אתם שוכחים לפעמים שמות של אנשים? תרגיעו, הזיכרון שלכן תקין. אתם לא זוכרים איפה חניתם? אין צורך לדאוג, זה נורמלי לחלוטין. קמתם לעשות משהו ולא הצלחתם להיזכר מה זה המשהו הזה? אל תרוצו לקבוע תור לנוירולוג.
כתבות נוספות למנויים:
ליסה ג'נובה (50), דוקטור למדעי המוח מאוניברסיטת הרווארד ומחברת הרומן "עדיין אליס", שעובד לסרט בכיכובה של ג'וליאן מור (שזכתה על התפקיד באוסקר), שואפת להיות המרגיעה הבינלאומית. בספרה Remember: The Science of Memory and the Art of Forgetting, שיצא לאור החודש וכבר הפך לרב־מכר, היא מעבירה מסר חשוב לאנושות: הזיכרון שלנו לא תוכנן להיות מושלם, והשִכחה שלנו ברוב המקרים לא צריכה להדאיג או להעיד על התפתחות של אלצהיימר.
6 צפייה בגלריה
''רוב האנשים זוכרים שמונה עד עשרה ימים מהשנה האחרונה''. ד''ר ליסה ג'נובה
(צילום: ויקיפדיה)
"המון אנשים פונים אליי בעשור האחרון במהלך הרצאותיי על 'עדיין אליס', שעוסק בחולת אלצהיימר צעירה, ומספרים לי בדאגה רבה על קשיי הזיכרון שלהם", היא כותבת. "כשאני מסבירה להם איך המוח שלהם בנוי ומדוע הקשיים האלה טבעיים לגמרי, אני רואה איך הם פתאום נושמים לרווחה. אם נכיר את הזיכרון לעומק ונדע איך הוא עובד באמת, נוכל מצד אחד להירגע ולפתח ציפיות ריאליות ממנו ומצד שני נסייע לו ולנו לתפקד טוב יותר", מסבירה ג'נובה את המניע לכתיבת הספר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
"למעשה, רובנו נשכח עד מחר את רוב מה שחווינו היום, כלומר אפשר לומר שאנחנו לא זוכרים את מרבית חיינו. כמה ימים מלאים ומפורטים אנו יכולים לזכור מהשנה האחרונה? רוב האנשים, מצביעים המחקרים, זוכרים בפירוט רק שמונה עד עשרה ימים מהשנה האחרונה, אפילו לא 3% ממה שחוו. ואם לא די בכך, הרבה ממה שאנו כן זוכרים לא מדויק", היא מדגישה. "הזיכרון שלנו משתנה כל הזמן ולעתים מהתל בנו.
"הזיכרון הוא הכול וכלום. צריך להתייחס אליו ברצינות וללמוד כלים נכונים להשתמש בו ולנצל את הפוטנציאל הבלתי מוגבל שלו, ולצד זה חייבים גם לקחת יותר בקלילות את חוסר השלמות שלו. שכחה היא חלק נורמלי מלהיות אנושי".
לפניכם כמה סיטואציות של שכחה, שכל אחת ואחד מאיתנו מכירים מקרוב, ההסבר להן והדרכים להפחית את שכיחותן.
אתן במסיבה, וידידה מציגה לך את בעלה. "היי, אני בוב", הוא אומר. את אומרת לו את שמך ולוחצת ידיים. שתי דקות אחר כך את עדיין מדברת איתו אבל שמה לב, לבושתך, שאין לך מושג איך קוראים לו. למה לא זכרת? המוח תפקד כמו שצריך: הקורטקס השמיעתי (קליפת המוח המעבדת גלי קול) קיבל את הצלילים של המילים, והאזורים במוח שמעבדים את השפה הבינו מה אמר. אבל זה לא מספיק. כדי לזכור את שמו את צריכה לשים לב לכך.
צלילי השם שלו נמצאים ב"זיכרון העבודה" שלכן, הזיכרון הראשוני לטווח קצר, אך המידע בו נשמר למשך 15 -30 שניות בלבד. ללא תשומת לב ממוקדת ייעלם השם במהירות ולא יעובד בהיפוקמפוס, חלק המוח האחראי על הזיכרון. את לא באמת שכחת את שמו, מלכתחילה לא הכנסת את שמו לזיכרון.
"תשומת לב מחייבת מאמץ מודע והיא לא ברירת המחדל שלנו", מדגישה ד"ר ג'נובה. "אנו חיים בזמן של מהירות והסחות דעת בלתי פוסקות. הסלולרי, המדיה החברתית, המיילים - כולם גנבי תשומת לב ידועים, ובהרחבה, גנבי זיכרון. אנשים בדור שלי, דור ה־X, מדברים על מולטי טאסקינג ככוח־על. גם צעירי דור המילניאלס לא רואים בעייתיות בצפייה בנטפליקס במקביל לכך שהם באינסטגרם וגם מדברים איתנו סימולטנית. אבל יש כאן בעיה אם רוצים לזכור משהו ממה שעשינו או חווינו. כשהמוח מנסה ליצור זיכרון, תשומת לב מפוצלת תפחית משמעותית את ההסתברות שזה יקרה. ואם המידע כן יצליח להגיע, הזיכרון קרוב לוודאי לא יהיה חזק מספיק כדי להישלף במלואו בהמשך.
"בפעם הבאה כשאתן לא מוצאות את המכונית, תעצרו. לפני שאתן מאשימות את הזיכרון בכישלון, לפני שאתן מעליבות אותו, לפני שאתן נכנסות לפאניקה שיש לכן אלצהיימר, תחשבו: האם שמתי לב בכלל איפה חניתי?".
כמה פעמים ניסיתם להיזכר בשם השחקן בסרט והרגשתם שתכף זה מגיע, אבל לא באמת. לכל מילה יש ייצוגים נוירוניים וקישורים במוח, מסבירה ד"ר ג'נובה את הסיבה לתופעה המרגיזה. חלק מהנוירונים מאחסנים את האספקטים הוויזואליים של המילה - איך היא נראית כשהיא נכתבת; חלקם מאחסנים את הממד הקונספטואלי - משמעותה תפיסה חושית ורגש הקשורים אליה, חוויית עבר שמקושרת אליה; אחרים שולטים על מידע פונולוגי - איך המילה נשמעת כשהיא מדוברת, בקול או בראש. הבלק־אאוט מתרחש בשלב של אחזור המידע, השלב שבו אנו אמורים לשלוף מידע שכבר נאגר במוח, בשל אקטיבציה חלקית או חלשה של הנוירונים.
"שִכחת שמות היא התופעה הנפוצה ביותר, והיא נובעת מהאבסטרקטיות שלהם", מסבירה ד"ר ג'נובה. "אנו נזכור טוב יותר אדם שמקצועו הוא אופה - baker, מאשר אדם ששם משפחתו הוא כזה. הסיבה לכך היא שאפייה כמקצוע קשורה להרבה אסוציאציות המגבירות את הפעילות הנוירונית במוח. נדמיין אותו ויזואלית חוגר סינר וחובש כובע לבן, נדמיין את ריח הלחם האהוב עלינו, נוכל להיזכר במאפייה שאהבנו ללכת אליה בילדות. לעומת זאת השם לא אומר לנו הרבה, ולכן הארכיטקטורה הנוירונית שתומכת במילה הזו חלשה יותר.
"אדם ממוצע בן 25 חווה כמה עשרות מקרים של שכחת שמות בשבוע. אבל צעירים לא נבהלים מזה, גם כי הם משתמשים יותר במכשירי עזר חיצוניים (גוגל, פייסבוק), ולא מתייסרים במשך שעות או דקות כמו הוריהם שמתעקשים להיזכר לבד. אמנם שכיחות התופעה עולה עם הגיל, כנראה בגלל ירידה במהירות תהליכי העיבוד במוח, אבל לא בצורה חדה. המבוגרים פשוט מודעים לכך יותר מתוך חשש למחלות הזִקנה".
למעשה, שליש עד חצי ממקרי השכחה נפתרים בלי עזרה חיצונית, מרגיעה ד"ר ג'נובה. פתאום המילה צצה וחוזרת למודעוּת במקלחת או במיטה. לפעמים מגיע רמז אחזור אחד שמהווה טריגר לאקטיבציה כוללת.
קניתם מתנה ליום ההולדת של האחיינית, ארזתם יפה, הנחתם אותה על שולחן המטבח, ולבסוף הגעתם למסיבה ללא המתנה. כמה מרגיז.
זכירת דברים שצריכים להיעשות מאוחר יותר (הזיכרון הפרוספקטיבי) נתמכת מעט מאוד על ידי המערך הנוירוני במוח וזקוקה לרמזים רבים שיסייעו לה. הרמזים יכולים להיות מבוססי זמן (בזמן מסוים צריך לעשות משהו) או מבוססי אירוע (כשמשהו מסוים יקרה, נזכור לבצע את המשימה). הבעיה שלפעמים אנחנו לא שמים רמזים טובים או מפספסים אותם כשהם מופיעים.
אחת הדוגמאות הטובות שמביאה ד"ר ג'נובה בספרה, היא המקרה של הצ'לן המפורסם יו־יו מה, ששכח במונית הניו־יורקית שבה נסע את הצ'לו העתיק שלו בשווי 2.5 מיליון דולר. הוא הסביר זאת בעייפות הרבה שלו, אבל הסיבה העיקרית היא שתיק הצ'לו - הרמז הענק הזה - לא היה בטווח הראייה שלו אלא בבגאז'.
הזיכרון הפרוספקטיבי הוא כמו החבר הזה שאוהב לעשות איתנו תוכניות להיפגש בבית קפה, אבל חצי מהפעמים לא מופיע, אז צריך לתת לו המון תזכורות. כך גם שִכחת המתנה ליום ההולדת היא יותר תוצאה של היעדר רמזים מתאימים ופחות כישלון של הזיכרון, קובעת ד"ר ג'נובה.
אחת מהתלונות הפופולריות (אחרי שִכחת שמות ואיפה הנחנו את המפתחות או את הטלפון) היא לשכוח מה התכוונו לעשות הרגע. אחזור הזיכרון קל ומהיר יותר כשהקונטקסט של האחזור תואם לקונטקסט של מה שהיה כשהזיכרון נוצר, כותבת ד"ר ג'נובה. הקונטקסט קשור למקום אך גם למי שהיינו איתו באותו רגע, בשעה ביום או השנה, במזג האוויר ואפילו במצג הרגשי. הקונטקסט - חיצוני ופנימי - נעשה חלק מהזיכרון, ואקטיבציה של כל חלק מהזיכרון יכולה לשרת כטריגר לאחזור של החלקים האחרים.
אם למשל נהגתם לשתות קפה בזמן שלמדתם למבחן, כדאי שתיקחו איתכם קפה גם למבחן עצמו - הקונטקסט הזהה יסייע לכן במבחן; אם תרצו לעורר זיכרון ילדות בקרב אדם מבוגר ששפת אמו שונה מעברית, אפשרו לו לספר זאת קודם כל בשפת המקור, כי אז שליפת הזיכרון שלו תהיה טובה יותר.
רגע, מי אמר שהשכחה היא הגיבור הרע בסיפור שלנו? במקרים רבים לשכוח חשוב לא פחות מאשר לזכור. השכחה מאפשרת לנו להיפטר מזיכרונות לא נחוצים, לא רלוונטיים או כואבים שיכולים לשבש את חיינו. נוסף על כך, לפעמים עלינו לשכוח משהו כדי לזכור משהו אחר, ושכחה של פרט מסוים יכולה ליצור זיכרון טוב יותר.
השכחה לא נובעת רק מכך שלא שמנו לב מספיק, לא יצרנו מספיק רמזים רלוונטיים חזקים או לא התאמנו וביצענו אחזור מספיק. לפעמים שכחה יכולה להיות יצירתית מאוד - אקטיבית, מכוונת ומלאת מוטיבציה. כדאי לי לשכוח את מספר חדר המלון שלי אם אני עוזבת מחר, וכדאי לי לשכוח סיסמה ישנה שנתקעה לי במוח ומונעת ממני אפשרות לזכור סיסמה חדשה.
במצבים כואבים, כמו פוסט טראומה, הפרעות נוירולוגיות ומחלות כמו דיכאון, אוטיזם, סכיזופרניה והתמכרות, דווקא הזיכרון הבהיר הוא שורש הבעיה. חוסר היכולת לשכוח רמזים קשורי־זיכרון לא מאפשר החלמה, ומחקרים שבודקים את מנגנון השכחה האקטיבית במוח מנסים לסייע למטופלים פשוט לשכוח.
- יש ארבעה שלבים חיוניים ליצירת זיכרון לטווח ארוך:
קידוד - המוח תופס את המראות, הצלילים, המידע, הרגש והמשמעות של דבר ומתרגם אותם לשפה של נוירונים.
התגבשות - המוח מקשר את הפעילות הנוירונית לתבנית אחת של קשרים אסוציאטיביים.
אגירת זיכרון - נוצרת לאורך זמן באמצעות שינויים מבניים וכימיים קבועים בנוירונים אלה.
אחזור - אקטיבציה של הקשרים האלה מעלה את התבנית שוב ושוב מחדש.
- לא כל הזיכרונות נוצרים באותה דרך.
יש סוגים שונים: זכירת הרגע הנוכחי, זכירה איך לבצע דברים, זכירת דברים שיודעים, זכירת דברים שרק קרו, זכירת דברים שמתכוונים לעשות בעתיד. כל זיכרון מעובד ומאורגן במוח בדרך שונה. חלק מהזיכרונות נבנו כדי לשרוד רק כמה שניות (כמו סיסמה זמנית), בעוד שאחרים יכולים להחזיק כל החיים (תאריך החתונה שלכם). חלק קל יותר ליצור (רשימת משימות), חלק קלים יותר לשליפה מחדש (איך הבת שלך נראית), ואחרים צפויים יותר להישכח (הנסיעה לעבודה ביום חמישי שעבר). על חלק מסוגי הזיכרון אפשר לסמוך שיהיו מדויקים ואמינים (איך לנהוג ברכב) לעומת זיכרונות שהם הרבה פחות מדויקים (אירועים שקרו בעבר).
- רוב הזיכרונות החווייתיים (אפיזודיים) שלנו נוצרים בגיל 15 עד 30.
ההנחה היא כי רבים מהאירועים הראשוניים קורים בשנים אלה – נשיקה, אהבה, מכונית, אוניברסיטה, סקס, עבודה, בית, נישואים, ילד. בשנים האלה אנחנו מתחילים למלא את נרטיב חיינו עם מטרה ומשמעות. המוח שלנו אוהב לזכור את מה שמשמעותי.
1. פתחו תשומת לב אקטיבית: פחות הסחות דעת, יותר מיקוד במה שקורה עכשיו.
2. הגבירו משמעות: קשרו מה שאתם מנסים לזכור לדברים שאכפת לכם מהם.
3. השתמשו בדמיון: הפכו את מה שאתם רוצים לזכור לתמונות, אבל לכו מעבר לצפוי ולמובן מאליו. צרפו אלמנטים ביזאריים, מפתיעים, סקסיים, חיים, מצחיקים.
4. לוקיישן, לוקיישן: שימו את הדימוי המוזר שיצרתם במיקום כלשהו בעיני רוחכם. המוח מתוכנת לזכור איפה דברים מונחים במרחב.
5. הפכו הכול לאישי: קשרו את המידע עם ההיסטוריה והדעות האישיות שלכם.
6. הוסיפו דרמה: הטעינו הכול ברגש. חוויות טעונות רגשית, טובות או רעות, פחות צפויות להישכח מאירועים ניטרליים.
7. צאו מהרוטינה: חפשו דרכים חדשות לעשות דברים מוכרים.
8. התאמנו: שינון, תרגול, שיתוף, כתיבה ביומן וכל דרך יצירתית אחרת יסייעו לכם לזכור.
9. חפשו רמזים חזקים לשליפת הזיכרון: הרמזים יכולים להיות חושיים (ריח מסוים שיזכיר לכן נשכחות), מרחביים (אזור מסוים, שעה מסוימת ביום) וכו'.
10. היו חיוביים: הזיכרון יתפקד טוב יותר אם יהיה לו ביטחון עצמי גבוה.
11. דברו יפה אל ועל הזיכרון שלכם, והוא יזכור יותר וישכח פחות. אל תגידו על עצמכם שאתם סניליים. התייחסו לזִקנה כאל צבירת חוכמה, ניסיון וכו'.
12. החצינו את הזיכרון שלכם: השתמשו בעזרי זיכרון, ברשימות, בטבלאות, ביומנים, במדבקות, בשיתוף במדיה החברתית ועוד.
13. שמרו על הקונטקסט: שליפת זיכרון קלה ומהירה יותר כשהתנאים הפנימיים והחיצוניים תואמים לאלו שהיו בעת שהזיכרון נוצר.
14. תרגיעו: לחץ כרוני פוגע בזיכרון. יוגה, מדיטציה, אימון פיזי, מיינדפולנס, הכרת תודה יעזרו לנו לאמן את המוח שלנו להיות פחות תגובתי, לשים בלמים לתגובות לחץ חזקות ולהישאר בריאות במצבים של לחץ כרוני רעיל.
16. לכו לישון: שבע עד תשע שעות שינה בלילה חיוניות לגיבוש הזיכרונות החדשים שיצרתם היום.
