אם היו מספרים לקורל הילדה, ש"אספה" במהלך שנותיה בבית הספר 121 ציוני נכשל, שיום אחד כשתהיה גדולה היא תהפוך לד"ר שחר, אין ספק שהיא לא הייתה מאמינה. היא בטח הייתה רצה לחדר שלה, מפעילה את הטלוויזיה וחושבת שזו כנראה עוד בדיחה מעליבה של המורים. כי במשך כל השנים על ספסל הלימודים חוותה קורל תחושת כישלון מתמשכת. היא ספגה עלבונות צורבים מהמורים ומהתלמידים ועונשים קשים והתעמרויות מצד הצוות החינוכי. היא נאבקה בקשיי למידה מתסכלים, הסתבכה באינספור תירוצים ושקרים יומיומיים כדי לחפות על בעיות הקשב והריכוז שהביאו לכך, ואף ברחה מבית הספר לכמה חודשים שבהם ביססה לעצמה מפלט מהמציאות בעולם משלה.
- לא רוצה לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
אבל מפגש מכונן ומשנה חיים עם ספר העוסק באסטרטגיות למידה שינה את מסלול חייה מקצה אל קצה. אחרי שהצליחה בעזרתו, ובעזרת שיטות שפיתחה בעצמה, להתגבר על קשיי הלמידה שנבעו מהפרעת הקשב החמורה שממנה היא סובלת, היא החליטה שאת הסבל שחוותה אפשר לחסוך מילדים אחרים.
כיום היא עוסקת בייעוץ חינוכי ובהנחיית הורים, חוקרת שיפור תפקודים מוחיים ובעלת מכון לטיפולים וללימודים בהפרעת קשב, התנהגויות ולקויות למידה. "מחקרים מראים שיצירת סביבה שמחזקת ומשפרת את התפקודים המוחיים בשלבים מוקדמים מעלה ב־70% את הסיכוי להפוך את הפרעת הקשב ולקויות אחרות לזניחות בחייהם של הילדים", היא מצהירה באופטימיות. כן, היום היא יודעת שאפשר לצמצם משמעותית הפרעת קשב (ADHD) שמאובחנת בגיל מוקדם ומטופלת כראוי, אבל הסיפור שלה התחיל כאמור אחרת לגמרי.
היא נולדה לפני כ־40 שנה, בת זקונים לרעיה ירון, רופאה אלטרנטיבית, שנפטרה ממחלה לפני כחמש שנים, ולאיתן, מג"ד בגולני וכיום בעל חברה לעיצוב ולשילוט חנויות, ואחות לשלושה אחים בוגרים ממנה. "אני זוכרת את עצמי כילדה אנרגטית", היא מספרת. "בגיל שש, באחד מסופי השבוע, לקחתי את חוברת 'אלפי' שקיבלנו בכיתה, כ-200 עמודים, התיישבתי וביצעתי את כל התרגילים". אבל בעוד שבבית היו גאים בה על המוטיבציה שהפגינה, בבית הספר היחס היה שונה בתכלית.
לדבריה, המורה דאגה לצנן בכעס את ההתלהבות הזאת. "מיד כשזיהתה בזווית עיניה שהתקדמתי בחוברת, היא אחזה בי בחוזקה, נזפה בי מול כל הכיתה והעמידה אותי עם הפנים לקיר עד סוף היום. זהו הזיכרון הטראומתי הראשון שחוויתי ממוסד חינוכי. אמנם הוריי עמדו מאחוריי ועשו סקנדל בבית הספר, אבל המורה קיבלה גיבוי מלא מההנהלה והמשיכה ללמד אותי עוד שנה אחרי המקרה הזה".
וזה ממש לא התסכול היחיד שהיא סוחבת איתה מהשנים המוקדמות על ספסל הלימודים. "אני זוכרת את עצמי בכיתה ב' יושבת ליד השולחן וממתינה, כמו כולם, שהמורה תחזיר את תוצאות המבחן האחרון", היא משחזרת. "מסביבי כולם קיבלו מעל 90, ורק אני קיבלתי ציון 67 עם סמיילי עצוב. לקחתי את דף המבחן בכעס, קימטתי אותו והשלכתי לפח".
בהמשך, המצב בבית הספר רק הלך ונעשה רע יותר ויותר. היא החלה לסבול בנוסף להפרעת הקשב גם מתופעות נלוות כמו קשיי התארגנות, מיקוד וזיכרון קצר. בהדרגה היא החלה לשכוח באופן קבוע להכין את שיעורי הבית ואפילו להחזיר את התיק מבית הספר. "בשלב מסוים החלטתי להכין מבעוד מועד את כל התרגילים בחוברות, כדי שלעולם לא יתפסו אותי יותר בלי הכנת שיעורים", היא מתארת את הפתרון שאלתרה כדי לצאת מהסיטואציה, "אבל אז, כשהגיע השיעור, התברר ששכחתי את החוברת בבית או שכתבתי את התשובות על דף, שעם הזמן התקמט או נשכח בתיק". בעיית השכחנות שלה הגיעה לשיאה כשאספה מתלמידי הכיתה 300 שקל להכנת מסיבה. היא שכחה לגמרי איפה שמרה את הכסף, מה שאילץ את הוריה לשלם בסופו של דבר על האירוע מכיסם. למזלה, הוריה גילו הבנה מיוחדת למצב. "בבית לא כעסו עלי כי כולם סובלים אצלנו מהפרעת קשב, כולל הוריי, שלאורך כל הדרך יצרו אצלנו תשתית להצלחה. הם דאגו שנתעורר בבוקר, הכינו לנו אוכל, וחזרו שוב ושוב על המשפט: 'אל תיתני לאף אחד ולאף טעות לגרום לך להפסיק לנסות'".
כשעלתה לכיתה ג' המצב החמיר אף יותר והיא פשוט הפסיקה ללכת לבית הספר. "בבוקר, כשכל אחד מבני המשפחה יצא לדרכו, אני הייתי עושה סיבוב פרסה וחוזרת הביתה. כשכל התלמידים ישבו מול המורה בכיתה, אני ישבתי מול הטלוויזיה, צופה בחינוכית וסופגת כל כך הרבה ידע. זה היה נפלא עבורי לבלות שעות במקום שבו אף אחד לא מאשים אותי בהפרעה ולא נותן לי ציון 'נכשל'". עם זאת, אף אחד גם לא ניסה לברר את הסיבה להיעדרותה, ורק ביום ההורים, בסוף המחצית הראשונה, נדהמו הוריה לגלות על היעדרותה הממושכת. בהתחלה הם כעסו על המחדל של צוות בית הספר, אבל מהר מאוד התעשתו ומצאו יחד פתרון יצירתי ומתחשב שלפיו בכל פעם שהיא תרצה להתאוורר מהלימודים, היא תפנה למורה, וזו תשלח אותה למשימות שונות מחוץ לכיתה, כמו למשל לעזור לאחות בבית הספר, וכך היה.
3 צפייה בגלריה
''לקחתי את דף המבחן, קימטתי אותו והשלכתי לפח'' (אילוסטרציה: shutterstok)
(צילום: Shutterstock)
אלא שלאורך כל השנים הבאות היא המשיכה לקבל יותר ויותר ציוני 'נכשל' במבחנים ובתעודות. "בקיץ, כשכל חבריי יצאו לחופשה, אני נאלצתי לעבור קורסי קיץ כדי להשלים את הפער", היא מספרת. "הייתי מסתכלת עליהם דרך החלון של הכיתה - הם שיחקו ואני חזרתי ללמוד עם המורה".
כחלק מהקשיים ומההתמודדות הבלתי פוסקת עם הפרעת קשב ילדים רבים סובלים גם מחרדת ביצוע או מנטייה לשקר. "אני למשל הייתי ילדה חסרת אחריות שמשקרת המון", מעידה ד"ר שחר על עצמה, ומסבירה: "יש סיבות רבות שבגללן ילדים עם הפרעת קשב וריכוז משקרים. אחת מהן קשורה לעובדה שהם חווים כל כך הרבה כישלונות, שהדרך הלא מודעת שלהם להגן על עצמם היא ליצור מציאות קצת אחרת, חיובית יותר, שמקנה להם שליטה על המצב". בנוסף לדבריה, "בקרת הקשב", שהיא תת מערכת במערכת הקשב במוח, וכן מערכת התפקודים הניהוליים הן שתי מערכות שבדרך כלל חלשות יותר אצל ילדים ומבוגרים עם הפרעת קשב. לכן נראה אצלם יותר קשיים בקבלת החלטות, בארגון, בקביעת סדר העדיפויות, בעקביות ובמציאת פתרונות טובים בעת קונפליקט. "הטיפול בהפרעה מחייב חיזוק של המוח ושיפור כל התפקודים במערכות אלה", היא מחדדת. "מחקרים רבים הראו שילדים שלא שיפרו את התפקודים האלה נטו יותר להתנהגות מינית מסוכנת ולהתמכרויות בגיל מאוחר יותר, חוו חוסר התמדה בזוגיות ובעבודה, חוסר שביעות רצון בחיים, דיכאון ואפילו נטיות אובדניות".
במקרה שלה, בחטיבת הביניים בלט אצלה הקושי בקליטת שפות. העברית שלה הייתה משובשת, האנגלית הייתה לה קשה והערבית עוד הרבה יותר. "לאורך כל הדרך לא התעורר אצל אף מורה החשד שאולי אני סובלת מהפרעת קשב וריכוז. מבחינת המורים מצבי שיקף חוסר השקעה בלימודים. באחת הפעמים קראה לי המורה בנוכחות כל הכיתה 'טיפשה': הייתי מלאת בושה. בספר המחזור של בית הספר, מעל התמונה שלי, היה כיתוב בהשראתה: 'אמנם היא לא גאון, אבל אותה אנחנו אוהבים המון’. מהסיבה הזו הספר הזה מעולם לא נכנס אלי הביתה".
לדבריה, הנטייה של מורים רבים להגיב בקוצר רוח ובזלזול כלפי ילדים עם הפרעת קשב, תוך שהם מציינים שוב ושוב את שמם באינטונציה לא נעימה, גורמת לרבים מהם להפסיק לאהוב את שמם, וכי מחקרים מראים ש-50% מהאנשים שהחליפו את שמם סבלו מהפרעת קשב. קורל היא אחת מהם. בכיתה ט' הוסיפה את השם קורל לצד השם המקורי שלה: איילת, "כדי שיהיה לי משהו חדש ונקי משלי שיאפשר לי לבנות את הביטחון העצמי שלי".
אולם חרף העלבון הצורב שנחקק בנפשה, את המסר המהדהד ש"הרים" אותה מכל נפילה היא זוקפת לאורך כל הריאיון להוריה. "הם נהגו תמיד לומר לנו: 'אתם לא תמיד תצליחו, ויהיו כאלה שיהיה להם מה לומר עליכם. לכן מצאו את החוזקות הטמונות בכם ועופו איתן הכי גבוה שרק אפשר'". ואכן, באותם הימים החוזקות שלה היו בתחום החברתי. היא הצטיינה כספורטאית, השתתפה בקבוצת תיאטרון, הייתה חברה במועצת תלמידים, ארגנה מסיבות, ובעיקר הייתה במקומות שיש בהם שמחה. "המקום השמח לא דורש מאמץ מנטלי", היא מסבירה. "אף אחד לא נבחן שם, ולכן זה גם המקום הכי נוח לפרוח בו. הורים צריכים לדעת לכוון את הזרקור על החוזקות של הילדים, אחרת ילדים מאובחנים עלולים להאמין שאין בהם שום דבר טוב, ומכאן הדרך להידרדרות היא קצרה. אני לא הידרדרתי לסמים או לאלכוהול הרבה בזכות הוריי".
אבל מעבר להסתפקות במקומות השמחים עדיין נשאר האתגר הגדול שטרם פוצח – הפן הלימודי. השינוי בתחום הזה הגיע דווקא ממקום לא צפוי. "יום אחד אמי הביאה לי הביתה ספר שעסק באסטרטגיות למידה שמטרתו לספק כלים איך ללמוד", היא מספרת. "קראתי אותו בשקיקה, יישמתי את הטכניקות המוצעות, ופתאום חלה אצלי תפנית חדה בלימודים. פיתחתי גם בעצמי כל מיני שיטות שיעזרו לי לזכור את החומר טוב יותר. בנוסף נשענתי גם על הטקטיקה של אבא שלי, שנהג לספר לנו את סיפורי התנ"ך באופן מרתק, מה שגם עזר לנו לזכור את החומר טוב יותר. כך סיימתי את הבגרות בממוצע 84, ללא כל עזרה של מורים פרטיים".
בצבא שירתה כמדריכת שריון, ועם השחרור נרשמה למכינה קדם אקדמית לשיפור ציוני הבגרות. במקביל אובחנה לראשונה עם הפרעת קשב חמורה וליקוי שפתי. "הייתי מוטרדת מכך, אבל גם מאוד סקרנית. בכל זמן פנוי שעמד לרשותי ניגשתי לספרייה לקרוא על התפקודים השונים של המוח ועל דרכים לחיזוקם. אז קראתי רק מחקרים בעברית, כי האנגלית שלי עדיין הייתה טעונת שיפור".
3 צפייה בגלריה
''הורים צריכים להבין שיש היום דרכים מצוינות להתגבר על האתגרים שבהפרעת קשב לפני טיפול תרופתי'' (אילוסטרציה: shutterstock)
(צילום: Shutterstock)
לצד קריאת המחקרים היא כתבה לעצמה את כל ההמלצות והטכניקות שנבדקו והוכחו, כמו למשל איך לתרגל קשיבות כדי להימנע מהסחת דעת במהלך השיעור, ויישמה אותן עצמה. "לאורך כל השנים לא נעזרתי בריטלין חרף ההמלצות של המומחים. ההורים שלי נתנו לנו להבין שהכוח טמון רק בנו", היא אומרת. בתום המכינה, שאותה אמנם סיימה בממוצע גבוה אך גם במאמצים רבים, המשיכה ללימודי תואר ראשון בחינוך מיוחד ובתקשורת. באנגלית עדיין נאלצה להשתפר ולקחה שישה קורסים. את התואר הראשון סיימה בהצטיינות.
"מאוחר יותר, כשהתחלתי את התואר השני בייעוץ חינוכי, עדיין התקשיתי באנגלית", היא מודה. "ניסיתי לשחד את אחי שיתרגם עבורי מאמרים, אך הוא סירב ואמר לי בתבונה: 'אם כל פעם תתחמקי מלאמן את המוח - את תישארי במקום'. בלית ברירה נאלצתי לקרוא מאמרים באנגלית ולהבין מהם התרגילים שהוכחו במחקרים כמשפרים את תפקודי השפה וקליטת השפות". כיום היא קוראת, כותבת ומרצה באנגלית בלי כל בעיה. לאחר שסיימה את לימודי התואר השני, גם הוא בהצטיינות, החלה בלימודי הדוקטורט, שעסק בקידום ילדים באמצעות האינטראקציה של ההורים עם ילדיהם.
מיד לאחר סיום הלימודים היא פגשה את מוטי, אז עורך דין צעיר, ובתוך ארבעה חודשים הם נישאו. כיום הם מתגוררים ביישוב ניל"י, ויש להם ארבעה ילדים: ארבל (12), אילון (10), אלה (7) ואלמוג (5). לדבריה, הרקע הגנטי-המשפחתי היה ידוע בנוגע להפרעות קשב וריכוז, ולכן לא הופתעה לזהות סימנים מוקדמים גם אצל הילדים: "כבר בגיל כמה חודשים אצל אלמוג ואצל אילון התווספה גם לקות שפתית. הסימנים ניכרים, בין השאר, סביב משחקים התפתחותיים (מעבר ממשחק למשחק בתוך זמן קצר מאוד)", היא מסבירה. "פעמים רבות ההתפתחות המוטורית אצל ילדים עם הפרעת קשב מהירה מאוד. בנוסף הם כל הזמן בתזוזה - קופצים, מטפסים, נוטים להיפצע. מאחר שהייתי מדריכת הורים עוד לפני שהפכתי להיות אמא, היו לי מספיק ידע וכלים. התחלתי לעבוד איתם ונהניתי לראות את קצב השינויים. אגב, שניהם עשו אבחונים בשלבים מאוחרים יותר ונמצאו ללא הפרעת קשב וריכוז".
בתום התואר הראשון בחינוך מיוחד החלה ד"ר שחר ללמד בכיתות רגילות. לדבריה, היה חשוב לה במיוחד להגיע דווקא לכיתה רגילה כדי לזהות את אותם ילדים מתקשים, לסייע להם ולחסוך מהם סבל ומפח נפש. "לצערי, עדיין רואים צוותים רבים בבתי הספר שלא יודעים להכיל את התלמידים שסובלים מהפרעת קשב וריכוז ו/או מלקויות שונות", היא אומרת. "מורים רבים מאבדים את הסבלנות ומפנים את ההורים לפתרון הקל – ריטלין. הורים חייבים לדעת שיש היום דרכים מצוינות להתגבר על האתגרים שבהפרעת הקשב והריכוז עוד הרבה לפני שפונים לטיפול התרופתי, אם בכלל. חלק מבתי הספר מכניסים השתלמויות לבית הספר, והמורים לומדים להבין טוב יותר את השפעת התפקודים המוחיים על ההתנהגות. כך למשל, ילד ששפך מים לא בהכרח עשה זאת כדי להפריע, ותלמידה שלא הגישה עבודה לא בהכרח עצלנית. ככל שלמורים יהיו יותר כלים להתמודד עם הפרעת הקשב והריכוז של הילדים, כך אנחנו נרוויח ילדים מאושרים יותר שממצים את הפוטנציאל שלהם ומרגישים שווים".
כיום ד"ר שחר, שמנחה השתלמויות של משרד החינוך בנושא זה, מנגישה למטופליה את כל המחקרים החדשים בתחום הפרעות הקשב, כולל טכניקות ותרגילים לשיפור תפקודי המוח. את המסע האקדמי המרשים שלה היא מסמנת בניצחון גדול מול מערכת החינוך שבאותם ימים לא השכילה להכיל את האתגרים שהיא ורבים כמותה הציבו בפניהם. "אני חוזרת על המסר בכל הזדמנות: אותי לימדו לחיות עם הקשיים, אבל למה בכלל צריך לחיות עם גישה שיש בה כל כך הרבה פשרה?", היא מסכמת. "הגיע הזמן שהורים, ילדים ומבוגרים עם הפרעת קשב וריכוז יבינו שאפשר לשפר ולחזק את תפקודי המוח, לא בשיטות קיקיוניות אלא בטכניקות מגובות מחקרים, שמשנות חיים ומספקות הרבה יותר הזדמנויות לחוויות של הצלחה".
