"באיזו נקודה תרצו שאגע בה עכשיו?" שואלת עדילי ליברמן את הקהל במהלך מופע ההיסטריה שלה, בזמן שהיא אוחזת בשחקנית שגופה רופס ומבטה מזוגג. כל נקודה בגופה של השחקנית מפעילה אותה באופן אחר: אחת גורמת לצחוק פרוע, השנייה לרעידות מהירות, אחרת להתכווצות של הגוף או לרפיון מוחלט. הקריאות מהקהל מתחילות מהוססות - "בברך", "בגב התחתון", ומהר מאוד הן גולשות אל "הירך הפנימית" ו"מתחת לשד השמאלי". קשה להישאר אדישים בשלב הזה, שלא לומר לא לחוש בחילה, כשהגבולות בין אומנות, ניצול ואלימות הולכים ומיטשטשים.
כתבות נוספות למנויים:
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"מופעי ההיסטריה" הם סוג של שחזור החוזר אל ימי שלישי בסוף המאה ה-19 בבית החולים הפסיכיאטרי סלפטרייר שבפריז, אז נהג הנוירולוג ז'אן-מרטן שארקו לערוך שיעורים פתוחים שבהם הציג חולות היסטריה. במשך תקופה נחשבו השיעורים האלו למופע הכי טוב בפריז, והמונים הגיעו אליהם כדי לראות נשים חוות התקף היסטרי, הכולל עיוותים, פרכוסים, שיתוק של חלקי גוף, עילפון, צעקות וגם גילויי מיניות כמו אוננות, ואת הטיפול ששארקו העניק להן: היפנוזה בשידור חי. המופעים הציגו את גישתו המהפכנית של שארקו לתופעת ההיסטריה, ובהמשך שינו את כל מה שאנחנו יודעים היום על בריאות הנפש. המחיר לפריצת הדרך הזו: עשרות נשים שנאלצו לשמש כעכברים במעבדה והוצגו לראווה ברגעים הפגיעים שלהן, אך ממש במקביל גם קיבלו את ההכרה לכך שהן לא סתם היסטריות.
7 צפייה בגלריה
מתוך מופעי ההיסטריה של עדילי ליברמן ובהשתתפות מעין חורש, כרמית בוריאן, משי אולינקי, לורה קירשנבאום. שחזור של השיעורים בבית החולים הפסיכיאטרי (צילום: אייל תגר)
(אייל תגר)
מאז היפוקרטס ועד לשארקו, ההיסטריה הייתה ידועה כתופעה נשית, הנגרמת בשל בעיה ברחם (היסטרה = רחם ביוונית). על פי הדעה הרווחת אז, תסמיני המחלה - שכללו בין השאר סחרחורת, ישנוניות, חנק ופרכוסים - נגרמו על ידי נדידת הרחם בתוך הגוף, מה שהוביל לתחושת מחנק, קוצר נשימה והתייבשות כתוצאה ממחסור בנוזלי גוף. התרופה למחלה הייתה בעיקר אחת: לקיים יחסי מין כדי "להרטיב" את הרחם ולהזרים את הדם בגוף.
נשים שהוגדרו כחולות בהיסטריה סבלו מנידוי במקרה הטוב ובשריפה על המוקד במקרה הרע במשך אלפי שנים. ואז הגיע שארקו. בשנת 1872 הוא נתמנה לפרופסור לאנטומיה פתולוגית באוניברסיטת פריז וב-1882 ייסד בבית החולים סלפטרייר את המחלקה הנוירולוגית. הוא הראשון שתיאר את התסמינים של טרשת נפוצה ו-ALS, זיהה את מה שלימים נקרא מחלת שארקו (פגיעה במפרקים בגלל פגיעה בעצבי התחושה) ועסק בהיפנוזה ופסיכיאטריה. והוא גם זה שהציג את ההיסטריה כמחלה הקשורה לנפש ולא רק כגחמה או שיגעון.
7 צפייה בגלריה
''שיעור קליני בסלפטרייר'' של אנדרה ברוייה. עושה קווץ' בבטן
(''שיעור קליני בסלפטרייר'' של אנדרה ברוייה )
אחד הדימויים הבולטים מאותה תקופה הוא הציור "שיעור קליני בסלפטרייר" של אנדרה ברויה מ-1887, המציג את אחד משיעוריו המפורסמים. היום, לעין הרגישה של עידן מי טו, הציור מיד יעשה קווץ' בבטן: חבורת גברים מעונבים הצופים באישה מעורפלת עם מחוך חונק ומחשוף נדיב מדי. באותם ימים הציור העיד על גדולתו של שארקו, והוא היה תלוי בחדר הטיפולים של אחד מהצופים האדוקים של השיעורים ומי שנחשב לתלמידו המפורסם ביותר – זיגמונד פרויד.
על פי ד"ר יעקב עזרא, מנהל השירות לנוירולוגיה תפקודית בסורוקה ויו"ר משותף של האגודה הישראלית לפסיכוסומטיקה, רק בתחילת המאה ה-19 התחילו להבין את ההבדלים והקשרים בין גוף לנפש, וזאת הודות לשארקו. "פעם אם מישהו היה שוקע ודועך עד שהוא מת, אי אפשר היה לדעת ממה באמת הוא מת – מדלקת ריאות? דיכאון? סרטן? במהלך המאה ה-19 התחילו להבין את הקשר בין מחלות לבין מה שקורה לבן האדם, וזאת בעיקר על ידי ניתוחים שאחרי המוות. שארקו עשה המון נתיחות כאלו והוא מאוד הבין במחלות של כבד וריאות, ובאיזשהו שלב הוא התחיל להתמקד במערכת העצבים, עד שהוא הבין באופן מאוד מדויק מה זו היסטריה. הוא הבין שזו מחלה לא רק של נשים ואת ההקשרים הנפשיים של ההפרעה, ושלמעשה היא הפרעה פסיכוסומטית".
שארקו הסביר את התיאוריה שלו דרך "שיתוק כפפה" - תופעה שבה כף היד בלבד משותקת. כיוון שהתופעה אינה אפשרית מבחינה נוירולוגית (משום שהעצבים בכף היד קשורים לעצבים נוספים לאורך היד), שארקו ניסה להוכיח באמצעותה כי ההסבר היחידי טמון בנפש, והצביע על טראומות כגורם המרכזי. לצורך המחקר הוא נהג להכניס חולים ובעיקר חולות להיפנוזה, שבמהלכה ציווה עליהם להזיז את החלקים המשותקים. אם הם הצליחו, זה היווה עדות לכך שהבעיה היא רגשית.
"שארקו טוען שההיסטריה יכולה להיווצר על ידי הדמיון ועם זאת היא הדבר האמיתי, וזה דבר שמאוד ברור לנו היום – שהפרעה סובייקטיבית היא לא פחותה מהפרעה אובייקטיבית, אבל היא עדיין סובייקטיבית. והוא התחיל לאבחן האם לאדם יש שיתוק או פרכוסים על רקע שבץ או בעיה גופנית, או על רקע היסטריה. הוא לימד לאבחן היסטריה בדרך החיוב ולא בדרך השלילה, שזה מאוד חשוב גם היום - יש כאלו שיגידו שהם מוכנים לאבחן הפרעה פסיכוסומטית רק אחרי שנשללו כל ההפרעות הגופניות. שארקו אמר שהוא יודע לאבחן היסטריה".
לדבריו של ד"ר עזרא, ההיסטריה מעולם לא נעלמה. היא עדיין חיה ובועטת תרתי משמע ובדיוק עם אותם התסמינים, אלא שהיום היא נכנסת תחת שמות רשמיים יותר, כמו תסמונת המרה (המרה מקונפליקט נפשי או ממצוקה נפשית לבעיה גופנית) או הפרעה פונקציונלית גופנית/תפקודית. כאמור, כל אלו הן למעשה מילים יפות יותר להפרעה פסיכוסומטית – שזה בעצמו מונח עדין יותר להיסטריה. "זה כמו שפעם אמרו 'כושי', אחרי זה 'שחור' ועכשיו 'אפרו אמריקאי'. אתה מנסה לשנות את השם כדי לשנות את הסטיגמה, אבל זה לא תמיד מצליח. אני חושב שלא מספיק לשנות את השם, צריך לשנות את החשיבה. המילה פסיכוסומטי מייצרת הרבה מאוד התנגדות. כשאתה אומר שיש לך הפרעה פסיכוסומטית, החוויה היא שאתה מתמסכן. יותר מזה, אתה רואה את היחס השיפוטי מצד הרופאים. אני חושב שהדבר הכי חמור זה השיפוטיות. אם יש לך שיתוק על רקע של שפעת זה בסדר, אבל אם יש לך שיתוק על רקע נפשי זה לא בסדר - וזה לא נכון. כולן הן הפרעות שיש להן מרכיבים מסוגים שונים שאנחנו צריכים ללמוד ולהבין אותן ולטפל בהן".
לטענתו של עזרא, מהבחינה הזאת היום אנחנו במקום פחות טוב מבתקופתו של שארקו. "אם בתקופה של שארקו וקצת אחריו הצליחו לטפל בהפרעות פסיכוסומטיות בצורה לא רעה בכלל, היום הרפואה המודרנית פוגעת בחולים יותר מאשר עוזרת להם. עם כמה שהתקדמנו בהפרעות גופניות, בכל הנושא הפסיכוסומטי כמעט שלא התקדמנו".
איך אתה מסביר את זה?
"הרבה סיבות. קודם כל פעם לא ידעו לטפל בחולי שבץ או פרקינסון. למי היה אפשר לעזור? רק לחולים ההיסטריים, הפסיכוסומטיים. הטיפולים לשבץ או לפרקינסון התחילו באמצע המאה ה-20. אם בשנת 1995, כשהתחלתי לטפל, הגיע אליי מישהו עם שיתוק בפלג גוף ימין כתוצאה משבץ, לא היה לי מה לעשות איתו. היום כבר ידוע שהוא חייב מיד לקבל חומר מיוחד להמסה של הכריש או צינתור. זאת אומרת שאם בשנת 1995 אני מפספס שבץ ואומר שזה אירוע נפשי – זה אומנם לא נעים, אבל לא קרה כלום. אבל ככל שאתה נעשה יותר פדנטי בהפרעות גופניות, אתה לא יכול להרשות לעצמך לפספס הפרעות גופניות ולהגיד שהן נפשיות. אז אתה עושה עוד ועוד בדיקות כדי לא לפספס את המחלה שאתה יכול אולי לעלות עליה. הסיבה השנייה היא כל הנושא של תביעה: אם היום אתה מפספס - יתבעו אותך".
כסיבה נוספת ואולי מרכזית לכך שהיום הטיפול בהפרעות פסיכוסומטיות פחות מוצלח מבעבר, ד"ר עזרא מציין דווקא את נושא ההתמקצעות. "התמחינו מאוד בטיפול בהפרעות גופניות, וכרופאים נעשינו ממש נכים למרכיבים הנפשיים. שארקו ידע לטפל בגוף ובנפש במקצוע אחד. היום בתוך הנוירולוגיה יש 7-6 התמחויות ואותו הדבר בפסיכיאטריה. אחנו בפיצולים של הפיצולים, וככל שאתה יותר מפוצל, קשה לך יותר לראות את התמונה הפסיכוסומטית הרחבה. אנחנו במקום מאוד רע מבחינת החיבור בין גוף לנפש ואין כמעט פסיכולוגים שמתמחים בפסיכולוגיה רפואית".
אז בעצם שארקו הוא האבא של החיבור בין גוף לנפש.
"הוא בטח אחד מהאבות. גם פרויד הוא אחד מהאבות, אבל לתפיסתי פרויד לקח את זה למקום לא טוב. הוא יצר עולם שלם של פסיכולוגים שלא מבינים בגוף. אבל לא רק פרויד אשם, גם כל הגישה הביו-רפואית שהתייחסה אל האדם כאל מכונה משוכללת ותו לא, ואז נוצרת גישה שמפצלת ולא מאפשרת את החיבור. אפשר לראות בקלות חולה שעובר תאונת דרכים קלה וסובל מכאבים, שמגיע לאורתופד והאורתופד לא שואל שאלה אחת על טראומה, על סיוטים, האם הוא חזר לנהוג או לא, כמה משככי כאבים הוא לוקח, האם הוא ישן. אולי זה מה שמייצר את הכאב, אבל מה זה קשור לאורתופד? הוא יודע להתעסק עם חוליות ועם שרירים. ואותו דבר פסיכולוג. אז אנחנו מנסים בעבודה שלנו לחבר. אבל אנחנו עדיין מאוד רחוקים מהמקום שבו זה אמור להיות".
אבל למרות כל החדשנות של שארקו, הדרך שבה הוא הציג נשים אולי אפילו רק חיזקה את ההיסטריה.
"יכול להיות. אני כן יכול לומר שככה זה עבד. גם היום יש מי שיגידו שכשעושים ביקורי רופאים זה פוגעני וצריך לעשות את זה רק אחד על אחד. אבל אנחנו מדברים על סוף המאה ה-19, הרפואה הופכת להיות למדע יותר מדויק. מתחילים להבין איזו פגיעה יוצרת איזו בעיה, מתחילים לחשוב על פתרונות טיפוליים".
גם על השאלה למה דווקא נשים הוצגו באותם שיעורים אפשר למצוא תשובה מסברת אוזניים: בסופו של דבר, גם אז וגם היום נשים הן אלו שיותר סובלות מהפרעות פונקציונליות. מעצבן אבל נכון. "יש לכך כמה סיבות: נשים יותר רגישות מגברים פיזיולוגית, ויש גם קשר להורמוני המין, אבל לא רק - נשים הרי גם סובלות מחרדה יותר מגברים, מדיכאון יותר מגברים. הן גם חוות פגיעות מיניות יותר מגברים ובכלל חוות יותר טראומות. אז יש לכך סיבות ביולוגיות, חברתיות ותרבותיות. באופן כללי נשים סובלות יותר ממחלות שלא הורגות וגברים סובלים יותר ממחלות שהורגות, כמו לב, ריאות, סרטן. כל מגדר והבעיות שלו".
"במובנים מסוימים שארקו עשה עם המטופלות ההיסטריות המון צדק והמון טוב", אומרת עדילי ליברמן, יוצרת "מופעי ההיסטריה". "עד אז הן היו זרוקות בבתי החולים בלי שום יחס. אף אחד לא היה מסתכל עליהן כי זה היה משהו שאין לו מרפא. הן היו אבודות, צעירות, חלקן נערות בנות 12, 14, הרבה מהן נפגעות מינית. הוא הביא אותן לקדמת הבמה. המדע באותה תקופה היה הדבר הכי חם, והן היו מופיעות בעיתונים. כל פריז הייתה מגיעה לראות את המופעים האלו, 500 אנשים בקהל. גם שארקו היה מאוד תיאטרלי והוא היה כמו פרופסור קרסו כזה, איש אשכולות שמבין גם בספרות, בתיאטרון, מביא ציטוטים של מולייר. הוא היה משתמש בתאורה, בתלבושות, הן אפילו היו מתאפרות לפני זה ומסדרות יפה את השיער".
7 צפייה בגלריה
במובנים מסוימים שארקו עשה עם המטופלות ההיסטריות המון צדק'' (תמונה: מתוך ויקיפדיה)
(ויקיפדיה)
ליברמן, שחקנית ויוצרת ומתנדבת במרכז לתקיפה מינית, העלתה את המופע לראשונה ב-2016 בתיאטרון תמונע ומאז תחילת הקורונה היא גם מרצה בנושא דרך הזום. ההחלטה לשחזר דווקא את השיעורים של שארקו התחילה מאותו ציור של ברויה, האהוב כל כך על פרויד. "משהו שם ביחסי כוחות תמיד הפליא אותי, הטריד אותי, הימם אותי, הפנט אותי. משהו בציור כל כך מזוקק במובן של יחסי הכוחות של אישה אחת יחידה, שפלג גופה העליון נוטה אחורה בתנוחה של הקשת ההיסטרית, וכל הגברים עומדים ומסתכלים. היא אובייקט, לאו דווקא מיני אבל היא 'המטופלת' – בלי שם ובלי כלום. והוא כמובן בעל הידע ובעל הכוח, הפרופסור הדגול שבעצם מראה את כל מה שהוא מבין וגיבש על הגוף שלה. וזה דימוי הכי חד ודוקר לכל מה שמעצבן אותי בעולם הזה ושקשה לי איתו. ואז התחלתי לחקור מה עומד מאחורי הדימוי הזה".
המחקר לא גרם לה להגיע לתשובה חד משמעית לגבי שארקו ואופן הטיפול שלו, שבמידה כזו או אחרת מונהג גם היום. "אני מודה שאני בסוג של דילמה מול זה, כי גם היום יש הצגות של חולים, ואיך סטז'רים ילמדו אם הם לא ייכנסו ליולדת באמצע לידה? זה מקצוע שרוכשים עם ניסיון, עם התבוננות וחקר על הגוף עצמו. וזה מעלה המון שאלות אתיות ומוסריות. אני בחרתי להציף את המקום הזה של יחסי הכוחות. המופע הוא שחזור אחד לאחד של הרצאה שהוא כתב מתוך ספר ההרצאות שלו, ולמרות התקופה השונה, יש בזה משהו שהוא מאוד מוכר לי, כי גם היום במאים עושים הדגמות על שחקניות, מורים למשחק מדגימים על סטודנטיות. יש יחסי כוחות דפוקים וחסרי גבולות בין מורים לתלמידות ותלמידים, וזה רק עכשיו מתחילים להשתנות. אצל שארקו היייתה לכאורה הצדקה שהיא מדעית. כדי לעשות משהו טוב לאנושות, לקחו מהנשים את השליטה, אבל זה בניגוד גמור לתהליך החזרת השליטה למי שנפגעה – שעל זה אנחנו מדברות היום.
"שארקו אומנם השקיע בחקר ההיסטריות 30 שנה והוציא את הנשים מהפינות הטחובות של בתי החולים אל הבמה, אבל איך הוא עשה את זה ובאיזה מחיר? באחד מהתיעודים של המפגשים יש תיאור של חולה צעירה שלפני כן הייתה משרתת ומגיל 10 חוותה אונס מצד מי שהיה הבעלים שלה. היא סיפרה שהיא ראתה אותו באחד המופעים מסתכל עליה. כמה הדבר הזה מזעזע ונורא. ומצד שני אני לא יכולה לשפוט את שארקו יחסית לימים שלנו, כי אלו היו זמנים אחרים, ואולי אפשר אפילו לומר שלזמנו הוא היה פמיניסט".
אילו תגובות את מקבלת למופע?
"הן מתחלקות באופן מאוד מעניין לגברים לנשים. נשים הרבה פעמים מדווחות בסוף המופע על חוויות פיזיות כמו צמרמורות, כאבי ראש, בחילה, חולשה. חוויות של הזדהות פיזית. יש גם גברים שדיווחו על זה, אבל מרבית הגברים חוו את זה כביקורת קשה. בשיחות שאחרי המופע עולה השאלה איך אפשר להציג ככה את אבי הנוירולוגיה. בצרפת עד היום הוא נחשב לעילוי, כל סטודנט לרפואה מכיר את השם שלו ויש ניתוחים ומחלות על שמו. זה לא פשוט לראות אותו ככה.
"מטפלים ומטפלות שצפו במופע העלו את העובדה שעדיין יש שאלות אתיות שלא מדוברות בגלל שגם היום חולה יושב מול ועדה שבודקת אותו. יש משהו שהוא מאוד קשה בזה. באחד המופעים היה ראש מחלקה פסיכיאטרית שאמר 'אצלנו זה לא קורה', ושאר אנשי המחלקה שלו אמרו לו שבוודאי שכן, ושיש המון דברים שצריך לדבר ושאול ולהציף. רק לפני כמה זמן התפוצץ הסיפור של יובל כרמי. חסר רופאים ופסיכולוגים שמשתמשים בכוח שלהם לרעה? ברור שההיגיון הבריא אומר שזה לא תקין, אבל לצערי אנחנו יודעות אילו דברים קורים במציאות".
7 צפייה בגלריה
''מטפלים ומטפלות שצפו במופע העלו את העובדה שעדיין יש שאלות אתיות שלא מדוברות''. מופעי ההיסטריה (צילום: אייל תגר)
(אייל תגר)
את מביאה ביקורת לא פשוטה. זה בערך כמו לגלות שהאמן שאת אוהבת אנס.
"זו במאמת מורכבות נוראית. אבל כמו שאני לא בעד הפרדה בין אמן לאנס אז ככה אני במקרה הזה. יש אנשים שאומרים שאפשר להפריד, שגם אם וודי אלן עשה משהו לבת שלו, עדיין צריך ליהנות מהסרטים שלו ואפשר להמשיך להקשיב לשירים של מייקל ג'קסון אבל בד בבד לזכור שהוא עשה דברים איומים לילדים. אני לא מסוגת לעשות את ההפרדה הזו. ההזדהות שלי היא קודם כל עם הנפגעות והנפגעים. לא יקרה שום דבר אם אני לא אצפה בסרטים של פולנסקי. שום יצירה לא שווה שאישה תחווה את הפגיעה שוב ושוב כי האנס שלה מפורסם".
אבל פה זו לא רק יצירה, זה כבר התקדמות מדעית, רפואית, שאולי היום עוזרת להרבה נשים.
"מצד אחד שארקו סלל את הדרך לכל מה שאנחנו יודעים היום. אי אפשר לבטל עכשיו את כל הפסיכולוגיה וגם חייבים להמשיך את הגילויים הלאה, אבל במקביל גם להציף ולחשוף את הדברים ואת עוולות העבר שהן גם ההווה".
את המופע מסיימות ליברמן והרקדניות שמופיעות יחד איתה באוננות למשך כמה דקות. "זו קודם כל תשובה לשטות הזו שכאילו הוויברטור הומצא בגלל ההיסטריה, שזה עיוות היסטורי. אבל מעבר לזה אנחנו רוצות להמחיש שהמיניות שלי היא שלי קודם כל ואני אחליט עליה. ואני לא אסכים – אפרופו מושג הסכמה שרווח בשיח המשפטי לאחרונה - מה פתאום להסכים למין? למה אני צריכה להסכים למין? אני צריכה לרצות מין. אני רוצה להיות בתשוקה למין. אני לא רוצה להסכים למין. גם זה משהו שרק עכשיו מתחיל להשתנות, אבל כנראה שבינתיים ימשיכו לקרוא לנו 'היסטריות'".
