כשהקורונה הכתה בעולם, דוקטור אמיר חאן החליט שהוא הולך לערבב אותה במגפה אחרת. חאן, בימים כתיקונם רופא משפחה המתמחה בטיפול בסוכרתיים, החליט להפוך לקולנוען, והתוצאה היא הסרט התיעודי "מכורים לסוכר". הרופא הפך לנושא הבדיקה: חאן תרם את גופו למדע. במשך חודש הערה אל קרבו 177 גרם של סוכר ביום – פי שלושה מהצריכה היומית הממוצעת לאדם בבריטניה ופי שישה מהצריכה המומלצת. לכאורה, מדובר בחלומו של כל אדם, ועוד בתקופת הקורונה: חאן אכל דגני בוקר, קינח בעוגות קצפתיות וערך מסעות שופינג מטורפים באגף הסוכריות במכולת השכונתית. אבל תג המחיר האמיתי לא נגבה ממנו בקופה הרושמת: מצבו הבריאותי הידרדר, מצב רוחו צלל, והוא גם זכה בעוצר יציאות בשירותים. כל אלה נראו כמשחק ילדים מול השלב האחרון: הגמילה מסוכר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
עכשיו המסע המטורף כולו משודר גם לקהל הישראלי ב־yes דוקו וב־yes VOD. "חמישה אחוזים מהאוכלוסייה צורכת כמות כזו של סוכר", הוא מסביר בראיון טלפוני. "כמי שמתמחה בטיפול באנשים סוכרתיים רציתי להבין עד הסוף מה גורם למטופלים שלי לצרוך כמויות מוגזמות של סוכר, ויותר מכך — מדוע הם מתקשים לוותר עליו".
אבל אתה אדם בריא, בסך הכל. חודש של צריכת סוכר לא יכניס אותך לגמרי לנעלי המטופלים.
"ועדיין, גם הגוף שלי חטף הלם. העור שלי השתנה, השינה שלי לא הייתה סדירה, הביקורים בבית השימוש הפכו לחוויה לא נעימה והרגשתי כיצד המשקל נערם סביב חגורת הבטן שלי. למרות שאני רץ מדי יום כבר שנים, לא הצלחתי לרוץ לאותם מרחקים. הרגשתי הכי לא־בריא בכל שנותיי. אנשי הצוות במרפאה בה אני עובד אמרו שבמהלך חודש הניסוי הייתי קצר רוח וחסר סבלנות. מה שהטריד אותי יותר מכל הייתה השינה שלי – הצלחתי לישון בקושי שלוש־ארבע שעות מדי לילה ובבוקר התעוררתי במצב רוח ירוד.
"ידוע שאוכל משפיע על מצב רוחנו, ואנשים צורכים סוכר כדי לרומם את מצב רוחם ולהתמלא באנרגיה. אבל הסוכר גורם לעלייה מטעה ורגעית, אחריה אתה צריך עוד סוכר. מצאתי את עצמי באמצע יום עבודה מחפש תירוץ לאכול וָפֶל שירים אותי. השיא הגיע כשהתפרצתי על קולגה, דבר שלא קרה מעולם. אני אדם מאוד נוח לבריות ומצאתי את עצמי מתנצל בפניה ארוכות וגם מסביר לה שככל הנראה מדובר בתופעת לוואי".
חאן דילג על סוכר פירות וצרך מוצרי מזון מעובדים. "לא אכחיש, היה בניסוי גם אלמנט סוציאלי מהנה", הוא מגלה. "הזמנתי חברים ושכנים לאכול איתי גלידה או עוגות, חברים שלי היו עצובים כשהסתיים הניסוי. גם השכנים שלי לא הבינו מה פתאום תקף אותי בולמוס אפייה".
באחד הרגעים המשעשעים בסרט עושה חאן את הלא ייאמן: הוא סותם את האף כדי לדחוף לפה שוקולד. מתקפת הסוכר הביאה אותו לקצה כה דוחה, שהוא לא יכול היה לטעום את טעמו של השוקולד.
קצת לא אמין.
"הגעתי לכמות סוכר גבוהה לא מתוך בחירה, אלא בשם הניסוי. בנקודה בה אכלתי שוקולד לא היה לי חשק לשוקולד או לכל דבר מתוק. האמת? גם אני הייתי מופתע שאני לא יכול לאכול שוקולד. אחרי הניסוי, אגב, לא נגעתי בשוקולד שמונה חודשים, וגם היום אני אוכל פעם בשבוע, בארוחת סוף שבוע, קינוח קטן. הניסוי העניק לי כלים להבנה שגם אם יש דחף עז למתוק מדי פעם, יש יכולת לשלוט בו".
האדם הממוצע לא בהכרח יסכים עם המשפט האחרון.
"אני האדם הממוצע. הייתי אוכל טבלת שוקולד באמצע היום בעבודה כדי לקבל 'אנרגיה'. כשאתה עובד ועסוק, אתה לא מבין או מנתח את מערכת היחסים שלך עם אוכל. ברגע שאתה מבצע הפסקה מודעת של צריכת סוכר, הדחף נעלם".
אז איך הכי טוב בעיני הדוקטור לסיים עם ההתמכרות לסוכר? "הפסקה מוחלטת, בבת־אחת", הוא קובע נחרצות. "כשמטופלים שלי מספרים שיש להם דחף לסוכר כי הם חווים ירידת סוכר, אני מסביר שזה לא נכון. הדחף מתעורר בגלל שהמוח רוצה לשחזר את תחושת העונג שאכילת סוכר מביאה. נדרשים שבועיים כדי שהמוח יפסיק לגרום לנו לחשוב כך, לכן צריך להשתיק את הקולות הללו במשך שבועיים. כשאתה מצליח להיפטר מהדחף, תתחיל לחשוב באופן מודע כמה סוכר אתה באמת רוצה להכניס לגוף שלך. טריק נוסף שלמדתי הוא שכשמתעורר דחף לסוכר, כדאי לשתות כוס מים ולהמתין עשרים דקות".
זה נשמע קל מדי.
"זה קשה. במהלך הניסוי הייתה לי אחריות, וגם מצלמה שהלכה אחריי, ואני מודע לכך שאם אין מצלמה ממד האחריות פוחת וקל יותר לוותר. באותה נשימה, הניסוי שלי לא רק הוכיח לי שהשפעת הסוכר הרסנית בהיבטים שונים של היום־יום שלנו, אלא גם את מידת ההשפעה של הפסקת צריכת סוכר על הגוף. רציתי שהצופים יראו שאפשר להיגמל מסוכר ושהגוף מתחיל להשתקם שבועיים אחרי שמפסיקים".
הסרט של חאן הוא הרבה מעבר לקוריוז. בשנה החולפת צרכו אזרחי העולם 177 מיליון טונות סוכר, מספר שיא שמאחוריו מסתתרת מגמת עלייה קבועה. איחוד האמירויות מובילה: 214 קילוגרמים לאדם בשנה. ישראל ניצבת לא הרחק מאחור, במקום העשירי, עם 56 קילוגרמים, או 14,119 כפיות סוכר לנפש בשנה. בקרב מדינות ה־OECD (ארגון המדינות המפותחות) ישראל במקום הראשון, עם צריכה של 170 גרם סוכר ביום לנפש – אותה כמות שזרעה הרס בגופו של ד"ר חאן.
אחת הטענות המרכזיות שמשמיע הסרט היא שסוכר ממכר במידה זהה לקוקאין ולסמים אחרים. המדע, יש לציין, חלוק בהשוואה של סוכר לסמים, אלכוהול או טבק. הסרט מסתפק בהסבר של רדיולוגית, שמציינת כי סוכר וקוקאין פועלים על אותו אזור במוח ומעודדים שחרור של הורמונים דומים. "זה ויכוח גדול במדע", מאשר חאן. "עם סמים אתה צריך כמות גדולה של סם בכל פעם כדי להפיק אותה מידת הנאה, ועם סוכר אתה לא חייב להגדיל את הכמות. אבל אתה יכול לפתח תלות בסוכר, כפי שאתה מפתח תלות בסם".
המועד לא אידיאלי. למי אכפת מסוכר באמצע מגפה עולמית, כשאתה יושב בבית ושוקולד הוא מקור ההנאה היחיד שנותר?
"נכון, אבל גם בתוך המגפה צריך למצוא את הזמן להפחית את צריכת הסוכר. אצלכם בישראל שועטים קדימה עם החיסונים, וכולי תקווה שעוד מעט זה יהיה מאחוריכם ומאחורינו. מצד שני, אני אומר לאנשים שכדאי לנצל את הסגר כדי להפחית את הסוכר. הקורונה, כידוע, קטלנית יותר לאנשים הסובלים ממחלות הנגרמות מצריכת־יתר של סוכר. רמת אינסולין גבוהה בגוף, שנגרמת מצריכת סוכר גבוהה, עשויה ליצור דלקת שתוביל גם לירידה בתפקוד המערכת החיסונית".
צילומי הסרט החלו ממש על סף תחילת המגפה, בימים שבהם בוריס ג'ונסון עוד האמין בחסינות העדר. גם אחרי שהעדר נדבק ובריטניה הפכה למלכת הקורונה של אירופה חאן החליט לא לדחות את הצילומים והשלים אותם במהלך הסגר הראשון. "קיבלנו אישור לצלם, ומובן שנדרשנו לציית לחוקי הריחוק החברתי, מה שהכתיב שינויים רבים".
גורם מסייע היה מעמדו של חאן כרופא־ידוען בבריטניה. הוא בן 40, נשוי ומתגורר בלידס שבצפון אנגליה. אבל הוא גדל בברדפורד הסמוכה, עיר של מעוטי יכולת. הוריו היגרו לבריטניה מהודו ומבנגלדש, והוא היה תלמיד מצטיין. כשסיים את לימודי הרפואה הבין שההיררכיה מגיעה גם לפקולטה. "בית הספר לרפואה קצת הזכיר את הסרט 'ילדות רעות'. המנתחים והקרדיולוגים בראש הפירמידה, ואילו רופאי משפחה, כמוני, בתחתית. החברים שלי עיקמו את האף לנוכח ההתמחות שלי", הוא צוחק.
אבל נראה כי הנקמה הגיעה. בעוד חבריו של חאן קבורים תחת אורות הפלורסנט, הוא משתזף באור הזרקורים. לפני שנים אחדות צילם ערוץ 5 הבריטי את הסדרה התיעודית "מאחורי דלתות סגורות", בין היתר במרפאה של חאן בברדפורד. הכריזמה והיכולת הרטורית שלו הפכו אותו לכוכב וגם לאורח קבוע בתוכנית "בוקר טוב, בריטניה". בהמשך צורף כמגיש־משנה בטוק־שואו פופולרי, ובשנה שעברה הוציא ספר המבוסס על חוויותיו שכיכב ברשימת רבי המכר של ה"טיימס".
הסרט לא מעמיק בעניין מחוללי הבעיה או בפתרונות אפשריים לה, מלבד דיאטה. במובן זה הוא פחות טוב מ"לאכול בגדול" של מורגן ספרלוק, שתיעד את השינויים המתחוללים בגוף אחרי הזנה בת חודש ימים מתפריט של מקדונלד'ס. בסרט של חאן אין אמירה מפורשת או תובנת עומק על מנעד המניפולציות שעושות חברות המזון על הצרכנים כדי להגדיל מכירות.
גם התוצאות הגופניות מלמדות כי חאן אולי לא היה הנסיין האידיאלי: הוא העלה במשקלו שניים וחצי קילוגרמים בלבד. ביומיום הוא אוכל בריא ומתעמל בקביעות. "הניסוי לא היה ארוך מספיק", הוא מודה, "בדיקות אמיתיות צריכות להתקיים על פני שלושה חודשים".
למה לא פנית לחברות מזון המייצרות את הממתקים, למשל?
"היו לנו בעיות של חוקיות. אתה לא יכול להזכיר מוצר או חברה מסוימת ולא למנות מוצרים דומים של חברות אחרות. האם נמנענו מעיסוק בממתקים כדי שערוץ השידור לא יאבד מפרסמים? אם השיחה הזו התנהלה, לא הייתי חלק ממנה. לא פנינו לחברי פרלמנט כי הייתה לנו יריעה קצרה בת שעה, אבל אין ספק שאם נעשה פולו־אפ, זה יהיה המקום בו אתחיל".
בישראל החלו לסמן מוצרים עם כמות גבוהה של סוכר. זה הפתרון?
"מגבלות על שיווק הן רק חלק מהפתרון. כרופא אני חושב שהפתרון צריך להיות מיסוי חברות המזון. אני רואה מדי יום את השפעת הסוכר על הכבד והלב. חברות המזון התחמקו עד כה מדין וחשבון. הן עושות הון מכך שאנשים הופכים פחות ופחות בריאים. זה צעד הוגן, לא פופוליסטי".
בסרט מבצע חאן בכל זאת ניסיון אחד לצלול למעמקי הנפש כדי להבין מדוע היא אחוזת קריז סוכרתי. הוא מגיע למטפלת בהיפנוזה והיא משיבה אותו לשנות ילדותו. אז הוא מבין, לדבריו, שמערכת היחסים שלו עם מתוקים נבטה בהיותו ילד מעוט יכולת. "כרופא אני לא בהכרח מאמין בהיפנוזה, אבל ראיתי כבר אנשים שנגמלו מעישון בעזרתה, והחוויה שלי בסרט גרמה לי לחשוב על כך אחרת. כמעט לכל אחד יש סיפור עם אוכל. במקרה שלי פיתחתי רצון לפצות את עצמי על כך שבילדותי לא יכולתי לקנות ממתקים יקרים ונאלצתי תמיד לרכוש את הסוכריות הזולות ביותר. עכשיו אני מבין את מערכת היחסים שלי עם סוכר טוב יותר. גם אם הייתה לך חוויית ילדות לא טובה, אתה לא חייב לברוח למתוקים".
חאן ממשיך לעבוד כרופא משפחה. "אני כן צובט את עצמי כשאני פוגש ידוענים או עושה משהו מיוחד, כמו להגיע לרשימת רבי המכר. כילד ספגתי גזענות, ואני חושב שהיום המצב בבריטניה אף גרוע יותר, כך שיש ערך סמלי גם לנוכחותו בטלוויזיה של אדם ממוצא אסייתי ומרקע עני. אני מקבל תגובות ומכתבים רבים מצעירים מרקע דומה".
מה אתה מעדיף – מצלמה או סטטוסקופ?
"סטטוסקופ, בלי להסס בכלל. העבודה שלי במרפאה היא החלק הכי פחות מלחיץ ביום והמקום בו יש לי הכי הרבה ביטחון".
