"נכון המונח הזה, תשושי נפש, שאומרים על זקנים דמנטיים? אז זה מה שאני מרגישה עכשיו. תשושה. הכל נהיה מסובך יותר", אומרת השבוע א' מהצפון, בת 45, נשואה ואם לבת תשע ולבת 12. "לשבת שוב בפקקים, לסחוב בעבודה מהבוקר עד הערב, כל חוסר הוודאות הזאת סביב הילדים, אם הם כן הולכים לבית הספר או לא. אז אומרים שחוזרים לשגרה ואמורים לשמוח מזה ולהירגע, אבל במקום זה אני רק נלחצת. אני בסוג של אפטר-שוק. זה כאילו רצת, ואז היית צריכה להאיץ, לתת ריצה מטורפת, ונתת את כל מה שיש לך כדי לשרוד את התקופה הנוראית הזאת, ועכשיו עוד מבקשים ממך לחזור לריצה שהייתה לך לפני כל השנה הזאת כאילו כלום? יש שחיקה נפשית ובסוף, השחיקה הנפשית מייצרת חרדה. היכולת שלי להתמודד עם דברים היא פחות טובה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
באיזו רמה החרדה חונקת אותך?
"לפני שלוש שנים הפסקתי עם הציפרלקס, ועכשיו חזרתי עוד פעם".
לא שנת הקורונה היא מה ששבר את א'. מובן שהתקופה הזו הביאה עימה את החששות והקשיים שלה, אבל עם אלה הצליחה א' להתמודד. לא, מה שדוחף אותה אל מעבר לקצה הוא דווקא החזרה לשגרה. "אני לא מפסיקה לחשוב על איך הדברים יסתדרו עכשיו, מה יהיה עם הילדות, איך אני אמשיך לתפקד בעבודה כשהבנות בבית", היא מסבירה. "בקורונה עבדתי קשה אבל גם הייתי בבית, אז כביכול זו אמורה להיות הקלה לחזור למשרד עם כל טשטוש הגבולות שהיה, אבל במקום זה אני מרגישה שקשה לי לא להיות בבית. שכל דקה שאני מחוצה לו מעוררת אצלי אי־שקט".
מאיפה זה נובע?
"כשעבדתי מהבית הרגשתי שאני בשליטה, גם על העבודה וגם על הילדות. גם אם נטרפתי. ועכשיו, בימים שאני בעבודה במשרד, אני תופסת את עצמי כל הזמן במחשבות של 'אבל מה עם הילדות? מה הן עושות עכשיו, מה קורה איתן?' זה הרבה יותר מלחיץ. לפני הקורונה הייתה שגרת חיים נורמלית, עד שלוש בבית ספר, אחרי זה חוגים, הן לא לבד. עכשיו אני יוצאת בתשע בבוקר, היא לבד בבית עד שאני חוזרת, לפחות שש בערב, ובזמן הזה יש לה אולי שעתיים בזום, אז מה היא עושה כל היום? מה היא עושה שם במסך? עם מי היא מדברת, מה קורה איתה, היא צופה בפורנו?"
מה בעצם מפחיד אותך?
"אני מפחדת שהילדה שלי לא תהיה מסוגלת לחזור לשגרה. שהיא איבדה את היכולת לתקשר כי היא לא מתקשרת איתי. וזה שאני רחוקה מהן עכשיו במצב הזה, רק מגדיל את הלחץ".
מה שא' מתארת אולי נשמע נוגד את ההיגיון - למה שדווקא עכשיו, כשהכל מתחיל להסתדר, לחזור לציפרלקס? אבל הוא למעשה מאוד הגיוני, וגם מאוד נפוץ. יותר ויותר ישראלים שחשבו שהחזרה למשרדים, לכיתות ולמסגרות תחזיר להם את השפיות, מגלים עכשיו שבמקום זה היא רק הגבירה אצלם את החרדה.
אצל א', עיקר החרדה קשור להתאקלמות של הילדים, למרחק הפתאומי מהם אחרי שנה של פיקוח צמוד. אבל יש עוד אינספור סיבות. למי שהוצא לחל"ת או פוטר נגמרו הצידוקים להשתבלל בבית ולהמתין, והוא צריך למצוא את עצמו בשוק תחרותי יותר. מי שהמשיך לעבוד קלט שבסוף הדרך לא מחכה חופשה בקריביים, אלא אותו לחץ מוכר, רק בלי ההנחות וההבנה שבאות עם מגפה עולמית. וזה עוד בלי לדבר על אנשים שגם כך סובלים מחרדות חברתיות, ואחרי שנה עם מינימום חיכוך נדחפים כעת אל משרדים צפופים ואירועים הומי אדם. אחרי תקופה שבה כולנו נאלצנו להסתגל לנורמלי החדש, מפילים עלינו את הנורמלי הקודם. עכשיו לכו ותתרגלו.
"זה קצת כמו לקום אחרי שבעה, כי ביום שאחרי השבעה אתה קם וצריך להתחיל להתמודד לבד עם העולם. כבר אין את הכולם והביחד שהיו משמעותיים בסיפור של הקורונה, וזה גורם להתעוררות של חרדה", מאבחנת פרופ' ענת ברונשטיין קלומק, ראש המסלול לפסיכולוגיה קלינית מהמרכז הבינתחומי. "הפסיכולוגיה בגרוש אומרת שהנה החיים חזרו ויש אור ירוק לחיות שוב ואתה אמור רק להיות מאושר, שמח, לבלות בברים ולחבק אנשים. אנשים שזה לא עובד להם ככה מרגישים שמשהו לא בסדר איתם".
המגפה עשתה שמות במצב הרוח הלאומי. על פי סקר של הלמ״ס בנובמבר 2020, תקופת פתיחת המשק אחרי הסגר השני וחודש לפני השלישי, 30% מהישראלים מעל גיל 21 (כ־1.7 מיליון איש) דיווחו שמצבם הנפשי החמיר בתקופת המשבר, כשתחושת דיכאון מלווה 19% מהאוכלוסייה ותחושת לחץ וחרדה 37% מתוכה. בארה״ב, מחקר חדש של האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה מצא שאצל 47% מהציבור שנבדק רמת הלחץ עלתה במהלך המגפה.
אותו מחקר גם מצא ש־43% לא הרגישו שוני ברמות הלחץ, וש־7% דווקא הרגישו שהלחץ פחת בזמן המגפה – והם אולי אלה שמתקשים כעת במיוחד. נתונים על מצב הרווחה הנפשית בישראל בימים שאחרי מבצע החיסונים האינטנסיבי וההקלות שבאו בעקבותיו עדיין אין, אבל גם המומחים מעידים שישנו גל של אנשים שהחזרה לשגרה לא עוזרת להם להתגבר על החרדות, אלא דווקא מחמירה אותן.
"אני פוגש הרבה אנשים שהחזרה קשה להם", מתאר עמי ויזל, פסיכולוג קליני ממכון חיבורים, המכון הישראלי לטיפול בחרדה. "אם זה הורים שמתקשים לשלוח את הילד לבית ספר או נערה שיש לה קושי חברתי וסיפרה לי איך להיכנס לבידוד מבחינתה היה נורא מרגיע, כי לפגוש אנשים בשבילה זה להתמודד עם חוסר הביטחון, עם המיקום החברתי שלה, עם הקושי לתקשר. זו עבודה יומיומית מתישה שהיא עשתה לפני הקורונה ועכשיו במשך שנה נחסכה ממנה. ככה גם אנשים שמספרים לי על ארוחות צהריים בעבודה שפתאום הופכות לאתגר. במקרה של ההורים, כשלילדים עדיין אין חיסון, הם אומרים, למה שאני אחזיר את הילד למסגרת הזאת אם הוא יכול להיכנס לבידוד או לחלות?"
וזה מתורגם לפעולה אקטיבית, החלטה שהילד לא יחזור ללמוד?
"כן, אני מכיר הורים שהחליטו לא להחזיר את הילדים שלהם, והם אפילו לא בקצה הסקאלה של החרדתיות. בטיפול משחררים את המקום הזה ועוזרים להם לא לשלם מחיר גבוה מדי על החרדה, שבמקרה הזה גם הילד עשוי להיפגע ממנה. אני אף פעם לא אגיד להורה שהוא טועה או עושה בחירה לא נכונה - כי במיוחד במציאות של השנה האחרונה, מי יודע מהי ההחלטה הנכונה? אבל כן אסביר את המחיר של הנוקשות".
עבור ג', בת 30 ממרכז הארץ, המצוקה החלה כשהבינה, רק בדיעבד, שהקורונה שמה את כולם באותה סירה. עכשיו כשהכל נפתח שוב, היא מרגישה לבד על הסיפון. "לפעמים הייתי רוצה שהקורונה תחזור", היא מודה בתסכול. "הקורונה גרמה לכולם להיות באותו מצב, כולם תחת אותו הסגר, כולם מרגישים לבד והרבה איבדו את העבודה שלהם. היה משהו בזה שכולם עוברים את אותו הדבר. זה גרם לי פתאום להרגיש שייכת יותר לסביבה. אם בקורונה הייתי בדיכאון זה היה בסדר, כי הרבה כמוני היו גם בדיכאון. לא הייתי היחידה. גם אין תחושה תמידית שאני מפסידה משהו איפשהו. עכשיו בסטורי אני שוב מתחילה לראות אנשים בחו"ל ואני אומרת לעצמי, רגע, רגע מה קורה? איך הכל חזר כל כך מהר? לפני שנייה לא היה לכם כסף לכלום. מה קרה פתאום? עכשיו כולם במסעדות ומסיבות, ולא בא לי ללכת. ממצב שאתה מאט את קצב החיים שלך בשמונים אחוז למצב שבשנייה, יום אחד, אתה צריך להיות שוב במאה״.
אין שום נחמה בחיים שמחכים בחוץ?
״בפעם הראשונה שיצאתי לבר, היה כיף, סוג של לחגוג את השחרור והחזרה לשגרה, גם זה משהו שלא עשיתי הרבה זמן. אבל מהר מאוד הבנתי שהשגרה לא כזאת כיפית. פתאום שוב כל אחד מתחיל להיות מרוכז בעצמו כמו לפני הקורונה. אחרי שבשנה האחרונה אנשים היו יותר קשובים לסביבה, כי יש איזושהי סולידריות, כמו במלחמות".
טוב, גם מלחמות נגמרות בסוף.
"אבל אני עדיין רוצה להרגיש כמו בחופשה הזאת של הקורונה, אז בינתיים אני פשוט נשארת בבית. לא יוצאת לברים. הכל נשאר ברמת להיפגש בבתים של אנשים כמו בקורונה או לטייל בטבע. החזרה לשגרה מאלצת אותי לחזור להתמודד עם החיים, ואני לא רוצה. הייתי רוצה שהסגר יחזור".
עבור חלק, תחושת המרחק מאחרים נולדה בגלל פערים תעסוקתיים. חל"תים, פיטורים, יותר מדי זמן פנוי לחישוב מסלול מחדש. כל עוד הכל היה בהולד, היה קל יותר להמתין, לתכנן קדימה, לחשוב מה מתאים. עכשיו פתאום ההבדלים בין אלה שנשארים בבית ואלה שיוצאים לעבוד צועקים לשמיים. כבר אין זמן לחכות. ל' עבדה כעורכת תוכן עד אפריל שעבר, אז הוצאה לחל"ת ומאז לא חזרה לעבוד.
"מאז החל"ת אני חותמת בלשכה וקשה לי לצאת מהבית. אני בן אדם שצריך מסגרת וכל שינוי בשגרה מטלטל אותי", אומרת ל', בת 34 מתל-אביב. "המצב התעסוקתי שלי שם אותי בפני עצמי באור אחר, כזאת שעדיין אין לה עבודה ושעדיין מחפשת את עצמה. כשאני נפגשת עם אנשים זה כאילו אני והם, אני במצב שלי ואתם המסודרים שמצאתם עבודה או אלה שלא פיטרו אותם. ממש מיפיתי ככה אנשים, מי מסודר ומי לא. ועם מי שמסודר הבנתי שאני לא מעוניינת להיפגש כי אני אלחץ. ומה עכשיו לצאת החוצה ולדבר על עצמי ולהעמיד פנים שטוב לי?"
זה שכל המדינה יוצאת מהקורונה, לא גורם לך לרצות לעבוד שוב?
"אני רואה אנשים שכן חזרו וזה עושה לי רע לראות אותם, שמחים ונהנים. כשהרחובות היו ריקים היה לי מאוד כיף, נגיד לרדת עם הכלבים. הרגשתי הקלה בסגרים, בזה שלא צריך להתמודד עם מה שהולך לקרות. כאילו הזמן עמד מלכת ולא צריך להתמודד עם ההשלכות של החיים שלי, ואני לא צריכה לחשוב מה אני עושה, כי קבעו לי עובדה - יש סגר. בדיעבד, התרגלתי מאוד לחיות בחוקיות הזו. זו הייתה בועה בזמן עבורי. עוד מעט ביוני כשלכולם תיגמר האבטלה, תהיה הצפה בשוק וזה מלחיץ אותי, שלא אמצא עבודה. אבל גם לצאת החוצה זה מאוד מלחיץ. לאחרונה אני מטופלת בכדורים. בתחילת מארס היה יותר גרוע, אבל החלטתי שאני משנה פאזה ומטפלת בעצמי. התחלתי לקחת נוגדי חרדה לפני חודש".
כשהמטרה היא להצליח לחזור לשגרה?
"כן. ברגע שהתחלתי לראות אנשים אחרים מתקדמים ועושים, ואת יוצאת החוצה ורואה שיש חיים אז את מבינה מה את מפספסת ואת מבינה שאת רוצה להיות חלק מזה. אני רוצה להיות חלק ממשהו כמו לפני הקורונה. שיהיה לי רצון ליהנות מדברים פשוטים בחוץ. יכול להיות שייקח לי עוד זמן עד שאצא. כרגע לצאת מעורר בי חרדה. אני פשוט ארגיש לא מספיק טובה אם אעשה את זה".
יש כאלה שההימנעות שלהם היא תוצאה של אובדן הכישורים החברתיים, בין שבתחושה או בין שבפועל. במצב כזה, קל מאוד להרגיש שנשארים מאחור. ״אני זוכרת את הפעם הראשונה שיצאתי החוצה ופתאום אני רואה אנשים מצטופפים בברים", מספרת ל'. "אנשים יושבים אחד על השני. אני לא מפחדת מהקורונה אבל תפסתי שזה מפריע לי, כי הרגשתי שזה מעיד עליי. למה אני לא יוצאת ונהנית, למה אני לא חלק מהחגיגה של החזרה לשגרה. ואני יודעת שאני לא חלק מהחגיגה, כי הקורונה גרמה לכך שאיבדתי הרבה קשרים, וגם כישורים סוציאליים".
תסבירי.
״התרגלתי פשוט להיות לבד, אני, בן הזוג שלי והכלבים, וכל מפגש הוא פתאום משהו שמעורר המון חרדה. בגלל זה התחלתי לטפל בעצמי עכשיו. הרבה זמן לא רציתי להתמודד עם אנשים ולפגוש אותם. הקורונה נתנה לי גושפנקה להישאר לבד, ולהיות במבצר הבטוח שלי, הבית שלי".
ויזל לא שולל את הטענה שהשנה הזאת כירסמה ביכולת שלנו להיות יחד, מה שמעצים עוד יותר את החרדה. "ההרגל שלנו לפתוח שיחה עם חברה לכיתה, לשתף במקום העבודה קולגות במחשבות שלי ובמה אני עובר, היכולת להיפתח בחברה ולהביע את עצמך, כל אלו דברים שיכולים ללכת אחורה", הוא אומר. "במיוחד אצל אנשים עם קושי חברתי מלכתחילה, שעשו תהליך כדי להתגבר עליו. תקופה שמכריחה אותנו להיסגר חוסמת את הכיוון הזה, את הצורך לנצח את החרדה".
מיכל עזר שטיין (46) היא בלוגרית אופנה שהחליטה לפתוח את הלב והפכה בשנתיים האחרונות לפרזנטורית של התמודדות עם חרדה, יחד עם אחיה אסי עזר, שהעביר איתה הרצאות. "אנשים היו אומרים לי, 'וואו את מאוד מצליחה', אבל לא הרגשתי ככה. הרגשתי שאני גרועה ושהנה עוד רגע כולם יעלו על זה שאני רק מונעת מכוח האינרציה. זה מנע ממני להעז ולקדם את עצמי. גם התחלתי ללכת לטיפול וגם לדבר על זה".
בתקופת הקורונה לתכנים שלה על חרדה ברשתות ולקבוצת הפייסבוק שפתחה לנושא היה קהל צמא. היא עצמה, בהתחלה, בכלל לא ראתה את האופק. "בשבועות הראשונים של הקורונה לא יכולתי לנשום. ראיתי איך הולכת לקרות פה שואה, שלא יהיה מספיק אוכל לילדים שלי. איך משהו רע יקרה להורים שלי. זה נראה הזוי היום אבל מילאתי את המטבח בכמות של פסטה כדי להאכיל גדוד. בשבועיים הראשונים הייתי משותקת. ראיתי איך העולם שלנו קורס ושלא אדע להרים את המשפחה שלי ולהגן עליה. הייתי קמה כל בוקר באמונה מלאה שיש לי או לאחד הילדים קורונה. אני לא לוקחת טיפול תרופתי קבוע כמו ציפרלקס, אבל בתקופה ההיא הייתי לוקחת נרבן".
אבל כמו רבים, גם היא נרגעה בסוף וניסתה למצוא את הטוב בתקופה המשוגעת הזו. והיא גם מצאה. "אחרי השבועות הראשונים, כשהבנתי שלא ייגמר פה האוכל ושההורים שלי נשמרים והם יהיו בסדר, התחילה עבורי תקופה מושלמת. החרדה שהילדים שלי יצאו החוצה ויקרה להם משהו? כבר לא הייתי צריכה לדאוג, הם כאן לידי בבית. מבחינת הקריירה, פתאום הכל עצר אז לא הייתי צריכה לדאוג שאני לא עושה כלום ועומדת במקום ולא מקדמת את עצמי. היה לי שקט וזה היה מושלם, חסך לי התמודדויות. קודם הרגשתי שאני כל הזמן חייבת להצטלם, להעלות פוסטים, ללכת לכל ההשקות, לעשות לעצמי כמה שיותר שת"פים.
"היום זה כמו רעש שזז הצידה. נהנתי להיות בבית כי הוא השרה אצלי ביטחון. הייתי בהיי. שמבינים אותי. האנשים שהכי בטוחים בעצמם הבינו פתאום מה זה להיות בחרדה. וזו חוויה מאוד בודדה, קשה להסביר מה זו חרדה, ופתאום הרגשתי פחות לבד. ראיתי עלייה בחשיפה לפוסטים על חרדה בתקופה הזו. אנשים התחילו לתייג אחד את השני ולכתוב, 'זה בול אני', ראיתי איך הם שומרים לעצמם את הפוסט ושולחים בפרטי".
אז הקורונה יצרה אצלך תהליך חיובי?
״המצב נתן לי את הזמן לעשות תהליך עם החרדה. החרדה תמיד תהיה איתי, המחשבות תמיד יהיו שם בכל פעם שהילדים יצאו החוצה, אבל בקורונה הגעתי לשיא בשליטה על המחשבות, לא להיות משותקת ממחשבות טורדניות שלושה ימים. היה לי את הרוגע לחשוב על הדברים, לעשות הכל לאט".
ובקרוב אולי כבר לא.
״נכון, נחזור לחיים האמיתיים, המודרניים, ששמים זרקור על החולשות שלי ועל כל מה שאין לי ויש לאחרים ולזה שדווקא אנחנו תקועים במקום. זה מרוץ שמוביל לחרדה. רציתי לצאת בהרצאה משלי ושמתי לעצמי דד-ליין לעשות את זה כשהשגרה תחזור. כשהמועד התקרב והבנתי שאין יותר סיבות להתחבא מאחוריהן, התחלתי להילחץ".
מה קורה לך במצב כזה?
"מיד עולות המחשבות לעשות את המינימום, לגדל את הילדים ולחיות את החיים השקטים שלי. זה כל הזמן מלחמה בין הרצון לחיות חיים רגועים וקטנים, כמו שאיפשרה לנו הקורונה, לבין להגשים את עצמי. התחלתי למזלי טיפול קוגניטיבי-התנהגותי לפני הקורונה, ואני לא יודעת איך הייתי שורדת את התקופה הזאת בלי זה. כי חרדה מתגברת באי־ודאות, והקורונה הביאה המון ממנה״.
חוסר ודאות ומצוקה אל מול שינויים גדולים – גם אם הם אמורים להיות חיוביים, כביכול – הן תגובות הגיוניות. אבל איך יודעים אם הקושי הזה הוא משהו שדורש טיפול או עוד תסמין פוסט־קורונה לגיטימי? פרופ׳ ברונשטיין קלומק מציעה בתור התחלה לא להיבהל בפעמים הראשונות שבא לכם כבר לחזור הביתה עוד לפני שהסתיים הבילוי. ״חשוב לי שאנשים יבינו שעד רמה מסוימת זה מאוד נורמלי להרגיש קושי בחזרה לשגרה. הייתה לכולנו עכשיו שנה של שגרה חדשה. הטבע האנושי מסתגל מאוד חזק, ובשגרה הזאת המסר היה: 'בבית בטוח'. הסגר אמר למוח שלנו ולהוויה חברתית שלנו שהבית בטוח, ואנחנו חיות, אנחנו מסתגלים, לכן אבולוציונית זה מאוד טבעי שכשתסתובבי בחוץ את תרצי לחזור הביתה. אבל עכשיו, התפקיד של כל אחד מאיתנו להיות עם יד על הדופק ולראות שזה לא נהיה קיצוני מדי. כל אחד צריך לבחון את עצמו ולראות עד כמה זה משפיע עליו גם רגשית, תפקודית ובינאישית - אם אתם נמנעים בגלל זה ממערכות יחסים ולא יוצאים, לא חזרתם לתפקוד? זה כן מדאיג".
מה צריך להדליק נורה אדומה?
״אם אתם מרגישים שאתם לגמרי לא מצליחים להסתגל, גם אחרי שעובר זמן. במקרה כזה צריך לפנות לאנשי מקצוע. כשמישהו אומר לי אני מפחד, נמנע, לא יודע איך להתמודד עם החזרה לשגרה, זה בכל מקרה מדאיג אותי. אם חזרת הביתה פעם אחת כשהיה מתוכנן לך יום בחוץ זה בסדר, לא קרה כלום, אין מה להיבהל ויכול להיות שזה יקרה לך עוד כמה פעמים. אבל אם אתה מרגיש שכבר אין לך את הכלים להתמודד עם החיים - מציאת עבודה, זוגיות, להסתדר באופן כלכלי, וזה גורם לך לא לצאת מהבית ולפתח חרדות ודיכאון, זה כבר אופרה אחרת לגמרי. זה לא פעם ב... כי פעם ב... לכולנו יש חרדות, אבל כשזה מוביל להימנעות, כדאי לבדוק עם עצמי או לפנות לטיפול".
מי שסובל מחרדות מראש ונדרש עכשיו להתאים את עצמו לשגרה, עשוי לגלות שזה אפילו יותר מסובך. "עוד לפני הקורונה ידענו שאין ודאות בעולם, אבל מי שבדרך כלל מתקשה לשחרר את השליטה ומחזיק בחרדות, באמת מסתבך עכשיו", מסביר ויזל. "אמות המידה מתערערות. הייתה לי ילדה עם פרוץ הקורונה שטיפלתי בה, עם הפרעת OCD של שטיפת ידיים. היא לא רצתה לגעת בשולחן של בית הספר ובסביבת העבודה שלה בכיתה ופתאום מה שנחשב ללא נורמטיבי ושבגללו היא הגיעה לטיפול, הפך לדבר שכולם עושים. אז באיזה אור פתאום רואים את ההתנהגות שלה? מה שעוזר לפתור את הפלונטר זה לא ההתנהגות עצמה אלא לאפשר לעצמנו גמישות וחופש, בתוך החרדה שלה. יכולנו לעזור לה, למרות שכולם בטירוף של אלכוגwל, להבין מתי היא שוטפת ידיים וזה כבר מוגזם, מתי החרדה מנהלת אותה במקום ההפך".
העולם די עירסל אנשים עם OCD כמו שלה בשנה האחרונה.
"נכון, מה שקרה מאוד תיקף את החוויה שלה, אפילו עזר לה להרגיש יותר נורמלית".
מתי כדאי לשקול טיפול תרופתי?
״טיפול תרופתי יכול לעזור, אבל הוא רק מקהה את הרגש ועוזר להפחית באופן ראשוני את החרדה. כדורים לא חוסכים את ההתמודדות ואת הצורך לפגוש את החיים. הם רק נותנים עזרה בהתמודדות הראשונית, כשאחר כך נדרש טיפול. אנשים עם סטרס מזיהום ולכלוך או חרדה חברתית שצריכים עכשיו לחזור לשגרה אחרי שנה בבית, צריכים להביא את הדבר הזה בחשבון".
מה תמליץ לאנשים שיש להם בחירה עכשיו אם לחזור לאוניברסיטה, לעבודה ולבית ספר פיזית או להמשיך מהזום, ופתאום מוצאים את עצמם לא רוצים לחזור?
"העניין כאן הוא לברר מה חשוב לי מעבר להרגשת הנוחות. בסוף אזור הנוחות לא בריא נפשית עבורנו, כדי לחיות חיים בעלי משמעות ולהיות האדם שאתה רוצה להיות. בן אדם עם חרדה חברתית שהחיים מיישרים קו עם ההסתגרות והבידוד שנוחים לו אולי נהנה מזה ולא רוצה לחזור לשגרה, אבל צריך לחשוב מעבר. ובסוף, אפשר שזה יהיה נוח לך ועדיין לחוש כאב וסבל מזה. בטיפול נשאל, מה אתה מרגיש פיזית כשאתה מנסה לפתח שיחה עם קולגה? איזה מחשבות עולות בך? אתה מסכים להיות יותר במגע עם התחושות האלה, לשאת אותן? נבין בדיוק מה המטרה שבשבילה הוא נלחם בפחד, חיים עשירים יותר, זוגיות טובה, יותר קשרים".
מה עם אלה שחוששים לחזור למרוץ? שהקורונה הציתה אצלם תהליכים חיוביים כמו מנוחה וקרבה לילדים, והם לא רוצים עכשיו לחזור אחורה?
"הכל זה עניין של איזונים, והקורונה שיבשה את האיזון לגמרי והוציאה את ההתבודדות והמנוחה ממסגרת של משהו בריא וטוב. וגם מי שהקורונה התחילה אצלו תהליכים חיוביים, כמו להתחבר לילדים שלו ולעצור קצת את המרוץ, עכשיו עם החזרה לשגרה ניצב מול קבלת החלטה. הוא צריך לבחור בזה. כי אתה חוזר לעבודה ואם אתה רוצה לבלות עם הילדות שלך באותו אופן תצטרך לוותר על משהו ולשנות את החיים בהתאם. כפייה, בצורה של סגר שבו אומרים לך מה לעשות, היא לא אידיאלית ואפשרית לאורך זמן. הבן אדם שהבין בקורונה שהמשפחה זה חשוב, יצטרך עכשיו למצוא את הדרך לשמור על זה".
כך עשה השף עומר מילר. השינוי שעבר מילר, בעל רשת ההמבורגרים “סוסו אנד סאנס” ומספר מסעדות נוספות, עם פרוץ הקורונה היה רדיקלי. כל המסעדות שלו נסגרו, הוא עבר למושב עם אשתו שירן ושני התאומים הקטנטנים שנולדו לו ממש לפני המגפה, והביא לעולם בת שלישית זמן קצר לאחר מכן. בסגר הראשון היה ממובילי המחאה נגד ההגבלות שהוטלו על המסעדנים, אבל במהלך הקורונה מצא את השלווה שלו.
“בסגר השני אמרתי לעצמי, ‘בוא תנסה להשתנות עם הקורונה וליהנות מההורות, לחשוב מה אתה יכול לעשות בעתיד אם פתאום לא יהיו מסעדות’”, הוא אומר. “נכנסתי למצב של אוטומט במוח, אמרתי, שקט, עכשיו אני מתרכז בילדים והופך להיות אבא במשרה מלאה. זה לא היה קל נפשית, אבל מיוחד. אני לא חושב שהייתה אופציה עולמית בשביל בן אדם כמוני שעובד כמו מטורף לעשות את ה'סטופ' הזה, אם לא הקורונה”.
כיוון שכך, בעיקר בתור אדם שמגדיר את עצמו חרדתי, היו לו את כל הנתונים למצוא את עצמו מעורער עם החזרה לשגרה. “אני אגיד משפט גדול, אבל בזכות הקורונה גיליתי שאני בלתי מנוצח”, הוא צוחק. “החרדתי שבי עדיין חשב לפני הקורונה איך הוא בורח לעבודה. מחתל ומקלח, אבל עדיין עסוק בעבודה. ועכשיו אחרי הקורונה, נולדתי מחדש ואין קשר בין עומר ההוא לעומר הזה".
והחזרה לשגרה לא עוררה את החרדה מחדש, שהנה אולי אני אפספס פתאום את הדבר היפה הזה שהרווחתי ואהיה פחות עם הילדים?
"לאורך כל התקופה הזאת שהמסעדות היו סגורות שאלתי את עצמי, ‘כמה בא לך לעשות עכשיו סרוויס, כמה בא לך לבשל עכשיו לאנשים? קצת להתעצבן במטבח?’ ועניתי לעצמי, ‘אני רוצה, אבל לא מיד. תן לי עוד קצת ליהנות מהשקט הזה’. בתור בן אדם שחי עם שדים בלילה, הקורונה הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי לישון כמו שצריך, עם אור ואמונה שהולך להיות טוב. ואני לא בן אדם מאמין".
אוקיי, דווקא בגלל זה. הפחד לאבד את השקט הממכר הזה שאתה מדבר עליו.
״לא. אולי עומר של לפני התקופה הזאת היה מפחד לאבד את השקט. אבל שקט זה לא דבר שהחיים נותנים לך, שקט זה דבר שאתה מייצר בעצמך. ואני באמת הפכתי להיות בן אדם ששולט בעצמו. והנה, אני ממשיך לחיות ככה. תקשיבי, אני בא הביתה בשעה שאני מספיק לראות את גדעון אוקו בטלוויזיה! זה מטורף".
