי מה שנשים מספרות על התזונה שלהן אני עושה את התיקונים. יותר חשוב שתדעי שאם מתחשק לך טחינה על הסלט ואת רוצה לרדת במשקל, עדיף לא את הגולמית, כי יש בה פי כמה קלוריות".
כשמדובר בנשים, היא מבהירה, היא ניגשת לפני הכל לשלב שבו הן נמצאות בחיים ובעיקר לאופן שבו הן מנהלות את היומיום. "בבוקר כולן מתקתקות את התזונה לפי התוכנית, ובערב המחשב במוח כאילו מתחיל לסגור חלונות, ונשים צעירות ועמוסות נופלות שם בעייפות ובתסכול ומתחילות לאכול. מישהי סיפרה לי השבוע, 'תקשיבי, הייתי גמורה מעייפות. חזרתי מיום עבודה, כבר נכנסתי למיטה והרגשתי שאני הולכת לישון. שמרתי כל כך יפה כל היום. ואז הילד צריך שאקום אליו ובעלי ביקש משהו והייתי צריכה לקום מהמיטה, להעיר את עצמי, וגם קצת לפצות את עצמי על זה שלא נותנים לי לנוח אחרי היום הזה. אז אכלתי שוקולד'. זה להתנחם על שאין לך שנייה לבד".
ואחרי כל זה, תיקחי ממנה את השוקולד?
"המלצתי לה לעשות במקום זה מקלחת קצרה כדי להתעורר ולהיות רגע לבד, או לשתות כוס קפה שיש בה פחות קלוריות. להתעורר לא דרך אוכל. אני גם אוהבת לשאול על הרעב ועל השובע, לתת למטופלות להרגיש רעב. לא מעודדת לעשות צומות, אבל כן להבין מה מניע אותנו לאכול. וברמה הנפשית, כשאני פוגשת בקליניקה בחורה עם 30 קילו עודפים, אני תמיד שואלת למה היא באה עכשיו".
ומה הן עונות?
"אחת המטופלות אמרה לי, 'חזרנו מטיול בחו"ל, ראיתי את התמונות ואמרתי לעצמי שלא יכול להיות שככה אני נראית'. אחרת אמרה לי שהיא קמה יום אחד בבוקר והרגישה שהיא לא יכולה יותר. 'אני קמה עם זה, מסתובבת עם זה, הולכת לישון עם זה ורע לי עם הגוף שלי'".
נשים כאלה יתמסרו במאה אחוז?
"זאת השאלה הבאה שאני שואלת. כמה את רוצה את השינוי הזה מאחת עד עשר. וכשמישהי אומרת לי 'שמונה', אני יודעת בדיוק מה היא מסוגלת לעשות. כי לא משנה כמה החיים הוכיחו לך שיש לך כוח רצון - אני מאמינה שזה לא קשור רק לכוח רצון. לפעמים זו באמת הגנטיקה".
מה עם הורדת משקל אחרי לידה?
"זה נכון שמלידה ללידה לוקח יותר זמן להוריד את המשקל שהצטבר. אבל כשאומרים שהנקה משמינה זו טעות, כי נשים מיניקות שורפות 500 קלוריות בהנקה. בכל מקרה כדאי לחזור למשקל לפני הלידות, כדי לא למצוא את עצמך מתחילה את גיל המעבר עם עודף משקל".
רוב המטופלות שלה הן בגיל המעבר, השלב שבו אוכל מפסיק להיות הנאה או משהו שאפשר לקחת על־הדרך, והפיצה האקראית מתחלפת בפתית עם קוטג' וביצה קשה. "מטופלת אמרה לי שהיא ממש מתאבלת על השנים שיכלה לאכול מה שהיא רוצה, על אובדן הספונטניות. היא הייתה כל השנים רזה, פתאום בא גיל המעבר והיא עלתה שבעה קילו בלי לשנות יותר מדי".
ולמה בעצם?
"יש שינויים הורמונליים אבל אי־אפשר לתלות בהם בלעדית את ההשמנה. אנחנו יודעים שבאזורי הגיל הזה יש ירידה בחילוף החומרים בכל חמש־עשר שנים. יש גם ירידה משמעותית בפעילות הספונטנית. כשאת בת 30 ואמא לתינוקות, את לא יושבת לרגע, אבל בגיל 60 את מוצאת את עצמך יושבת עם כוס קפה ואומרת, 'לאן כבר יש ללכת?'"
אז מה עושים?
"יש מאכלים שהם לא בז'רגון של גיל מעבר. אני לא מעודדת סבל, אבל קרואסון הוא כבר לא באזור החיוג שלך. זה מתסכל, אבל הסיפור של גיל המעבר הוא דיוק; כשאת רוצה לצאת למסעדה את מתכוננת לזה יום לפני. מבחינתי יומן אכילה זו עדיין השיטה הכי אפקטיבית. רפלקציה מטורפת בשביל עצמך על מה אכלת, כי לרוב את שוכחת. וזה נותן לי כדיאטנית הרבה חומר לעבוד איתו".
מה שונה אצל נשים בגיל הזהב?
"בהגדרתו הגיל הזה מתחיל ב־65, וככל שאת מגיעה אליו מוכנה, ככה את במצב טוב יותר. עדיף להתחיל מגבוה כי לא תוכלי בגיל 60 לבוא ולומר, סליחה, שכחתי את הגוף שלי, אפשר עכשיו להתחיל עם הסידן והוויטמין די? לא מותק, נגמר, העצם יורדת ויורדת. ככה גם עם השרירים; אנחנו בתהליך פירוק של שריר שנקרא סרקופניה, והשרירים מידלדלים. נשים סובלות יותר מאוסטאופורוזיס, הירידה בצפיפות העצם שלהן היא פי שלושה משל גברים והן נעשות רגישות פי שלושה יותר לשברים. הן נכנסות לטווח של מחלות הלב, ומופיע גם דיכאון".
כמובן, מהצד השני של הסקאלה - אצל ילדים - מתקיימת בעיה שעשויה להיות לא פחות הרסנית לדימוי העצמי כשזה מגיע למזון. "ראיתי איך הערות יכולות ליפול למקום רע, ובאיזו קלות יכול להיגרם נזק", גנור אומרת. "אני לעולם לא אשכח ילדה בת תשע - תשע! - שהמורה שלה לבלט העירה לה שהיא צריכה לרדת קצת והיא באה אליי כי היא פשוט הפסיקה לאכול", גנור נזכרת.
היא עצמה גידלה שלושה ילדים - כיום בני 22, 27 ו־32 - ולא כפתה עליהם מגירות נטולות ממתקים. "הם היו ילדים מודעים, והיום הם מבוגרים מודעים. בחיים לא שאלתי אותם, 'אתה באמת צריך לאכול את זה?' כדיאטנית את מאוד מפחדת שהפרעות אכילה ייכנסו אלייך הביתה, אחרי שאת רואה מה זה עושה לבן אדם ואיך זה מלווה אותו שנים אחר כך".
מה עם מתבגרות? נדמה תמיד שהן בסכנה הכי גדולה להפרעות אכילה.
"הפרעת אכילה היא מחלה פסיכיאטרית לכל דבר, וגם קשה מאוד. אם את מצליחה לתפוס את זה בזמן אפשר למנוע הידרדרות".
למה מגיעים למצב הזה?
"אנחנו לא ממש מכירים את הגורמים להתפתחות הפרעת אכילה. לא יודעים אם זה גנטי או משפחתי, יש תיאוריות שמדברות על קשר לא טוב עם האם כגורם, אבל לא באמת בטוחים. אצל נערות אחוזי השומן עולים בגילים האלה, וזה מתבטא בהשמנה".
למה צריך לשים לב?
"נערות במצב כזה מסתגרות בחדר, יורדות במשקל ומסת השומן יורדת, נהיה להן קר כל הזמן וגם בקיץ הן הולכות עם סווטשירטים גדולים. מכינות ארוחות של חמש מנות במטבח ובסוף לא נוגעות בהן, להראות לעצמן שהן חזקות. הייתה לי מטופלת בת 15 שהפנתה אליי פסיכולוגית. אמא של הנערה הזאת שמה לב שהיא רזתה ארבעה קילו בחודש אחד, שזה המון למתבגרת שממשיכה להתפתח ולגבוה. אבל בהרבה מקרים ההורים רואים את השינויים ואת הירידה במשקל ומדחיקים, מנסים להכחיש. והעיוות בדימוי הגוף מתחיל שם; היא מסתכלת במראה ורואה את עצמה כשמנה, בזמן שאת מסתכלת עליה ורואה מישהי רזה מאוד. ומבחינתה הכל תקין. הייתי צריכה לדובב אותה וליצור אמון, היא לא הוציאה הגה במפגשים".
איך עושים את זה?
"את מסבירה לה שאת בצד שלה, לטובתה. אמרתי לה, 'תקשיבי, אני לא אעשה אותך שמנה. רק נחזיר את הכמה קילוגרמים שמסכנים את ההתפתחות שלך. רק נחזיר את המחזור. רק ניצמד למשקל המינימלי הבריא'. וזה מה שהיא רצתה לשמוע, שאני לא אשמין אותה".
איפה האחריות של ההורים כאן?
״לשים לב ולשלוח לטיפול. קל לפספס את זה כששני ההורים עובדים, הילדה בחדר ומי יודע מה קורה איתה. בחשד לטרום הפרעת אכילה, צריכים קודם כל לצאת מהצלחת של המתבגרת, לא להיות שיפוטיים ולהעיר הערות. זה כמעט מסוכן לנסות לטפל בזה בעצמך, כי את לא מבינה כאמא לאיזה מקום תיפול ההערה שלך, איך היא תתפרש. אם את רוצה לעזור לילד שלך, רק תהיי ערנית ותפני את הילד לטיפול".
קרה שפגעת פעם במישהי?
"כן, צעירה בת 24 עם הפרעת אכילה, אנורקסיה קשה, בורדרליין ומניפולטיבית. היא הייתה מטופלת אצלי, אצל פסיכולוגית ואצל פסיכיאטר במקביל. היא לא רצתה להתאשפז ואנחנו טיפלנו בה באופן פרטי. יום אחד היא מצלצלת ואומרת לי שצעקתי עליה שהיא חייבת לאכול. אני בחיים לא צועקת על מטופלים, מה יש לי לצעוק? לא ידעתי מה לומר לה. מייד התנצלתי. אבל זה טילטל אותי כי ידעתי שלא צעקתי, והפסיכולוגית שלה אמרה שהיא מנסה להוציא אותי הלא בסדר, עושה לי מניפולציה על מניפולציה. זה הראה לי כמה זה יכול להיות מסובך, כשמעורבת פה הנפש. זו הייתה אחת המטופלות הכי קשות שלי, חמש שנים כמעט כל שבוע".
ומישהי ללא הפרעות נפשיות?
"הייתה אצלי בחורה צעירה אחרי הצבא שרצתה לרדת במשקל, והיא אחת שאוהבת לאכול. היא עשתה יומן אכילה וכנראה אמרתי על ארוחה שהיא אכלה 'וואי שתהיי לי בריאה'. אני לא שיפוטית, אין שיפוטיות בטיפול, אבל היא באמת אכלה הרבה. וזהו, גמרנו! למזלנו היא סיפרה לי שפגעתי בה ודיברנו על זה".
כמה קל לך בכלל להזדהות עם מטופלות? את רזה, מה לך ולייסורים של עודף משקל?
"בטח שקל לי. כלומר, אני לא מזדהה, אני אמפתית. אמפתיה זה להרגיש אותך, לעבד את החוויה שלך ולייצר לך תהליך. אני אבין מה זו מלחמה בחבילת עוגיות כי אני מקצועית".
בסדר, אבל המרכיבים האישיותיים שגורמים לאישה לאכול שני קילו עגבניות – אין לך את זה.
"אין לי את זה באישיות. אני באמת לא אוכלת הרבה. אבל אני מאוד אוהבת מתוק, שלא תתבלבלי, אני לא חייזר. נגיד, נוטלה".
עם כפית?
"לא, אל תגזימי".
